הקדמה:
וואלטר פאבר, אדם מדוד, קר, מחושב ומאופק, מורגל כמהנדס מכונות לחדור מבעד לקליפה המביכה לכאורה של מערכות סבוכות, לאתר את החוקים העומדים ביסודן ולצרף בזה אחר זה את העקרונות הפשוטים המפעילים אותן. ״בלתי נתפש״ ו״מופלא״ הם לדידו לא יותר מסופרלטיבים שמעלה קוצר שכלו של האדם, או עצלותו להתמיד בבקשת ההסבר. בטורבינות האדירות שמתקין וואלטר פאבר מצוי כל אחד מאלפי הפריטים בהתאמה מלאה לרכיבים הסמוכים לו, והתוצאה הסופית של מערבת אדירה זאת חזויה עד לקילוואט האחרון. אור החשמל המאיר לפתע עמק שומם וחשוך למן ימי בראשית אינו נס, אלא נביעה הכרחית של חוקי אלקטרודינמיקה בסיסיים, שיושמו כהלכה ע״י הטכנולוגיה. אפשר נס הוא לגבי בן שבט פרימיטיבי, אך מובן מאליו לכל בן תרבות המצוי בעקרונות הפשוטים של המכניקה.
אף החיים, אם תפשוט אותם משמות-תואר שקשרו להם פייטנים, אינם אלא מערבת גדולה, המצייתת לחוקים ולעקרונות הגיוניים. נבון, מערבת סבוכה ומפותלת מהטורבינות שהוא מתקין. נבון, לא תמיד אפשר לו לעמוד על עקרונותיה של מערבת זאת; קורה גם, שפריטים ופרטים במנגנון מסועף זה אינם נוהגים עפ״י ההגיון הצרוף; טוב, מה זה אומר ? שאין זה מנגנון מכני, שאתה יכול להחליף את החלקים הפגומים בחדשים, לבן אתה משלים עם החריקות ועם השבושים אצל הזולת, אך נמנע ככל האפשר מלבוא בקירבתם. באדם רציונלי אתה מבכר להיות שרוי עם עצמך, עוקב בהנאה אחרי מנגנונך, המשומן היטב, המוכר לך עד לאחרון ברגיו והמציית בכל לרצונך.
מה כל זה ? קריקטורה של טכנולוג ? במידה מסויימת כן. מאכס פריש, כסופר וכמחזאי, מונע בראש וראשונה ע״י תיזה מסויימת. גיבוריו אינם חיים בזכות עצמם אלא בזכות התיזה. משום כך מתוארים הליכותיהם והתנהגותם בקווים חיצוניים, שדי בהם לעצב את איפיוניו של הטיפוס, אך אין בהם ליצור דמות ממשית. וואלטר פאבר הינו גילגולו השני של הומו פאבר — הוא האדם המיומן — שקדם להומו ספיאנס במיליון וחצי שנה. כבגילגולו הראשון משליך הומו פאבר החדש יהבו על הבלים שיצר ; בהבדל אחד, שעתה נתחלפו לו כלי האבן בבלי מתכת.
״הומו פאבר״ הינו דו״ח יבש ועינייני על מהנדס מכונות, שכליו (ועולמו) נטרפים עליו בזה אחר זה.
