הדיבור, כמוהו כחשיבה, הוא תופעה כה מושרשת בחוויית בני האדם, עד כי קשה לדמות קיום אנושי בלעדיו. הלן קלר, שהתחרשה והתעוורה בהיותה בת 18 חדשים, נמנית עם מתי-מעט שהתנסו בחווייה המהממת של גילוי השפה. עד שנתה התשיעית לא היו לתנודות שקלטה משפתיה של אומנתה (בקצות אצבעותיה) כל משמעות תוכנית עבורה. יום אחד, כשהשתעשעה במים הזורמים מהברז, הניחה האומנת את ידה של הלן קלר על שפתיה וביטאה את המילה ״מים״. באותו רגע, מספרת הלן קלר בזכרונותיה, תפשה לראשונה בחייה את האידיאה של המילים. היא גילתה בתדהמת אין קץ ש״לכל דבר יש שם!״
משהו מן ההתפעמות הזו תקפה אל-נכון גם את סנט ג׳ון, אשר הכריז בחגיגיות, כי ״בראשית היתה המילה, והמילה היתה האלוהים״.
מתי ארעה ראשית זאת? פרופ׳ רוברט ליס, מאוניברסיטת תל-אביב, מפנה את השאלה למחקריהם של ליברמן וקרלין. בדיקה מדוקדקת שעשו בגולגלתו של האדם הניאנדרטלי העלתה, כי מיקומן של עצמות מסויימות בחלל פיו של אנוש קדמון זה, ובמיוחד אופקיותה היתרה של זוית הגרון ביחס לחלל הפה (בדומה לזוית אצל תינוקות ושימפנזות), מאפשרים להגות עיצורים, אבל לא תנועות (vowels). משמע, אפילו היה האדם הניאנדרטלי מחונן במוח מפותח ונבון, נבצר היה ממנו לפתח שפה נורמלית במובן המקובל של המילה.
יכולתו של האדם להעביר מידע מחשבתי באמצעות מילים נתונה לו, ככל הנראה, על ידי תשתית נוירונלית, שהיא ייחודית בין כל בעלי החיים; מכאן, החומר התורשתי שלנו מכיל תכנית גנטית קבועה ומפורטת לפרטי פרטיה של מבנה הנוירונים והסינפסות באזור הבלשני של המוח, המאפשר את היווצרותה ואת התפתחותה של הלשון. אך כיצד מתהווה שפה ולמה היא מתפתחת בצורה זו ולא אחרת?
שאלה זו, מסתבר, מעסיקה את האדם משחר התרבות, ופתרונה רחוק עדיין מהישג יד. כבר ב״קרטילוס״ מציג אפלטון את שתי התיזות המרכזיות בדבר מוצא השמות והכינויים: האם מקורם שרירותי, או כי נכון לכל עצם שם על פי טבעו? אפלטון, כמובן, מבכר את התיזה השנייה, היינו ״כל שם אשר יתן אדם לדבר מן הדברים — זה שמו הנכון״. או בגירסה אחרת: ״אם יידע אדם את טיבו של השם, ממילא יידע גם את הענין גופו״. אלא שאצל אפלטון מתערבים כרגיל האלים במתן השמות, מעשה המביא לכפילותם. כך, למשל, מכונה הקטור על ידי בני עירו אסטיאנכס, שפירושו ״אדון״, אבל לגבי האלים שמו הקטור, שהוראתו ״עוצר״. לירח, המקבל אורו מהשמש, נקבע השם ״סליני״, כפי הנאמר: ״סלאס נאון הנון אאי״, כלומר — אור חדש וישן תמיד.
המענין הוא שקשר זה בין המילה למשמעה מוצא לו סעד בסטרוקטורה הפנימית של ההכרה. הפסיכולוג הנודע פיאז׳ה מביא דוגמאות למכביר לקשר זה במחקריו. פיאז׳ה מצא (״תפישת העולם של הילד״ — הוצאת ספרית פועלים), כי ילדים רכים בשנים סבורים שדי להסתכל בשמש כדי לדעת ששמה ״שמש״.
דאבה, בן ה-9, משנשאל מה קדם למה — הדברים או השמות — השיב: הדברים. אבל כשנשאל אם השמש התקיימה לפני שניתן לה השם ״שמש״ השיב בשלילה, ״מפני שלא היו יודעים מנין להביא אותה״. בשלב ראשון (בגיל 5-6) מקומם של שמות הדברים בתוך הדברים עצמם; בשלב שני (7-8) מצויים השמות בכל מקום או בשום מקום, ואילו בשלב השלישי (9-10) מצויים השמות בקול, אחר כך בראש ובסוף במחשבה עצמה.
