הקדמה:
בסוף מאי 1967 נותרו הדשאים של הקמפוס הירושלמי מיותמים. מעט הסטודנטים שעוד נותרו בקריית האוניברסיטה ביכרו לעשות דרכם בשולי הכרים המוריקים. אריה דביר, תלמיד שנה ראשונה בפקולטה לרפואה, טרם גוייס, אך דבר זה לא הדאיגו במיוחד. היה בטוח שמשהים את קריאת הצנחנים עד שיגיע המצב לנקודה קריטית. ביום הראשון לגיוסו סבר שהמלחמה תפרוץ למחרת היום, אך משהתארכו הימים ואף בוטלה הכוננות לצניחה, פיקפק אם בכלל תהיה מלחמה ביום מן הימים.
אמא: כשגייסו את אריה היתה לי הרגשת מועקה. לא כמו בפעמים הקודמות. היתה לי הרגשה שלא ייצא שלם מהמלחמה הזאת.
ד״ר עירן: יום אחד, אחרי שרפול אמר לנו שאנחנו מתוכננים לפרוץ בכל מחיר את מתחמי רפיח, שכבתי באהל ונימנמתי. החבריה שלי חשבו שאני ישן. שמעתי אותם מתלחשים ביניהם ובוררים לעצמם פציעות. אחד, מסגר במקצועו האזרחי, אמר שאם תלך לו עין זה לא יפריע לו לעלות על הפיגומים, העיקר שלא תלך לו רגל או יד. שני, פקיד קבלה במקצועו, היה מוכן לוותר על רגל, רק שלא יאבד את כושר הדיבור. נוכחתי שהם מודאגים מפציעה יותר ממוות. במקרה של מוות המדינה דואגת למשפחה, אבל במקרה של פציעה אתה הופך עול על המשפחה. אמרתי להם שיפסיקו לדבר שטויות, אנחנו נכנסים למלחמה ומה שיהיה יהיה.4
████ לא זוכר ששקלתי מחשבות כאלה. ידעתי שלא כולם חוזרים ממלחמה וגם אם חוזרים — לא תמיד שלמים. אבל זאת היתה מחשבה סתמית ורחוקה מדי. כאפשרות של פציעה חשבתי מקסימום על קטיעת יד או רגל. אז לא השלמתי גם עם זה. עכשיו זה דבר אחר.
עמוס: החבר’ה, בדרך כלל, לא מדברים על דברים כאלה. אבל בסתר, אני חושב, כולם חשבו על זה. בשבילי האפשרות הזאת היתה סתמית לגמרי; הפציעה הגרועה ביותר שהעליתי בדעתי היתה קטיעת איבר. רק אחרי המלחמה, כשראיתי משותקים, פגועי ראש ודברים כאלה, התחלתי לחשוב על זה ממש.
████ בפעם השניה שאמרו לנו להתכונן לצניחה הרגשנו שזה רציני. חילקו אותנו למטוסים ועמדנו כבר עם שקי-רגל ארוזים. ואז הגיעה ההוראה לעלות לירושלים.
אמא : בגלויה האחרונה שקיבלנו ממנו כתב לנו שאת המלחמה יעשה בסיני. הידיעה הבאה שהגיעה אלינו היתה שהוא פצוע.
████ הגענו עם חשיכה לבית-הכרם. כבר היו יריות. לא משהו רציני, מספיק כדי לדעת שהולכת להיות מלחמה. המתנו במקום עד חצות ואז התחילו להוריד פקודות. מפות לא היו, חילקו כמה תצלומי אויר לקצינים. היה די קשה לזהות את היעדים לפי התצלומים, אם כי את היעד שלי זיהיתי אחר כך די טוב. התכנית היתה שגדוד שש יעלה על גבעת התחמושת ובמקביל יפרוץ הגדוד שלנו (שבע) לא רחוק משער מנדלבאום. גדוד שמונה היה צריך לעבור את הפירצה אחרינו ולעלות על מוזיאון רוקפלר. המשימה שלנו היתה לקחת את ואדי ג׳יוז ולהתחבר בסוף היום הראשון עם גדוד שמונה. הפריצה עצמה עברה בלי בעיות. פתחנו באש חזקה על עמדות הלגיון והתחלנו להתקדם. הפלוגה שלנו עלתה על הצטלבות כבישים ומשם לקחתי את המחלקה שלי וירדתי איתם לתוך ואדי קלט. בערך 800 מטר מהגבול הגענו לעמדות של מחלקת מרגמות. מצאנו שם נשק, תחמושת וכלי-רכב, אבל לא לגיונרים. כנראה עזבו כמה דקות לפני שהגענו. תוך כדי טיהור המקום התחילו לחזור כמה חיילים שלהם. כנראה חיילים שברחו ממקום אחר ונקלעו אלינו. בכל אופן, לא נתנו להם זמן להסביר. הרגנו אותם. היו גם הרבה אזרחים שניסו לברוח דרך הואדי. אותם עצרנו והחזרנו חזרה. המשכנו לחפש לגיונרים מסתתרים. מישהו אמר לי ששומעים קולות נשים וילדים מתוך אחת המערות. הוריתי לאחד החיילים לקרוא להם בערבית לצאת מהמערה בשקט ובלי לחשוש. קרבתי למערה, עמדתי מול הפתח, עשרים מטר ממנה, בערך. המערה היתה חשוכה לגמרי.
