ד”ר אשר עידן
על לוגיקה פוסט מודרנית ורגש מודרני
את צבי ינאי “הכרתי” לראשונה בשנת 1976, כשראיתי את החוברת “מחשבות”. הייתה בחוברת רוח חדשה לגמרי מהרוח ששררה במדע ובפילוסופיה של ישראל עד אז. “הרחתי” רוח הייטקיסטית ומהפכנית שמרעננת את השדות המיושנים של המדע והפילוסופיה הישראלים.
הדוגמא הראשונה לרוח החדשה של “מחשבות”, הייתה המאמר של פיירבאנד “כיצד להגן על החברה מפני המדע”. בחוג לפיסיקה שבו אז למדתי ובכלל בבניין של המדעים המדויקים, האמת המדעית נחשבה אז ל”פרבדה” או לדת. יוסף אגסי התחיל לפרק לי את אמונתי בדת המדע, ופיירבנד הרס אותה לגמרי.
פתאום כל חווייתי האישית מכישלון הקונספציה הישראלית במלחמת יום כיפור התחברה לי עם הרוח החדשה, בין השאר בעקבות ספרו של תומס קוהן “המבנה של מהפכות מדעיות”. אז הבנתי שהקונספציה האסונית של מלחמת יום כיפור היא בעצם פרדיגמה מהסוג של קוהן. מאז התחלתי לחשוב מחוץ לקופסה של המדע ועברתי לפילוסופיה. עזבתי את הפרוייקט המודרני ועברתי לחקור את הפרויקט הפוסט מודרני.
אולם צבי ינאי המשיך להפתיע אותי בחוברת ענקית וצבעונית שיצאה בערך בשנת 1979, ושקבעה לי את הקריירה העתידית שלי: אחד המאמרים הכי מכוננים שקראתי בחיי היה המאמר על הפרקטלים באותה חוברת צבעונית. תורת הפרקטלים של מנדלברוט הראתה לי שכל הגיאומטריה של הקווים הישרים אינה אלא אשליה, ושכל הלוגיקה של האמת והשקר המוחלטים אינם אלא קצה קרחון של משהו חדש ועמוק, ושכל הפיסיקה המכניסטית של ניוטון אינה אלא אמונה תפלה, שתורת הקוונטים ותורת היחסות הם רק ערעורים עובריים של משהו חדש: תורת הכאוס.
התחלתי אז לכתוב את עבודת המאסטר שלי אצל פרופסור מרסלו דסקל בנושא הלוגיקה של הפעולה האנושית, מתוך כוונה להבין את הלוגיקה של האינטליגנציה המלאכותית כמנוגדת ללוגיקה האריסטוטלית ולחשיבה המודרניסטית. משם המשכתי לדוקטורט מתוך ניסיון להבין את הלוגיקה הפרקטלית של הפעולה הפוליטית בהיסטוריה.
הפגישה היחידה פנים אל פנים שהייתה לי עם צבי ינאי , הייתה בכנס בירושלים בשנת 1993. הוא היה אז מנכ”ל משרד המדע, ואני הייתי יועץ שר החינוך. שנינו דיברנו על השפעת האינטרנט על משרדי הממשלה. שם היינו חלוקים קוטבית. צבי ינאי היה המודרניסט הכי מעמיק בישראל, ואני הייתי אז פוסט מודרניסט שטחי. טענתי אז שהאינטרנט יוביל לעולם פוסט מודרני שבו ההמון חכם מהגאון וחזק מכל שלטון. אמונות מנוגדות לחלוטין לרוח המודרניזם.
“פגישתי האחרונה עם צבי ינאי, השנה ב2016, הייתה בזכותה של דליה הוכברג, בת זוגתו. היא המליצה לי לקרוא את ספרו של צבי ינאי “שלך סנדרו“. קראתי אותו בנשימה עצורה תוך יומיים, ואז הבנתי אחרת את כל מה שידעתי עליו. זה לא נכון להגיד הבנתי. יותר נכון להגיד “הרגשתי” את רוחו. אבל על רגשות כבר אי אפשר לכתוב, אלא רק לחוש.
אשר עידן – מומחה לְרשתות חברתיות, לחדשנות, ולחיזוי. הוא מרצה בפקולטה לניהול בבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב. מרצה בתחומי ניהול ומודיעין והמגמות העתידיות של החינוך והכלכלה באוניברסיטת בר-אילן, ובאוניברסיטה הפתוחה. ספריו הכוח החמישי: סוד הרשתות שמשנות את העולם, מדריך למאה ה-21.
