הקדמה:
שיחה עם פרופ׳ מיכאל פלדמן, דיקן מדרשת פיינברג וראש המחלקה לביולוגיה של התא במכון וייצמן, על נסיונה של הביולוגיה לפענח את סוד האות הראשון והאחרון של התא החי.
אחד הטיעונים המענינים שמעלה פרופ׳ ישעיהו ליבוביץ באשר למגבלות המדע לסייע לנו בהבנת המציאות הפנימית שלנו הוא, כי המדע מסוגל לחקור רק מה שנמצא ברשת הרבים. למשל, כל אדם יכול לחקור את התכונות הפיסיקליות של שולחן כלשהו. באותה מידה פתוחה אפשרות מחקרית שווה לפני כל אדם לחקור את המבנה הנוירו-פיסיולוגי של מוח כלשהו, ולבעל המוח אין שום יתרון על פני חוקר אחר משום היות המוח הנחקר שלו. אולם אין המדע, באורח עקרוני, יכול לחקור ולדעת מה חושב, מה חש, מה רוצה בעל המוח. כי חשיבה, תחושה, ורציה מהוות מציאות פסיכית השייכת לרשות היחיד, ואין שום שיטה מדעית שתאפשר להעביר מציאות פסיכית לבדיקה ולבחינה של הרבים. בו ברגע שהאדם קובל על כאב, בטל השיוויון בינו לבין בני אדם אחרים, כי בכאב זה רק הוא חש ואף לא אדם אחד נוסף בעולם.
מטיעונו של פרופ’ ליבוביץ משתמע, כי אין דבר מבוצר יותר מן החומה המגינה על המציאות הפנימית של האדם מעין זרה. אך האמנם כה בלתי חדירה היא? דומה כי על כך יוכל להשיב ביולוג. כי אם אכן יצליחו הביולוגים להעביר מציאות פסיכית, כמו זכרון, מבעל חיים אחד למשנהו; או אם יעלה בידם לאתר קבוצת גנים ספציפית האחראית לתכונה נפשית מסוימת — ואותה לשכפל במעבדה ולהשתילה במספר אנשים — אז אפשר נהיה עדים להתמוטטותה של חומה מפוארת זאת.2
פרופ’ פלדמן: נראה לי, כי ההבחנה בין תחומים הניתנים למחקר אוביקטיבי לבין תחומים שאינם ניתנים למחקר בשיטות אוביקטיביות, כמו החוויה — שהיא סוביקטיבית כביכול, הבחנה זאת שייכת לעבר. מצבי למידה וזכרון למשל, הנכללים ברשות הפרט, ניתנים כיום למדידה בשיטות אובייקטיביות.
נכון כי קיימים מצבים בתחום החוויות האינדיבידואליות של האדם, שאותם אינך מסוגל עדיין למדוד באופן אובייקטיבי. אבל, עצם העובדה שלתחושת הכאב, למשל, יש ביטוי מילולי זהה אצל מספר רב של פרטים, מאפשרת לך לחקור תחושה זאת במידה כלשהיא. מה שודאי לחלוטין הוא, שבעתיד היא תנתן למחקר במידה רבה יותר. כי תוך זמן לא ארוך אנו עשויים לדעת הרבה יותר על הבסיס המולקולרי שגורם לתחושת הכאב. ומשניטיב להבין בסיס זה נוכל להשתחרר מהביטוי המילולי של תחושת הכאב ולחקור אותה ברמת התהליכים הראשוניים המובילים לתחושה עצמה.