עמוס: אריה רחוק מלהיות טפוס צמחוני. הגישה שלו לערבים מאד קיצונית. לכן התפלאתי מהצורה שנפצע. שאלתי אותו בהזדמנות על זה. הוא אמר לי שלא רצה לירות סתם לתוך המערה בגלל הילדים והנשים שנמצאים שם. בגלל זה חטף. מאד לא אופייני לגישה שלו ולצורת המחשבה שלו. יתכן שהוא הרבה יותר הומני ממה שהוא מראה כלפי חוץ.
████ נורתה יריה בודדת מתוך המערה. עפתי לאחור. הרגשתי שנפצעתי בצואר. לא כאב. לא איבדתי לרגע את ההכרה. מאוחר יותר סיפרו לי החבר׳ה שדיברתי כל הזמן לענין. פינו אותי תיכף לתחנת פצועים, איזה ארבע-מאות מטר מאחורינו. כבר ברגע הראשון הרגשתי שאני לא מרגיש, כאילו אין לי גוף. עוד לא קישרתי את זה עם שיתוק. המחשבה הראשונה שלי היתה: נפצעתי, אבל אני חי. אני מסוגל לחשוב.
████ אחרי המלחמה נודע לי שרוב הלגיונרים ממחלקת המרגמות הסתתרו במערה, יחד עם נשים וילדים. החבר׳ה הכניסו בפנים רימונים וירו בזוקות, אבל זה לא עשה כלום בגלל ההסתעפויות הפנימיות של המערה. בסוף הכניסו תול״ר. כשגמרו הוציאו משם איזה 40—50 גויות. אף אחד לא יצא משם חי.
ד״ר עירן: בפעם הראשונה שאריה דיבר איתי על לימודים, זה היה בניר-עם. הייתי רופא גדודי והתרוצצתי בין היחידות שהתאמנו בשטח. פגשתי אותו בחדר-האוכל של הקיבוץ. הוא שאל אותי בחיוך מבוייש אם כדאי לו ללמוד רפואה.
████ השלב מהתאג״ד לבית-החולים חסר לי. אני זוכר שפינו אותי עם זחל״ם. הם טוענים שהייתי כל הזמן בהכרה צלולה, אבל אני לא זוכר, בפירוש. מ״הדסה״ זכורים לי קטעים. לא ניתחו אותי מיד, רק אחרי יום וחצי בערך. היה לי לחץ דם נמוך מאד ודופק חלש, הם חששו. באותו זמן לא חשבתי אם הפציעה פאטלית או לא. רק ארבעה ימים מאוחר יותר, אחרי הניתוח, התחלתי לקשר את הדברים למחשבה שאני משותק. שכבו איתי בחדר עוד חמישה חבר׳ה במצב קשה מאד. לא דיברנו בינינו, לא יכולנו אפילו לראות אחד את השני. הייתי מלא צנורות עירוי, זונדה ונשימה. לא רציתי שיודיעו להורים שלי. אחרי ארבעה ימים הסכמתי.
עמוס: ראיתי את אריה על אלונקה, חצי שעה אחרי שנפגע. ידעתי שהוא משותק. קיבלתי ״קליק״ והמשכתי.