טל איתן
הרומן שלי עם צבי ינאי (או: קסמו של מעגל המקריוּת)
את צבי ינאי לא פגשתי מעולם, ובכל זאת, נפגשנו פעמים רבות מספור. הפעם הראשונה בה נפגשנו, הייתה כשהייתי נער צעיר, וגיליתי מאמר שלו בכתב עת שמצא את דרכו אל ספריית בית הספר. הבנתי רק חלק קטן מהמילים הקשות, ואת הרעיונות המופשטים והמתפתלים, ובכן, אותם הבנתי עוד פחות. ובכל זאת, ידעתי שיש כאן משהו שכדאי להתעכב עליו. צילמתי את המאמר ולקחתי אותו, איתי, בחזרה הביתה. זה יכול היה להיות סיפור נהדר, אילו הגעתי הביתה וקראתי את המאמר, פענחתי מילה אחר מילה, רעיון אחר רעיון, אבל הסיפור האמיתי מעניין הרבה פחות. פשוט שכחתי ממנו, מהמאמר, כדרכם של נערים בני 16 ומאמרים מדעיים. הוא שכב בתיק, קצת התקמט, טיפה נקרע. דרכנו, כך נדמה, הסתיימה.
אך מן הידועות שלמציאות יש תמיד איזה טוויסט מעניין, תפנית בעלילה, או הצטרפות מקרים קוסמית שצבי בטח היה פוטר ב”סטייה סטטיסטית שמתורגמת במוחנו הצנוע לקשקוש מטאפיזי”. רצה הגורל ובאותו השבוע הייתי, במקום ובזמן המתאימים, מול מסך הטלוויזיה. ואז הופיע צבי ינאי, ואני זוכר שחשבתי אז שני דברים: הראשון, שהוא ממש דומה לקפטן פיקארד מ”מסע בין כוכבים”, והשני – שאני חייב להיזכר איפה שמתי את המאמר הזה, ולקרוא אותו. היה זה המפגש השני שלי, עם צבי, ותסלח לי דליה הוכברג על כך שאתוודה ואומר שהיה בינינו רומן אפלטוני, אך סוער, מרגש, ורווי ניצוצות. רומן במעמד צד אחד, ובכל זאת, רומן.
קראתי כל גיליון של מחשבות, שהצלחתי לשים ידי עליו – ובימים ההם, נטולי האינטרנט, הייתה זו משימה לא פשוטה. בספרייה העירונית ברמלה, העיר בה גדלתי, לא ידעו בכלל על מה אני מדבר, והציעו לי לקרוא, במקום, את “רצח בשבת בבוקר”. אז קראתי את רצח בשבת בבוקר, באוטובוס, בדרך אל העיר הגדולה, ואל המחשבות, אל “מחשבות”.
עם צבי שוטטתי בין פרקטלים ועל מישורי תודעה, דילגתי בין סוואנות פראיות והסתערתי על ענני ספקולציות ומחשבות. עם הזמן המילים הפכו יותר ויותר מובנות, וגם המושגים והרעיונות תפסו צורה. אני חושב שבגיל עשרים וקצת, אחרי ככה וככה שנים באוניברסיטה ולא מעט קורסים ותארים במדעים הרשמיים יותר (וגם פחות), כבר ידעתי שאני לא יודע כלום, וכמה זה נפלא, לדעת כל כך הרבה, ובו בזמן, לא לדעת בעצם כלום.
וכאן מגיעה שוב תפנית בעלילה, והפעם מכיוון אחר לגמרי. באותם ימים ערכתי את ערוץ המחשבים של ynet ואת עמוד הבית של אתר החדשות שאז – לפחות בעיניי – היה לב ליבו של האינטרנט הישראלי השוקק. וכשסביבי הלכו וגברו הדיבורים על ערוצי רכילות ותכני פנאי ובידור, הבנתי שזה הזמן לערוך שינוי. אז התעקשתי ונדנדתי, והצקתי והטרדתי, ולבסוף קיבלתי אישור להקים – ללא תקציב, ועל בסיס עבודה התנדבותית של צוות כותבים נהדר שנרתם למשימה – ערוץ מדע פופולרי. קראנו לו “ערוץ המדע והטבע”. ובכל זאת, משהו בו היה חסר.