הייתי רוצה להביא לפניך תוצאות של נסיון שנערך בחו״ל, שיש בהן אולי כדי לערער את ההבחנה העקרונית בין מה ששייך לרשות הרבים לבין מה ששייך לרשות היחיד. אילפו קוף ללחוץ על מנוף ימני של מכונה, בכל פעם שהופיעה על מסך מולו תמונה של עיגול, ועל המנוף השמאלי כשהופיעו 4 קוים ישרים. לאחר שחיברו אלקטרודות לאזור הקורטכס של הראיה מצאו, כי לפי תרשים הפולסים החשמליים העוברים במוחו יכלו לקבוע איזו תמונה ראה. אבל מה שהפתיע אותם היה, שעל פי הזרמים שעברו במוחו של הקוף עם הופעת התמונה, יכלו לחזות מראש גם על איזה מנוף ילחץ. כלומר, אם אני מסיק נכון, הוכח 3כאן שניתן לקבוע במכשיר אוביקטיבי מה תהיה החלטתו של הקוף — שהיא חלק מרשות היחיד שלו — באמצעות מבנה של פולסים חשמליים במוחו, השייך לתחום המחקר של הרבים.
אין ספק שאתה צודק, וניסוי זה מהווה דוגמה מאלפת להעדר הבחנה עקרונית ומוחלטת בין שתי הרשויות.
בנסיון שערך ד״ר קרל פריבם, מבית הספר לרפואה, ליד אוניברסיטת סטנפורד, ארה״ב, הושיבו קוף לפני מסך, עליו הקרינו לסרוגין תמונות של מעגל ושל ארבעה קוים ישרים. הקוף אומן ללחוץ על חציו הימני של המסך כאשר הופיע מעגל, ועל החצי השמאלי כאשר הופיעו ארבעה קוים ישרים. אלקטרודות, שחוברו לקורטכס הראיה של הקוף, העבירו לחוקרים את תרשים גלי המוח בשעת ראיית התמונות. על פי מבנה הגלים יכלו החוקרים לדעת איזו תמונה רואה הקוף. בהמשך הניסוי גילו החוקרים להפתעתם, כי הם יכולים לחזות מראש (לפי מבנה גלי המוח) על איזה צד ילחץ הקוף. (סיינטיפיק אמריקן)
האם זכרון הוא מולקולה?
אבל אולי כדאי כאן לעשות סקירה קלה של התפתחויות ואכזבות בקשר למציאת בסיס מולקולרי לתהליכי הלמידה והזכירה. אחת השאלות שהמלומדים רצו תשובה עליהן היתה: האם העובדה שאני זוכר תופעה מסויימת באורח מפורט — נאמר, עלמה מקסימה ביופיה, ועדיין זוכר במפורט את תוי פניה גם לאחר שנעלמה מעיני — האם פירוש הדבר שאינפורמציה זאת התגלמה במוחי במובן חומרי, כלומר במולקולות? ואם כן הדבר הרי שאלו צריכות להיות מאקרו מולקולות, כי רק מולקולות ארוכות מסוגלות להכיל את כל הואריאציות המבדילות אינפורמציה אחת משניה. מחשבה זאת, שהאינפורמציה גלומה באלמנטים מולקולריים ואינה ענין של זרמים בלבד, קיבלה סיוע מהנסיונות שערכו עם בעלי חיים. מצאו למשל, שאם אתה מכניס בעל חיים לשוק חשמלי המבלבל את כל הזרמים במוחו בזמן שהוא בתהליך למידה — אתה מנתק את מצב הלמידה. אבל אם אתה מכניס אותו לשוק אחרי שכבר סיים את הלימוד — הוא אינו מאבד את מה שרכש. מכאן, שמצב הלמידה, משעה שכבר נרכש, אינו מותנה במציאותם של זרמים יציבים, אלא במשהו יציב יותר.
נדמה לי שנעשה גם נסיון להזריק לדגי זהב חומר, המונע יצירת חלבונים, עם סיום תהליך הלמידה. ואמנם נוכחו שהדגים שכחו כל מה שלמדו.
