אדם מול האבסורד

הקדמה:

מחברת המאמר, א. ברק, היא מורה בחוג לצרפתית באוניברסיטת תל-אביב.

38 השאלה הפילוסופית הרצינית היחידה, אומר קאמי בפתח ״המיתוס של סיזיפוס״, היא שאלת טעם החיים: להחליט אם החיים ראויים לחיותם אם לאו, היינו — לבחור בין התאבדות לבין חיים בעולם עויין, זר, חסר משמעות. השאלה עוברת כחוט השני בכל יצירותיו של האיש ש״פגש את המוות מעבר לפינת הרחוב״. קאמי היה כבן שבע עשרה, כשחלה בשחפת חריפה, ועד יום מותו בתאונת דרכים ״אבסורדית״, לא חדל למחות נגד חוסר השחר בחיי האדם, חיפש דרך לשרות עמו — ואף יכול לו.

האדם בא לעולם והוא אשם א-פריורי, כל האנשים הם נידונים למוות בפועל, כפי שאומר קאליגולה במחזה הנושא את שמו. ואכן רוב גיבוריו הספרותיים של קאמי מגלמים מצב אנושי זה — כולם לובשים את כתונת הפסים האדומה, אך בו בזמן מתאמצים להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי: לחיות באושר.

העולם מציג שני פנים לאדם: “הוא מקום גלותו אבל גם מלכותו היחידה״, מכאן שהוא חי באבסורד. האבסורד הוא קרע בין האדם בן החלוף לבין העולם האלמותי, קרע שמקורו בחסרון האלוהים, או כל גורם טרנצנדנטי אחר שהיה עשוי לגשר ביניהם. גיבוריו של קאמי מתוודעים אל הקרע הזה, איש איש בדרכו, ומעט מעט לומדים, ש״להכיר באבסורד אינו בשום פנים סוף הדרך כי אם ראשיתה״. הם מורדים באבסורד, שלא על מנת להורידו מכס מלכותו, אלא מעניקים לחייהם את הטעם האחד האפשרי בעשותם מעשה סיזיפוס. סיזיפוס, שעורר את חמת האלים בתיתו מים לקורינתוס הנצורה ובכבלו את המוות, נענש בעבודה חסרת תועלת ותקווה: לגלגל לנצח אבן סלע במעלה הר, המתדרדרת למרגלותיו כל אימת שהיא מגיעה אל הפיסגה. אלא שסיזיפוס הפך את הקללה לברכה בהיותו בז לאלים, שונא את המוות ואוהב אהבה נואשת את החיים. גיבורו היחיד של קאמי הבוחר במוות הוא קאליגולה. המחזה מבוסס על עובדות הסטוריות שמביא ההסטוריון הרומאי סווטוניוס אודות קאליגולה, הקיסר הצעיר ו״המשוגע״ ששלט ברומי שלוש שנים ועשה באנשיה ככל העולה על רוחו, עד שנרצח מידיהם. הדברים שאומר קאליגולה במחזה הם הסטוריים, לא כן השימוש שעשה בהם קאמי, אשר הכניס ״סדר בשגעון הזה״.

