דירתם בת שניים וחצי החדרים של מרים וראובן מגנזי בשכונת נוה יהושע ברמת גן, מרוהטת בפשטות ובסגנון אופייני לדירות של זוגות צעירים. חדר האורחים כולל שולחן פורמייקה נמוך, שתי כורסאות וספה בצבע אפור. מנגד, כוננית-ארון ומקלט רדיו. הדבר הבולט בדירה נאה זו הוא הסדר המופתי השורר בכל. עוד טרם הספקת לשבת, מגישה מרים לשולחן קערית בוטנים, וכעבור דקות ספורות, קפה טורקי בספלונים קטנים. אם יש משהו יוצא דופן בדירתם ובהתנהגותם של מרים וראובן, הוא זה שאין בהם שום דבר יוצא דופן, הגם שמשניהם ניטל מאור עיניהם.
ראובן מגנזי, הצעיר בארבעת בניה של משפחת מגנזי, נולד בטריפולי ב-1943. זמן קצר לאחר מכן נאלצה המשפחה לעקור לכפר, מחמת הקרבות שניהלו כחות הברית בשרידי הצבא הגרמני. בשהותו בכפר זה, נתקף ראובן בן השנה במחלת עיניים שכיחה ואיבד את מאור עיניו.
באיזה גיל תפשת את מלוא משמעות הדבר?
מרגע שהתחלתי להבין, בערך בגיל שלוש — ארבע, כשנוכחתי שאני לא יכול לשחק כמו ילדים אחרים, שאני שונה מהם. אז המצב היה שונה מהיום. התיחסו לעיוורון כאל משהו שאי אפשר לעשות נגדו כלום. היו רואים בעיוור, אחד שלא יכול לחיות חיים נורמליים.
כיצד קיבלה משפחתך את הדבר?
הייתי הילד הצעיר במשפחה, ובתור כזה התנהגו אלי ביחס מיוחד. הרבה סבלנות, דאגה, טיילו אתי וסיפקו לי דברים שונים.
מאחר והתעוורת בגיל כה רך, כיצד הצלחת להמחיש לעצמך צורות ותמונות של חפצים?
קודם כל יכולתי להבחין בעין אחת בין אור לצל, ולהבחין בצלליות של דמויות. את השאר השלמתי בדמיוני.
איך אתה מתאר בדמיונך צבע, למשל?
אפשר לעמוד עליו בהשאלה מדברים אחרים. אומרים, למשל, שהים כחול. יש לי את התחושה של ים, אופק ומרחב. מזה אני בונה לי תמונה.
אתה קושר כל דבר שיש לו מרחב גדול עם צבע כחול ?
לא. זה צריך להתקשר עם הגיון. מדבר, למשל, אני מתאר בצבעים חמים יותר — צהוב, חום. כמובן, רשמים אלה סוביקטיבים, יתכן שלגביך הם נראים אחרת.4
מה היה יחסם של הילדים אליך?
אין לזה תשובה אחידה. היו ילדים שביקשו דווקא לעזור, ומצד שני, יש תופעה של מין סאדיזם ילדותי, רצון להציק. ילדים אינם מבינים, זה נותן להם הרגשה של עליונות.
מה לגבי מבוגרים?
קיים יחס מוזר כלפי העיוור. לגבי חולה לב, לדוגמה, לא רואים אצלו שום דבר חיצוני, אז מתיחסים אליו רגיל. בזמן שעם עיוור פוחדים לדבר על משהו שקשור עם ראיה, מפחדים לפגוע בו.
זה לא חשש מוצדק?
לא, להיפך. כששני אנשים נפגשים ומתקיימת מחיצה ביניהם, אז מתעוררת הרגשה לא נעימה. דווקא איש שלא רואה מתענין בדברים שהוא לא יכול לראות.
אתה מקבל ברצון עזרה?
