הבריאה והצפייה

הקדמה:

היה איש צעיר שאמר:
”אלהים בוודאי יחשוב זאת למדהים
אם ימצא עץ זה
ממשיך להמצא כאשר לא יהיו עוד חיים”.

תשובה:
אדון נכבד,
דבריך אכן מוזרים,
הרי אני נשאר לעולמים.
הסיבה שעץ זה
ימשיך להמצא
היא שאני בו צופה.

אלהים
(xnox)

 

פרופי ג׳ון ארצ׳יבלד וילר (Wheeler) נחשב לאחד הפיסיקאים החשובים של תקופתנו. מחקריו המדעיים משתרעים על תחומים רבים. בתחום הפיסיקה הגרעינית עסק בבעיות הקשורות לתאוריה ולמכאניזם של ביקוע הגרעין, לריאקציות שרשרת בכורים אטומיים, אינטראקציות אלקטרומגנטיות ישירות בין חלקיקים, תורת היחסות הכללית, גיאומטרודינמיקה של מרחב וזמן, קריסה גרביטציונית, “חורים שחורים” ועוד. פרופ’ וילר הוא בעל פרסים ע״ש פרמי, אינשטיין ופרנקלין, חבר האקדמיה הלאומית האמריקנית למדעים ובעל תוארי דוקטור רבים. במלחמת העולם השנייה נטל חלק בפרוייקט מנהטן המפורסם.

מאמרו Genesis and Observership הותר ע״י פרופי וילר לפרסום ראשון ב״מחשבות”. מאמר זה, שתרגומו העברי קוצר והותאם לקורא הלא-מקצועי של ”מחשבות”, מהווה בגישתו הפילוסופית-מטאפיסית תופעה נדירה אצל פיסיקאים פעילים מרמתו של וילר, ויש להניח שהתיזה הנועזת שהוא מעלה תעורר הדים רבים, לא פחותים מתיזה אחרת שלו על אינסוף יקומים הנבראים ונכחדים בתוך מרחב מוזר הקרוי “על-מרחב”.

העבודה על המאמר הסתייעה ע״י מענק GP30799X מטעם קרן המדע הלאומית לאוניברסיטת פרינסטון.

בין מדע לפילוסופיה: הערות למאמרו של ג׳ון וילר מאת גיורא שביב

 

פרופ’ גיורא שביב (39) הוא אסטרופיסיקאי תיאורטי, המכהן כיום כראש החוג לפיסיקה ואסטרונומיה באוניברסיטת תל-אביב.

יש להבחין בין תיאוריה מדעית בדוקה לבין השערה, פילוסופיה ואמונה. בתיאוריה מדעית בדוקה נעשו נסיונות רבים המקנים אמון רב בתוצאות הניבוי של התיאוריה. דוגמא קלאסית לכך היא התפוח של ניוטון. הבנת כוח המשיכה העולמי מאפשרת את ניבוי התוצאה של זריקת תפוח או חפץ כלשהו מכל גובה שהוא. בכל מקרה המהירות הסופית והזמן שנדרש לעצם להגיע לקרקע מחושבים בדייקנות רבה. הנסיון מאשר את התיאוריה פעם אחר פעם והאמון בחוקי המכאניקה כה רב עד שאיננו מהססים לגור בגורדי שחקים שנבנו על בסיס עקרונות אלו. עוצמתה של תיאוריה מדעית נעוצה ביכולת הניבוי שלה לגבי נסיונות אשר לגביהם מתקיימים כל התנאים המונחים ביסוד התיאוריה, אך פרטי הנסיון שונים ממה שנעשה בעבר.

השערה מדעית מתיחסת לתיאוריה שלא אושרה בניסוי. גם להשערה מדעית כוח ניבוי, והבעיה העיקרית היא לנבא נסיון בר-ביצוע, המאשר או מפריך את התיאוריה. דוגמא קלסית לכך משמשת הקריסה הגרביטציונית ל״חור שחור”. תורת היחסות הכללית, אשר נבחנה אך ורק במערכת השמש, שבה ערך הפראמטר האופיני לתיאור אפקטים יחסותיים כלליים הוא כ- 10^-6, מנבאת את קיומה של קריסה גרביטציונית ל״חור שחור”.

בזמן קריסה כזו ערך הפראמטר האופיני מגיע לאחד ויותר. במילים של ברידז׳מן אנו עושים כאן -Hair Raising Extra polation- ומשערים שהתיאוריה תהיה בתוקף על פני שישה סידרי גודל ויותר.

קיימות כיום תיאוריות ספורות שניתן לומר עליהן שתחום תקיפותן משתרע על פני ששה סדרי גודל ויותר. ואמנם למרות המאמצים הגדולים לא נתגלה עד היום כל “חור שחור” וכל הנסיונות למצאו עלו בתוהו.