שאלת מקורם של השמות נידונה באריכות על ידי ד״ר משה אטר, בכתב העת ״קשת״ (נ״ו, נ״ז): יש מילים מובהקות, כותב ד״ר אטר, שצלילו הוא גם משמען: העגל פועה, הדבורה מזמזמת, הצפרדע מקרקרת, הצפור מצייצת וכיו״ב. ד״ר אטר מדגיש שאין כוונתו לאמר בכך, כי הפועל ״פעה״ הוא חיקוי לקולו של העגל, כי אם של המצלול שלו. ״משמען של המילים״, מטעים ד״ר אטר, ״קשור לא למצלולן בלבד, אלא גם לכל מיני תנאים, יחסים, אורחות חיים, הווי — לכל אותו מכלול אנושי-ממשי שבתוכו, באמצעותו, מתגלגל המצלול ממשמעו הישיר, המקורי — כהשמעת קול מסויים — למשמעו העקיף, המשני, המורה על דברים אחרים, המבטא כל מיני מושגים בעזרת המצלול שהם כרוכים בתוכו״. באשר לתהליך של התהוות השפות, אומר ד״ר אטר: ״האדם נהם לפני שנאם,29 צעק וצווח לפני שדיבר וסיפר, גנח לפני שענה, המה לפני שאמר דבר-מה״. והוא מסיים: ״המילים, הלשון, התפתחו מן הקולות והרחשים הטבעיים, הגולמיים, הבהמיים הללו״.
דורותי לי טוענת (On Human Communication) שהמציאות מפוסקת ומנוקדת בצורה שונה על ידי תרבויות שונות — על פי הקוד הלשוני והמאפיינים ההתנהגותיים של התרבות. שהרי מילה איננה המציאות וגם לא העצם שהיא מייצגת. הדבר שאני כותב בו איננו ״עט״, כי אם מכשיר שאני קורא לו ״עט״. לי מצביעה על כך, שגם שמות אשר הדמיון הצלילי והמבני שלהם מתחייב כאילו מקרבתם התוכנית (כמו ״אח—אחות״, ״דוד״-״דודה״), אינו תופש בכל תרבות. כך, למשל, יכנה יליד יאווה את אחותו AVE ואת אחיו KAINGA, בעוד שאחותו תכנהו AVE אך את אחותה KAINGA.
לכאורה נראה כאילו נקבעים השמות ביאווה לא על פי המין כי אם על פי קרבת הדם, אך לא כך הדבר. שכן השם KAINGA חל על כל שארי הבשר והוא מבטא יחס חברתי נעים, בעוד AVE נושא מטען גדוש איסורים וחומרה.
התמונה מסתבכת והולכת ככל שמעמיקים לחקור במכשיר מופלא זה ששמו לשון. אפילו צורת מימושן של הפונקציות האלמנטריות, כמו העברת מחשבות, דימויים, כוונות והחלטות, איננה אוניברסלית. החוקר הנודע מלינובסקי מתאר את מבנה מחשבתם ושפתם של שבטים פרימיטיביים כמאורגן בצורה מעגלית במקום קוית — כמקובל אצלנו. אלא שלאחרונה נמצא, כי אצל ילידי האיים טריברין קיים מבנה שלישי — לא קוי ולא מעגלי. לגבי דידם, לעולם אין הדרך יוצאת מ-, אלא נמצאת ב-; הארועים המתרחשים במהלכו של מסע אינם מופיעים בזה אחר זה, על גבי קו הזמן, כי אם מתקיימים כנקודות בדידות ובלתי תלויות זו בזו.
שפה וקומוניקציה
סיבוך נוסף לתמונה הסבוכה בלאו-הכי מתקבל עם שמפנים את המבט מהשפה הוורבלית לשפה הלא-וורבלית; כלומר, לאותו עולם עשיר ועלום כמעט של הגוף, הכולל תנועות, קולות והבעות פנים. כלום כוחה של זו נופל מאחותה בהעברת מידע, תחושות, כוונות ואפילו רעיונות?
לפחות במקרה הפרטי של הפילוסוף הנודע ויטגנשטיין הוכח שאין הדבר כך, שכן תנועת יד אחת הביאה אותו לנטוש את התיזה המונחת ביסוד ספרו ״טראקטקוס״. כאשר ראה ספר זה אור, בשנת 1922, היה עולם הפילוסופיה כמרקחה. טענתו של ויטגנשטיין שהלשון היא תמונתה המדוייקת של הממשות, וכי הפילוסופיה הנה במהותה בקורת הלשון, הביאה רבים למסקנה שהפילוסופיה הגיעה לסוף דרכה, באשר ״טראקטקוס״ פתר את כל הבעיות הפילוסופיות הגדולות. כ30זאת היתה גם דעתו של ויטגנשטיין והוא החזיק בה 12 שנה. ב-1933, מספר נורמן מלקולם בספרו הביוגרפי על ויטגנשטיין, נסע הפילוסוף ברכבת עם ידידו, סראפה, וניסה להוכיח לו, כי לטענה ולדבר שהיא מתארת חייב להיות אותו מבנה לוגי. בתשובה לכך העביר סראפה את ידו תחת סנטרו בתנועה נפוליטנית, שהוראתה העממית היא דחיה או בוז, וביקש מויטגנשטיין שיגדיר את המבנה הלוגי של אותה תנועה. ויטגנשטיין נאלם ומכלל אלם זה נולדה, כאמור, המסכת הפילוסופית השניה של ויטגנשטיין.