בעקבות מותה של אחותו-אהובתו, דרוזילה, מגלה קאליגולה הצעיר את האמת הפשוטה ש״המוות הוא סוף כל הדברים ובני האדם אינם מאושרים״. שאיפתו לחיים, לאושר, ולראציונליות, מתנגשת לפתע עם הידיעה שהדבר האחד הבטוח הוא המוות, ושהעולם, על יופיו ושלוותו, אדיש לאדם באי הראציונליות שבו. אין ביכולתו של השכל האנושי לגשר על התהום הזו. הוא יכול, לעיתים, להסביר את התופעות, אך אינו יכול לסגל לעצמו את העולם. בעיני קאליגולה, גילוי האבסורד מעבר לפינת הרחוב הוא ראשית ותכלית הכל, ולא נקודת מוצא בלבד. קאליגולה אינו מקבל את המוות. ״אני רוצה את הירח״, הוא צועק, והרי זה כאילו אמר: ״אני רוצה שהאנושות תהיה בת אלמוות״. במקום לחפש דרך לחיות עם התגלית, הוא מנסה להכניס סדר באבסורד, לארגן אותו בהתאם להגיון המיוחד שלו, ללכת עד סופו, לבצע הלכה למעשה את כל אפשרויות הרע הגלומות בו. לשם כך הוא מנצל את הכוח שבהיותו קיסר, ונוטל על עצמו תפקיד של ״מחנך״: כל מעשי השגעון ההסטוריים שלו אינם אלא נסיון לפקוח את עיני הסובבים אותו, להניעם שלא להסתתר מאחורי מושגים בנליים של אמיתות כלליות הטחות את האמת, מוציאות ממנה את עוקצה ודוחות את הפתרון לעתיד לא ברור, משום ש״זה כל כך יותר מעורר בטחון״. למעשה, ממלא קאליגולה בחייהם של נתיניו תפקיד דומה לזה שממלאה המגיפה ב״הדבר״: הוא ממחיש את ארעיותם כשהוא מביא עליהם מוות בזמנים ובתרוצים בלתי מתקבלים על דעתם, היינו, אבסורדיים, ומכריח אותם לבחון39 ולארגן מחדש את עולמם ולשקול היטב את דבריהם. כשהוא משים עצמו נוטה למות ואחד הפאטריקים קורא בלהט: ״הו, יופיטר, לו אמות אני תחתיו!״, מודה לו קאליגולה ושולח אותו להורג באמרו: ״אילו באמת אהבת את החיים, ידידי, לא היית משתעשע בהם בקלות ראש שכזו״. ״הבסיס לבחירה מוסרית בעולם של אבסורד איננו באתיקה אבסטרקטית ולא בסגידה להסטוריה, אלא במרד עצמו״, אומר קאמי. קאליגולה מורד, אך אין זה מרדו-מריו של סיזיפוס, אלא מרד רומנטי עקר. הוא יוצא נגד סדרי העולם, בעד צדק מטאפיזי בלתי אפשרי ומקבל את האבסורד כנקודת מוצא; הוא מחפש סיבות לתלות בו תקווה, ובסופו של דבר מעניק לו מעמד של אלוהים. במקום לבוז לאבסורד, כפי שעושה סיזיפוס, הוא בז לבני האדם, ומכאן גם לעצמו. הן מרדו של קאליגולה, והן בוזו, אינם הפתרון הנכון, אלא דחיית האפשרות לאושר בתוך האבסורד. קרוב יותר לפתרון הנכון נמצא גבור אחר של קאמי, ביצירה מאותה תקופה, הלא הוא מרסו ב״הזר״, החי בעולם של המיידי, עולם של תחושות, לא של מחשבות, עולם שאין בו תקווה. הוא ״מסיק ללא כל רתיעה את כל המסקנות המתבקשות מעצם קיומו של האבסורד״, והמרד שלו, הבא לידי ביטוי בפרק האחרון של הרומן, הוא קבלת חייו כערך בפני עצמו; מרסו דוחה את הנחמה המדומה שבדת (הוא מסרב לקבל את ברכתו של הכומר לפני הוצאתו להורג), משלים עם המוות ואפילו מתגרה בו בבוז, כפי שעושה סיזיפוס, שכן ״אין גורל שהבוז לא יכול לו״. מרסו מת מאושר, מכיוון שהשתחרר מפחד יום הדין האלוהי ועל ידי כך מפחד המוות. כבר קודם לכן, לדעת מפרשים אחדים, הוא עושה כמעשה הגבור המיתולוגי: היריה הראשונה שהוא יורה בערבי נעשית בהשפעת יקוד השמש; אבל באתנחתא של הרף עין, תיכף לאחר היריה הראשונה, הוא מבין את מעשהו ואז הוא יורה ארבע יריות נוספות ברצונו הוא ובהכרה צלולה, דהיינו, כסיזיפוס, המקבל את עונשו מתוך בחירה חפשית, הוא חובק את גורלו ונעשה אדון לו כבר ישלב זה של הסיפור.