הפילוסופיה מנסה לרדת לשורשי הסיבות ולאתר את ה״גורם” לכל המבנה הלוגי של התיאוריה המדעית. אך מטבע הדברים אין לפילוסופיה המדעית כל כוח ניבוי, היא חסרת כל שיניים וכמו בוויכוח פוליטי ניתן לדבר באותה מידה בעדה או נגדה, שכן לא ניתן לבנות ניסוי שיכריע בין שתי פילוסופיות. דוגמא לכך היא הטענה שהערכים של קבועי היסוד, כמו קבוע הגרביטציה, הקבוע של פלנק, מטען האלקטרון, הקבוע של האבל וכו’ נקבעו כך שבני האדם יוכלו להיווצר וליהנות מזיו השכינה. ואמנם וילר, המחיל את העקרון הקוונטי (שלא תתכן מדידה בלי תגובה של הצופה הגורם להפרעה בזמן המדידה) על כל היקום, טוען כי קבועי היסוד של היקום נקבעו כפי שנקבעו כדי לאפשר את היווצרות האדם. דיקי גורס אף הוא שאין טעם לדבר על ה״יקום” ללא אדם המסוגל לחוש בו, וחישה פרושה חיים וכו׳.

ראשית, עלי לומר שאין אלו דברים חדשים. כבר היה מי שטען שהפסל של ונוס ממילו לא היה יפה אלמלא היו מצויים בני אדם שיקבעו זאת. הדברים מזכירים את ההוכחה שמביא הרמב״ם בספרו “הכוזרי” לקיומו של האל.

החסרון העיקרי של טענות מסוג זה שהן אינן ניתנות לבחינה. כלום קיים יקום שבו אין אדם, או האם בכלל יש לשאלה זו מובן? ואם נניח שערכו של קבוע הגרביטציה הוא מאית מערכו בעולמנו, היש לנו אישור שהחיים לא היו נוצרים?

האלקטרונים באטום המימן קיימים גם מבלי שהפיסיקאי יבוא ויפריע להם, אבל ברגע שהפיסיקאי ירצה לדעת היכן נמצא אותו אלקטרון הוא יגלה שכדי לדעת זאת הוא יגרום להפרעה כה גדולה שתמנע ממנו לדעת את מקומו של האלקטרון וכו׳. במילים אחרות, כל זמן שאינך סקרן מדי, האלקטרון קיים, אינך יודע היכן בדיוק, וזהו זה. אך ברגע שהינך מנסה לדעת במדוייק היכן, אתה נתקל בעיקרון אי-הוודאות המונע ממך ידיעה זו. החלת עקרון זה ליקום כולו היא בבחינת פילוסופיה אשר אולי מבארת מדוע היקום הוא כזה, אך אין לה כל כוח ניבוי ממשי והיא אינה מוסיפה כל יתרון יחסי למי שסבור שהטענה נכונה או שגויה. בצורתן זאת אין טענות אלו נבדלות מהטענות הדתיות המציגות את האדם כתכלית היצירה.

הינך יכול להאמין בזה והינך יכול שלא להאמין. לאיש זה אינו מפריע וספק רב אם גם בעוד זמן רב תועיל טענה זו להבנת סדרי הטבע.

הקוסמולוגיה מראה שיתכנו הרבה יקומים. התכונות של כל אחד מיקומים אלו שונות זו מזו במעט או בהרבה. האם יקומים אלו קיימים? ואם הם קיימים — האם קיימים חיים? האם החיים הם יהודיים? האם רק במסגרת צרה מאד של פראמטרים יתכנו חיים? ואם כבר בפילוסופיה עסקינן אטען שהפתרון כלל אינו חד-ערכי. תחום האפשרויות ליצירת החיים הוא רב מאד ותנאים פיסיים וכימיים שונים יביאו להיווצרות חיים מסוגים שונים ולהתפתחותם בכיוונים שונים. וכך, כמעט ללא קשר עם מבנה היקום, “החיים חזקים מהטבע” ותמיד יווצרו החיים כיצירה ספונטנית או כהתפתחות שיטתית מתנאי התחלה.

ההבדל בין תיזה נגדית זו לתיזה של וילר היא שהוא טען שהיקום בנוי כך שחיים יכולים/מוכרחים להיווצר, ואילו תיזה זו טוענת שבכל יקום שהוא, שבו יתקיימו מספר תנאים, יווצרו בעצם חיים. מאחר וידוע לנו רק יקום אחד (כמעט מתוך הגדרה) אין אפשרות להכריע (זהו אותו חוסר יכולת הכרעה של הפילוסופיה) וכל בעל תיזה באמונתו יאמין.39

29

ארבעה כיווני הוכחה, כולם מתחום הפיסיקה, קשורים אל-נכון בקשר ישיר עם השאלה כיצד נוצר והתהווה היקום:

1. הקריסה הגרביטציונית. קיומה של זו מעיד על התמורתיות (Mutability) של מבנה הפיסיקה וחוקיה.

2. רמות המבנה של הפיסיקה. כלל לא ברור אם רמות עוקבות אלה הן סופיות או שמא הן נמשכות ומעמיקות עד אין-קץ.