נערכו נסיונות שונים ומגוונים בשטח זה ותיכף לכך ניסה חלק מן האנשים לקפוץ למסקנה הסופית, הדרמטית, הסנסציונית, של העברת זכרון מיצור אחד לשני. למשל, אותו נסיון מפורסם עם תולעים שטוחות שלאחר שלימדו אותן לעשות משהו נתנו אותן למאכל לתולעים אחרות, וטענו כי עם האכילה רכשו האחרונות גם את מצב הלמידה של הראשונות.4
כמו כן נפוצו ידיעות סנסציוניות על העברת זכרון באמצעות הזרקת RNA מבעל חיים אחד לשני, ועוד. אולם, כאשר חזרו על ניסויים אלו בצורה מבוקרת יותר לא הצליחו לאשר את התוצאות. כיום חזרנו כאילו לנקודת ההתחלה; אין ראיה שניתן להעביר מצב של זכרון ע״י מולקולות כלשהן.
נניח לרגע שאמנם יש לזכרון בסיס מולקולרי — כיצד לדעתך נעשית פעולת העדכון של הזכרון?
השאלה היא למה אתה מתכוון בעדכון. אם להוספת מולקולות המכילות אינפורמציה או למודיפיקציה של האינפורמציה הכלולה במולקולות הקיימות. זו שאלת היסוד בכל התפיסה הזאת ואין לה תשובה כיום.
העובדה שאפשר לקטוע את מרבית המוח מיצור מסויים ובכל זאת הוא מסוגל להחזיר לעצמו עם הזמן את מרבית הכושרים, האין בכך הוכחה שמצבי הזכירה אינם גלומים במולקולות ספציפיות? מצד שני זה יכול לאשר אולי את ההנחה שהאינפורמציה מפוזרת על פני כל המוח כדוגמת הצילום התלת-ממדי של הולוגרף, ולכן ניתן לשחזר אותה מחדש גם אם רוב רובו של המוח סולק.
אין כל ספק בכך שאנו רחוקים מאד מהאמונה שזכרון מסויים גלום במולקולה ספציפית. עם זאת יכולים להיות הסברים אחרים בנוסף למודל של ההולוגרף. ניתן להניח למשל, שאינפורמציה מסויימת גלומה במספר רב של מולקולות המפוזרות על פני כל המוח, כך שניתן לשחזרה מכל קטע שנותר ממנו. יתכן גם, שאותו חלק שקטעו בנסיון כלל לא רלבנטי לתהליך הזכרון, וכי תהליך הזכרון מתרכז באותו אזור של המוח שלא נקטע.
תיאוריה אחרת מבחינה בין זכרון לזמן קצר לבין זכרון לזמן ארוך. למשל, כאשר מישהו מעיין במספר טלפון לשימוש חד-פעמי הוא מפעיל את הזכרון לזמן קצר, ואמנם כעבור זמן מה ישכח אותו לחלוטין. מצד שני הוכח, שתחת מצב היפנוטי מסוגל אותו אדם להזכר באותו מספר ובמספרים רבים אחרים שעיין בהם דרך אגב. כלומר, שניסוי זה מפריך את ההנחה כאילו הזכרון לזמן קצר, בניגוד לזכרון לזמן ארוך, אינו נשען על בסיס מולקולרי.
אתה צודק לחלוטין. ההבדל בין זכרון לזמן קצר לארוך נובע מכך שאנו מבדילים ביניהם על פי יכולתנו לאחזר את האינפורמציה מהזכרון. יתכן מאוד ששתי האינפורמציות נחתמות במוח באותה מידה וההבדל ביניהן הוא בכושר ההזכרות שלנו ולא במצב הזכרון.
שאלת האותות המסתוריים
הייתי רוצה להעלות טיעון נוסף של פרופ’ ליבוביץ, גם הוא עקרוני, לפיו אין אנו בשום פנים מסוגלים להבין כיצד גורם פסיכי, כמו הרצון — החלטה שלנו להרים את היד — יכול להניע תהליך פיסי של עצבים ושרירים המוציאים לפועל החלטה זאת. אנו יודעים שקשר זה בין מציאות פיסית לפסיכית קיים, אומר פרופ’ ליבוביץ, אך אנו מבינים שאיננו יכולים להבין אותו. האם אתה מסכים לקביעה זאת?