כן, כשאני צריך אותה, לפעמים ברחוב יש צורך בזה, אבל היא צריכה להנתן בצורה פשוטה. אתן לך דוגמה, אני מכיר היטב את הדרך לעבודה, אני יודע בדיוק איך להגיע. אז בא אדם ושואל אותי: ״לאן אתה רוצה?״ אני עונה לו באדיבות: “תודה, אני יודע את הדרך״. אז הוא מתעקש דווקא לעזור, וזה לא נעים.
מתי עליתם ארצה?
בשנת 1950, שנתיים אחרי שנפטר אבא. תחילה גרנו במעברה ליד נתניה. האחים התחילו לעבוד. שנה, בערך, אחרי שעלינו, הגיע השם שלי למשרד הסעד, והם התחילו לטפל בשיקום שלי. נכנסתי ללמוד בבית חנוך לעוורים, מכתה א׳.
כיצד הסתדרת בלמודים?
לא היו לי קשיים מיוחדים. גמרתי את העממי ואח״כ למדתי תיכון בסמינר למורים “מזרחי״. למדתי בעיקר לפי שמיעה וקצת בעזרת ספרי קריאה בברייל. אחה״צ הייתי נפגש עם חברים לכתה, והם היו מקריאים לי את החומר. אחרי שגמרתי את התיכון, הייתי תקופה מסויימת אצל אמא והתבטלתי.
מקצוע חדש
אפשרויות התעסוקה שהיו פתוחות לפני העוורים עד 1962, היו מוגבלות לעבודות ידיים בעיקר, שלא דרשו רמת אינטליגנציה גבוהה. לגבי אחוז לא מבוטל של עוורים בעלי השכלה, היוו תעסוקות אלו פרנסה גרדא, ללא ספוק רוחני בצידן.
ב-1962 נודע לחברת י.ב.מ. בארץ על מוסד שיקום למוגבלים בשוויץ העוסק, בין השאר, בהכשרת עוורים על שתי מכונות י.ב.מ. מסוג ממיינת ומעתיקה. הידיעה הועברה למשרד הסעד, והוצע להם לערוך נסיון דומה.
מכאן התגלגל הענין במהירות רבה. מר שיף — מנהל שרות השיקום במשרד הסעד — נפגש בארה״ב עם אחד ממנהלי חברת י.ב.מ. וקיבל את הסכמת החברה להכיר בתכנית זו כמפעל חינוכי, ובכך לזכות את הציוד שירכש בהנחה של 60%.
מצוייד באישור זה, עורר מר שיף את התענינותו של מינהל השיקום של ממשלת ארה״ב לתכנית, וקיבל מענק לצורך רכישת הציוד, ההכשרה ופעולת המחקר סביב נושא זה.
המחשבה שהתגבשה אצל יוזמי התכנית, להכשיר את העוורים לעבודה עם כל המכונות המרכיבות מערכת ציוד קונבנציונלית, נבעה מהרצון להבטיח להם עבודה כמפעילים מלאים ועצמאיים של מכונות י.ב.מ .
עם זאת, היתה העזה רבה בתכנית זו. הממיינת — אותה מכונה ששימשה את הנסיון בשוויץ — היא הפשוטה והקלה ביותר להפעלה מבין מכונות המערכת, כך שלא היה שום בטחון מוקדם לגבי הצלחת התכנית.
מנהלי התכנית — מר שיף ממשרד הסעד ומר חביון מהמרכז למיכון משרדי — בסיועו של מר כהן — מנהל סניף י.ב.מ. בירושלים — נאלצו להתחיל הכל מבראשית: קביעת דרכי ההדרכה, בחירת מדריכים מתאימים, בניית עזרי אמון ומתקני עזר, שיוכלו להמחיש לחניכים את פעולת המכונות ולהחליף את איתותי האור, ולבסוף, קביעת קריטריונים של כושרים בשביל המועמדים לקורס.
