הקדמה:
בהקדמה לקובץ תסריטיו (בהוצאת סימון ושוסטר) כותב ברגמן על האשליה החזותית המונחת ביסוד הסרט : ״כשאנו צופים בסרט שאורכו שעה, אנו יושבים למעשה 27 דקות בעלטה גמורה״ (אף כי אין העין מבחינה בה). יסוד טכני-אשלייתי זה קובע את אופיו של המדיום הקולנועי, היוצר באמצעות רצף תמונותיו אשליה של מציאות. אך ברגמן אינו רוצה באשליה, אלא במציאות עצמאית, שוות-ערך לחיים עצמם.
המבוא נמשך, ברגמן עורך אתנו סיור בזק ע״פ התפתחות הקולנוע בעזרת שורה של קטעי סרטים — החל מהסרטון המצוייר וכלה בריאליזם מקפיא דם, הממחיש את הסבל של הקיום האנושי: מסמר ננעץ בכף-יד דמומה לקול הלמות מקבת; אצבעות רגישות מלטפות עין פעורה של איילה עקודה. וכבר אנו שרויים בחדר מתים חשוף וצח-קירות שהזמן קפא בו. המצלמה נעה חרישית בין גוויות-אדם שרועות על מיטות ברזל; גוהרת על פנים מאובנים של גבר קשיש, קו3לטת צדודיות של קלסתרים וידיים קפואות בחלל. צילצול חד של אורלוגין מחריד את הדממה העמוקה:
אחת הדמויות — נער בעל תווי-פנים עדינים להפליא — מזדקפת ממיטתה. המעבר המדהים ממלכות המוות אל מציאות שכיחה משמשת בידי ברגמן להמחשת עצמאותו של מדיום הקולנוע. מציאות שאינה כפופה לחוקי הסבירות של החיים כשם שהמציאות המאגית סותרת את חוקי ההגיון. ואכן, ברגמן מתיחס למצלמת הקולנוע כאל מטה כשפים. בזכרונותיו הוא מעיד על עצמו שמכונת ההקרנה הראשונה שקיבל, בהיותו בן עשר, הפכה אותו לקוסם : ״אני יכול במכשיר זה לעורר צחוק בקהל הצופים או להרעימם, להעליבם ולעצבם, לזעזעם ולשעממם. לפיכך אני עצמי נוכל או קוסם״.
יכולת זאת של המצלמה ליצור מצבים יש מאין, לגזור גורלות לשבט או לחסד, להפגיש עבר-הווה-עתיד — בניגוד לחוקי המציאות — עושה את הקולנוע, בידי ברגמן, למדיום האנושי היותר קרוב לאקט הבריאה האלהי. מסיבה זאת אין ברגמן מסתיר את מטה היצירה שלו — המצלמה — ואת חומריה — הצלולויד — מעין הצופים. להיפך, הוא משרבב את המצלמה לתוך התמונות, קורע את הפילם באמצע העלילה — כל זה כדי להפגין את עצמאותה של המציאות הצלולוידית ואת אי-תלותה במציאות הממשית.
רעש עמום מסיח את דעתו של הנער מספרו. הוא נושא מבטו אל זגוגית אטומה הסוגרת עליו סביב-סביב. אצבעותיו מגששות עליה בסקרנות וחושפות דיוקן של אשה, המתבהר לעיניו. הנער ממשש את הקלסתר המסתורי, דומה מנסות אצבעותיו לפענח את חידת חיוכה (כשל מונה ליזה) ומבטה. האם היא אליזבת פוגלר — גיבורת הסרט שטרם נפתח? האם הוא בנה שלא נולד של עלמה — גיבורתו השניה של הסרט? או אפשר מסמלת תהייתו של הנער את חידת החיים הניצבת לפני כל ילוד אשה?
ברגמן אינו משיב ואנו לא נדע. שוב לא נפגוש בנער זה במהלך הסרט.
המבוא תם. על המסך מוקרנים שם הסרט, משתתפיו ויוצריו. מעת לעת ניקטעות הכתובות ע״י הבזקי-בזק של דמויות ומצבים מתוך המבוא. פרסונה הוא חוליה נוספת בשרשרת ההתפתחות של המדיום הקולנועי.