הגורל כהסתברות
וואלטר פאבר יוצא מטעם אונסקו להתקין טורבינות בקאראקס. שכנו במטוס, גרמני מרבה להג, עושה דרכו למטע טבק של חברה גרמנית בגואטמלה להחליף את אחיו. פאבר מנסה להיחלץ משכנותו של הגרמני אך הדבר אינו עולה בידו. משהו בחיצוניותו של הגרמני מזכיר לו ידיד ישן — יואכים הנקה — שראהו לאחרונה לפני עשרים שנה, ערב פרוץ מלחמת העולם השניה. לפאבר, שכיהן אז כאסיסטנט בפוליטכניון של ציריך, הוצעה משרה נאה בבגדד, אלא שבאותו זמן עצמו בישרה לו ידידתו, חנה לנדסברג (יהודיה למחצה), כי הרתה לו. אמצעיו הדלים של פאבר לא היו יפים לנשואין, פאבר הסביר לה בהגיון רב את ההשפעה השלילית שתהיה לנשואים על הקאריירה שלו, עם זאת מוכן הוא לשאתה — אם זהו רצונה. חנה נפגעת מתגובתו כאשה וכיהודיה. חושבת היא, שהסכמתו נובעת מהמצב הפוליטי — שמא יתפרש מיאונו כאנטישמיות. פליטת פה שלו (״ילדך״ במקום ״ילדנו״) מכריעה את הכף. חנה עוזבת אותו, מפילה את וולדה ונישאת לידידו יואכים.
פאבר מנסה לחמוק משכנותו הטורדנית של הגרמני באחת מתחנות הביניים של המסע, אלא שהגורל (?) מסכל את תכניתו. להגו של הגרמני פורץ את הסתגרותו הנעימה ומחדדת את עצביו, אפילו קריאתו הדמומה של שכנו מרגיזה אותו. פאבר אינו מחשיב רומנים, הללו, כמו חלומות, אין בהם ממש. כאותו חלום שאך עתה הקיץ ממנו, במהלכו פגש בפרופסור הישיש שלו מהפוליטכניון בציריך,בוכה בלי הרף, ״אף-על-פי שהוא מתמטיקאי״. סנטימנטליות זו מסתמא אינה עולה בקנה אחד עם המתמטיקה. לימים עתיד פאבר לפגוש את הפרופסור הקשיש שעה שעיניו וליבו שלו זולגים דמעות.
הפגישה בין פאבר לגרמני אינה סתמית. היא מסמנת את ראשיתם של מאורעות העתידים לטרוף את תכניותיהם ולהציב בכל אחת מפרשות הדרכים אותו ״אילו״ מסתורי ועיוור. שכן, אילו טס פאבר במטוס אחר לא היה פוגש בגרמני, ולא היה מבלה עמו ארבעה ימים במדבר מכסיקאני (עקב נחיתת אונס), וכמובן לא היה נודע לו ששכנו הוא אחיו של יואכים הנקה, ולא היה מצטרף למסעו כדי למצוא את גופתו של יואכים תלויה על חוט ברזל בצריף נעול בלב ישימון של שדות טבק. אותה שרשרת מקרים אווילית, שבסופה הפגישה עם זאבת, היתה בוודאי מתפתחת אחרת אלמלא הרברט. אמנם, פאבר, כטכנאי, איננו מאמין בגורל אלא בחוקי ההסתברות, שכן: ״על־מנת להכיר בבלתי-מתקבל-על-הדעת כבעובדה קיימת, אין אני זקוק לשום מסתורין ; די לי במתמטיקה״. לפי שאם אומרים סבירות, כלול בזה גם המושג בלתי סביר כתופעת-גבול של התופעה הסבירה, ״לכן אין עוד סיבה לתמיהה, להתרגשות, למיסטיפיקאציה״.
פאבר איננו איפוא גיבורה של טרגדיה יוונית המוכה ע״י הגורל העיוור, אלא גיבורה השוטה של הקומדיה האנושית המוכה ע״י תורת ההסתברות המתימטית.
ההמתנה הארוכה לצוותות הצלה במדבר טאמאוליפס משמשת לנוסעי המטוס מקור לא אכזב של חוויות ופחדים. לא כן פאבר, הנוף אינו אומר לו דבר. ירח בליל מדברי ? אין זו אלא מאסה מדידה החגה סביב לכוכב הלכת שלנו בכוח המשיכה. תופעה מעניינת, בלי ספק, אך מדוע חוויה ? ״אני טכנאי, ובתור שכזה רגיל אני לראות את הדברים כהווייתם …״ הסלעים המשוננים, המשחירים מול נוגהו של הירח נראים אמנם כגבים של חיות קדמוניות, ״אולם אני יודע: אלה הם סלעים, טרשים, חומר וולקאני — כפי הנראה… מדוע עלי להתיירא ?״ למה להעלות דימויים דמיוניים ? לדידו של פאבר הרים הם הרים, קולות ליליים אינם מתחלפים לו בפעמי סוף העולם והמטוס לא נראה לו כציפור קדומה. כל אלה דברים ממשיים, הניתנים לחקירה ולבדיקה, מדוע לקרוא לכך חוויה ?