אין תימה לכן, שהקורס הראשון למפעילים עוורים, שנפתח בסוף 1962, נועד למדריכים לא פחות מאשר לחניכים. המאמץ הרב שהושקע בקורס זה הצדיק את עצמו בסיומו — כעבור שנה. ההכרה היסודית שעשו החניכים עם המכונות, העמידה אותם ברמה מקצועית גבוהה יותר ממפעילים רגילים. יתר על כן, במרוצת הקורס פיתחו לעצמם שיטות משלהם, כמו בהרכבת לוחות פיקוד של המכונות, אשר הושאלו במרוצת הזמן לכל המפעילים.
כיצד עבר ראובן את הקורס ?
״ראובן היה תלמיד מעל הממוצע״, אומר מר שיף. ״צרפנו אליו מהנדס ייצור לכל תקופת הקורס, במטרה ללמוד את הבעיות המתעוררות אצלו לגבי החומר, ולהסיק לקחים״.
הנסיון, כאמור, הצליח. אך עתה הגיעה שעת מבחנו האמיתי: האם יאותו מנהלי המוסדות, בעלי מערכות ציוד קונבנציונלי, להעסיק את בוגרי הקורס?
בטוי ליחס הספקנות מצד גורמים אלה יכולה לשמש תגובתו של הנס מולר המנוח להצעה שהופנתה אליו בשעתו להעסיק עוורים בביהח״ר אתא : ״אם אצטרך להוציא גרוש אחד יותר על עיוור — לא אסכים. תרומה של 1,000 ל״י — בבקשה״.
הוחלט, איפוא, על עריכת הצגת שכנוע לפני נציגי המוסדות. מספר מר בן בסט — מנהלה הנוכחי של יחידת המחשב בבנק לאומי לישראל : ״עליתי לירושלים לראות את העוורים בפעולה. ראיתי שם בחור עובד ליד הממיינת. זה שכנע אותי. נוכחתי שהוא יודע להרכיב לוחות פיקוד יותר טוב ממפעיל רגיל. קבלתי את הבחור הזה בתור מפעיל למכונות הקונבנציונליות שלנו״.
בחור זה היה ראובן מגנזי.
תיכנות – מכשול חדש
הקורסים הבאים למפעילים עוורים התנהלו כבר ביתר קלות ויעילות. נכתבו חוברות הדרכה למדריכים וחוברות הסברה בברייל לחניכים, פותחו מתקני עזר חדשים ועוד. העדות המשכנעת ביותר לרמתם של קורסים אלה מתבטאה בנכונותה של חברת י.ב.מ. להעניק לבוגריה תעודות רשמיות שלה. זהו המקרה הראשון שהחברה מעניקה תעודות שלה לקורסים שאינם מתנהלים ישירות על ידה.
ברם, התפתחותו המהירה של עיבוד הנתונים בארץ, לא הניחה לעומדים בראש מפעל זה לנוח זמן רב על זרי הצלחתם. עם התרחבות הפעילות המשקית הסתמנה מגמה אצל אותם מוסדות שהחזיקו ציוד קונבנציונלי, להמיר ציוד זה במחשבים. בכך עבר הדגש בגיוס כח אדם, ממפעילים לתוכניתנים.
כלום אפשר להכשיר עוורים לתיכנות?
״כאשר הודיעו שהדבר אפשרי”, מספר מר בן בסט, “התעוררו אצלי ספקות רציניים. הבטחנו, אמנם, לראובן סטיפנדיה, אך הודענו במפורש — עם כל הצער הכרוך בכך — כי אם לא יצליח ניאלץ להעבירו לעבודה אחרת״.
מוסיף מר שיף: ״ראובן השתתף בקורס התיכנות גם כחניך וגם כמדריך. הוא היה מעביר אלינו באופן שוטף את רשמיו ואת הערותיו. על יסוד אלה קיימנו דיונים שוטפים וסייענו לו במכשירים שונים״.
האם נתקל ראובן בקשיים מיוחדים?
״לא במיוחד. ראובן השקיע מאמצים רבים. הייתי רואה אותו יושב באחת-עשרה בלילה ליד מכשיר הטייפ-רקורדר ומאזין להרצאות שהקליט במשך היום״ .