ההברקה הגיעה במקרה. נזכרתי בסיפור עם צבי ינאי ובמחשבות, ותהיתי לעצמי, האם, אולי, זה יהיה אפשרי? אם הצלחתי לגייס את Scientific American ואת Popular Science לשתף איתנו פעולה ולתרום לנו מאמרים, ואת מגזיני המדע של מכון וויצמן והטכניון, ומגזין “גלילאו” העברי וגרסתו לילדים, “גליליאו צעיר”, ואת תכניות המדע של ערוץ 8 – מדוע שלא נביא גם כמה מחשבות מן החוץ? מדוע שלא נביא את צבי?
וזה היה השלב המסעיר והמרגש שבו הילד בן ה-16 פגש את העורך הצעיר והשאפתן בן ה-24 שהייתי, וסופסוף הפזל הושלם. ערוץ המדע היה שלם, ומושלם, ומכובד מספיק כדי לצאת לאוויר העולם.
אך אין זה סוף הסיפור, כדרכם של סיפורים מעין זה. השנים עברו וחלפו, החלפתי קריירה, נדדתי בין אוניברסיטאות, אפילו החלפתי (פעמיים!) את תחומי העיסוק האקדמיים שלי ואיכשהו התגלגלתי אל מדעי הרוח והחברה: תחום שהמדען הצעיר שהייתי, או רציתי להיות, היה פוטר בבוז. גם לזה היה אחראי, בעקיפין אמנם, אך ללא צל של ספק, צבי ינאי. התקדים כבר היה מונח לפני. צבי דילג בקלילות מעוררת השתאות וקנאה בין אבולוציה לפסיכולוגיה, בין ביקורת קולנוע מושחזת לבין מאמר מרגש על מתמטיקה. גם אני רציתי, ועשיתי, אם כי – וכאן יש להודות – אני הייתי הרבה פחות אמיץ ממנו, והרבה יותר עצלן, ובמקום ללמוד את הכל בעצמי, דרך הרגליים, עשיתי זאת בדרך הרשמית והמעט-מוגבלת, של לימודים פורמליים. עברתי בין פקולטות ודילגתי בין אוניברסיטאות, וכתבתי בראשי (וגם על הנייר, בכמה הזדמנויות) בערך חמש עשרה הצעות מופשטות ולא-מעובדות לתיזה ולפחות חמישה (מה חמישה, חמישים!) פרקי מבוא לעבודת הדוקטורט. וככל שידעתי יותר כך ידעתי עוד פחות, ואהבתי כל רגע ורגע.
כשדליה פנתה אלי שוב, והציעה לי לערוך את דף הפייסבוק של מחשבות, לא הייתי צריך לחשוב פעמיים. הייתה זו סגירת מעגל, או התחלה של סיבוב נוסף במסלול הבלתי-נגמר הזה, שלוש מאות ושישים מעלות של צבי ושל מחשבות. אמרתי מיד “כן” ומאז אני כאן, מאחורי הקלעים – כדרכי בעניינים מעין אלו – לא מפאת צניעות או חוסר אגו (חלילה) אלא מפאת כוחו המאלים והמופלא והמרגש של הידע, ושל המילים, ושל המחשבות. ובגלל שנעליים גדולות ומרשימות כמו של צבי אף אחד לא יכול למלא. אתה פשוט נשאר בכפכפים.
את צבי ינאי לא פגשתי מעולם, ובכל זאת, נפגשנו פעמים רבות מספור. אנחנו נפגשים בכל יום, אולי יומיים, הוא מסתובב בין המאמרים והמילים, ורוחו הבועטת, התוהה, השואלת, החוקרת, הייתה כאן, ועודנה כאן, ותהיה כאן, עוד הרבה אחרינו. זה כוחו של הידע וזה כוחה של צלילות המחשבה. וזו – יותר מכל – מורשתו החיה והנושמת והנצחית של אהובי הווירטואלי, האפלטוני והסוחף, צבי ינאי.
טל איתן - מגיע מעולם תאגידי התקשורת הגדולים, עבד במשך שנים ב”ידיעות אינטרנט” וב”שידורי קשת”, השתתף בניהול אתר YNET ובהקמת אתר MAKO, ופיתוח דסק אינטרנט לחברת החדשות של ערוץ 2. כיום עוסק באימון והדרכת עסקים קטנים ובינוניים בישראל, מרצה בפני חברות, בתי ספר וקהל רחב. אמן ויוצר בתחום הקרמיקה
צילום דפנה טלמון
בן דרור ימיני
אומרים על פרופסורים, שהם יודעים כמעט הכל על כמעט כלום. ואומרים על עיתונאים, שהם יודעים כמעט כלום על כמעט הכל. פה ושם אנחנו נתקלים באנשים מזן אחר ונדיר. הם יודעים הרבה יותר מכלום, על כמעט הכל. אנשי אשכולות.