כאמור מצטרף פאבר להרברט לביקור אצל יואכים בגואטמלה. ככל שהם קרבים בדרך־לא-דרך לחווה נעשה הרברט שתקן ומסוגר יותר. עיטים שחורים המלווים אותם מהלכים עליו רוח נכאה. דומה מבשרים הם על הגורל המצפה לו. ואכן, הרברט ישתקע בחווה, מבודד ומנותק מהעולם, פרט לקומץ ילידים דמומים וקודרים כמו העיטים.
ההתפתחות המפתיעה, שנחתה בחטף על הרברט צריכה היתה לעורר מחשבה שניה אצל פאבר על המנגנון המפותל של החיים, ברם פאבר אינו שועה לקול האזהרה. הוא שב לניו-יורק ונפגש שוב (למורת רוחו) עם אהובתו, אייוי. פאבר הוא מסוג האנשים שאינם זקוקים לאשה או לידיד-אמת. הוא אינו זקוק לאמוציות, די לו בהגיון הסועד אותו. יחסי מין לדידו הם אלמנט נחוץ, שאין שום צורך לערב בהם רגשות עמוקים. אהבתה של אייוי היא לו לטורח והוא מחליט להפליג לאירופה באניה הראשונה שיוצאת מניו-יורק. מקרה עיוור (הסתברות ?) של קילקול במכונת הגילוח החשמלית שלו משהה את יציאתו מהחדר, וכך משיגה אותו הודעת החברה, שעליו לגשת מיד למשרדיה כדי ליטול כרטיס באניה (שמפליגה בה זאבת).
זאבת
על סיפון האניה מגלה פאבר נערה נמוכת קומה, לובשת מכנסי קאובוי שחורים ואפודה שחורה עם צווארון גבוה, נעולה אספאדרילים, ספר עבה תחת בית-שחיה, עיניים אפורות כמים וזנב-סוס צהבהב-אדמוני מתנדנד עם כל תנועת ראש שלה. כלום אשמתו היא שפגש בה ? שואל פאבר ברשמו את קורותיו בדו״ח. מה פרוש יד הגורל ? הרי הכל יכול היה לקרות אחרת!
הנערה מבלה את מרבית זמנה ליד שולחן הפינג־פונג. קלילותה, חיוניותה ומרצה שאינו יודע לאות, מתפרצים בנחשול נעורים מדהים השובה את ליבו של פאבר.
עם הזמן מתוודעים השניים וקושרים שיחות קצרות. פאבר משוחח איתה על ״הדמון של מאכסוול״ וממליץ לפניה לקרוא את ספרו של ווינר על הקיברנטיקה. הוא מרצה לפניה על מעלותיו של המחשב האלקטרוני, מבלי לחוש שהוא מתווה לפניה בעצם דמות כלבבו של הומו פאבר החדש. ״המכונה אינה חווה חוויות, היא אינה יודעת פחד ותקווה, שאין בהם אלא כדי להפריע, אין לה שום משאלות לגבי התוצאה, היא עובדת רק על בסיס ההגיון הטהור, של סבירות … הוא יודע (הרובוט) יותר על העתיד משאנו יודעים, לפי שהוא מחשב אותו. הוא אינו משער השערות ואינו חולם, אלא מודרך ע״י סיכומיו שלו (Feed Back), וממילא אינו ניתן לטעויות; הרובוט אינו זקוק לאינטואיציה …״
עיניה האפורות של זאבת צוחקות, מחשבותיה, בניגוד לשלו, סובבות סביב האמנות, ממש כמו חנה כאשר היתה בת גילה. פאבר מתווכח עמה. הפסלים עבורו הם נסיון לאפס את המוות ע״י עיצוב גוף האדם, בעוד שבימינו עושים זאת ע״י מציאת תחליף לגוף האדם: ״הטכניקה במקום מיסטיקה״. זאבת סבורה שהוא מצחיק. היא קוראת לו מיסטר פאבר, אך דומה לו שהיא מחבבת אותו מעט.