אמא: חנה קיבלה את ההודעה בטלפון. היא באה אלי לעבודה ומסרה לי שאריה נפצע, לא משהו קשה. כששמעתי שהוא שוכב במחלקה הנוירו-כירורגית הבנתי שזה לא יכול להיות משהו קל. הודענו לאבא, אספנו את גדי מביה״ס ונסענו לירושלים. כשבאנו אליו הוא היה בהכרה, אבל לא יכל לדבר בגלל צנור הנשימה שהיה לו. הוא נראה לי בסדר.
████ אחרי יומיים התחיל סיבוך רציני בריאות. החזירו אותי לחדר ההתאוששות. שלושה שבועות הייתי מחובר למכשיר נשימה. אני חושב שפעמיים עמדתי כבר עם רגל אחת בעולם הבא. בתקופה הזאת התברר לי מה מצבי, אבל לא ידעתי אם זה סופי.
ד״ר עירן: יום אחרי המלחמה נסעתי לבית-החולים של אשקלון לבקר את יוחאי, שנפצע בקרבות רפיח. הוא שכב עם יד חצי משותקת מצרור ופיקת ברך מרוסקת. ממנו נודע לי שאריה פצוע ושהוא מבקש לראות אותי. כעבור יומיים טילפן אלי מג״ד המילואים של אריה וחזר על אותה בקשה. הבנתי שהמצב חמור. מצאתי את אריה בחדר ההתאוששות. הוא לא היה מסוגל לדבר בגלל מכשיר הנשימה שהיה מחובר אליו. הוא קרץ לי, כאילו רצה לרמוז שזה לא באשמתו. התענינתי אצל רופאים מבני המחזור שלי על מצבו. הם לא נתנו לו הרבה זמן לחיות. הם עשו איגופים כדי לא לעבור על ידו. חנה עמדה כל הזמן לידו. אני זוכר ששאלתי את עצמי מאין לוקחת בחורה צעירה כזאת את הכוח הזה. הצילומים של עמוד השדרה הצוארי לא גילו שום פגיעה בחוט השדרה. היתה דעה שהכדור שרט את החומר העצבי וכתוצאה מכך נוצרה במקום בצקת שלוחצת על חוט השדרה. חשבו שכאשר תרד הבצקת יעלם גם השיתוק.
████ מהרופאים לא הצלחתי להוציא תשובה ברורה. להורי ספרו שחוט השדרה לא נפגע ויש סכויים שאחרי 36 שעות תחזור אלי התנועה. אח״כ האריכו את התקופה לשלושה שבועות. בערך באותו זמן היו לי זרמים בידיים וברגליים. היה לי רושם שהתחושה חוזרת אלי.
ד״ר עירן: יום אחד הופיעו אצלו זרמים בגפיים. מישהו, כנראה, אמר לו שזה סימן טוב. אבל זה סימן גרוע, זה מעיד על תופעות של התנוונות עצבית. המענין הוא שאריה לא הגיב בגלוי על הסימנים המעודדים. הוא היה מאופק מאד. גם כאשר התענין במצבו, עשה את זה בעקיפין, כאילו מדובר על מישהו אחר. מביקור לביקור יכולתי לראות איך הגוף שלו מצטמק. רק הראש שלו נשאר כמו מקודם.
████ עדיין לא ראיתי את התמונה הסופית. מה גם שבאים אליך כל מיני אנשים טובים ומספרים לך על מקרים דומים שהחלימו לגמרי. לא לקחתי את הסיפורים האלה יותר מדי ברצינות, אבל גם לא זילזלתי בהם. כשעברו שלושה שבועות ולא השתנה כלום הייתי די משוכנע שזהו זה, אבל האמנתי שבמשך הזמן אוכל להזיז לפחות ידיים. לא היה6 לי משבר או דכאון נפשי, אולי מפני שהמצב הסתבר לי בצורה הדרגתית. הרופאים אמרו לי שיתכן שינוי תוך שלושה חודשים. חיכיתי.
ד״ר עירן: יומים לפני סוף תקופת שלושת החודשים ביקרתי את אריה. שאלתי את הרופאים לדעתם. הם אמרו לי באירוניה: אתה חושב שביומיים שנשארו יקרה נס?
