סימנים – דליה הוכברג , מקריאה נתלי פינשטיין
סימנים
להאזנה לחץ כאן
אשפזתי את האוטו במוסך. פקיד הקבלה שאל אותי מה הקוד. “אם שכחת, אמר יש לך כאן קודן. תוכלי להיזכר.”
אני את הקוד שלנו זוכרת היטב.
זה קוד מנצח!אף פעם לא האמנתי בניסים ונפלאות, כי כך חונכתי ועל ברכי הרציונאליות גדלתי.
כך גם חייתי את היומיום שלי. החיים הם מה שיש כאן ועכשיו.עד ש…
ישבנו ברומא על המדרגות של הפונטנה דה טרווי. שכנעתי אותך לעמוד עם הגב למזרקת המים, לזרוק מטבע ולבקש משהו. עמדת מחיוך עם הגב למזרקה הסתכלת עלי, חייכת. כנראה ביקשת משהו. כל כך רציתי לדעת מה, אבל לא שאלתי. נו טוב, בטוח שלא היית עונה לי. צילמתי אותך עושה מעשה “משוגע,” לדבריך. גם אני זרקתי שלוש מטבעות עם הגב למים וביקשתי בקשה (זריקת שלוש מטבעות – היא בקשה לחתונה) ממישהו לא ידוע. ואז סיפרתי לך שלפעמים אם אני חושבת על מישהו – פתאום הוא מופיע. לפעמים, אמרתי לך, אם אני רוצה משהו ואם אני חושבת עליו חזק – הוא קורה. (למשל חשבתי על מישהו ופתאם הוא צועד מולי – באיטליה …) זה מה שקרה לי בעצם לא פעם באותו יום של טיול.
אוי, איך צחקת…”סימנים,” אמרת. “את שוב עם השטויות שלך.” נו, בטח. אתה האחרון עלי אדמות שאפשר לשכנע אותו בקיומם של סימנים.
הסימנים שלך בעצם מלווים אותי עד היום.
אתמול מלאה שנה למותך. רציתי לספר לך על סימן. סימן לקיומם. בעצם, אתה האחרון שציפיתי ממנו לאות. אתה כל כך רציונאלי הגיוני והודף כל שמץ מסתורין, פנטזיה – ובטח התרחשות נסית.לא! בבקשה, אל תצחק.
אז זה מה שקרה אתמול. החלטתי למכור את המכונית שלך אחרי שנהגתי בה כמעט שנה.כשידעת שימיך ספורים שאלת אותי מה אעשה באוטו שלך. אמרתי לך – התאפקתי אז לא לבכות ולא הצלחתי – שאשאיר את האוטו אצלי, כי ארצה להיות איתך ככה עוד קצת. להריח את הריח שלך, לגעת בכל המקומות שנגעת בהם, לשמוע את המוסיקה שאהבת. כל אלו נמצאים במכונית שלך. אני עוד לא רציתי להיפרד.
והנה חלפה כמעט שנה. הבנתי שהגיע הרגע להיפרד, אבל עדיין לא באמת רציתי. החלטתי שאמכור את האוטו ואקנה חדש. מכרתי בעצם את הזיכרון שלי. הסתכלתי על האוטו שלך השחור המבריק, שמכרתי לבחור צעיר שנכנס לתוכו, התניע נסע ונעלם בעיקול הרחוב. נפנפתי לו לשלום וככה נפרדתי מהמכונית השחורה, הגדולה, שרק לך היא באמת התאימה.
חיפשתי לעצמי מכונית נוחה, יפה, אפילו קצת צעקנית. מושכת את העין. התלבטתי בין כל מיני סוגי רכב ובכל פעם מצאתי את עצמי – מה תגיד עליה או עליה? האם היית שמח לו רכשתי אחת מהן?
בסוף מצאתי לי אוטו שכשנכנסתי וישבתי בתוכו הרגשתי נוחות מרבית. אפילו ריח דומה לזה שמילא את המכונית שלך היה בו. הוא היה לבן ומבריק. הסתכלתי למעלה אל הגג הפתוח וראיתי את השמים. אף אחד לא היה מלבד עננים ששייטו להם בנחת בשמים תכולים.המוכר לקח אותי לחדר גדול שבו היתה המכונית החדשה עטופה באריזת מתנה. הוא הוריד את הכיסוי במין טכס נחמד כדי שאוכל לחזות במכונית הלבנה והנוצצת שלי. חייכתי לעצמי.
נכנסתי לרכב והקלדתי את הקוד שנתנו לי * 2877 ופתאום התחלתי לבכות. “את מתרגשת?” שאל אותי המוכר.
שאלתי, “תגיד, הקוד הוא אותו קוד לכל המכוניות?”
“מה פתאום,” אמר, “יש חמישים אלף קודים בחברה, ולך יש אחד מהם.”* 2877 היה קוד האוטו השחור המבריק שהתאים רק לך.
אתה סומך עלי – ידעתי. שלחת לי סימן!
בכל פעם כשאני נכנסת למכונית שלי ומתניעה אותה אני איתך במלואך – אחר כך אני כבר במקום אחר.