צבי ינאי היה אחד מהם. ואולי אחד המשובחים שבהם. קראתי פרסומים רבים שלו, שהותירו כמובן רושם אדיר. בשנים האחרונות יצא לי לפגוש אותו פה ושם. והתברר שהוא היה קורא עקבי של מאמריי. זה לא חשוב מה הוא אמר לי על מה שכתבתי. המחמאה הגדולה מכולן הייתה בכך שהוא, ענק הידע והרוח, טורח לקרוא אותי.
אנחנו נמצאים בעיצומו של העידן הפוסט-עובדתי. עידן הסאונד-בייטים וההבלים. צריך לקוות, להתפלל, שהעידן הרע הזה יחלוף מהר. צבי שייך לעידן אחר. עידן הרנסנס. צריך לקוות, להתפלל, שהעידן הזה, עידן ינאי, יחזור במהרה.
בן דרור ימיני הוא משפטן, עיתונאי, חוקר ומרצה, בעל טור קבוע ב”ידיעות אחרונות”. בשנים האחרונות פרסם שורה של מחקרים השוואתיים על הסכסוך הישראלי-ערבי, ובסוף 2014 את הספר “תעשיית השקרים”, שהגיע למקום הראשון ברשימת רבי המכר.
צילום: אלכס גורביץ׳
דליה הוכברג
הנרקוד?
היכרנו בפינת הרחוב.
“תכירי, זה צבי ינאי” תכיר, זאת דליה הוכברג”
היית עם חולצה שחורה, צווארון גולף וקרחת שרק לך הייתה בכל הארץ ומיד הרגשתי כמו אנה ומלך סיאם.
נפגשנו פעם שניה במעלית כשבאתי אליך למשרד בבניין י.ב.מ.
ישבתי במשרד שלך כשהסברת לי איזו הרצאה תיתן לתלמידי המכללה לביטחון לאומי בעוד חצי שנה. ( זה היה התירוץ הכי יצירתי שמצאתי בכדי להיפגש אתך עוד פעם).
התלבשתי במחלצותיי – מדי א’, דרגות, כומתה אדומה, כנפי צניחה וחיוך. (עוד לא ידעתי שמדים עושים לך את זה)
דיברת והסברת – לקחת ברצינות את הבקשה שלי (רציתי לדעת על מה תדבר בהרצאה ועשיתי לך אודישן) – ואני? המחשבות שלי נדדו מאיך נראה החדר שלך ועד לאיך נפרד במעלית. האם תרצה את הטלפון שלי? האם נקבע משהו?
עמדנו ליד המעלית. אמרת לי שלום, לחצת את ידי. לחיצה חמה וחזקה. ומצאתי את עצמי יורדת לקומת קרקע. ואתה – שום כלום
חזרתי הביתה ולא האמנתי שלא הצלחתי. לא היה לי (ואין לי) נסיון רב בהשארת רושם ראשוני מהמם. ישבתי וחשבתי לעצמי. יול ברינר מצא מלכה אחרת.
עבר שבוע והטלפון בבית מצלצל.
“צבי ינאי מדבר”
בשבריר של שניה חשבתי אם לעשות קול של מי זה בכלל ואז אמרתי “כן צבי” עם החיוך שלי שהשארתי בחדר שלו
“תראי” הוא אמר לי “בעוד חצי שנה אולי אמכור את הרכב שלי, האם תוכלי לסדר לי הסעה אליכם לבסיס?”
לא הספקתי להגיד כן ומיד הוסיף
“אולי נשתה יחד קפה?”
את הקפה החם והטוב הזה שתינו יחד 25 שנה.
תודה לך צבי שלי שנתת לי לסייר ולגור בממלכת המחשבות שלך והפכת אותי לאנה שלך ואני הפכתי אותך למלך סיאם.
דליה הוכברג זוגתו של צבי ינאי ואם ילדיו דניאל ויעל. בעלת מרכז המרצים לישראל וסא”ל במיל.
צילום צבי ינאי – מירי דוידוביץ