הזמנה לדו-קרב

למזלנו, אנו משוחררים מנזקן של אמונות טפלות : חתול שחור, סולם זקוף, טפו־טפו־טפו, הקש בעץ, מספר 13 ועוד. לא שאנו נבונים יותר מקודמינו, אלא שאצל בני התקופה שפיתחה את האטום והמציאה את המחשבים האלקטרוניים — קובעות העובדות. השאר פתפותי ביצים: זיקיות מדברות, עטלפים המסתבכים בשער הראש, כרישים טורפי אדם, שוורים אלרגים לצבע אדום — אין גבול לדמיון האנושי.  אין זה אומר שצריך להיות שוטה גמור, לשחות דווקא בים שורץ כרישים, להכנס חשוף ראש למערת עטלפים, או להפגין לראווה חליפה אדומה בקרבת שור זועף. מה רע בחליפה לבנה, בכסוי ראש, או בחוף סרדינים ?

דוגמה מצויינת לגישה נבונה ושקולה כזו מצאנו אצל עובדי סניף י.ב.מ. בחיפה. עובדה, שנים הם מקיימים יחסי רעות מצויינים עם חבריהם לעבודה — רפי ליאור ואורי שמשוני — למרות שהללו עוסקים בסיוף בלא לב ולב. לא שנשקפת כאן סכנה למישהו מהם, אך ליתר בטחון משתדלים לא לבוא אליהם בתנועות פתאומיות וחדות. ככלות הכל, ספורט הסייף מפתח תגובות מהירות, בדרך כלל אינסטינקטיביות. זו הסבה שאיש לא מעלה בדעתו להשליך כסיה לרגליהם. אפשר שהסיוף כיום הוא ספורט טהור ולכסיה אין שום משמעות בעיני העוסקים בו, בכל זאת, מה כבר ידוע לנו על תורשה מקצועית ז אבל לא זה הויכוח. בסופו של דבר, חברה מתקדמת מושתתת על סובלנות הדדית והבנה לחולשות הזולת. אם אורי ורפי מייחסים חשיבות גדולה כל כך להובי חביב ואציל זה, מה טעם לנופף לעיניהם כסיה אדומה ?

עלמה צחורת לחיים

אורי שמשוני — מתכנן במקצועו האזרחי — הגיע לסיוף בהשפעת אשתו (אלופת הארץ לשעבר בספורט זה), מצד אחד, ובהשפעת ידידו מילדות — רפי, מצד שני. הגם שהוא מסתייף חמש שנים בלבד, נמנה אורי עם שלושת המסתייפים הטובים בארץ. רפי ליאור לעומתו, הגיע לסיוף מגיל 6 בהשפעת אביו, ואילו לתפקידו כמהנדס שרות בסניף י.ב.מ. בחיפה, הגיע בהשפעתו של אורי. מחוץ למקצועו האזרחי נמנה גם רפי עם טובי המסתייפים בארץ ואף עמד בראש קבוצת הפלורט של נבחרת ישראל למשחקי המכביה הששית. סברנו שיש סתירה מסויימת בין כלי נשק עתיק ורומנטי זה לבין התעסקות עם מחשבים אלקטרוניים.

לא כן סבורים אורי ורפי. לדעתם, מהירות הקרב (ולראיה המכשירים האלקטרוניים המסייעים לשפוט) הופכת ספורט זה לאחד המודרניים ביותר.

מהלכי הסיוף דומים לאלה של קרב שחמט. אתה מנסה לכפות על יריבך סדרת תגובות מותנות הסוללות לפניך את הדרך לדקירה המכרעת. שדה הקרב הוא מסלול צר-מדות (14×2 מ’) המבטל מראש שמוש בעמודים, זנוק על נברשות וקפיצה דרך החלון לתעלת המים המקיפה את הארמון — בלעדם אין לתאר דו-קרב קולנועי. לדעת אורי ורפי, זורו  וסקרמוש — אלילי הסייף בתולדות הקולנוע — הם סתם ״קפפניקים״. לעומתם הציג סירנו דה-ברז׳ק רמת סיוף מעולה.

אבל, ההבדל בין סייף כנשק התקפה, הגנה וכבוד, לבין סייף כספורט, הוא לא רק בחסכון התנועות של האחרון ובראוותנות של הראשון, אלא בעובדה הפשוטה שפציעת היריב בקרב ספורטיבי אינה מביאה נקודות וגרוע מזה, שנלחמים כאן על גביע מוכסף ולא על לבה של עלמה צחורת לחיים.

אורי ורפי אומרים בפירוש, כי השמוש בחרב לסילוק חשבונות אישיים אינו קוסם להם.

לא היתה לנו סבה להאמין אחרת לפני שנפגשנו עמם, לא כל שכן אחרי הפגישה. אלא שבפרינציפ איננו נכנסים לסניף של י.ב.מ. בחיפה עם כסיות.