פרופ׳ ראי בירדסוויל, אבי הקינזיקס (מדע הקומוניקציה של התנהגות הגוף), מטעים שבלתי אפשרי לאדם, שקיומו במהלך מיליוני שנים היה מותנה בשיתוף פעולה הדוק כל כך עם סביבתו, שיטיל כל יהבו על צנור הקומוניקציה הוורבלית בלבד. בירדסוויל סבור שהקומוניקציה עשירה לאין ערוך ממה שניתן לבטא באמצעות השפה הוורבלית. הקומוניקציה, הוא סבור, היא סכום התהליכים היוצרים הבנה בין שני יצורים.
מאחר שלקומוניקציה נודע תפקיד כה חיוני באבולוציה של המין האנושי, ומאחר שקיימת זהות פסיכו פיסית מפליגה בין בני האדם, כלום לא צריכים חוקיה של שפת הגוף להיות אוניברסליים?
פרופ’ היינריך מנדלסון, העומד בראש המחלקה לזואולוגיה של אוניברסיטת תל-אביב, מצביע, בתשובה, על מחקריו של היידספלד אודות התנהגותם של ילדים חרשים-עיוורים-אילמים. מחקרים אלה מלמדים, כי חרף ניתוקם החישתי הם משתמשים בהבעות פנים זהות לאלה של ילדים רגילים, לביטוי רגשי סלידה, חרדה, דחיה ועוד. ממצאים דומים, מספר פרופ’ מנדלסון, גילו סרטים שעקבו במצלמה נסתרת אחר התנהגותם של אינדיאנים ביערות ברזיל, בושמנים באפריקה ופפואנים באוסטרליה. מתברר שעוויות הפנים, תנועות הגוף וצורות המגע הנהוגות אצלם בתקופת החיזור, זהות כמעט בכל למקובל בחברות מערביות, וזאת ל31מרות הבדלי הגזע, השפה, התרבות והמסורת.
גם נסיונו האמנותי של סמי מולכו, אמן ומורה לפנטומימה באקדמיות של שטוקהולם, וינה וברלין, דומה מאשר את הרושם שאכן קיים בסיס משותף, אוניברסלי, לשפת הגוף. תנועות סגורות (ידיים על הראש, או סביב החזה), כתפיים נפולות וכיו״ב, הן בעלות משמעות קומוניקטיבית אוניברסלית. תינוקות, אומר מר מולכו, מבינים באופן בלתי אמצעי את הרוך הקורן משרירי צווארה הרפויים של אמם. בהופעות פנטומימה שערך במספר ארצות באסיה ובאפריקה, לא התקשה הקהל להבין את קטעי הפנטומימה, למעט אלה הקשורים קשר הדוק למנהגים תרבותיים ספציפיים. כך, למשל, הקטע על השמרטפית והתינוק לא עורר תגובה בהודו, כיוון שמושג השמרטף כמעט אינו מוכר שם. קטע אחר; המציג את האדם כעץ שצומח, מבשיל פירות ולבסוף מזדקן ומת, מעורר כרגיל גלי צחוק בקרב קהל אירופי, כל אימת שהעץ מנגב את התפוחים לפני שהוא מחלקם לילדיו. הקהל האפריקני, לעומת זאת, נשאר אדיש, באשר נוהג הגייני זה זר לו לחלוטין.
״מה שעושה את השפה הגופנית לאוניברסלית״, טוען מר מולכו, ״הוא הזהות הפיסיולוגית הקיימת בין בני-האדם. אדם שישאף אויר לחזהו יגרום לי הרגשה לא נוחה עד שישחררו. שכן, מילוי הריאות באויר פירושו אגירת אנרגיה פוטנציאלית, היכולה בכל שניה להפוך אנרגיה קינטית; שפירושה לזולת — כוח, איום, סכנה. לעומת זאת, עייפות לעולם תתחיל באזור המתניים, ולכן מתיחת הגוף — תוך הנחת הידיים על המתניים מאחור — מהווה סימן אוניברסלי לעייפות. או קח לדוגמה חיוך, שהוא מסר דק ומורכב יותר מהעייפות. החיוך קשור בדרך כלל למושגים של חיבה, נעימות וידידות, אבל כאשר מתח שרירים זעיר זה אינו משתחרר — הוא מקבל הוראה של ציניות ותוקפנות, שכן דרכה של כל אנרגיה אצורה; שהיא מבטאה רצון להפר את ההרמוניה של הסביבה״.