3. ״העקרון האנטרופי״ של דיקי וקארטר (Dicke and Carter). עקרון זה מצביע על כך שהיקום לא יכול היה להיווצר אלמלא מובטח היה מראש שיש ביכולתו לאפשר את התפתחות החיים בנקודה כלשהי של עתידו.

4. העקרון הקוונטי. עקרון זה מעיד שיש הגיון בסברה לפיה מעשיו של הצופה בעתיד מגדירים את מאורעות העבר — ולו עבר רחוק של טרם חיים. יתירה מזאת, הוא מעיד כי ״הצפייה״ (Observership) היא תנאי מוקדם לכל גרסה שימושית של ״מציאות״. שיקולים אלה מצדיקים את בחינת ההנחה כי “הצפייה היא המכאניזם של הבריאה״.

כיצד התהווה היקום:

כיצד התהווה היקום? כיצד קרה שהעולם נמצא כאן? מדוע, שאל לייבניץ, יש דבר-מה במקום שום דבר? והשאלה העיקרית — האם ניתן לרדת לחקר הבריאה או שנגזר על שאלה זו להוותר לעולם ללא מענה?

 האם ניתן להבין את סוד הבריאה?

דומה כי החוקר בן ימינו אינו מוכן להניח שאלה כה חשובה תלויה באויר לנצח. הוא מאמין כי שאלה כזו יש לבטל או להשיב עליה. יתכן שיתגלה דבר-מה אשר ישלול את השאלה מיסודה, בדומה למכאניקת הקוונטים אשר שללה כל אפשרות לקבוע בעת ובעונה אחת את מקומו ואת התנע (או מהירותו) של אלקטרון; יתכן שדבר-מה יופיע ויקבע כי הבעיה איננה ניתנת להכרעה, כשם שהוכיח גידל (Gödel) לגבי מספר הצעות. אולם בהעדרו של סימן ברור כלשהו, כמו במקרה שלנו, אשר יצביע על השאלה כחסרת מובן או כבלתי ניתנת להכרעה, אין ברירה אלא להתמודד איתה ולהמשיך לבקש אחר הוכחות משמעותיות.

כשם ששני בלשים העוסקים בתעלומת רצח לא יחשפו את אותן העקבות בדרך המובילה אל הפתרון, כך גם שני חוקרים העוסקים בתעלומה מדעית לא ייחסו אותה מידה של רלבנטיות לעובדות שביסוד הבעייה העומדת לפתרון. אולם, חוקר המרבה לעיין בספרות ולשוחח עם חבריו למקצוע מעמיד בסופו של דבר, במרכז שיקוליו, לפחות כיום, ארבע נקודות:

1. תורת היחסות הכללית של אינשטיין מנבאה להתכווצות היקום עד לקריסתו הסופית, קריסה שאין לאחריה התפשטות מחדש או “עיבוד מחדש״¹ , קריסה הטוענת לתמורתיות (Mutability) של חוקי הפיסיקה. דהיינו לכך כי בתנאים קיצוניים ניתן להמיר חוקים פיסיקאליים ׳׳נמוכים” ב״גבוהים״ יותר.

2. כל חוק פיסיקאלי ניתן לביטוי חסכני ביותר כעקרון סימטריה. אולם עקרון הסימטריה, מהיותו קבוע ובלתי ניתן לשינוי, מסתיר מן העין את המבנה העמוק יותר, אותו מבנה התומך בחוק ועושה אותו בר-המרה. בנוסף לכך, עד עתה לא הצליח שום מחקר להציג אסמכתא בלעדית, השאולה משטחי הפיסיקה או המתמטיקה, אשר נותנת תקווה כלשהי להשגת “הבסיס הסופי״ וההגיוני למגדל הרב-קומתי של חוקי הפיסיקה. הדבר מעורר בנו חשד, כי אך טעות היא לשער שחדירה מעמיקה והולכת אל תוככי מבנה הפיסיקה תגיע בסופו של דבר למיצויו. מצד שני אפשרי גם שהמחשבה האחרת לפיה נמשך והולך מבנה הפיסיקה, שכבה תחת שכבה עד אין קץ, בטעות יסודה. כיוון שכך אתה מוצא עצמך שואל ביאוש שמא המבנה הפיסיקאלי, במקום להסתיים באיזושהי רמה, או להמשיך עד אין סוף, אינו מוביל בסופו של דבר למעין מעגל סגור המורכב מתלויות פנימיות.