████ באותו זמן ביקר אותי פסיכיאטר. אותו אחד שהיה צמוד לפצועים. הוא ניסה להרגיל אותי לרעיון שאשאר משותק. לא דיברתי איתו הרבה, הוא די מהר נמאס עלי. אמרתי לו שהוא עצמו לא יודע מה יהיה, לכן כל הדיבורים האלה מוקדמים מדי. אמרתי לו שאני לא משלים ולא דוחה. אני מחכה שהטיפול הרפואי יגמר.
ד״ר עירן: בלי ספק, השקט שלו הוא תופעה יוצאת דופן. כל הפצועים שאני ראיתי עברו משברים קשים בזה אחר זה. גם אלה שלא היו פצועים קשה. אני זוכר את קרלוס פרלמן, רופא צבאי שנקטעה לו היד בפעולת כראמה. בהתחלה קרן מאושר שנישאר בחיים. ההתנהגות של אריה לא מובנת. מפעם לפעם מצאתי אותו חורק שניים, אבל זה היה לרגע חולף. הוא לא היה פסימי. הוא קיווה שיהיה בסדר.
████ אני לא חושב שהשקט שלי הוא תוצאה של דחיקת האמת. קודם-כל מפני שהאמת לא היתה ברורה לי באותו שלב, לפחות עד סוף מחצית השנה הראשונה. גם לא היה לי הרבה זמן לחשוב על זה. אחרי שגמרתי עם הסיבוך בריאות התחיל סיבוך חדש. קיבלתי חום גבוה ולא מצאו את הסיבה. חודשיים שכבתי עם חום גבוה, כל ערב היו מרטיבים אותי עם אלכוהול כדי לצנן את הגוף. יום אחד התפוצץ העור בצואר ויצא משם זרם של מוגלה. התברר שגם הוושט נינקב ע״י הכדור ולא התרפא גם כשהפצע החיצוני של הצואר התאחה. במשך הזמן הזדהם האיזור וזאת היתה הסיבה של החום. אחרי שגילו את זה הוזנתי במשך חודשיים דרך צינור שהיה מחובר ישר לבטן. כמובן, הסיבוכים האלה לא תרמו למורל גבוה, אבל גם לא הכניסו אותי לדכאון.
עמוס: לא זוכר שראיתי אצלו משבר, אבל אני לא יודע מה התרחש אצלו בלב. כשהייתי בא אליו היינו משוחחים כמו תמיד, לפעמים הייתי שוכח שהוא פצוע. בהתחלה נמנעתי מלדבר על ספורט. דווקא הוא העלה את הנושא הזה. רצה לדעת איזה חוקים יש למשחק הטניס.
יוחאי: הביקור הראשון שלי אצל אריה נערך חודש וחצי אחרי המלחמה. הדבר המענין הוא, שהוא לא נתן לי להרגיש לרגע שאני נמצא בביקור אבלים. שאל הרבה על מהלך הקרב והתענין בגבס שלי. הוא נתן לי להרגיש שיש לנו צרות דומות. לא הרגשתי שהפציעה שינתה משהו בהתנהגותו או בתחומי התענינותו. זה היה קצת מוזר. ציפיתי לראות אותו מתלבט קצת בשאלות חיים ומוות. אולי זה חסרון שלו שהוא לא חושב בכלל בכיוון כזה. בסופו של דבר אנחנו מעריכים אדם לפי מידת הלבטים וההתחבטויות שלו. אדם שתוהה על עצמו מקובל עלינו כבעל נפש עשירה בעוד מי שאינו מוטרד בשאלות כאלה נראה לנו מוגבל או מפותח בכיוון אחד. אבל זו בסה״כ צורת מחשבה שלנו. יתכן שאריה לא מרגיש כמי שנפל לתוך בור עמוק, אלא כמי שעבר ממצב אחד לשני.
████ אני לא יודע מה החזיק אותי. אולי זאת התכונה הטבעית שלי, אף פעם לא נטיתי להתרגש. בהתחלה, כשראיתי תגובות של פצועים אחרים, השתוממתי קצת על עצמי. מאוחר יותר, כשהייתי בארה״ב, הכניסו לחדר שלי נערה משותקת כמוני שנפגעה מתאונת דרכים. היא היתה הרבה יותר שקטה ממני. כמה פעמים הרגשתי שנמאס לי, נמאס לי. אמרתי לעצמי, חבל שאותו ערבי לא פגע יותר טוב. אבל זאת היתה מחשבה חולפת, לא יותר מחמש דקות.