הטיעון הזה נכון היום, אבל העובדה שאין אני מבין קשר זה היום אין פירושה שלא נבין את זה מחר. קרוב לודאי שאנו נבין דבר זה הרבה יותר מהר ממה שפרופ׳ ליבוביץ חושב.
העובדה שקשר זה קיים גם ביצורים נחותים מאוד, אם כי בצורה מאוד פרימיטיבית ובאמצעות מנגנונים מיכניים כמעט לחלוטין, וככל שעולים בסולם החיים הוא משתכלל ונעשה מורכב יותר, האין בה כדי להעיד שאין כאן שתי רשויות נפרדות ממש אלא אספקטים שונים של אותה רשות? נדמה לי שקונרד לורנץ, בספרו ״על התוקפנות״ מצביע על ה5בסיס הגנטי של תכונות נפש, כמו: אהבה, מסירות, נאמנות וכו׳.
אין כל ספק בכך. והאמת היא שאין צורך לטפס עד ליצורים גבוהים כדי לגלות תהליכים כאלה שניתנים בכל זאת למחקר מדעי מדויק מאוד בשלמותו. קח למשל את ההידרה, בעל חיים פשוט החי במים — מין צינור עם זרועות וביניהן מעין פה — כמעט הביטוי הראשון של אורגניזם רב-תאי. והנה אתה מוצא שזרועות ההידרה אינן מכניסות לפה את כל החומר העובר דרכן, אלא בוררות את מה שיפה לה. כלפי חוץ נדמה כאילו ההידרה מחליטה מה היא אוהבת ומה היא שונאת, אך האמת היא שלפעולתה יש בסיס אורגני מובהק. למשל, אם הזרועות נוגעות בטרף שיש בו גלוטטיון — שהוא חומר מסויים בעל שלוש חומצות אמיניות — יגיבו זרועות ההידרה לסיגנל כימי זה בהתכווצות שתביא להכנסת הטרף לפה.
האם אתה מנסה לרמוז שאנו רשאים להפעיל גישה מיכניסטית מעולמה של ההידרה לתופעות הפסיכיות-פיסיות אצל האדם?
אני לא כל כך בטוח שהתהום כה גדולה. כי אם אנחנו מתחילים ממושג של טריגר, עלינו להעלות מיד את אפשרות ה- Recognition — אפשרות הזיהוי של טריגר זה. בעיית ה-Recognition היא בעיה ביולוגית ממדרגה ראשונה. אם התאים צריכים לזהות, ברור שצריך להיות להם רצפטורים (Receptors) תוך תאיים או על פני דופן התא. דבר זה ידוע לנו יפה מפעולת הנוגדנים בגוף. האנטיגן הוא הסיגנל המעורר את תאי הלימפוציטים ליצור נוגדנים המזהים באמצעות רצפטורים את האנטיגן. תפיסה זאת של רצפטורים וסיגנלים רחבה מאוד, כיוון שאנחנו יודעים, שכל תהליכי ההתפתחות מכוונים על ידי סיגנלים. אנחנו יודעים למשל, שהחומר הגנטי של הביצה המופרית מחולק כנראה באופן שווה בין כל התאים. ואעפי״כ עוברים התאים דיפרנציאציה ויוצרים רקמות שונות. בעור למשל נוצר חלבון שנקרא קירטין ואילו בדם נוצר המוגלובין. אבל אם החומר הגנטי מחולק שווה בין כל התאים אז יש בעור שלנו גם גן להמוגלובין, ובדם גן של קירטין — כך שגנים אלה לא פועלים אלא ברקמות המיועדות לכך. כלומר, אם תהליכי ההתפתחות הם תהליכים שבהם תא שונה ממשנהו בטיפוס החלבונים שבתוכו, ואם כל חלבון נקבע ע״י גן, אז תהליכי ההתפתחות מכוונים ע״י סיגנלים שונים המפעילים גנים שונים בקבוצות תאים שונות. והשאלה היא, אם זה באמת נכון. מנין לנו שיש סיגנלים כאלה וכי הם אחראים לדיפרנציאציה של התאים?