עוד נשוב לשאלת האינטרפרטציה של הקומוניקציה הלא-וורבלית, כדי לבחון אם היא אמנם כה חד-משמעית כפי שמר מולכו מציגה. אך קודם ננסה להרחיב מעט בשאלת האוניברסליות של השפות. הביולוגיה מורה לנו כי השפה המולקולרית היא השפה האוניברסלית ביותר; רצף מסויים של קודונים בצופן הגנטי של הרנ״א, נקרא ע״י הריבוסומים של התאים בצורה זהה בקרב כל בני האדם. ברמה של השפה הגופנית, לעומת זאת, מתגלות, לצד סיגנאלים גופניים אוניברסליים, הבעות ותנועות ספציפיות לתרבויות השונות. ואילו ברמה של השפות הוורבליות — מספר הלשונות כמספר העמים. האם משמעות הדבר שמידת האוניברסליות של שפה תלויה בדרגת חיוניותה לקיום? והאם נובע מכך שהשפה הוורבלית פחות חיונית משתי קודמותיה לקיום?32
פרופ’ מנדלסון מסכים שבכל הנוגע לקיום, השפה הוורבלית היא בבחינת מותרות. לא כך גורס ד״ר אסא כשר, מרצה לפילוסופיה וללוגיקה של השפה באוניברסיטת תל-אביב. לדעתו אין מקום לדבר על לשון במונחים של מותרות. לשם ריבויו הטבעי של הגזע לא דרושה אמנם שפת דיבור, אבל היא בהחלט חיונית והכרחית לשליטה מרסנת, יעילה וצודקת בכוחות טבעיים. ״חשוב על הפרט בשבט, המקיים הירארכיות חברתיות צודקות״, ממשיך ד״ר כשר בהטעמה, ״המפתח תרבות בעלת סגנון אופייני, בכלל זה — דת ואמנות. במסגרת כזאת, קיומה של שפה טבעית (ורבלית) משותפת הוא תנאי מוקדם להתקיימותה. אבל אם אין שבטים או משפחות קבועות, והסביבה הטבעית משופעת מזון ונעדרת סכנות — כאן יכולה אולי להתקיים שתיקה סתמית מתמדת״. פרופ׳ ליס מסתייג מכך. לדעתו אין להטיל ספק בכך, שבאינטליגנציה הנתונה לו יכול היה האדם לפתח חיים חברתיים עשירים — לרבות מערכת צדק מסויימת — גם ללא שפה.
גם פרופ’ מנדלסון מצטרף לסברה זאת, והוא מוצא לה סיוע בהתנהגותם של קופי המדריאס — גזע קופים הנמנים עם משפחת הבבונים — החיים בעדות גדולות בנות 100 עד 300 ראש. ״המדריאס״, מספר פרופ׳ מנדלסון, ״חיים אמנם במסגרות משפחתיות, אך בו בזמן מקיימים סדרי חיים עדתיים מאורגנים ברמה גבוהה למדי, לרבות דרכי תנועה ושיטות התגוננות — תוך התאמה מלאה עם הסביבה״. אמנם, ממשיך פרופ’ מנדלסון, “מפעם לפעם פורצות מריבות בין הזכרים סביב נקבות סוטות או מגרות במיוחד (הנוהג הוא שהזכרים הבוגרים נוטלים תחת חסותם נקבות צעירות ומגדלים אותן עד שהן מגיעות לפירקן), אבל בסה״כ נשמר שם סדר נאה, ללא שפה ורבלית, אלא בעזרת קריאות, קולות ובמיוחד הודות לרפרטואר עשיר של תנועות והבעות גופניות״.
פרופ’ מנדלסון משוכנע שניתן להשיג באמצעי הבעה אלה מטרות33 נתונות של צדק חברתי ואף לממש זכויותיהם של הפרטים וכיו״ב. הטבע, לדבריו, מלא דוגמאות למכביר של צדק, דאגה לזולת וכדומה. לא מזמן היה עד ראיה למקרה קיצוני של דאגה לזולת בקרב חזירי הבר של גן החיות האוניברסיטאי.
אחת החזירות, אשר תפשה כל השנים את המקום השני במעלה בהירארכיה של העדר, הגיעה לגיל מופלג והתקשתה לנוע. כיוון שכך העביר אותה פרופ׳ מנדלסון למכלאה נפרדת, כדי לפטור אותה מהצורך להאבק על מזונה. אלא שמעשה זה חולל התרגשות רבה בעדר וגם החזירה עצמה היתה כה אומללה עד שנאלץ להשיבה עד מהרה למכלאה המשותפת. ״התברר לי אז״, מספר פרופ’ מנדלסון, ״שדאגתי לחינם. כל פעם שהיתה גוררת עצמה בכבדות לאבוס, פינו לה הזכרים הגדולים מקום ושמרו בקפדנות על מעמדה הרם עד יום מותה. אגב, תאורים דומים מופיעים גם אצל פורטלאנד וגודל, במחקריהם על השימפנזות. מכאן, שיסודותיה של מה שקרוי בפינו ׳חברה צודקת’, מתגלים גם אצל בעלי חיים, והם כנראה תוצאה של דחף חברתי, שהוא הכרחי לקיומם של יצורים החיים בעדר״.
קביעתו של פרופ׳ מנדלסון, אם אכן יש לה סימוכין מספיקים, מציגה את הקומוניקציה הלא-וורבלית באור חדש ומקנה לה מעמד חשוב הרבה יותר מכפי שנוהגים ברגיל לייחס לה. ועם זאת, נשאלת השאלה — עד איזו רמה של סדר חברתי אפשר להגיע ללא לשון דיבור, ומאיזו רמה הופכת הלשון למכשיר קיומי הכרחי לחברה.