עמוס: כמה חבר׳ה אמרו שהיה לו טוב יותר אילו היה מת. אני לא חושב כך. כשאדם חי, באיזה מצב שלא יהיה, הוא בכל זאת חי. מוות, אף אחד מאתנו לא יודע מה זה. אני, בכל אופן, לא הייתי בוחר למות אילו הייתי במקומו.
אמא: אני לא מופתעת מהתנהגותו. תמיד היה לו אופי חזק מאד. מה שעובר אצלו בפנים אף אחד לא יודע. הוא סגור מאד, סגור מדי. מפעם לפעם אפשר לעמוד עפ״י התגובות שלו על מה שמתרחש אצלו, אבל הוא לא ידבר על זה.7
אבא: לא הבנו אף פעם מה הסיבה שהוא סגור כל-כך. כל פעם ששאלנו אותו על כך נתקלנו בקיר אטום. אני שמח שיש לו אופי כזה. במקומו, אני חושב, הייתי מעדיף לא לחיות.
יוחאי : התכונות החזקות של אריה, עוד כשהיה אצלי חייל, מ״כ ואח״כ מ״מ, היו הבטחון העצמי וההערכה העצמית. הרושם שהיה לי אז ממנו, שהוא שייך לאותם אנשים שהאלים האירו להם פנים: ספורטאי טוב, ראש חזק והופעה נאה. יתכן שכל המעלות האלה עזרו לו להשאר סגור. זו הסיבה שאני לא מיטיב להכיר אותו, כי מתי מתענין מפקד בפיקודו? כשמשהו מעיק עליו. אבל כשיש לך מישהו שהכל שלם אצלו, אין סיבה לחטט סתם.
████ הדבר העיקרי בשבילי, כששכבתי בבית-חולים, היה לצאת משם. ארבעה חודשים אחרי הפציעה גמרתי עם הסיבוכים והתחלתי לעשות פיסיותרפיה. היתה לי תנועה קלה של הכתף והיה חשוב מאד שהיא לא תיעלם. מאוחר יותר קיבלתי תנועה קלה של המרפק. בהתחלה תליתי בזה תקווה, אבל לאט לאט התברר לי שאין לזה המשך. חשבתי על נסיעה לארה״ב, הייתי בטוח שהנסיון שרכשו שם על פצועי קוריאה וויאטנם יכול לעזור לי. היתה לי הרגשה שהרופאים כאן לא יודעים בדיוק מה יש לי. אני יכול להניע קצת את היד וזה מראה שיש איזה שהוא מעבר בחוט השדרה.
עודד: נודע לי שאבא של אריה מבקש להפגש איתי. כנראה סיפרו לו שיש לי אותה פגיעה כמו של אריה והיום אני מסוגל לנהוג בעצמי. דיברתי איתו. סיפרתי לו שבחצי השנה הראשונה אחרי הפגיעה יכולתי להזיז רק את הראש והצואר. הוא ביקש ממני לפגוש את אריה.
ממיק: ליויתי את עודד ל״הדסה״. הגענו ממש ביום הראשון שהוציאו את אריה לחצר על כסא גלגלים. כשקרבנו אליו ביקש אותי עודד לעזוב אותו. הוא דחף את כסא הגלגלים בעצמו ונעצר כמה צעדים מאריה. הם הסתכלו אחד בשני זמן-מה בלי לדבר מילה. אריה שאל אותו אם זה נכון שנפגע באימונים, והוא הוסיף: אצלי זה מכדור, זה משהו אחר לגמרי. עודד הציג לו את התנועות שהוא מסוגל עכשיו לבצע, אבל קיבלתי רושם שאריה לא משתכנע מזה. כמה פעמים חזר ואמר שהמקרה שלו שונה.
עודד : התרשמתי שהוא רואה את המצב שלו כזמני. גם אופי הפגיעה אצלו, שהרופאים לא יכולים להסביר אותה בדיוק, חיזקה את ההרגשה הזאת. זה נכון שהגוף מגיב בצורה שונה לפגיעות בעמוד השדרה. אני מכיר, למשל, אנשים שנפגעו בעמוד השדרה הצוארי ובכל-זאת מרגישים את כל הגוף.