קאליגולה יודע את שיודעים מרסו וסיזיפוס, הוא יודע את כל הפתרונות הנכונים האפשריים, מה גם שכל אחד מהאנשים הסובבים אותו מייצג אחד מפתרונות אלה, אבל אינו יכול, אולי בגלל גילו הצעיר, להשתחרר מן הנוסטלגיה המכאיבה השואפת לחיי נצח ואינה מניחה לו לשתות ממעיין האפשרי. עמוק בתוכו הוא יודע שהישועה היא באהבת החיים ולא בהאלהת המוות, לכן, בשעת תחרות שירה שהוא עורך בין משוררי החצר על נושא המוות, הוא נענה רק לשירו של סקיפיון, ידידו מילדות, השר שיר הלל, עצוב, ליפי החיים: ״מצוד אחר האושר המטהר, שמיים שטופי שמש, חגיגות פרא, חזיון חשוך תקוה”. עם הכרה זו גומלת בו ההחלטה והוא מתגרה בקושרים לבצע בו את זממם. עד לאותו הרגע, מנסה קאליגולה להתעלם מן היופי, בכוונה לחסל את הכאב הנוקב בו ובכך הוא שונה ממרסו, סקיפיון וסיזיפוס, הנוטלים מן היופי בכל יד: המגע עם היפה נוסך בהם אומץ והם מבקשים להתמסר ל״אדישותו הרכה של העולם״ ולהתאים את נשימתם לאנחותיו הסוערות, גם אם הם יודעים ״שלעולם לא יקרבו אליו דיים״.

קאליגולה טועה גם בתפישתו את האהבה. לטענתו, לאהוב הוא היפוך דבר מלחיות — הוא אינו מוכן לראות את המוות פוגע באהוב עליו. לגבי מרסו, כמו לגבי קאמי, אין למוות חשיבות כל עוד אפשר לאהוב: ״אף אחת מכל הוודאויות הללו (הדתיות והחברתיות) לא היתה שווה אפילו קצה שערה של אשה״, אומר מרסו אחרי פגישתו עם הכומר המוודה; וקאמי עצמו קורא ״תפארת״ לזכות לאהוב בלא מידה, ״לחבוק גוף של אשה ובכך להצמיד אליך את החדווה המוזרה (הזרה) היורדת מן השמיים אל היום”. כשקאליגולה מוכן להודות בכל אלה, הוא יודע שלא יוכל לחיות בלא ניחומים ובלא תוחלת: אין אהבת חיים בלא יאוש, אומר קאמי, וקאליגולה בוחל ביאוש. לכן, מבין שתי האפשרויות שמציג ״המיתוס של סיזיפוס״, הוא בוחר בהתאבדות, ואם כי אינו נוטל את חייו בידיו הוא, הוא יוצר בהכרה מלאה את התנאים להרצחו. החופש שבחר בו, בשאיפתו אל הבלתי-אפשרי, כלומר, ניצול כוחו ועמדתו כדי להפוך סדרי עולם, לא היה החופש הנכון. שלא כמרסו וסיזיפוס, חסר קאליגולה כוח לבחור בחירה חופשית במצב האנושי שאינו ניתן לשינוי: להכיר שאין מחר ובכל זאת ״לעשות את מקצוע האדם״, היינו, לחיות במודעות מלאה חיים קשים, חסרי תועלת ותקווה, כאלה של סיזיפוס, הדוחף את האבן במעלה ההר. בכל אחד מן הרגעים בהם הוא יורד מן הפסגות אל עבר האבן המצפה לו בתחתית ההר, הוא מודע, ואז הוא אדון לגורלו. הידיעה שהיתה צריכה ליסרו — היא גם נצחונו. וקאמי מדמה לעצמו את סיזיפוס מאושר, כי סיזיפוס, המגלם את ״המצב האנושי״, הוא האדם האומר לא לאבסורד ומתוך לאו זה הנך שומע הן — לחיים; החיים כתאווה, התגרות ודחייה עקשנית של כל נחמה על-טבעית. בבחרו במיתוס של סיזיפוס הבין קאמי, כמו ניטשה, שהמבחן העליון של האבסורד הוא החזרה האין-סופית, ההתחלה מחדש — עד המוות: ״המסקנה הסופית של המחשבה על האבסורד היא דחיית רעיון ההתאבדות וקיום העימות הנורא שבין האדם השואל לבין עולם אדיש ושותק״.40