ובכן, אנחנו יודעים שאותה שכבת תאים (בביצית המופרית) היוצרת את המוח, מפתחת בשלב מאוחר יותר גם את גביעי העין, וכאשר יגיעו גביעי העין לעור החיצוני תיווצר העדשה. אבל אם תימנע את המגע בין גביע העין לעור החיצוני לא תיווצר עדשה. ואז אתה שואל: האם נמסר כאן סיגנל ליצירת העדשה? והתשובה היא ״כן״. כי אם אתה שותל את גביע העין מתחת לעור הבטן של העובר תיווצר שם עדשה והעדשה תיצור קרנית מעליה. אך אם תסלק את העדשה אתה מבטל את הסיגנל מהעדשה והקרנית לא תיווצר. במילים אחרות: כל תהליכי ההתפתחות אינם אלא רצף של סיגנלים ותגובה עליהם.
אבל מי עושה את הסיגנלים?
אתה רוצה לשאול: איך נוצר הסיגנל הראשון שבעקבותיו נוצרים כל האחרים. אין תשובה. הסיגנל הראשון, שהוא בעצם הסיגנל ליצירת המוח, אין אנו יודעים כיצד הוא מופעל, ויש כמובן שאלה שניה: אם סיגנלים שונים מביאים ליצירת רקמות שונות, הרי שהם צריכים להיות שונים מבחינה מולקולרית. אך מה הם הסיגנלים? האם חלבונים או סוג אחר של מולקולות? 40 שנה מנסים להשיב על כך וההתקדמות כאן מעטה ביותר. מה שאנחנו כן יודעים, שהסיגנלים מפעילים סינתיזה של חלבונים ספציפיים. כלומר, סיגנל מסויים מפעיל גן מסויים, או מאפשר לגנים מסויימים בתא לבטא את עצמם. מה שברור מכך הוא, שכדי שתא יגיב לסיגנלים הוא חייב לזהות ולהכיר אותם. ובכן, בעיה זאת של הכרת הסיגנלים המפעילים גנים חקרנו לא מעט בחיידקים, ואנחנו מקוים שניטיב להבין גם מהו המנגנון המזהה את המולקולות שמשרות באורגניזם רב-תאיים.
האם המוות הוא חלבון?
אם כל תהליכי ההתפתחות אינם אלא רצף של סיגנלים — האם גם המוות אינו אלא סיגנל? ידוע למשל, שאם קוטפים מעץ את הפריחה העלים לא ינשרו. כלומר, אם נסתכל על ניתוק החיבור בין העלה לענף בעל מוות העלה, יוצא שהסיגנל הנושא את הוראת המוות נוצר בעת הפריחה ומשם נשלח לעלים. עכשיו, אם אמנם קיים סיגנל כזה ואם יתברר שהוא חלבון, יתכן שלאחר שנכיר את המבנה המדוייק שלו נוכל למנוע את יצירתו ע״י חומר שמפרק אותו ואולי נבטיח לעצמנו בכך חיי נצח.
הענין הוא קצת יותר מסובך ממה שאתה אומר, אבל העקרון נכון. נעשים כיום הרבה מחקרים על התנודות בחלבונים כפונקציה של הגיל. בעיית ההזדקנות והביטויים המולקולריים שלה הם אחד השדות האקטואליים ביותר בתחומי המחקר הביולוגי. מה שנוגע לענין המוות מתברר לנו, כי הוא התפתחות מאוחרת בתולדות החיים. בהתחלה לא היה כלל מוות. אמיבה אינה חייבת בהכרח למות, היא מתחלקת שוב ושוב, אך זאת לא מיתה. תופעת המוות מתגלה למעשה באורגניזם רב-תאי. אבל אתה יכול למצוא בעצם את ביטויה הראשון כבר בחד-תאי. בסנדלית למשל מצויים שני גרעינים — אחד גדול והשני קטן. הגרעין הגדול הוא זה שפועל כל הזמן ומכוון את תהליכי החיים של הסנדלית. אבל, לפני תהליך ההזדווגות מתעורר הגרעין הקטן לפעולה ואילו הגדול נהרס ומת. והשאלה היא: מה גורם להרס הגרעין הגדול. איננו יודעים. מכל מקום, בהרס הגרעין צריך לחפש לטעמי את הגילוי הראשון של ההזדקנות המובילה למוות.