████ אין לי שום תחושה של הגוף. אתה יכול לשרוף לי את הגפיים, כלום. מפעם לפעם אני מרגיש זרמים, ואז אני יכול להגיד לעצמי שהזרם בא מרגל זאת או מהשניה. או אם הגוף נמתח פתאום, כמו בהתכווצות שרירים, אני מרגיש לחץ על האיברים הפנימיים. אבל זאת לא אותה תחושה, עד כמה שאני זוכר, שמרגיש אדם בריא. בכלל, התחושות הקודמות די מטושטשות אצלי. בתקופה הראשונה אחרי הפציעה יכולתי עוד להגיד למישהו מה הוא יכול לעשות ומה לא. עכשיו אני משתומם לפעמים כשהפיסיותרפיסטית מבקשת ממני לעשות תנועה מסויימת. איך אפשר?
ממיק: אריה סיפר לעודד על כוונתו לנסוע לארה״ב לריפוי.
עודד: סיפרתי לו שהייתי חצי שנה בארה״ב. נוכחתי שכל מה שעושים שם עושים גם כאן — לא פחות טוב. אמרתי לו שאם יש משהו שיכול באמת לעזור לו, זה תרגילי פיסיותרפיה. יום-יום, שבועות, חודשים ושנים. אבל לא לחצתי יותר מדי. אמרתי לו שיסע כדי שלא יוכל להגיד לעצמו שלא ניסה כל מה שאפשר לעשות.
████ בארה״ב בדק אותי נוירו-כירורג. הוא סירב לנתח אותי. ביקשתי בדיקה מיוחדת. לא כל-כך רצו לעשות אותה, בגלל הסיכון שיש בה. לחצתי עליהם, רציתי להיות בטוח, מה היה לי להפסיד? הבדיקה העלתה שאין לניתוח חצי אחוז סיכוי של הצלחה. אחרי שלושה חודשים חזרתי לארץ.
עמוס: אחרי שחזר מארה״ב מצאתי אותו שקט מאד. אולי לא מדוכא ממש, אבל במצב-רוח לא טוב.
████ הביקור בארה״ב הוכיח לי שהרפואה האורטודוכסית לא יכולה לעזור לי יותר. עכשיו אני בודק מה יכולה לעשות הרפואה הלא-אורטודוכסית. קראתי ספר על אשה אחת שנרפאה ממחלה חסרת תקווה בידי רופא אליל כזה. לפנים זילזלתי בדברים האלה, כיום אני ביקורתי, אבל לא מזלזל. יש הרבה תופעות שלא ניתנות להסבר ע״י המדע והרפואה ובכל זאת קיימות עובדות. אני לא תולה תקוות מוגזמות ואני לא פוחד להפוך חסיד שוטה, אני אומר שצריך לבדוק כל מקרה כזה לגופו. אין לי מה להפסיד. ברור לי שאגמור את החיים שלי כמו שאני עכשיו. אולי ייצא משהו מהתנועה שיש לי ביד, אבל אני לא מאמין.
עודד: אחרי שחזר מארה״ב ראיתי שהוא יכל להזיז קצת את הידיים. אבל נדמה לי שהוא לא ייחס לזה חשיבות.
████ המצב כיום הוא, שאני לא עושה כלום לבד. מזיזים אותי כמו שק מלט מהמיטה ואל המיטה. אפילו להתהפך אני לא יכול לבד.
ממיק: סיפרתי לאריה איך לימדתי את עודד לשחות כשעוד לא היתה לו כמעט תנועה בידיים. הייתי לוקח אותו לבריכה, מחזיק את הרגליים שלו, את הראש תולה על רצועות, ועודד היה מנסה למשוך בידיים את הגוף קדימה. תנועת הידיים שלו היתה חלשה מדי כדי להצליח, אבל הוא לא פסק להאמין שיצליח. שלוש פעמים טבע כמעט. הייתי צריך לעשות לו הנשמה מלאכותית. אחרי חודשיים הרגשתי פתאום שהגוף שלו נמשך קדימה.
אמא : אריה עקשן גדול. הוא החליט שאין מה לעשות וזהו.
עודד: לא השלמתי עם המצב לרגע אחד. הייתי מתרכז ביד ואומר לעצמי שהיא זזה, אפילו אם זה לא היה נכון. ביקשתי שיסדרו לי צלב עם רצועה מעל למיטה כדי שאוכל להמשיך בתרגילי פיסיותרפיה מחוץ לשעות האימון. אין לך דבר חשוב יותר מתירגול בלתי פוסק. אתה מוכרח להיות ער לכל שריר קטן שמתעורר פתאום. אם אתה לא תופש אותו מיד ועובד עליו באותו רגע הוא יתנוון ואתה מאבד אותו לתמיד.