3. ספר מאת הנדרסון (1913) ומאמרים של דיקי (1961), של קרטר (1974) ושל קולינס והוקינג (1973 ab) מספקים ראיות לכך ששינוים משמעותיים בקבועים פיסיקאליים או בנתונים התחלתיים מסוימים של הפיסיקה, עלולים לא רק לבטל את החיים וההכרה ההגיונית, כפי שהם מוכרים לנו היום, אלא גם את גרמי השמיים ואת כל היסודות הכבדים מן המימן, העשויים להדרש לכל צורת חיים שניתן להעלותה על הדעת. שום הסבר לא הוצע עד כה לשאלה מדוע יש לקבועים ולתנאים ההתחלתיים הערכים הנוכחיים, פרט לטענה שאלמלא כן היתה הצפייה — כפי שהיא מוכרת לנו כיום — בלתי אפשרית. דרך מחשבה זו מעוררת שאלה מרכזית: כלום יכול היה העולם להתממש רק כאשר יכול היה לערוב להופעתה של “צפייה” במקום כלשהו ולתקופת זמן כלשהי במהלך עתידו?

האם “הצפייה” היא חוליה הסוגרת את מעגל התלויות הפנימיות?30

4. הפילוסוף יום שאל: ״איזו זכות מוזרה עומדת לו לאותו עירור של המוח שאנו מכנים אותו מחשבה עד שאנו חייבים להציגו כדגם לכל היקום?” נהוג היה להתייחס לצופה כאל מי שבוחן את היקום מאחורי לוח בידוד עבה של זכוכית (ראה ציור א/1). לעומת זאת, מכאניקת הקוונטים לימדה את ההיפך הגמור. לכן אפילו בעצם כה זעיר כמו האלקטרון לא ניתן להתבונן בלי לפרוץ את מחיצת הזכוכית ובלי לחדור פנימה באמצעות מכשירי מדידה מתאימים (ציור ב/1). יתר-על-כן, הצבת המיכשור הדרוש למדידת המיקום x של האלקטרון, מונעת אוטומטית את הצבתו באותו מקום ובאותו זמן של המיכשור הדרוש למדידת מהירותו או התנע שלו p; ולהיפך. המאפיין את פעולת המדידה שהיא גוררת שינוי שלא ניתן לחזות מראש במצבו של האלקטרון. שינוי זה תלוי במהותה של המדידה, אם היא מדידה של מקום או של תנע.

ההחלטה שאתה מחליט במה לצפות קובעת באופן החלטי מה שאתה מוצא. בכך עולה החוקר מדרגה של ׳’צופה” לדרגה של “משתתף”. היקום איפוא הוא יקום של משתתפים. תכונה מוזרה זו של מכאניקת הקוונטים היא שהביאה את נילס בוהר להתבטא ולומר: “אם אין אתה חש סחרחורת כאשר אתה שומע לראשונה אודות הקוונטה של הפעולה, הרי שוודאי לא הבנת אף מלה”.

אך אם “ההשתתפות” היא התכונה המוזרה ביותר של היקום, כלום אפשר שהיא גם הרמז החשוב ביותר הנמצא בידינו אודות בריאת העולם; מיקומו של עצם (או התנע שלו) מקבלים משמעות שימושית רק דרך פעולת ההשתתפות של התצפית. האם גם העצם עצמו מקבל משמעות שמושית רק דרך הצפייה? מהו הלקח המלא של תורת הקוונטים וכיצד יש לפרש את מושג הצפייה?

נתבונן לרגע שנית במושגים:

(1) “צפייה”;

(2) לא קיים “בסיס סופי”;

(3) ״הצפייה כתנאי מוקדם לבריאה” (הנזכר בהמשך כ״העקרון האנטרופי” של דיקי וקרטר);

(4) “הצופה-משתתף כמגדירה של המציאות”.

כאן המקום לשאול אם ארבעת הנקודות המרכזיות הללו אינן מרמזות על רעיון או שאלה מרכזיים עוד יותר.

אם אכן כך הוא הדבר, אזי למרות שהשאלה עלולה להשאר זמן רב ללא מענה עדיין יש בכוחה לקשור יחד את הנקודות ולהביא לדיוננו אחדות מסויימת מועילה.31

שום דרך אחרת לא התגלתה כמסוגלת לקשור את ארבעת קווי ההוכחות מחוץ לשאלה: האם היקום הוא מעגל בעל עירור עצמי? האם היקום מביא להופעת הצפייה, והצפייה מצידה נותנת משמעות שימושית (מציאותיות, ממשות) ליקום? האם התקווה היחידה להבין ביום מן הימים את הבריאה טמונה בהערכה הנכונה של תפקיד ה״צופה”? האם חלקו החיוני בבריאה הוא זה העתיד ביום מן הימים להסביר את מרכזיותו המסתורית — על-פי כל מפתח אחר — של ה״צופה” במכאניקה הקוונטית? האם מבנה הקיום הוא כזה שרק באמצעות “הצפייה” מוצא היקום את הדרך להתהוותו?

