בשבחה של המקריות – דברי צבי ינאי ליום הולדתו ה – 70
ניתן לקרוא את כל המכתב בהמשך
בשבחה של המקריות
דברי צבי ינאי ליום הולדתו ה – 70
לפני 30 שנה, בדצמבר 1974, כתבתי ב”מחשבות” מאמר על הזיקנה. ציטטתי שם קטע מספרה של סימון דה בובואר The Coming of Age: “אין דבר ודאי יותר מהזיקנה, ואף על פי כן אין דבר פחות צפוי ממנה“.
אני יכול היום לאשר שגיל 70 לא דומה לשום גיל אחר, פרט אולי לגיל 30. בשניהם אתה עוזב מאחוריך משהו שלא תוכל אף פעם לחזור אליו: שם את גיל הנעורים וכאן את גיל הבגרות. לכן הכניסה שלי היום למועדון השבעים היא לא בדיוק מאורע משמח. אנדרה מלרו מבכה בספרו “המצב האנושי” את העובדה שדרושים שישים שנה כדי לעצב אדם שלם, ואז – כשהוא סוף סוף מעוצב – מגיעה שעתו למות. אני חולק עליו. בני אדם נעשים שלמים כבר בגיל 40, במובן זה שהם מאבדים משהו מהרצון להשתנות, נוח להם בקיים או ביותר מאותו דבר. מגיל 40 אתה מאבד משהו מעצמך בכל שנה. לגיל 70 אתה מגיע עם הרבה פחות ממה שהיה לך בגיל 40.
נוהגים לשאול אנשים מבוגרים מה היו רוצים להיות אילו ניתנה להם הזדמנות לחיות את חייהם מחדש. רובם משיבים שהיו חוזרים על אותו מסלול. אני יכול לחשוב על מסלולים אחרים, נעימים יותר, אבל אם הייתי יכול לחיות את חיי מחדש הייתי משנה שני דברים: לזכות בליבה של מורת חוץ יפהפייה, שהתאהבתי בה נואשות בכיתה ט’, אך היא העדיפה על פני תלמיד זקן מכתה י”ב. להיות פסנתרן.
האמת היא שקשה לומר מהם הדברים שהייתי רוצה לשנות, כי המקריות מילאה תפקיד מכריע בחיי. כשאני מסתכל לאחור אני רואה הרבה צמתים שאם הייתי נכנס אליהם מכיוון אחר ויוצא מהם בכיוון שונה החיים שלי היו משתנים מקצה לקצה. לשאלה אם היו משתנים לטובה או לרעה אין תשובה. אני יכול רק למנות כמה מהצמתים האלה: אילו ב-1930 אמי היתה מתיישבת בבית קפה אחר בבודפסט מזה שנכנסה אליו כאשר פגשה את אבי, היא לא היתה עוזבת את גרץ והם לא היו נוסעים יחד לאיטליה. אמי היתה נעשית כובענית – כפי שאימא שלה רצתה – ולא רקדנית. היא לא היתה מסיימת את חייה ממחלה באיטליה, אבל אולי היתה נספית במחנה ריכוז יחד עם אימא שלה.
אילו ב-1944 אחיותי ואני היינו נוסעים לגרמניה, לפי המלצת ידידנו הגרמני – אימנואלה וייסנר, או להונגריה על פי בקשתה של דודה אילונקה, היום היינו אולי גרמנים שבעים או הונגרים גאים. אלמלא נשלחנו לקיבוץ רמת דוד לא הייתי פוגש את יוציס וריבה ולא הייתי גדל שבע שנים במשפחה מגוננת ודואגת. וזה היה מאוד מצער אותי, כי יוציס וריבה הם אנשים שלא הייתי רוצה להחמיץ אותם אם הייתי חי חיים אחרים.
אילו לא הייתי נענה למודעה בעיתון ולא הייתי נכנס לעולם הפרסום, לא הייתי מגיע למשרד שיפרין-נעמן, לא הייתי מקבל לידי את הטיפול בתיק יבמ ולא הייתי מוציא לאור את כתב העת מחשבות. אילו לא הייתי עורך “מחשבות”, שולמית אלוני לא היתה מציעה לי להיות מנכ”ל משרדה והיום לא הייתי מקבל פנסיה שמאפשרת לי לעשות רק מה שמעניין אותי.
אילו לא הייתי עורך “מחשבות” לא הייתי פוגש את דליה, וגם אם הייתי פוגש אותה היא לא היתה מזמינה אותי להרצות במב”ל ולא היתה נענית להזמנה שלי לשתות איתה קפה. אילמלא הייתי שותה איתה קפה אז לא הייתי שותה איתה קפה היום, אותו קפה, 15 שנה, אבל טעים וחמים כמו אז. אם לא הייתי שותה איתה קפה אז לא הייתי מגדל את יעל ודניאל. ואם זה לא היה קורה הייתי היום אדם עצוב. יעל ודניאל הם ההוכחה לכך שבמקרים מאוד נדירים החיים מאפשרים לך לחזור לאחד הצמתים בעבר ולחוות מחדש תחושות שכבר כמעט שכחת. על כך אני רוצה להודות ליעל ולדניאל, ובעיקר לדליה.
אז מה יש לי בגיל 70? שלושה נכדים בני שנתיים עד שבע שקוראים לי סבא; ארבעה ילדים בני חמש עד 45 שקוראים לי אבא; אישה לשעבר שממשיכה לדאוג לי, וכמובן את דליה. מבלבל אתכם? גם אותי.
תל אביב, מסעדת ג’קו, 9.6.2005
דניאל ויעל מברכים את צבי