פרסונה הוא מסע לתוככי האישיות (פרסונה?) של שתי נשים התרות אחרי זהותן: אליזבת פוגלר — שחקנית תיאטרון דגולה, הנדמה באמצע הצגת ״אלקטרה״ ומאז מסרבת לפצות פה. עלמה — אחות בסנטוריום לחולי-נפש, המטפלת באליזבת.
עלמה היא נערה פשוטה, ממוצא כפרי, עולמה פשוט ונעדר סיבוכים. היא מאמינה בקדושת החיים ובערכי אנוש — הנותנים טעם ותכלית לחיים. פגישתה הראשונה עם אליזבת מפחידה אותה מעט. שתיקתה מרצון של אליזבת, המרמזת לעלמה כי לפניה אישיות מסובכת ונפתלת, מתיצבת נכחה כמין זגוגית אטומה רבת-תעלומה. היא מנסה להשקיט את חששותיה בחזרה תמימה על ה״אני מאמין״ שלה: ״איני צריכה לדאוג, אנשא לקארל, אלד ילדים… יש לי עבודה טובה … הכל בסדר״.
הווידוי והמכתב
באין תמורה אצל אליזבת מחליטה רופאת הסנטוריום לשלוח אותה למעון כפרי בלווית עלמה. היא מסבירה לאליזבת שאין טעם בהישארותה במוסד — כיוון שהיא בריאה בגופה. ברי לה שלא התפקיד באלקטרה הוא הגורם להתנהגותה. להיפך, המשחק שימש כסות לבעיה האמיתית המטרידה את מנוחתה — תפקידה בחיים כאם. המשחק על קרשי הבמה סייע בידה לברוח משעמום החיים וממסכת השקרים הסובבת אותם. השתיקה פטרה אותה מהצורך לשקר, היא משמשת לה חיץ בפני חדירת זרים, תריס לנפשה. ״הפכת את שוויון הנפש לשיטה״, אומרת לה הרופאה. ״אני מבינה אותך. אני מעריצה אותך. עליך להמשיך תפקיד זה עד הסוף — לא כשאר תפקידיך, אותם עזבת בזה אחר זה״.
כמדומה, יש רגע בחיי שחקן בו מיטשטשים הגבולות בין החיים על הקרשים לחיים מחוצה להם. רגע בו אין הוא יודע לאשורו אם העצב, השמחה והאהבה בחייו הממשיים הם אמיתיים או תיאטרליים. רגע של זיוף נורא, של יאוש עמוק, כי שוב אינו יודע עד היכן מגיעים בליבו פנימה קרשי הבמה. לנוכח התגלית הברוטאלית של אבדן הזהות מגיבה אליזבת — כרבים מגיבוריו של ברגמן — בהגפת בריחי השתיקה, בחסותה תבקש את זהותה האמיתית.
חיי הכפר השלווים נוסכים מרגוע בנפשה של אליזבת. אישיותה הנלבבת והגלויה של עלמה, פטפטנותה החביבה והנאיבית כל-כך — מושכים חוט של חסד על יחסי שתי הנשים. אצל עלמה מתעצמים רגשות הערצה והתבטלות כלפי אליזבת. כנערה שבאה מן הכפר מעולם לא העלתה בדמיונה שלבטיה הקטנים ומאווייה הפרובינציאליים יזכו אי- פעם להקשבה כה דרוכה מצד שחקנית מהוללת, והיא מערטלת את נפשה לפניה לחלוטין. היא מספרת לאליזבת על אהבתה הראשונה והנכזבה לאיש נשוי; על ארוסה קארל — אותו היא מכבדת, אך לא אוהבת; וככל שהיא חושפת את פנימיותה סרה ממנה שלוותה האופיינית. לעת ערב של יום אחד גוברת ריגשתה ללא הכיל, תוך שהיא מתרפקת על אליזבת במין חושניות נפשית של נערה המסגירה בידי מחזרה הראשון את סודותיה הכמוסים ביותר. עלמה מגוללת קורות חוויה ארוטית עזה שארעה לה לפנים על שפת הים, עת התעלסה עם גבר זר — במשותף עם נערה זרה אחרת — לעיניו של גבר זר שני. ומה שמגדיש את הסאה: בבואה הביתה היא שוכבת עם ארוסה קארל כאילו לא ארע דבר. זכר החוויה מזעזע את עלמה עד לעמקי נפשה. היא אינה מסוגלת לתפוש מאיזה איזור אפל בנפשה נבעה תאוות יצרים זאת, המנוגדת לכל תפישתה והשקפתה המוסריות. ״כיצד אפשר להיות שני אנשים בבת-אחת?״ היא זועקת בסערת-נפש.