אך פאבר משתבח בעצמו שאינו שוטה זקן. הוא מודע כל העת לגילו (50) ולגילה (20). פאבר מצמצם פגישותיו כדי לא להיות לה לטורח.
בין השניים מתפתחת רקמת יחסים מוזרה. פאבר נשבה בקסם נעוריה, אך פוחד לגעת בה, שמא ינהג כתרח זקן. רווקותו חביבה עליו, הוא אומר לעצמו, יכול הוא להשכים בבוקר, בלי להחליף מילה עם איש, לבד. אין הוא מתנגד לחיות עם אשה ארבעה ימים, יותר מכך זה פשוט טורח. אחרי שלושה שבועות יחוש געגועים עזים לטורבינות שלו. לא, הוא אינו זקוק לאשה קבועה, אם להשתעמם — מוטב לבד.
ביום האחרון להפלגה מבקש פאבר את ידה. זאבת מופתעת, שואלת לרצינות כוונתו. פאבר נושק לה, אך ברידתם מהאניה פונה כל אחד מהם לדרכו.
מסע באי
טליה
בפאריז מנסה פאבר להתרכז מחדש בעבודתו, אך הנסיון אינו עולה יפה. הדיוק שכה איפיין את מחשבותיו — ממנו והלאה. מדי יום הוא מוצא עצמו משוטט באולמות הגדולים של הלובר בתקווה כמוסה לפגוש את זאבת. ואמנם הוא פוגש בה. בו במקום מחליט פאבר ליטול חופשה ולהצטרף לזאבת עד רומא, משם עומדת היא להמשיך לאמא ביוון.
משהחליט חש עצמו פאבר מאושר מתמיד. ככל שהם נוסעים ע״פ צרפת ואיטליה גובר אושרו. כל דבר מעורר את עליצותה של זאבת — אפילו אוכל. דומה היא בעיניו למן פרח, שססגוניותו משמשת מקור לא אכזב של השתאות. פאבר מתקשה להבין את התפעלותה מכל הסובב אותה — במיוחד מיצירות האמנות העתיקות, ואילו היא סבורה שהוא מעמיד פנים של ציניקן. אך לא כן הוא ; חוקי עולמה של זאבת אינם נהירים לפאבר, מהלכם המפתיע מרתיע אותו מלבקש את ידה. אין זאת מתיירא פאבר בליבו, שהרגש המפעם בו אינו איתן דיו לגבור על נגודיהם.
פער הגילים בעוכריו, הוא יודע זאת. במיוחד נזהר פאבר לא להניח לרגשות להטביע את צלילות דעתו. העולם האמוציונלי סכנתו מרובה. זהו עולם שאינו מציית לחוקים ברורים והגיוניים, כל-כולו חמקמק ורצוף התפתחויות לא צפויות. בכך הוא נוכח בשהותם בעיר שדה צרפתית. שעון היה על גזוזטרה של בית המלון, מבאר לזאבת ״את התופעה הברורה של ליקוי הלבנה״, המתרחשת לעיניהם, כאשר שלושה גרמי שמיים — חמה, לבנה וכדור הארץ מזדמנים בקו ישר וגורמים לאיפולו של הירח. ברם מצבם של גרמי השמיים מעוררים בזאבת רגש כלל לא מדעי, שכן נושקת היא לפאבר ״כפי שעוד לא נישקה לו״. פאבר מוצא ששניהם נרגשים, אפשר (בלשונו), ״משום ששנינו לא ראינו מעולם ליקוי־לבנה בבהירות כזו״(!). מועקת-מה דוחקת בו לדבר על משמעות החיים והמוות (הוא, פאבר, מכל האנשים!). ״ובפעם הראשונה עלה בדעתי הרעיון המביך, שהנערה, אשר עד כה לא היתה בעיני אלא ילדה, מאוהבת בי. על-כל־פנים, היתה זו הנערה, אשר באותו לילה, אחרי שעמדנו בחוץ עד שרעדנו מצינה, באה בחדרי״.