לדעת פרופ׳ מנדלסון, אפשר להסתדר ללא שפה ורבלית עד רמה של המצאת הגלגל. ״הדעת נותנת״, אומר הוא, “שאפשר להעביר ידע טכנולוגי ברמה הזאת מדור לדור ע״י המסורת, בתנאי שלא תחול איזו קטאסטרופה חברתית; שאז, בהעדר מסמכים כתובים, עלולה ההמצאה להשכח ולהעלם״. ד״ר כשר מסכים להנחה זאת והוא מחיל את הגבול על כל אותם דברים שאפשר ללמד אותם ע״י הדגמות והמחשות. מעבר לגבול זה היא לא תסכון. ״לצרכי קיום הזהות השבטית בקנה-מידה הסטורי ולצרכי קיום המסגרת השבטית בקנה-מידה דומה, דרוש מכשיר להבעה עשירה ומופשטת״, קובע ד״ר כשר. עושר זה לא מוגבל, להבדיל משפת הדבורים, במספר הפרמטרים של המידע המובע באמצעותה. ״לכל פעולה לשונית״, מוסיף ד״ר כשר; ״יש מטרה, וכשאתה מנסה להבין את הנאמר, אתה מנסה גם לשחזר את המטרות שלשמן הובע מה שהובע״. ד״ר כשר מסכים שבכך נפתח פתח עקרוני לטעות, הנובעת משחזור לא מדוייק של המידע; שהרי אנחנו עוסקים בתיאורטיזציה מתמדת — האחד אודות השני — בכל מה שקשור במטרות ההבעה הכלליות ובפרטים הדקים של ההבעה כאחד. ״הקורלציה בין מידת העושר הלשוני ואפשרויות הטעות באינטרפרטציה,34 אינה פשוטה. היא נובעת מפשרה בין הדיוק ליעילות״. שכן, כדי להגיע לשחזור מדוייק היינו צריכים לבדוק את כל האינטרפרטציות האפשריות ולהותיר רק את הנכונה, אלא שתהליך זה הוא ממושך ומייגע. לפיכך, ״אנו משתמשים בשיטות שחזור מקורבות (הוריסטיות) — מהירות אבל לא לגמרי מדוייקות. יש לנו נקודת שיווי-משקל טבעית, לא בלתי תלויה באינטליגנציה, בין היעילות והדיוק״. כשמשתנים התנאים, מסכם ד״ר כשר, זזה גם הנקודה בהתאם לצורך.
הקונפליקט בין הגוף למילה
שבנו, איפוא, לבעיית האינטרפרטציה בשפות הוורבליות והלא-וורבליות, בעייה ההופכת מקור לא אכזב לטעויות, שעה ששתי שפות אלה משתלבות זו בזו בקומוניקציה האנושית. שכן, כפי שממחיש זאת סמי מולכו בפנטומימה, מהי האינטרפרטציה הנכונה למצבו הנפשי של אדם, המכריז שהוא שמח, בעוד קצות פיו משוכים כלפי מטה בהבעה עצובה? ״במקרה זה״, מטעים מר מולכו, ״נוצר קונפליקט בין המילה לבין ההבעה הגופנית, והשאלה היא למי מן השניים אתה מייחס אמון רב יותר. מנסיוני אני יכול לומר לך, שאמינותה של המילה נמוכה מזו של ההבעה הגופנית. והסיבה ברורה: אדם יכול לומר דברי שקר, אבל תנועותיו ומתח שריריו אינם משקרים. המסר שלהם נקלט באופן חד-משמעי אצל הזולת״.
האמנם כך? האם לא ניתן למתוח או להרפות את השרירים במתכוון ובניגוד לכוונתו האמיתית של בעל הדבר? האמנם לא ניתן להכריז בחיוך רפוי ושובה-לב על כוונה אלימה? סמי מולכו משיב, שאין להוציא תנועה מתוך הקשרה הכללי. ההסבר תמוה כלשהו, שהרי ידיעת ההקשר היא-היא הבעיה העומדת לרועץ להבנה נכונה של טענות מילוליות. מולכו מסתייג – הרמת גבות היא סימן אוניברסלי של השתאות — ללא הבדל גזע ותרבות — ואין שום אפשרות לטעות בכוונתה; אי-אפשר, למשל, להביע כעס כשהגבות מורמות, שכן כעס מלווה תמיד בכיווץ גבות. הוא הדין לגבי משמעותה של כף יד פתוחה, שהיא לדעת מר מולכו, סימן אוניברסלי של פתיחות וידידות, לפי שאין אפשרות לקבל או לתת דבר באגרוף קמוץ.