עלמה הפשוטה והמפוכחת מגלה לפתע קיומו של זרם תת-קרקעי עכור המפכה תחת חיצוניותה הרגועה. התגלית מחרידה אותה, שוב אין היא יודעת מי היא באמת — עלמה של שפת-הים או עלמה של הסנטוריום. לראשונה מתוודעת תודעתה עם סוג הספקות שהיה עד כה נחלתה הבלעדית של אליזבת. ועל אלה נוספת תחושת אשמה נו4קבת: לאחר אותה פרשה גילתה עלמה שהיא הרה, בלא לדעת ממי. קארל מבצע הפלה מלאכותית, אך נותרת צלקת בנפשה.
עלמה מתמוטטת בשיברון-לב על השולחן. במעורפל היא חשה בידה של אליזבת המלטפת את ראשה ודומה אף בלחישת פיה הדוחקת בה ללכת לישון. (למחרת תכחיש אליזבת בניד-ראש שדיברה עימה וכי באה אל מיטתה באישון הלילה). עלמה יוצאת מוכה ורצוצה ועם זאת קורנת במין אושר נעלם. היא חשה שהווידוי קשר את גורלה של אליזבת עם שלה, עד כי נפש אחת הן עכשיו, בתוקף אותו חטא שהסיר מעליה את הקליפה החיצונית וחשף תחתיו בשר חי, מעונה, כשל אליזבת. מעתה גם יחליפו בתפקידיהן: עלמה השבורה, שזה עתה באה בשערי התהיה המיוסרת, תיסמך על חוסנה עתיר הנסיון של אליזבת בעולם של ספקות.
הווידוי מחולל גם באליזבת תמורה, אך עמוקה פחות. היא רוחשת לעלמה חיבה ורוך, כפי שיורדי-ים ותיקים עשויים לרחוש כלפי פרחי מלחים נרגשים שאך עתה עמדו בסערת-ים הראשונה. ועם זאת, אין הם יכולים להמנע מחיוך לנוכח התרגשותם של אלה מסערה של מה-בכך.
למחרת כותבת אליזבת לרופאתה על שביעות רצונה מבדידות המקום ומוסיפה בזחיחות-דעת, כי עלמה משעשעת אותה כהלכה בווידוייה על חטאים לא רציניים שעשתה בעבר ועל שאיפות שאינן מתיישבות עם מעשים.
בדרכה לבית הדואר קוראת עלמה בהגנב את המכתב. ליבה קופא בקירבה.
יומיים חיה עלמה במתח ללא נשוא, עודנה ממאנת להאמין בבגידתה של אליזבת שטרפה עליה את עולמה. היא מפצירה בה לשבור את שתיקתה — ולו גם במילה אחת, אך לשווא. בין יאוש לחמלה עצמית היא מפטירה: ״אני יודעת ששימשתי בידיך לאיזו מטרה שאינני יודעת מהי. עכשיו סיימת לנצל אותי ואת משליכה אותי״.
שתיקתה המתמשכת של אליזבת מעבירה את עלמה על דעתה : ״איזה מין אדם את?״ היא זועקת לעברה ומתנפלת עליה בחמת-זעם. אליזבת סוטרת לה, חיוך דק עולה על שפתותיה. עלמה מניפה סיר מים רותחים בתנועת איום, אך קופאת לנוכח זעקתה של אליזבת: ״לא!״.
עלמה לועגת לה על כי בחרדתה לעורה שברה את שתיקתה הגאה ומטיחה לעברה בבוז שהיא מושחתת. אליזבת הנפגעת מסתלקת בלא לשעות לתחינותיה של עלמה שתמחל לה.
עלבונה כנה. סיבלה של עלמה נוגע לליבה, אך אין בכוחה לעזור לה. עלמה גילתה זה עתה את השניות של הקיום האנושי ואת דו-פרצופיותו. עתה צריכה היא בכוחות עצמה לפלס לה נתיב חדש במקום הישן שאבד לה. אך עלמה, ככל המתיצבים לראשונה מול הצד הנסתר של קיומם, שרויה במצב של שכרון-חושים — חציו התפעלות עצמית וחציו חמלה עצמית. בעוצם ריגשתה מחליפה עלמה את האותות של טרם-סערה בסערה עצמה ומייחלת לעזרה.