████ אני עושה את כל התרגילים שאומרים לי לעשות. אני לא רואה שזה מביא לי תועלת. להיפך, אחרי האימון יש לי תנועה יותר חלשה מקודם.
עודד: לא מספיק לבצע תרגילים. בפיסיותרפיה מוכרחים להאמין, להאמין שאתה חייב לנצח. זה היסוד, מזה מתחיל הכל. אתה לוקח לעצמך מטרה ספציפית ואתה משכנע את עצמך שאתה מסוגל להשיג אותה. אין תיקרה בדברים האלה. אדם, גם בריא, אף פעם לא יודע מה התיקרה שלו. אני עובד עכשיו, למשל, על זה שאוכל להכנס ולצאת לבד מהמכונית. אני בטוח שאצליח.
יוחאי: אני חושב שאריה הוא פאטאליסט ביסודו. אדם שהוא פאטאליסט לא יכול להיות פסימיסט, אבל גם לא אופטימיסט. הוא חדור אמונה שהדברים קבועים מראש ולא הוא קובע את כיוונם.
████ כשחזרתי מארה״ב החלטתי ללמוד. הרפואה ירדה מהפרק ולכן חשבתי על תחום אחר, מענין, שדורש עבודת ראש. בדיוק באותו זמן דיברו על פתיחת חוג למדעי המחשב באוניברסיטה העברית. זה התקשר די טוב עם התכניות שלי. פרופ׳ רבין ביקר אותי מספר פעמים ומצא שמבחינת המתימטיקה אני מתאים. כשאגמור את הלימודים אני מניח שאכנס לעבוד באיזה מפעל רציני בתור אחראי לצוות של מתכננים או מנתחי מערכות. אני מתאר לעצמי שיהיו מפעלים שלא ירצו להעסיק מקרה כמוני. פה ושם יהיו הסתייגויות, יעדיפו בודאי מישהו בריא, אבל בסוף אמצא מקום.9
עמוס: עם הכשרון שלו והאופי שלו, אין לי ספק שיהיו מעונינים להעסיק אותו בזכות עצמו ולא מטעמים אנושיים.
יוחאי: אריה הוא בחור עם המון הגיון ומעשיות. זה לא סתם מה שקוראים — כשרון למדעי הטבע. כל הגישה שלו לחיים היא גישה של מדעי הטבע. הוא לא מחפש את הבעיתיות, הוא לא מחטט. הוא לא מאלה שמתענינים בחיים, הוא חי אותם. לא הצד הפילוסופי מענין אותו אלא הצד המעשי.
████ אני לא מרגיש שהפציעה שינתה משהו בהתיחסות שלי לחיים. שאלות פילוסופיות מסוג, ״מה תכלית החיים״, לא העסיקו אותי אף פעם. השתנתה, כמובן, צורת החיים שלי. חברים מבקרים אותי ולא אני אותם. ביחסים שלי איתם אני בעמדה פאסיבית של מקבל ולא של שותף שווה בחברות הזאת. פרט לזה הכל כמו קודם. העובדה שנפצעתי לא יצרה אצלי מטען של מרירות ולא הקנתה לי זכויות לתבוע מהמדינה יותר ממה שהיא נותנת לי. כשפרץ הרעש בעיתונות וברדיו סביב פרשת הדירה בירושלים התרגשתי פחות מכולם. זה לא שימח אותי במיוחד, אבל גם לא איכזב אותי. חשבתי רק שהם אנשים עלובים; בסופו של דבר השינויים שרצו להכניס לחזית הבנין היו קטנים ביותר, והובטח להם שהכל יוחזר למקומו כשאעזוב לדירת קבע. מאוחר יותר ביקר אותי נציג הדיירים כדי להתנצל. לא עניתי לו. לא היה לי מה לענות לו (כשמישהו צריך עזרה כדי להתחרט אין ערך גדול לחרטה שלו). אבל אין לי גם טינה נגדם. לא היו לי אף פעם אשליות לגבי טבע האנשים.