ההסתברות כגורל
בהגיעם לרומא יוצאים פאבר וזאבת לשוטט בחורבות קאמפנייה. פאבר שואל אותה בהיסח־דעת לשם אמא. למשמע השם, חנה לנדסברג, חש פאבר לאות איומה. פאבר חוקר באימה לגילה המדוייק ומחשב במהירות אם הולם הוא את מועד נישואיהם של חנה ויואכים. מכל מקום, הוא נרגע מעט משהוא מוצא שאינה יכולה להיות בתו. פאבר סוקר במהירות את פרשת היכרותו ויחסיו עם זאבת, כלום אשמתו היא שהדברים התגלגלו בצורה זאת ? הוא לא פיתה אותה בשום שלב ולא הדיח אותה לדבר, כל אשר עשה היה להציע לה את עצמו כבן־לוויה.
מרומא ממשיכים פאבר וזאבת לאתונה, דרך קורינת. עליצותה של זאבת מסייעת לפאבר לכבוש את מועקתו. באין חדר פנוי יוצאים השניים לשוטט בשדות. מראות הטבע וקולותיו קוראים דרור לדמיונה של זאבת. נעירת חמור נשמעת באזניה כצליל של צ׳לו (באזני פאבר — חריקת בלמים), סלעים גיריים כשלג (בעיניו — יוגורט), ברוש כסימן קריאה (פאבר טוען, שסימן קריאה, בניגוד לצורת הברוש, מתרחב כלפי מטה). זאבת ופאבר ממשיכים במשחק הדימויים עד שהם מגיעים לראש־הר שם הם ממתינים חבוקים לאור הבוקר. זאבת נלחצת אליו, ״כאילו הענקתי לה את כל אלה במתנה, את הים ואת השמש ואת הכל”.
הומו פאבר
כבר שלושה שבועות שרוי פאבר עם זאבת וטרם נעורו בו הגעגועים לטורבינות שלו. בעוד שעה קלה עתיד מקרה עיוור ליטול את רסן המאורעות ולנשלו כליל מעולמן המסודר והמדויק של המכונות. צפעוני נוכש את בשרה הערום של זאבת. דעתו של פאבר כמעט נטרפת עליו, הוא מוצץ את מקום הנכישה ואח״כ נוטל את גופה המעולף בזרועותיו וצועד בחולות לעבר הכביש השומם המוביל לאתונה. פאבר אינו חש בלהט האספלט היוקד הנושך בכפות רגליו היחפות. כמכונה נטולת־דעת הוא רץ ובוכה ללא הפוגה. עגלה רתומה לחמור אוספת אותו, אך מהלכה המזדחל כותשת את עצביו. שוב נוטל פאבר את זאבת בזרועותיו ורץ עמה בשארית כוחותיו על הכביש הצרוב. משאית בלה, עמוסת צנורות, נוטלת אותו. גם נסיעתה של זו מתמשכת כנצח. ראשו של פאבר לוהט בקדחת שלוחת-רסן, דומה לו שאתונה שוכנת בצידו השני של העולם והיא רוחקת ממנו בקצב נשימתה הכבדה והולכת של זאבת. כל הטכנולוגיה תמורת מכונית אחת!