מה גורם להזדקנות?
אחד הגילויים המענינים בשטח זה הציג מלומד בשם הייפליק (Hay-flieck). הוא לקח תאים מאורגניזם מסויים וגידל אותם בתוך 6תרבית. התאים התחלקו מספר מסויים של פעמים וחדלו. כלומר, כאילו היה בתאים אלה שעון המונה את מספר ההתחלקויות שלהם ובהגיעם למספר מסויים הוא מורה להם לחדול. והמענין הוא, שכאשר לקח תרבית רקמה מעובר התחלקו התאים מספר רב יותר של פעמים, ואילו כשלקח תאים מרקמה של אדם מבוגר הם התחלקו פחות פעמים. כלומר, יש לנו כאן שעון הקובע במדוייק את משך חייו של התא, כל עוד הם נשארים נורמליים, כי אם הם עוברים טרנספורמציה סרטנית הם מתחלקים ללא הפסק.
במובן מסויים יוצא מזה, שהטרנספורמציה הסרטנית מהווה בעצם מתכון לעלומי נצח.
אבל אני מבין שקיימת אפשרות נוספת להכות את המוות והיא, ע״י יצירה וגטטיבית. מאחר שבכל תא בגוף מצויה כל התכנית הגנטית לבניית הגוף כולו, הרי שאם יצליחו לעורר את התכנית לפעולה אפשר יהיה לקבל מקבוצת תאים יצורים זהים לחלוטין, כך שמושג המוות יאבד את כל משמעותו גם כאשר כמה עותקים ימותו.
השאלה היא אם אמנם מצוי אותו רפרטואר גנטי בכל אחד מתאי גופנו. אנו מאמינים בכך, אם כי בלא ראיות מובהקות. את הראיה המובהקת ביותר לכך סיפק מלומד אחד בשם גורדון מאוקספורד, כאשר הוציא גרעינים מעוברים צעירים מאוד והזריק אותם לתוך ביצים שנטלו מהן גרעיניהן. ובעקבות כך פיתחו הביצים אורגניזם נורמלי. ואז, כמובן, אם כל הגרעינים זהים מבחינה גנטית אתה יכול לקבל אוכלוסיה שלמה של אנשים אחידי תכונות.
האם לאוכלוסיה זהה זאת תהיה גם תודעה זהה?
קשה מאוד להגיד, שהרי קיימת גם השפעה של הסביבה.
שלוש שאלות יסוד סתומות
דומה שהמחקר הביולוגי ברמה המולקולרית, וההתעסקות בשאלת הבסיס הגנטי לתכונות נפשיות, מקרבת את הביולוגיה במידת מה לשאלות פילוסופיות על מהות החיים ומגמתם. השאלה היא אם הנתונים שהצטברו בידי הביולוגים מצדיקים, ולו ברמז, את השקפתו של רודולף שטיינר, בספרו ״חוק הגורל והיוולדות חוזרת״, לפיה כשם שמוצא החיים מהחיים, כך מוצא הנפש מהנפש. וכי שום הסתכלות באבולוציה הביולוגית של האורגניזם אינה יכולה להשיב על האבולוציה הרוחנית של המין, כי שני אלה הן רשויות נפרדות.
הידע שלנו לגבי ענינים שבחומר הוא כה מוגבל, שעדיין מוקדם לעסוק בענינים שבנפש. רבים חיים באשליה שהביולוגיה המולקולרית המודרנית פתרה את השאלות החמריות של תהליכי החיים. לטעמי מצויות ארבע שאלות יסוד שאם לא נדע להשיב עליהן לא נבין את תהליכי החיים. מכלל הארבע רק שאלה אחת פתרנו חלקית — שאלת הקוד הגנטי. יתר השלוש הן: מקור החיים, תהליך האבולוציה ושאלת הבקרה על תהליכי הגידול והדיפרנציאציה.