״החששות של האנשים שסבבו אותי״, נזכר ראובן, ״הדביקו גם אותי. רציתי, כמובן, מאוד להצליח. עבודת התיכנות משכה אותי, וחשבתי גם על העתיד — להתבסס, להקים משפחה ולהסתדר״.
המחשב כותב בברייל
הקורס הסתיים. הגיעה שוב תורה של הצגת השכנוע. מר בן בסט ומר גבעולי — המתכנן הראשי של הבנק — באו להיווכח בהצלחת הנסיון.
״לא השתכנעתי”, מציין מר בן בסט. “את הרעיון הבנתי, אך לא ראיתי תצוגה שלמה של כתיבת תכנית״.6 לעומתו, יצא מר גבעולי בוטח לגמרי ביכולתו של ראובן להיות תוכניתן. ״העובדה שהצליח לסיים קורס תיכנות רגיל”, הוא אומר, ״היוותה לגבי הוכחה מלאה שהוא יכול להיות תוכניתן. הייתי תמיד אופטימי בנקודה זו״.
מצויד במדה זו של אופטימיות, החליט מר גבעולי להכנס לעובי הקורה. הבעיה הראשונה שניצבה לפניו היתה, למצוא טכניקה שתאפשר למחשב להדפיס את הבליטות הכדוריות של כתב הברייל.
הפתרון נמצא ע״י שמוש בתג הנקודה של שרשרת ההדפסה במדפסת המחשב. מסירים משרשרת ההדפסה את סרט הפחם החוצץ בין אותיות המתכת לנייר, ומכוונים את המדפסת ללחץ מכסימלי .
התג מנקב את הנייר ויוצר מצדו השני בליטה קמורית, או חריר בעל שפתיים בולטות. כדי להבטיח קריאות גבוהה יותר לאצבעות, משתמשים ב-7 שכבות נייר. הנייר העליון משמש לקריאה, ואילו שאר השכבות מוחזרות לשמוש נוסף, לאחר טפול אצל הספק. משנפתרה הבעיה הטכנית, כתב מר גבעולי תכנית מתרגמת למחשב, המאפשרת לו להפוך אותיות וספרות רגילות לסמני ברייל.
תכנית שניה, מסובכת הרבה יותר, נדרשה לתרגום ההערות והתיקונים שרושם המחשב בשעת הרכבת התכנית.
״תכנית הקומפילציה היא תכנית מסובכת ביותר כשלעצמה״, אומר מר גבעולי, ״כך שהכנסת תקונים לצורך הסבתה לברייל, מהווה קושי גדול. פתרנו את הבעיה ע״י חלוקת הפעולה לשלבים. את אותו החומר שמעביר המחשב למדפסת, הורינו לו להעביר במקביל גם לתקליט מגנטי. בתום הקומפילציה תרגמנו, בעזרת התכנית המתרגמת, את החומר מהתקליט לשפת ברייל״.
תכניות אלו איפשרו לראובן, הלכה למעשה, לעבוד כתוכניתן בבנק.
את השלבים המוקדמים להרצת התכנית במחשב, מתכנן ראובן במוחו, מעלה אותן במכונת כתיבה רגילה ומעבירן לנקבנית לניקוב בכרטיסים.
האם פרוש הדבר שתוכניתן עיוור יכול להגיע לדרגת עצמאות מלאה בעבודתו?
מר גבעולי: “בהחלט. אם הנושא שהוא מקבל אינו דורש התאמה עם תכנית אחרת, הוא יכול להגיע לעצמאות של 100 אחוז״.
מר בן בסט: ״במקרה הטוב ביותר הוא יכול להגיע לדרגת עצמאות של 80 אחוז״.
ראובן: “מבחינה תיאורטית זה אפשרי, אבל צריך להביא בחשבון חישובים של זמן ושל כדאיות. אם אעשה כל הדפסה בברייל אני עלול לעבור על הזמן המוקצב לי במחשב. במקרים מסויימים אני מבקש מאחד התוכניתנים הפנויים שם לעבור על ההדפסה הרגילה לפי הנחיות שאני מוסר לו״.