חנה לנדסברג
פאבר שב להכרתו בבית־חולים באתונה. אשה לבנת־שער וקמוטת-צוואר סמוכה למיטתו — חנה לנדסברג, אמא של זאבת. חנה משוחחת עמו בעיניני דיומא כאילו נפרדו אתמול. לשונה יבשה ועיניינית. מפי הרופא נודע לו שמצבה של זאבת עדיין חמור, אך הצפעוני התגלה כלא ארסי במיוחד. פאבר נתלה בידיעה זאת כבקורה, הוא מרצה באזני חנה, שהתמותה מנכישות נחש אינה עולה על 3 — 10 אחוז, ממצא סטטיסטי בדוק שאינו מרגיע כלל את חנה. ככל שחולפות השעות מתעבה האוויר ביניהם. מעל לקרעי שיחותיהם הבטלות תולות כענן קודר השאלות שלא נשאלות (פאבר : האם היא בתי ? חנה : האם היא אהובתו?). כשני מתאגרפים באפלה מחליפים השניים שאלות גישוש. זאבת עודנה ילדה, אומרת חנה בדרך אגב, ״או שמא סבור אתה שכבר שכבה עם גבר ?״
פאבר אינו משיב. הוא חוזר לסטטיסטיקת התמותה מנכישות נחש כאל המשענת האחרונה שנותרה מעולמו המוצק לשעבר. אך מעגליהם נסגרים והולכים במהירות, עתה מצויים הם כמטחווי-יד מנקודת האמת ומרגע האמת.
פאבר מרהיב עוז ושואל אם יואכים הוא אביה של זאבת. חנה מאשרת בהתלהבות גדולה מדי, אלא שפאבר מוכן להאחז בכל קרש צף, אפילו הוא שקר שקוף. חנה שואלת על יחסיו עם זאבת. פאבר מספר לה. שניהם ניצבים עתה בפתח החדר, מבוהלים ועייפים, עד כדי קהות חושים. פאבר מפציר בה להאריך בשיחה, בהמשכה אולי יאזור עוז לשאול את שאלתו שלו, אך חנה מסתגרת בחדרה ורק קול התייפחותה מגיע לאזניו.
למחרת נוסעים שניהם לחוף הים בתיאודוהורי לאסוף את מקטורנו ונעליו שנטשם שם. פאבר משחזר באזניה את צעקתה של זאבת ומנוסתה המבוהלת, את ריצתו המטורפת מתוך הים בעקבותיה, את זאבת ניצבת בראש תלולית ואת נסיגתה מפניו שעה שהתקדם ללא כסות לעברה, ואת נפילתה לאחור במדרון.
״האם אתה יודע שהיא בתך ?״ שואלת חנה בקול חרישי. פאבר אינו מופתע, אפשר שכבר ידע זאת משגילתה לו זאבת את שם אמה. או אחר־כך, משנסוגה מפני גופו הערום, כחזרה אילמת על קללתו עתיקת-הימים של נוח.
בשובם לבית־החולים ניצבים השניים לפני גופתה המתה של ילדתם. לאחר זמן נמסר להם, כי שבר בבסיס הגולגולת, שנגרם מנפילתה במדרון, הביא למותה של זאבת.
מותו של הומו פאבר
פאבר חוזר לקאראקס להתקין את הטורבינות. פעולותיו מדוייקות, אך משמעותן עקורה מבינתו. בניו־יורק אובד לו המפתח לדירתו. כשהוא מטלפן לשם משיב לו קול זר. פאבר נדהם, האין זה ביתו של וואלטר פאבר ? הזר אינו מכיר אדם בשם זה.
פאבר יוצא לבקר את הרברט הנקה בגואטמלה, מעין מסע בעקבות הזמן האבוד, בנסיון לא מודע להחזיר את מחוגי השעון לאחור ולבטל את המאורעות שהתרחשו בחודשיים שחלפו מאז ליווה את הרברט הנקה לחוות הטבק של יואכים. (הן בלתי-אפשרי הוא מצד ההסתברות, שאותן מאורעות יחזרו פעמיים על עצמן.) הרברט המזוקן והמוזנח אדיש לבואו, הוא צוחק למאמציו של פאבר לתקן את מכוניתו החלודה העומדת באפס מעשה זה חודשיים. פאבר מפרק את המכונית ושוטח את החלקים על מצע עלים, לפני שהוא משמנם ומרכיבם מחדש. דומה מנסה פאבר באורח אליגורי להרכיב מחדש את נפשו המפורקת והמסוכסכת. כלום לא ראה תמיד עצמו כמכונה משומנת ומכוונת להפליא ?