הסברים אלה דומה קרובים יותר לאינטרפרטציה מאשר לעובדות. שהרי כף יד פשוטה עשוייה במצבים מסוימים לציין גם דרישה אלימה לכסף. זאת ועוד, הבעות גופניות, הנראות במובהק אוניברסליות, מתבררות לאחר בדיקה כמוצרים תרבותיים ספציפיים. האנתרופולוג מלוויל הרשקוביץ, מצביע על מספר אינטרפרטציות שגויות הקשורות להתנהגותם של הכושים בארה״ב. מסתבר שנטייתם לכסות על פיהם, להשפיל את ראשם ולרקוע ברגליהם — בשעת צחוקם, אינה עדות לביישנות, אלא פרי של מורשת תרבותית שמקורה באפריקה. מנהג אחר — הטיית המבט מפניו של איש שיחה המבוגר או הבכיר מהם — איננו, כפי שנטו לראות, סימן לחוסר הקשבה או אפילו לרצון מופגן להעליב, אלא שוב, מנהג אפריקני עתיק ונפוץ עד היום במערב אפריקה. מחקרים שונים של חוקרים מאוניברסיטת אקסטאר (אנגליה) מראים, כי השפלת העיניים איננה עדות לוויתור וכניעה, אלא דווקה לשליטה ודומיננטיות. מחקריהם העלו, כי זה המסיר ראשון מבטו מעיניו של יריבו, מודיע בכך על החלטתו הנחרצת ליטול את רסן הענינים לידיו.35
נראה, איפוא, שריבוי האינטרפרטציות בכל הנוגע להבעות הגוף האנושיות, הוא תוצאה בלתי נמנעת של הרגלים תרבותיים, מצד אחד, ושל כפל השפות המשמשות את האדם — הוורבלית והלא-וורבלית — מצד שני. דו-המשמעות פוחתת כאמור ככל שיורדים בסולם ההירארכיה של השפות, אולי משום שבעולמן של החיות שורר הבדל חד בין תנועות בטלות למשמעותיות, והשימוש בהן מוכתב בחומרה ע״י מצבים וצרכים. ז׳אן גודל, אשר חקרה שנים רבות את התנהגותן של השימפנזות על נהר הגומבה, מציינת שכל נסיון להתקרב לקופים בכף יד פשוטה כלפי מעלה — מתפרש על ידם כאיום. לעומת זאת הניחו לה לגעת בהם ללא חשש כאשר קרבה אליהם עם גב היד כלפי מעלה. מר מולכו מסביר תגובה זאת בכך, שתנוחתן הנורמלית של ידי הקוף היא עם גב היד כלפי חוץ, ואילו סיבוב כף היד החוצה או קדימה, דורש מאמץ שרירי, שהוראתו בטבע תוקפנית, באשר הוא מציין ברגיל כוונה לאחוז, לתפוש או לקחת משהו.
דוגמה זאת עשוייה, אגב, להמחיש את קיומם של שני סוגי קומוניקציה בטבע: הישירה — כגון ריקוד הדבורה, שתכליתו האחת והיחידה היא מסירת מידע ספציפי; ואילו השנייה — עקיפה, כגון הפיהוק אצל הקוף, החושף אגב כך את ניביו ואלה מעבירים תזכורת חד-משמעית לזכרים האחרים בעדר. האמנם קיים הבדל איכותי ועקרוני בין שני סוגי קומוניקציה אלה?
ד״ר כשר מסכים שיש מקום להבחין בין שני סוגי מכשירים: כאלה שנועדו להעברת אינפורמציה וכאלה שלא נועדו לכך, אבל עצם השימוש, או אופן השימוש בהם, מלמד את הצופה משהו אודות המשתמש. ״בכל מקום בו פועל מכשיר מן הסוג הראשון יש שתי רמות פעולה: הרמה הפיזיקלית — הצלילים, הרישומים, התנועות — והרמה של הפירוש: משמעות הריקוד של הדבורה, משמעות השאלה של השכן. בשני סוגי המכשירים, אבל ביחוד בראשון, חשוב לברר אם ניתנת לפעולה הפיזיולוגית אינטרפרטציה נכונה״.
פרופ׳ מנדלסון לעומתו, אינו רואה הבדל עקרוני בין השניים. לדעתו, ״המטרה הסופית בטבע הנה תמיד השתיירות המין, ולכן כאשר סוג של קומוניקציה מתברר כחיוני לקיום — הוא מתפתח ומשתייר, ואם לאו — הוא נעלם. ריקוד הדבורים הוא מכשיר קומוניקטיבי יעיל ביותר, עובדה שהדבורים מסוגלות בעזרתו להגדיר את מיקומו של הצוף ביתר דיוק מאשר בוטניקאי הנעזר במפה. באשר לחשיפת השיניים, ובכן יש כמה סוגים של פיהוקים אצל הפרימטים ולא כולם מובנים לנו. לדוגמה, פיהוקם המפורסם של הבבונים איננו למעשה פיהוק, אלא אמצעי להבלטת הניבים; אצל קופי המקק מורה חשיפת השיניים, בלוויית מצמוץ שפתיים, על כוונה של התידדות; ואילו את חשיפת השיניים אצל השימפנזות, שהיא ספק חיוך ספק צחוק, כלל איננו מבינים״.
יתכן שמקור הקושי הניצב בדרך להבנתנו את התנהגותם של קופים מצוי בסברתו של פרופ’ ליס, שהקומוניקציה של הקופים היא מוצר של פעילות נפשית, בניגוד לשפת הדבורים — שהיא מוצר גנטי-מיכאני מובהק. פרופ׳ ליס משוכנע בקיומה של נפש אצל שימפנזות, ודבר זה מאיר אולי באור חדש את נסיונותיהם של בני הזוג גארדנר, אשר הצליחו להקנות לשימפנזה ואשו 130 מונחים. הצד המעניין בנסוי זה הוא לא השתלטותה של ואשו על מספר כה רב של מונחים, כי אם הצלחתה לעשות שימוש נכון בשמות-עצם, בשמות-תאר, בפעלים ועוד. כלום יש מקום לראות בכך הישג לשוני משמעותי?
ד״ר כשר מזכיר, שיש המערערים על אופן הניסוי ועל פירוש תוצאותיו, אבל אפילו עושה קופתם של הגארדנרים מה שהם אומרים שהיא עושה, גם אז איננו רואה בזה התחלתו של טשטוש הפער הלשוני בין בני אדם לחיות.