הידע הכולל שבידי המין האנושי מהווה פירמידה בעלת ממדים מדהימים, אולם אין ראייה שחלק כלשהו של ידע זה נושא עדות ישירה יותר לגבי השאלה “כיצד נברא העולם” מאשר הפיסיקה. גם הפיסיקה עצמה איננה אלא מבנה ענקי של תצפיות, תאוריות ונסיונות. אולם תוך מכלול זה, לא נראה שיש עדות הנוגעת לבריאה — הראויה לתשומת לב יותר מאשר אותם ארבעה שטחים שהזכרתי. כדי לקשור בין המחקר והתוצאות הנובעות ממנו וכדי להביאם לאיזושהי קוהרנטיות, יש צורך ברעיון ותיזה מרכזיים. החיפוש אחר תכנית ארכיטקטונית זו יכול וחייב להמשך. אולם עד עתה לא הועלתה שום תכנית שכזו מחוץ לאחת, והיא שיש לפרש את מכאניקת הקוונטים כהוכחה לקשר שבין הבריאה והצפייה.

אין בכוונתי להגן על רעיון ה״בריאה דרך הצפייה״ וגם לא להעביר עליו בקורת. זהו קנה רופף מכדי לעמוד בפני בקורת או דברי הגנה. המטרה כאן היא יותר לבדוק תיזה זו.

לפחות ארבע השגות ניתן להעלות נגד חקירת השאלה “כיצד התהווה העולם”:

1. השאלה חסרת מובן, מכאן שאין מקום לחפש לה תשובה ויש לדחותה מכל וכל.

2. כבר מאות בשנים מתנצחים הוגי דעות על ההשקפות “הראליסטיות” של היקום. מה הטעם, אם כן, לעורר מחדש נושאים מעופשים אלה!

3. חוקי הפיסיקה שרירים וקיימים לעד, לפיכך יימצאו לעולם מעבר להסבר.

4. כל חקירה במושג ה״צופה” ובמושג ה״הכרח” — הקשור אליו הדוקות, נדון מראש לסוף מר במעמקי הביצה הטובענית של המיסטיקה.

כל אחת מן ההשגות הללו מובילה בהכרח למסקנה אחת: “שכח מזה!”

עם זאת, אנו חייבים להשאר פתוחים לאפשרות שאחת הטענות, או אפשר שכולן, נכונה. ומאחר שאין המדע נוהג לעמוד בחיבוק ידיים אל מול פניה של תעלומה, נוטים החוקרים הפועלים בשטח זה היום להמשיך בחיפוש אחר ראיות נוספות ולהתמיד במאמץ להביא בהן סדר.

הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא לבדוק מחדש את ארבעת הנקודות המרכזיות ובפרוט רב יותר.

תיזה ראשונה:

 הקריסה הגרביטציונית מצביעה על התמורתיות של חוקי הפיסיקה

על התנאים יוצאי הדופן של צפיפות וטמפרטורה גבוהות במיוחד, אשר שררו ברגעיו הראשונים של היקום, יש היום בידינו אוצר כזה של הוכחות, שלפני עשרים שנה ניתן רק היה להעיז ולקוות להן. באמצעות רדיו טלסקופים בעלי אורך קטן ממטר אחד והפועלים באורכי-גל של סנטימטרים אחדים, עלה בידינו לגלות את העקבות של מה שכונה “כדור האש הראשוני” של הקרינה הקוסמית, או ה״קרינה השיורית”, ששרדה מן התקופה בה היה היקום דחוס בנפח קטן ולוהט. מדידות שבוצעו בשפע היסודות והאיזוטופים השונים שלהם, ונתוח המנגנון בעזרתו נוצרו, מגלים לנו יותר על שהתרחש לפני כ-10×10⁹ שנים ממה שידוע לנו כיום על התהליכים הביוכימיים של גופנו. “המפץ הגדול”² אותו חזה פרידמן בהסתמכו על תאוריית הגרביטציה הגאומטרית של אינשטיין, נתמכת עתה בחזקה על ידי ראיות.

אנו נוכחים היום כי הערכות המרחקים הגלאכטיים שמלפני עשרים שנה היו מוטעות ביחס של פי שש. עם תיקון טעות זו, פחתה ההתענינות בהשקפות הקוסמולוגיות האחרות, כגון השקפת “ההווצרות המתמדת של החומר” ותפישת “העולם במצב עמיד״.

ההשקפה הקוסמולוגית הפשוטה ביותר שמתישבת עם תורת הגרביטציה של אינשטיין מאופיינת על-ידי “הבלימה הגדולה” ועל-ידי “המפץ הגדול”. לפי דגם זה עוברים שינויי הצפיפות שבין גלאכסיה אחת לרעותה אידאליזציה של החלקה, ואל הגאומטריה של החלל מתיחסים כאל אחידה ואיזוטרופית, דהיינו — בעלת עקמומיות שווה בכל מקום ולכל כיוון. אינשטיין הביא נימוקים³) לכך שהתעקמות זו חייבת להיות חזקה במידה כזאת אשר תביא את החלל לידי סגירה, ביצרו תוך כדי כך את הגאומטריה של ה״היפר-כדור” (המקביל התלת-מימדי של הכדור הדו-מימדי המוכר לנו מן הגלובוס הגיאוגרפי).