מיחושים קשים בקיבתו מאלצים את פאבר לשוב. עולם חדש ניגלה לו בדרכו. עולם מטורף, זר, חסר מובן, המזכיר לו על כל צעד ושעל את זאבת. שפת-ימה של הבאנה מתחלף לו בחוף תיאודוהורי. פאבר בוכה. גם ארה״ב מתגלה באור שונה. מותרותיה התלויים על בדי הטכנולוגיה מעוררים בו תיעוב.
דמותה הקורנת של זאבת אינה סרה מעיניו. זאבת צוחקת, זאבת משתובבת, זאבת סועדת — וכל אותה עת מחשבה אחת הולמת בו בלא רחם : גופה שאיננו עוד, עיניה שאינן עוד, שפתיים, ידיים וכל אותם איברים ״שאינם עוד בשום מקום בעולם״. פאבר יוצא ובא בתוך ערים בעיניים קרועות שאינן רואות דבר, מבלי לחשוב דבר, זולת המחשבה על זאבת, המכה ומפוררת את נפשו כאותה רוח־ים הנוגסת בסלע החוף.
בציריך ניקרה בדרכו מורו הקשיש מהפוליטכניון, הוא הפרופסור שנתגלה לו בחלומו בוכה בלי הרף ״אף־ על־פי שהוא מתמטיקאי״.
בהגיעו למילנו מבריק פאבר להנהלת אונסקו את התפטרותו. במברק שני לאתונה מודיע לחנה על בואו.
Ecce Homo
תיכף לבואו מוכנס פאבר לבית-חולים. פאבר חושד שלקה בסרטן קיבה וכי הרופאים עשו יד אחת עם חנה להסתיר ממנו את מצבו האמיתי. חנה שוהה אצלו יום-יום. משוחחים הם על העבר הרחוק, המקועקע עד היסוד, אך העומד עדיין על תילו בתוקף יאושו ועיוורונו.
טכניקה, אומרת חנה, היא תחבולה לתיקון כזה של העולם שלא נהא אנוסים לקלטו בחינת חוויה. שגעונו של הטכנאי לייעל את הבריאה, מאחר שאינו יודע להסתדר עימה (פאבר : איני יודע מה חנה מתכוונת בכך). טעותו של פאבר, מוסיפה חנה, שהם, הטכנאים, מנסים לחיות בלעדי המוות. ״אינך מתייחס אל החיים כאל עיצוב-דמות, אלא כאל פעולה חשבונית פשוטה של חיבור, על-כן ללא יחס אל הזמן, לפי שללא יחס אל המוות.״ החיים, לדבריה, הם דמות מסויימת בתוך הזמן. החיים אינם חומר ולפיכך אין לשלוט בהם בכוח הטכניקה. חנה מודה שאינה יודעת להסביר את כוונתה. רצונה לומר אולי, שמהיות הטכניקה יישום של בעיות פתורות אין היא משקפת אלא אותו קטע זעיר של העולם הממשי המחוור לנו, אך חסרת אונים לנוכח האפלה העוטה את חידת הנפש. רצונה לומר אולי, שהטכניקה אינה יוצרת דברים, אלא מרכיבה אותם מחלקים מוכרים בסדר קבוע מראש, וע״כ דוחקת היא מפניה את החווייה, המחייבת קליטה בלתי אמצעית של הדבר השלם, שהוא לעולם יותר מסה״כ הפרטים המרכיבים אותו. רוצה היתה להביא את שכלו של פאבר להודות (במה שנפשו המוכה כבר הודתה מזמן), כי תחושת הבדידות והחרדה התוקפת אותו לנוכח ליקוי הלבנה טמונה בחידת הוויתו ולא בהתנהגותם הפיסיקלית של גרמי השמיים. אפשר רוצה היא לומר, שכל חווייה הנולדת ממציאות פיסית, הופכת עם לידתה למציאות המנותקת ממחוללה. אדם הוא יותר מסתם מנגנון אורגני משוכלל, מבקשת חנה לומר, והמוות איננו התבלות טבעית של המנגנון הזה, אלא מסתורין נצחי, ערעור מוחלט בצידוק ובטעם החיים. מי שאיננו חווה את חוויית החיים והמוות אינו מסוגל גם לחוות את חוויית האהבה ; אין הוא אלא טכנאי שוטה החי בחסרון עולם.
