הנרקוד? – דליה הוכברג, מקריאה: נתלי פיינשטין
הנרקוד?
הכרנו בפינת רחוב.
“תכירי, זה צבי ינאי”; תכיר, זאת דליה הוכברג”.
היית בחולצה שחורה, צווארון גולף וקרחת שרק לך הייתה בכל הארץ, ומיד הרגשתי כמו אנה ומלך סיאם.
נפגשנו בפעם השנייה במעלית לקומה 18 כשבאתי אליך למשרד בבניין יבמ.
ישבתי במשרד שלך והסברת לי איזו הרצאה תיתן לתלמידי המכללה לביטחון לאומי בעוד חצי שנה. (זה היה התירוץ הכי יצירתי שמצאתי כדי להיפגש אתך עוד פעם).
התלבשתי במיטב מחלצותיי – מדי א’ דרגות, כומתה אדומה, כנפי צניחה וחיוך (עוד לא ידעתי שמדים וכובע אדום עושים לך את זה).
דיברת והסברת בלי סוף – לקחת ברצינות את הבקשה שלי (רציתי לדעת על מה תדבר בהרצאה ועשיתי לך אודישן) – ואני המחשבות שלי נדדו מאיך נראה החדר שלך עם השלט מחשבות ועד לאיך ניפרד במעלית. האם תרצה את הטלפון שלי? האם נקבע משהו?
עמדנו ליד המעלית. אמרת לי שלום, לחצת את ידי. לחיצה חמה וחזקה. ומצאתי את עצמי יורדת לקומת קרקע. ואתה – שום כלום.
חזרתי הביתה ולא האמנתי שלא הצלחתי. אמנם לא היה לי (ואין לי) ניסיון רב בהשארת רושם ראשוני מהמם. ישבתי וחשבתי לעצמי. יול ברינר מצא מלכה אחרת.
עבר שבוע והטלפון בבית מצלצל.
“צבי ינאי מדבר”.
בשבריר של שנייה חשבתי אם לעשות קול של מי זה בכלל ואז אמרתי “כן, צבי”, בחיוך שלי שהיה מרוח בכל החדר.
“תראי”, אמרת לי “בעוד חצי שנה אולי אמכור את הרכב שלי, האם תוכלי לסדר לי הסעה אליכם לבסיס?”.
לא הספקתי להגיד “כן” ומיד הוספת:
אולי נשתה קפה יחד?
את הקפה החם הזה שתינו 25 שנה.
תודה לך צבי, שלי, שנתת לי לסייר ולגור בממלכת המחשבות שלך. הפכת אותי לאנה שלך ואני הפכתי אותך למלך סיאם.