אילו היה אינשטיין מביע דרישה זו לסגירה בצורת משוואה, ניתן היה להתייחס אל ה׳׳סגירות” כאל תנאי-שפה פנימי (built-in boundary) המהווה32 חלק בלתי נפרד מן היחסות הכללית.

במקום זאת השאיר אינשטיין את טענתו בניסוח מילולי בלבד, וזוהי אולי הסיבה שההשקפה הנגדית המדברת על ״עולם פתוח״ זוכה עדיין לפעמים להתענינות.

כיצד ניתן לראות את לקחי הקריסה הגרביטציונית בתוך מסגרת גדולה יותר? שום מושג איננו מבליט עצמו ביתר תוקף מאשר מושג “התמורתיות”⁴ .

בכדי לסכם את בשורתן של הקריסה הגרביטציונית ושל הפיסיקה בכלל, מסמל ציור מס׳ 2 את התפתחות הפיסיקה באמצעות גרם של מעלות. כל מדרך מציין חוק פיסיקאלי חדש; כל מעלה מסמלת את התנאים הקיצוניים, אשר מימושם מכניע את החוק. הצפיפות (מדרך מס׳ 1) היתה מקובלת תמיד כגודל שמור עד שנסתבר כי לחץ גדול במידה מספקת משנה אותה. הערכיות הכימית (מדרך מס׳ 2) זכתה לישומים נרחבים אף יותר, עד אשר נתגלה כי ניתן להעלות טמפרטורה לרמות כה גבוהות (המעלה הבאה) עד כי מושג הערכיות מאבד את ערכו השימושי. הפיסיקה התקדמה עד השלב של קשירת מספר מטען ומספר מאסה לכל גרעין אטומי, ובכך גיבשה את הרעיון עתיק היומין של קביעות התכונות האטומיות. אולם מסתבר שבתנאים המיוחדים שהגיעו אליהם היום מתחוללות תמורות המשנות את מספר המטען ומספר המאסה.

עם התקדמות הפיסיקה לעבר אנרגיות גבוהות עוד יותר ניתן היה לחדור אל עולם החלקיקים האלמנטריים. שם הוכיחו עצמם חוקי השימור של סכום החלקיקים כאמינים ביותר: בכל ריאקציה נשמר מספרם הסופי של החלקיקים הכבדים או הבריונים; בצורה דומה נשמר גם סכומם הסופי של חלקיקי האור או הלפטונים⁵ (ראה המדרך המתאים בציור 4). ואף-על-פי-כן באה הפיסיקה של ״החור השחור”⁶ ו״המירה” את חוקי השימור של מספר החלקיקים⁷) . בהתאם לכל ההוכחות הקיימות ניתן לאפיין בצורה חד-ערכית את תכונותיו של ”חור שחור״ בעל מימדים מאקרוסקופיים, באמצעות המאסה, המטען והתנע הזויתי שלו, ללא צורך בשום נתון נוסף (ציור 3).

למרות זאת, לא התגלתה עדיין שום שיטה באמצעותה אפשר היה, ולו גם עקרונית, להבדיל בין שלושה “חורים שחורים” בעלי אותה מאסה, מטען ותנע זויתי — כאשר הראשון עשוי מחומר, השני מאנטי חומר והשלישי מורכב בעיקר מקרינה. חוק שימור מספר הבריונים איננו מופר בזאת. הוא פשוט מאבד כל משמעות שימושית, ואנו עוברים בכך מעליו אל המדרך והמעלה הבאים בגרם המעלות. חוקי השימור של האנרגיה-מאסה, המטען החשמלי והתנע הזויתי חולשים על הטרנספורמציות של “החור השחור״ ועל האינטראקציות שבינו לבין “חורים שחורים” אחרים.

אולם אף אחד מגדלים אלה לא ישאר גודל שמור כאשר עוברים ממערכת סופית ליקום סגור⁸ .

במלים אחרות, כל שלושת חוקי השימור המוכרים לנו הופכים חסרי משמעות בפיסיקה של העולם הסגור (המעלה הבאה בציור 2).

לבסוף מגיעים אנו אל המדרגה העליונה של גרם המעלות. מעולם לא נוצר חוק פיסיקאלי אשר איננו זקוק ל״מרחב” ול״זמן״ לשם הצגתו. אולם עם הקריסה הגרביטציונית אנו מגיעים אל קץ כל הזמנים. עד כה לא הצליח איש למצוא במשוואות היחסות הכללית ולו גם רמז דק ביותר ל׳׳התפשטות מחדש”, ל״יקום מחזורי” או לכל אפשרות אחרת מחוץ לסוף המוחלט. יתר-על-כן, עם הקריסה הגרביטציונית לא רק החומר הוא הקורס; המרחב שנמצא בו חומר זה קורס גם הוא. עם קריסתם של המרחב והזמן נשמטת המסגרת סביב כל שניתן לכנותו כחוקי הפיסיקה. לא לחוקיות אלא לתמורתיות יש המילה האחרונה.