״בשפות הטבעיות״, מסביר ד״ר כשר, ״המעבר מהרמה הפיזיקלית של המבעים לרמה המופשטת של המשמעויות הוא מאוד מורכב. אם נפענח את המבע ונפרק אותו למילים, ונתלה על כל מילה איזשהו תאור של המשמעות שלה, עדיין לא יהיו בידינו מספיק נתונים ל׳חישוב’ המשמעות של הפסוק השלם. טול לדוגמה שני פסוקים הדומים מאוד בצורתם השטחית, אך משמעויותיהם בעלות מבנים שונים לגמרי:
ראובן פנה לשמעון שיבוא.
ראובן הבטיח לשמעון שיבוא.
תוכן המשפט הראשון הוא ששמעון יבוא ואילו תוכן המשפט השני הוא שראובן יבוא. לעומת זאת, בשפתה של ואשו, קביעת המשמעות היא פונקציה פשוטה, מיידית, של המבנה השטחי. למעשה זוהי שפה פרמטרית: מספר קטן של תבניות פסוקים קצרים ומספר מילים המתאימות לכל קטע בתבנית״.
תורשה מול למידה
דברים אלה מביאים אותנו לאחת השאלות המרכזיות העומדות ביסוד השפות הוורבליות והלא-וורבליות: האם הראשונות הן כל-כולו נרכשות ואילו השניות כל-כולו תורשתיות, או אולי יש בכל אחת מהן גם מזה וגם מזה?
פרופ׳ ליס גורס, שלמידה ותורשה משמשות בערבוביה אצל בעלי החיים — לרבות האדם. ״העובדה שתינוק מגיב בצורה שונה לקולות ולרעשים, מעידה שטבועים בו כושרים מלידה״. דעה דומה מביע פרופ׳ מנדלסון באמרו, שאינו בטוח אם מותר לדבר על שפה ורבלית במונחים של תורשה. ״מה שוודאי הוא, שיש לנו מוח, לשון ומיתרי קול — המותאמים לדיבור, ולפיכך היווצרות השפה היא התפתחות טבעית״. לעומת זאת מייחס פרופ’ מנדלסון את הקומוניקציה הקולית של השימפנזות לתורשה. קביעה זאת מפתיעה, לא רק משום שקריאות רבות בקרב בעלי חיים נמוכים מהן (כמו העורבים) הן נרכשות, כי אם גם לנוכח העובדה שכושר בסיסי וראשוני ממנו, כמו ההזדווגות, איננו תורשתי בקרב השימפנזות. פרופ׳ מנדלסון מספר על זוג שימפנזות36 שגודלו בגן החיות של האוניברסיטה, אך לא הגיעו לכלל הזדווגות, משום שהזכר לא ראה מימיו כיצד מתבצע אקט זה. כיוון שכך לא נותר לו אלא לאונן בהתרגשות רבה מול הנקבה. ״בכלל”, מוסיף פרופ׳ מנדלסון, ״השפעת הסביבה על כושרן של חיות לתפקד נכון, הוא לעתים מכריע. יש דוגמה, למשל, של קופי רייזוס, אשר הופרדו מאמהותיהם בגיל רך. תוך זמן קצר הפכו יצורים אוטיסטים לכל דבר — ממש כמו בני אדם. משעוברו הנקבות והמליטו — סרבו להכיר בצאצאיהן. היה זה מחזה קורע-לב לראות כיצד נדחקים הקופיפונים לאמהותיהם ונדחים על ידן, פעם אחר פעם, באדישות כמעט סכיזופרנית״.
ד״ר כשר מרחיב מעט את היריעה על התכונות האופייניות לשפות הטבעיות, שכל אחת מהן מתבטאת — לפחות באופן חלקי — בתורשה האנושית. לדוגמה: הילד נולד עם מנגנון לתיאורטיזציה לשונית; הוא יוצר לעצמו תאוריה בדבר מבנה הלשון וחוקיה, על סמך הנתונים הלשוניים שהוא קולט. ״בשלב מסויים של לימוד הלשון קטנה היכולת הלשונית של הילד למשך תקופה קצרה, מפני שאז הוא מתחיל לבנות את התיאוריות שלו בצורה חדשה ומאבד באופן זמני את הגמישות שהקנו לו תאוריות אלה בצורתן הקודמת”. והוא מסכם: ״הרעיון לעבור מצורה אחת לצורה אחרת — טבוע בנו מלידה״. באשר לשפות הלא-וורבליות, אומר ד״ר כשר, מערכת החוקים היסודית שלהן פשוטה יותר. וכאמור אין גם מרחק בין רמת המבעים ורמת המשמעויות. זאת ועוד, ״יש ראיות נוירו-פיזיולוגיות להבדל בין שני סוגי השפות מבחינת אפשרויות השימוש בערוצי אינפורמציה שונים, בתיאום: אצל בני-אדם יש מרכז אינטגרציה לאינפורמציה חושית (מסוגים שונים) ולאינפורמציה לשונית. במוחם של קופים המרכז הזה בהחלט בלתי מפותח״.