אבא: המקרה עם הדירה פגע בי די קשה, אך בסופו של דבר אני לא מצפה להרבה מאנשים. אולי משום כך הופתעתי למצוא גילויים יפים שלא ציפיתי להם. אחרי המלחמה הופיע ב״הדסה״ רופא אמריקאי, גוי, מומחה לנשימה ולהרדמה. הוא טיפל באריה, כשהיה לו הסיבוך בריאות, במסירות ללא גבול. הודות לו, למעשה, נשאר אריה בחיים. כשאריה היה בארה״ב, בא אליו הגוי הזה במיוחד מבוסטון כדי לראות אותו. זה היה אחד הגילויים היפים. קשה לי למצוא לזה הסבר.
אמא: בקרוב, אני מניחה, נעבור לבית דו-משפחתי שבונים בשבילנו בגבעת המבתר. שם יהיה לו הרבה יותר נוח. הוא יוכל לנוע עם כסא גלגלים בעל הנעה עצמית, ויהיה לו גם נוח יותר ללמוד.
████ אני לא רואה שחל איזה שינוי מהותי בחיים שלי. נכון, דברים שאהבתי לעשות, ועכשיו אני לא יכול לעשות אותם, אצטרך למצוא להם תחליף. יהיו לי הרבה יותר דברים שאחשוב עליהם במקום לעשות אותם.
אמא: בינתיים אני רואה שהקשר עם החברה שלו חזק מאד. מה התכניות שלו בשטח זה אני לא יודעת. לא התערבתי בנושא זה כשהיה בריא ובטח לא עכשיו. זה בודאי לא קל בשבילה.
████ בהתחלה הייתי נגד זה. לא רציתי שתמשיך את הקשר בגלל רגש חובה, רחמים, או כל דבר אחר. אמרתי לה שאין שום סיבה שהיא תשלם את החשבון שלי. היא לא הסכימה לדעתי.
חנה : לו חשבתי שאני ממשיכה מתוך רגש חובה, הייתי מפסיקה מיד את הקשר.
████ ניסיתי לבדוק עד כמה זה חזק מצידה. תיארתי לה כל מיני מצבים היפותיטיים, אולי גרועים יותר מהמציאות, אבל היא לא חזרה בה.
חנה: אני לא אומרת שזה קל. בסופו של דבר אני מחזיקה כאילו את החיים ביד שלי. אם אחליט בחיוב; זה משהו סופי, בלי אלטרנטיבות. אני לא מאמינה שאפשר להכנס לדבר כזה בחצי פה או בחצי לב. זה מפחיד.
████ זו החלטה קשה, אני לא אומר שזה בלתי אפשרי. צריך רק למצוא אדם שני שחושב שזה אפשרי ויהיה מוכן לוותר על הרבה דברים. במקומה אני לא יודע איך הייתי נוהג. בעצם, עכשיו אני משוכנע שהייתי מסרב. אבל היא לא נרתעת, למרות שהיא יודעת בדיוק במה זה כרוך. סימן שיש משהו בנכונות שלה.
חנה : אני לא יודעת אם ההחלטה שלי היום מספיק חזקה כדי להאריך ימים לכל החיים. מה אם יום אחד נגלה שאנחנו חיים בשני מישורים שונים? לא. אין לי עם מי להתיעץ, אין על מה להתיעץ. זאת צריכה להיות החלטה שלי ורק שלי.
████ עדיין זה לא סופי. אני עצמי עוד לא שלם לגמרי עם זה, עוד לא בטוח לגמרי שזה יצליח. בינתיים אני מחכה, לא הרבה זמן. קשה להגיד כמה, לא יותר מדי. סתם לחכות, חבל על הזמן של שנינו. אולי חודשיים, שלושה, חצי שנה לכל היותר.
חנה : אני יודעת שאי-אפשר לדחות את זה בלי סוף. מתקרב הזמן שאצטרך להחליט. היה טוב לו יכולתי להמשיך לא להחליט. ברור לי כמעט לגמרי מה תהיה ההחלטה, אבל אני רוצה להיות שלמה לגמרי עם עצמי שזה בדיוק מה שאני רוצה.
████ אם יום אחד תבוא ותגיד לי שהיא משוכנעת לגמרי שהיא רוצה בזה, ושום דבר לא יוכל להזיז אותה מההחלטה, אז אדע שהגיע הזמן.