אין לשון משמעותית יותר לבטא את לקחיה של הקריסה הגרביטציונית מאשר זו; הפיסיקה דומה זועקת לעזרה: “מיצאו דרך לנסח כל חוק בדרך כזאת שתאפשר לו להעלם מן המציאות”.

תיזה שניה:

 החוק מביע עצמו בסימטריה; אך הסימטריה מסתירה את מנגנון התמורתיות

חוקי האלסטיקה נמנים עם הוותיקים שבחוקי הפיסיקה ואין כמוהם מציגים בצורה חיה את הרעיון הכפול של החוק כסימטריה ואת הסימטריות כמנגנון הסתר. קיימים באלסטיקה שני קבועים בסה״כ; שני קבועים אלה מאפיינים בצורה מושלמת את התנהגות החומר העובר עיוותים קטנים. אין צורך בשום קבועים או משתנים נוספים.

ועם זאת, תורת האלסטיות איננה מלמדת דבר על מקורם של קבועיה. מקור זה נמצא ברמה עמוקה יותר של המבנה (רמה המוסתרת מן העין על ידי תורת האלסטיות): האטומים והמולקולות. כל אינטראקציה מתוארת באמצעות עקום מסובך של אנרגיה פוטנציאלית מולקולרית. בכדי לחשב את קבועי האלסטיות יש לגזור פעמיים את כל אותם עקומי פוטנציאל, להכפילם בקוסינוס הכיוונים המתאימים ולחברם זה לזה. שני הקבועים הללו מעניקים מעט מאד אינפורמציה, פחות בהרבה מזו הדרושה להנחת קיומם של אטומים, שלא לדבר על אינטראקציה שביניהם.

דילגנו איפוא על תורת האלסטיות; חוקיה נמוגים ואנו מחויבים לפנות לדרך תאור אחרת, שעה שגוש המוצק שבידינו מתפורר. כאשר נתלשים ממנו אטומים מכאן ומשם, כאשר ההפרעות33 של מבנהו מתרבות או כאשר מאדים אותו, אנו נאלצים לפנות לשיטה חדשה לחלוטין של לימוד ומחקר, שיטה המבוססת על האטומים ועל הכוחות הבין-אטומיים, במילים אחרות, על ”הפיסיקה הכימית”. התכונות הקבועות והסימטריות הרבה של הכוחות הכימיים ידועים היטב מכדי שנחזור עליהם כאן. הנקודה בעלת החשיבות לעינייננו היא העובדה שמאות הכללים הקבועים של הכימיה, בתורם הם, מסתירים כליל את המבנה העמוק יותר עליו הם נשענים; אותו מנגנון דרכו מאבדת הערכיות את משמעותה מוסתר לחלוטין על ידי כללי הערכיות. הכללים ותכונות הסימטריה הללו מעלימים במידה רבה עוד יותר את המבנה האלקטרוני, אשר הוא-הוא המקור לחוקי הערכיות. כבר לואיס, לנגמויר (Langmuir), הייטלר, לונדון, פאולינג ואחרים לימדונו כי בשום פנים אין זו הדרך הנכונה לנסות ולהסביר כל סיבוך בקשרים הכימיים על-ידי סיבוך מתאים של העקרונות. זאת מכיוון שביסודם של כל העקרונות הללו נמצא משהו כה מדהים בפשטותו, כגון מערכת של מאסות הטעונות מטענים חשמליים חיוביים ושליליים, הנעות לפי משוואת שרדינגר⁹ . עם זאת, רק בעזרת משוואות שרדינגר אנו יכולים להבין כיצד נמוגים חוקי הערכיות כאשר הטמפרטורה או הלחצים עולים ללא גבול.

מאה שנות מחקר בשטח האלסטיות לא היו מסוגלות להביא לגלוי הקשרים הכימיים, בדיוק כפי שמאה שנות מחקר בשטח הקשרים הכימיים לא היו מסוגלות להביא אל העולם את משוואת שרדינגר. מסתבר כי הבנתנו איננה מסוגלת להתקדם מן הרמות העמוקות יותר אל הרמות העליונות. היסודות לתמורתיות של חוק מוסתרים על ידי המבנה של אותו חוק.