פרופ׳ ליס מעריך שהחלק התורשתי בכל השפות הטבעיות (הוורבליות) מתמצה בראש וראשונה במבנה הלוגי של המחשבה, הכופה עליהן מראש אילוצים בלשניים. לדוגמה: היחסים בין נושא, נשוא ומושא, ההכרח למסור את האינפורמציה בתוך פסוק בצורה ליניארית — מהסוף להתחלה וכיוצ״ב. “אין להעלות על הדעת״, אומר פרופ’ ליס, ״שפה טבעית שכל מילה שניה בפסוקיה תיקרא מהסוף להתחלה״. עם זאת מסתבר, שקיימת גמישות רבה ביותר בכל הקשור לחוקי הדקדוק. בשפת הוינטו (אינדיאנים בחוף המערבי של ארה״ב) למשל, ריבוי השם לא נגזר מהיחיד ואף אינו דומה לו.
הסיבה היא (Explorations in Communication), שבני וינטו מתייחסים לרבים לא כאל אגד של פרטים, אלא כאל הוויה שלמה, עצמאית ובלתי תלויה בפרטים המרכיבים אותה. היחס לעדר של איילות הוא כמו ליער — מהות עצמאית, השייכת למציאות של הטבע ולפיכך יכולה הלשון להתייחס לשעה קלה לאיילה הבודדת בעדר, אך זו חוזרת עד מהרה ונבלעת במושג הג׳נרי איילות. ייחוד זה של שפת הוינטו יוצר קשיים רבים בתרגום. כך למשל, “לגלח את הראש״ לא נתפש כפעולה של הסרת שער, אלא כפעולה מסויימת שתוצאותיה ראש מבריק. מכאן יוצא, ש״הזעה״ עשויה להיות זהה לדידם עם ״גילוח״.
התהוות השפות
הפגישה עם לשונותיהם של שבטים פרימיטיביים מעלה מחדש את שאלת התהוותן של שפות. לו היו מגדלים תינוקות באי נידח ומנתקים אותם מכל מגע גלוי עם אנשים מבוגרים — כלום היו מפתחים שפה ורבלית או לא-וורבלית? לאיזו רמה היתה מתפתחת שפתם? לאיזו מן השפות הקיימות היא היתה דומה?
פרופ׳ מנדלסון בטוח למדי בכוחה של קבוצת ילדים כזאת לפתח שפה משלה, וטעמיו עמו: “בכל ילד נורמאלי אפשר להבחין בשתי תכונות יסודיות מאוד ובדחף חזק לממשן. האחת היא להגיע לעמידה זקופה והאחרת לפתח דיבור. נכון ששלבי הדיבור הראשונים מגומגמים ומבוססים יותר על קולות מאשר על מילים, אבל כשם שגוזל מגיע בכוחות עצמו לכושר תעופה, כך, אני מניח, יגיע ילד לכושר דיבור בכוחות עצמו. איזו שפה תהיה זו — אינני יכול להעריך, אבל ברור לי שזו תהיה שפה ורבלית, עשירה וגמישה לאין ערוך יותר מאשר שפת הקולות של חיות״.
ד״ר כשר אינו מקבל הנחה זאת. הוא מטיל אפילו ספק בכושרה של קבוצת הילדים ההיפוטטית לפתח סדרת צלילים, אופיינית לשפה טבעית כלשהי; בוודאי לא שפה ורבלית. ד״ר כשר מזכיר כמה ספורים ״הסטוריים״ על נסיונות כאלה. האחד, מפיו של הרודוטוס, מספר על פרעה פסאמטיחוס, אשר אחד הילדים המבודדים שלו ביטא את המילה ״ביקוס״ (“לחם״ בפריגית). סיפור שני קשור בג׳ימס הרביעי מסקוטלנד, אשר בודד קבוצת ילדים ולאחר זמן ״גילה״ שאחדים מהם דוברים ביניהם עברית. מכאן שהשפה העברית היא השפה הקדומה והמקורית — ממנה התהוו שאר השפות. ״מובן שאלה ספורי בדים״, אומר ד״ר כשר, “שכן אם הילד לומד ע״י תיאורטיזציה לשונית מתמדת, הרי שאם יהיה מבודד לא יקבל נתונים ולפיכך לא יהיה לו בסיס לתיאורטיזציה. תארו לעצמכם מחשב, שהתכנית שלו אינה מקבלת נתונים. מה יהיה הפלט שלה? במקרה שתקלוט רעשים ותתייחס אליהם כאל קלט תקין, אולי ייווצר איזשהו פלט, אבל במקרה של הילד המבודד אין לתאר שהפלט יהיה משוכלל כמו שפה טבעית״.
כיצד אם כן התהוותה השפה הראשונה? על כך אין תשובה ברורה בפי המרואיינים. הבה נניח אם כן לשאלה בנקודה זאת של אי-הכרעה, בהסכמה שהאדם אכן נהם לפני שנאם — כלשונו של ד״ר אטר, וכי השפה, אשר עברה מני-אז אבולוציה ממושכת, איפשרה את נחיתת האדם על-פני הירח. אך בו בזמן בל ניתן להשגים אלה להשכיח מאיתנו את קוצר ידן של המילים למסור ולו אפס קצהו של רגש או תחושה, העוברים במלואם במגע-יד או במבט. •37