פאבר ממאן להבין את דבריה. הטכניקה היא קנה הקש האחרון המחזיק את ראשו מעל המים. גופו צמק להחריד, חוטם ארוך וחד מזדקר מפניו הכחושים. לראשונה בחייו מגלה פאבר סקרנות לפניו המשתקפים במראה, משל גילה יצור חדש זר ומוזר, בלתי מובן לו לחלוטין. פאבר מסרב בעיקשות מופלאה להודות שדמות חרבה ושבורה זו, המשתקפת מהמראה, אינה אלא בבואת עולמו הממוטט. סרובו המופלא להכיר בעובדות, נסיונו הפאתיטי לקומם את בנין הקלפים הטרופים, מזעזעים מכל קריסה פתאומית. כפרומיתיאוס מודרני מסרב הוא להודות במציאות הנוקרת טיפין-טיפין בכבדו.
חנה, המבועתת למראה גסיסתו האיטית, ברוח ובגוף, נישאת לו בבית-החולים, ועדיין מעמיד פאבר פנים שאינו יודע מה מביא אותה לכך.
אך האמת חזקה מפאבר והיא מוצאת לה דרכי עקיפין להכרתו. לפאבר מתחוור לפתע, שהוא רוצה לחיות, שהוא דבק בחיים, אף אם לא נותרה לו אלא שנה אחת, חודשיים (במקרה זה, מציין פאבר בקפדנות אופיינית, יפול הדבר בחודשים ספטמבר-אוקטובר). וכאן מתרחש סוף-סוף המהפך אצל פאבר : ״אוסיף לקוות, אם כי יודע אני, כי דיני נחרץ. אך אין אני לבדי, חנה היא ידיד לי, איני בודד״.
הוא, פאבר, ששר שירי הלל לבדידות, מוכן להוסיף לחיות — ולו חודשיים — בזכות חנה. קשר האהבה, שמגלה פאבר בסוף דרכו הוא הודאה מלאה בקוצר ידו של שלטון השכל. המעוז הטכנולוגי שסעד את פאבר כל ימיו, קרס סוף-סוף תחתיו.
הומו פאבר, האדם המיומן, ששם יהבו בכלים המדוייקים, מגלה את אפסותם לנוכח בדידותו העמוקה של האדם. האיש שביקש להתבצר מאחורי חוקיו המשוריינים של הטבע מצא, כי כאינסטינקט, קשר האהבה עצמו הוא חוק הטבע. מצא זאת עכשיו, לאחר ששילם בחייה של זאבת את עוול נטישתה של חנה.
בצוואה שמכין פאבר למקרה פטירה הוא כותב: להשמיד כל המסמכים שברשותי, כגון דינים וחשבונות, מכתבים ופינקסי-רישום. הכל מוטעה.
וואלטר פאבר מסיים את הדו״ח על חייו בציון השעה המדוייקת שבאים לנטלו לחדר הניתוחים (״השעה 08.05, הם באים״). אלא שביטוי מובהק זה של יובש וקפדנות לפרטים, שכה איפיינה את המהנדס (הומו) פאבר, שוב אינה אלא קליפה יבשה, המגלה תחתיה עור חדש, חי ורגיש, ככל בן-תמותה רגיל.