אליזבת, למודת הנסיון, המצויה כבר בשתיקה שמהעבר השני של הסערה המהמהמת, מלווה את ניצני מאבקה של עלמה בחיבה ובחיוך, כאותה אם הצופה בייסורי אהבתו הראשונה של בנה. אך משגוברים היסורים האלה חלה באליזבת עצמה תמורה. משום חיבתה העמוקה לעלמה שוב אין היא יכולה להתיחס לסיבלה באמת-מידה אוביקטיבית ואף לא לבטלו בחיוך. לראשונה מאז גזרה על עצמה שתיקה וניתוק מוחלט מהסביבה, מבקיע רגש של הזולת אל בין חומותיה: הסבל.
אין זה מקרה. הסבל אצל ברגמן הוא יסוד-מוסד של המצב האנושי, היסוד הלא כוזב, השזור בגורלם של מרבית גיבוריו. כבר בפתיחת הסרט מציג ברגמן את ייחודו לעומת רגשות-אנוש אחרים. בחדרה בסנטוריום מאזינה אליזבת לתסכית ראדיו, המביא דיאלוג נבוב ורגשני בין גבר לאשה. עד מהרה סוגרת אליזבת את הראדיו בשאט נפש. למחרת, בשידור טלויזיה מוויאטנם, היא חוזה בנזיר בודהיסטי המעלה עצמו באש. מראה הגוף המתפחם זקוף לעיניה מחריד את אליזבת בעוצמת הסבל שלו, שאין לטעות באמיתותו ולא להציג כמותו על קרשי הבמה.
כלום הסבל הוא היסוד האמיתי של הקיום האנושי ? ברגמן אינו משיב, הוא נותן לנו להסיק את המסקנות.
עלמה עדיין מתבודדת עם יאושה בכוך שעל שפת הים. עצבנותה של אליזבת גוברת. מבין דפי הספר נופל לידה תצלום ממרד גיטו וארשה: קבוצת יהודים מרוכזת לגירוש, במרכזה נער יהודי הנושא ידיו בכניעה פאתיטית. דומה מבטאות עיניו המבוהלות את סבל העולם כולו. אליזבת נצמדת למבט הנורא; כלום רואה היא דרכו את מבטו המיוסר של בנה שלה? הגילתה אליזבת בסבל את התשובה לה ייחלה?
לעת לילה שבה עלמה משיטוטה בעיניים בוהות וריקות. ברגמן משיא את המצלמה מעליה; עתה נראים פניה כפני המתים שבמבוא הסרט — קפואות, למודות סבל וחרושות יאוש. קולה של אליזבת בוקע אליה מתוך מקלט הראדיו: ״אל תדברי, הקשיבי. במה אוכל לאלצך להקשיב?״. אך עלמה נואשת מדי מכדי להבין את קול שתיקתה של אליזבת. חוסר האונים של מצבה דוחק בה ביתר שאת לבקש את מנוחתה באהבתה של אליזבת, ע״י התמזגותן לנפש אחת, כאותו ילד הנתלה בתחינה נואשת ביד המכה אותו כדי להשיב אליו בכוח את אהבתה.
הופעתו הפתאומית של בעל-אליזבת מסמלת את שיאה של תשוקת ההזדהות של עלמה עם אליזבת. היא מדברת איתו כאילו היתה אליזבת, מבטיחה לו לשוב הביתה, לפתוח פרק חדש בחייהם, לאהוב את בנם המשותף. כל אותה עת עוקבת אחריהם אליזבת מקרוב, רואה ואינה נראית. היא נוטלת את ידה של עלמה ומניחה אותה על לחי בעלה. אח״כ תאסוף את ראשה של עלמה אל כתפה בתנועה רכה ותצפה בהם בדריכות שעה שיתעלסו לעיניה. דומה צופה אליזבת בעברה שלה דרך גופה של עלמה, ממתינה לראות אם תצלח עלמה לדבוק באהבה חרף פרי הספק שטעמה.
״לא ! לא! לא!״ זועקת עלמה ביאוש, בדחותה את חיבוקו של בעל-אליזבת. ״זה שקר ומירמה!״. זעקת הספק של עלמה מציינת את סוף מסעה הארוך אל חיק נפשה של אליזבת. עתה חופפות נפשותיהן זו את זו לחלוטין.