לשאלה זו של הפקת תועלת כלכלית מלאה נודעת חשיבות כבדת משקל לגבי נכונותם של מוסדות אחרים להעסיק עוורים בשרותם.
מר בן בסט סבור, שמוסד כלכלי אינו יכול לגשת לבעיה זו רק מנקודת מבט כלכלית. לדעתו צריכים מוסדות אלו להביא בחשבון את העובדה, שהם ממלאים בכך מעשה אנושי .
מר שיף ומר גבעולי סבורים, לעומת זאת, שתוכניתן עיוור יכול לחפות על איטיות-מה בעבודה ע״י כושר רכוזו הגבוה יותר, יציבות בעבודה ואחריות גדולה יותר. ״מתוכניתן טוב״, אומר מר גבעולי, ״נדרשים מחשבה בהירה, דייקנות ורכוז מחשבתי. עפ״י קריטריונים אלה עולה תוכניתן עיוור, בדרך כלל, על עמיתיו״.
עתידו של ראובן מגנזי כתוכניתן בבנק לאומי לישראל, אינו מוטל יותר בספק, ולראיה, לא מזמן7 סיים את הקורס הראשון שערכה חברת י.ב.מ. על מערכת המחשבים החדשה — 360.
גם המרכז להכשרת עוורים בירושלים אינו שוקט על שמריו. לאחר דיונים רבים הוחלט להזמין מערכת 360/20, שתשמש להכשרת מפעילים ותוכניתנים עוורים. לפי תחזיות המרכז עתיד דגם 20 לרשת את מרבית מערכות הציוד הקונבנציונלי ומחשבי 1401 המצויים כיום בשמוש.
מחוץ לשעות העבודה
ראובן מגנזי אינו בטוח לחלוטין שהתיכנות הוא תחנתו הסופית. ״אולי יופיע בעתיד איזה רעיון חדש שימצא חן בעיני, כפי שהיה עם התיכנות״.
האם לא היית רוצה להמשיך ללמוד באוניברסיטה?
חשבתי על כך, אבל האפשרויות הפתוחות לפני אקדמאים עוורים מצומצמות מאוד. אחרי הכל אני צריך לדאוג למשפחה.
מה הבלוי האהוב עליך מחוץ לשעות העבודה?
להחליף דעות עם אנשים, לשמוע רדיו, ללכת להצגות ולקרוא ספרים.
איזו ספרות מענינת אותך במיוחד?
כל מיני, בעיקר שירה מודרנית. אני אוהב במיוחד את יהודה עמיחי, נתן זך ועוד.
על קאפקא שמעת?
כן, קראתי את ״המשפט”. זה משך אותי מאוד.
כשקראת את הספר, האם לא נסית לפרש את מצבו המוזר של ק. באינטרפרטציה של אדם עיוור?
לא. לא חשבתי על זה. יתכן באמת שאפשר לפרש ככה, אבל לא נסיתי .
האם לא היו לך אף פעם בעבר תקופות שהרגשת כלפי החברה זרות, או התנכרות מצדה כלפיך?
לפעמים כן. הייתי אומר יחס של הסתייגות כלפי. זה נובע בדרך כלל מחוסר הבנה מצד האנשים.
האין אתה חושב למפליא שהעיוורון לא השאיר בך שום מטען של מרירות, לא כלפי עצמך ולא כלפי החברה?
מה שקרה לי לא היה משהו שבא באופן פתאומי. השלמתי עם המצב. בהתחלה זה היה קשה, הייתי צריך להתגבר על כל מיני משברים, אבל התמודדתי עם זה והתגברתי.
האם לדעתך אתה בעל אופי מחושל במיוחד?
לא במיוחד, יש לי, כמובן, כח רצון. לא הייתי אומר שזה יוצא מן הכלל. יחסית, אולי, כן. • •12