ובכן, בהיותנו ילדים התלבטנו בשאלה מה קדם למה — הביצה או התרנגולת. אבל הובטח לנו שכאשר נרד אל הרמה המולקולרית יתפענח מעגל קסמים זה. ומה אנחנו יודעים היום? שלפי החוק האוניברסלי של תהליכי החיים, כדי לייצר את החומר הבסיסי של כל גוף חי, החלבון, אתה זקוק ל- DNA, הוא החומר התורשתי, אבל כדי לייצר DNA אתה זקוק לחלבון. כיצד נוצר מעגל קסמים זה לראשונה? אין אנו יודעים.
אתה מצביע בעצם על פארדוכס לוגי שאין המדע אולי יכול בכלל להשיב עליו.
אין בכוונתי להצביע על פארדוכסים, אלא על התהומות בידע שלנו לגבי המהות החומרית של תהליכי החיים. אם לא נבין כיצד נסגר מעגל קסמים ראשוני זה לא נבין כיצד הופיעו החיים על פני היקום. הנה, מקובל עלינו שמשעה שנוצר המעגל הראשון החל תהליך אבולוציוני מרמות ארגון פשוטות של החיים למורכבות יותר. אך גם כאן אפשר לשאול: מדוע התהליך האבולוציוני חד-כיווני? מדוע לא הלכה האבולוציה קצת לאחור במקומות מסויימים?
גם ארתור קסטלר טוען בספרו — The Ghost in the Machine, שהאבולוציה, כפי שהיא מוסברת היום, אינה יכולה למשל להסביר את המעבר מיצורי מים לזוחלים. הוא מראה, שכדי להגיע לביצה הקשה של הזוחלים היו צריכות להתרחש בעת ובעונה אחת הרבה מוטציות — שכל אחת בפני עצמה היתה מסבה נזק לאורגניזם. לדוגמה: המוטציה שיצרה את הקליפה הקשה חייבת היתה לבוא עם המוטציה שהצמיחה בראש העובר קרן לפיצוח הקליפה. אלא שמספר כה גדול של מוטציות בסימולטניות הוא בלתי אפשרי מבחינת ההסתברות.
זאת נקודה באמת קשה. יש תופעות באבולוציה, שאם אנחנו מניחים שנוצרו ע״י סלקציה של מוטציות, הן לא מתיישבות עם משך קיומה של האבולוציה. כלומר, אם תדירות המוטציות פעם היתה כפי שהינה היום, קשה להסביר באמצעותן תופעות אבולוציוניות שונות שאנו עומדים לפניהן.
אם כן, נותרה השאלה השלישית — שאלת הבקרה על תהליכי הגידול והדיפרנציאציה. כלומר, איך יודע כל גן מתי עליו לפעול. קשה לנבא מתי תיפתר שאלה זאת. לטעמי אין הסיכוי נראה לעין כלל. בעיקר בשאלת התאים המסגנלים את הסיגנל הראשון: כיצד עוברים הם עצמם דיפרנציאציה בלא לקבל סיגנל ומי אומר להם לסגנל?
כל מה שרציתי בעצם לומר הוא, שעוד קודם שנגיע לשאלת הבסיס האורגני של התהליכים הרוחניים, יש לפנינו עדיין תהומות גדולים ביותר, ומי שסבור שהביולוגיה עומדת לפתור את שאלת יסוד תהליכי החיים — נמצא באשליה חמורה מאד. לצערי הגדול מתקיימת אשלייה זאת גם בחלק מן המדענים, ואפילו מדענים טובים.
האם אתה בכל זאת מאמין שתהיה לאדם אי פעם תשובה לשאלת היסוד — מי הוא? כן. אני חושב שאת התשובה לכך נקבל מהביולוגים.
• •7