המסע תם. שתי הנשים אורזות חפציהן. עוד מעט תיפרדנה לבלי שוב. אליזבת יושבת קפואה אצל השולחן. ידה מכסה על תצלום בנה (אותו קרעה בהיותה בסנטוריום). עלמה נכנסת, מתיישבת מולה ותובעת ממנה לספר לה על בנה. אליזבת שותקת ועלמה מספרת במקומה על האשמה שמישהו הטיח בה פעם, שהיא מושלמת בכל המעלות כאשה וכשחקנית, אך נטולה רגש אמהי. אשמה זאת לא נתנה לה מנוח, היא הרתה, אך מאותו רגע שנאה את פרי בטנה. לשווא ניסתה להפילו, הוא הוסיף לגדול ומשילדה אותו בכאבים עזים נתקפה תיעוב עמוק כלפי גוש בשר חסר-צורה זה. היא ניסתה להתעלם ממנו, לשכוח את קיומו, אך זה השיב לה באהבה גוברת והולכת, עד כי קרסה תחת נקיפות מצפונה.
כל שעת דיבורה של עלמה עוקבת המצלמה אחרי פניה המתכרכמים של אליזבת בהבעת פלצות. עלמה יוצאת. כעבור דקה חוזרת ושוב חוזר כל המונולוג על עצמו לפרטי פרטיו — אך הפעם נועצת המצלמה את עינה על פניה של עלמה. אותו כתב אשמה שגוללה עלמה נגד אליזבת, ניתן עתה לקראו — ללא כל שינוי בטכסט — נגד עלמה עצמה.20 שכן, היא עצמה ״הרגה״ את פרי בטנה. אך בהגיע עלמה לסוף הדיאלוג היא מנתקת עצמה בכוח מהזהות לאליזבת שכפתה על אישיותה :
״הרגשות שלי אינן כמו שלך … אני לא אליזבת פוגלר … אני רוצה בילד!״.
תהליך ההינתקות משתקף על פניה של עלמה, שעתה חציים של אליזבת וחציים שלה. שוב יוצאת עלמה מהחדר ובשובה היא פונה לאליזבת, קולה צונן כקרח: ״למדתי ממך הרבה. לעולם לא אהיה כמוך״. אך הפרידה מהזהות המשותפת אינה קלה. עלמה מתפרצת בבולמוס מילים היסטרי, חסר מובן כמעט. דומה פולטת היא מילים הנקרעות ממחציתן השניה שאצל אליזבת. ידה נפתחת בעווית מעונה (כאותה יד שראינו במבוא הסרט), אליזבת מצמידה אותה לפיה כמבקשת כפרה. אך עלמה סוטרת לה על פניה.
שוב יוצאת וחוזרת עלמה בשלישית. היא פוקדת על אליזבת לחזור אחריה בקול: ״שום דבר, לא כלום, לא כלום״. אט-אט, במאמץ נורא, לוחשות שפתותיה של אליזבת את המילים. לרגע נצמדים ראשיהן של שתי הנשים לכעין התמזגות אחרונה.
עלמה יוצאת אל מחוץ לבית. בפינה העליונה של המסך אנו רואים את מצלמתו של ברגמן, החותמת את מציאות הצלולויד של שתי נשים.
עלמה חוזרת אל הסנטוריום, אך זאת עלמה שונה, מפוכחת יותר, למודת סבל ונידונה לבדידות (כמו אייזיק בורג ב״תותי בר״). עלמה שחזתה בתמונת דוריאן גריי שלה וגילתה בה את זהותה החדשה.
ואליזבת ? שתיקתה נשברה במילים : ״לא כלום, שום דבר״. מעין השלמה טוטאלית עם פחיתותו של המצב האנושי לנוכח תעלומת קיומו. באותן מילים ששומע פרגרוס הרציונלי מפיה של מנדה — אשת הקוסם אלברט פוגלר ב״הקוסם״ : ״שום דבר אינו אמת״. אליזבת תשוב אולי לשחק באלקטרה, אך עתה תהיה לשיחתם של זיאוס ו-אורסטס (במחזהו של סארטר, ״הזבובים״) משמעות חדשה בעיניה:
זיאוס: אנשי ארגוס המסכנים. מעתה יראו את חייהם כמות-שהם — מוץ חסר תכלית. מה יעשו בידיעה זאת ?
אורסטס : מה שירצו. הם חופשיים ; וחיי אנוש מתחילים בצד הרחוק של היאוש. • •