בדומה לתורת הגמישות גם המרחב, כפי שלימדנו אינשטיין, הוא שותף פעיל בפיסיקה ולא רק במה עליה היא מוצגת. הגיאומטריה של המרחב היא דינמית ומשתנה בזמן בהתאם לחוק גאומטרודינמי בעל סימטריה נפלאה. הרבה דרכים לגזור את משוואת השדה של אינשטיין הועלו במרוצת השנים. אולם ההצעה הקומפקטית והמעמיקה ביותר שייכת להוג׳מן, קוצ׳ר וטייטלבוים¹⁰ . ושוב, דווקא השלמות בה הושגה היא אשר מונעת מאתנו לחדור ולראות איך נמוג חוק זה ונעלם בתחילת “המפץ הגדול” וכן בשלב האחרון של הקריסה. כאשר נתונה לנו התמורתיות של שאר חוקי הפיסיקה וכן נתונה הקריסה הגרביטציונית, מתקשים אנו להבין כיצד אפשר להמנע משתי מסקנות לגבי המרחב עצמו: (1) חוק הדינמיקה של המרחב חייב גם כן לפוג מתוקפו, חייב להיות בר-שינוי, באשר תנאים קיצוניים במידה מספקת מעבירים אותנו אל מעבר לו; וכן (2) מתחת לו חייב להמצא מבנה עמוק עוד יותר, שנוכל לכנותו בשם “קדם גאומטריה” או בכל כינוי אחר. בכדי לקדם את פניו של המבנה העמוק יותר יש המתפתים לנסות את כל צורות המבנה המוכרות משטחי הפיסיקה והמתמטיקה בזה אחר זה, החל מסריגי גביש ועד לגלים עומדים, מתחשיב פסוקים ועד לקבוצות בורל. למרות זאת, לא עלה עד עתה בידיו של אף אחד למצוא בהמולה זאת איזשהו מבנה הכופה את קבלתו באמצעות פשטותו, מקוריותו והיקפו¹¹ . הפיסיקה לא הניבה דגם מתאים. גם המתמטיקה לא הציגה אף מבנה יחיד כמבנה מרכזי.

ניתן מכך להסיק כי כל אותם חוקרים שסרקו את הפיסיקה והמתמטיקה בחיפוש אחרי רמז למבנה ה״קדם גאומטרי״, אשר יהווה בסיס ומשענת למרחב — וגם לפיסיקה כולה — היו פשוט חסרי דמיון והדגם המבוקש אכן מצוי בידינו מוכן לשימוש, אלא שאנו איננו מודעים לו. אולם ניתן גם-כן להניח כי החיפוש אחר הנקודה המרכזית התנהל עד עתה בכיוון הלא נכון: האם יתכן כי מכאניקת הקוונטים היא הטומנת בחובה את התשובה? האם ייתכן כי הצפייה שנתקלנו בה במכאניקת הקוונטים היא-היא המשענת והבסיס היחידי של חוקי הפיסיקה — ולכן גם של חוקי הזמן והמרחב עצמם?

תיזה שלישית:

הצפייה כדרישה מוקדמת לבריאה, או ה״עקרון האנטרופי״ של דיקי וקרטר

שום שיקול איננו מצביע ביתר תוקף על כך ש׳׳הצופה” חסר כל השפעה על מבנה הפיסיקה מאשר חוסר הפרופורציה, בשעור 10²⁶, שבין גודלו של האדם לגודל היקום; ואף טיעון איננו משכנע יותר ממנו כי החיים וההכרה אינם אלא התפתחות חסרת חשיבות בחלק מרוחק וחסר משמעות מיוחדת של המרחב.

הרגשה זאת משתנה לחלוטין כאשר34 מפנים את תשומת הלב מסדרי הגודל של המרחקים אל סדרי הגודל של הזמנים. הדרך הישירה ביותר המובילה אל גישה שונה זו היא זאת שהועלתה על ידי דיקי.

דיקי שואל איזה מובן אפשרי יש לדיבור אודות היקום אילולא נמצא מישהו בסביבה שיהיה מודע לכך. אולם מודעות מחייבת חיים. והחיים, שוב, בכל צורה שלא נדמה לנו אותם, מחייבים יסודות כבדים. בכדי ליצור יסודות כבדים מן המימן הקדום והראשוני יש צורך בבעירה תרמו-גרעינית. בעירה תרמו-גרעינית זקוקה לפרק זמן של מיליארדי שנות בישול בתוככי הכוכב. אולם לפי תורת היחסות הכללית, בכדי שיוכל היקום לספק מספר תקופות של מיליארדי שנים, חייב הוא להתפשט ולהגיע במרחב עד למרחק של מספר מיליארדי שנות אור. כיצד, אם-כן, גדול היקום כפי שהינו?

משום שאנו נמצאים כאן!

ננסח מחדש טעון זה ע״מ שישמע פחות פרדוקסאלי. כדי לאפשר קיומן של הכרה וצפייה לתקופת זמן כה מוגבלת ובחלק כה זעיר של היקום, מדוע צריך תבל אדירת מימדים כל כך? מדוע יש צורך ב-10¹¹ גלאכסיות בעלות כ-10¹¹ כוכבים בכל אחת מהן בכדי לאפשר חיים על פניו של כוכב בודד, השייך לגלאכסיה בודדת? מדוע לא ניתן לחסוך? אולי תהיה זו דרישה קיצונית מדי לחסוך את מלוא השעור של 10²²; אולם מקדם חסכון מינימלי של 10¹¹ מתקבל מאד על הדעת! “קיצוץ בתקציב” בשעור כזה ישאיר עדיין כמות אדירה של חומר, כמות מספקת ליצירת גלאכסיה שלמה. הקושי איננו טמון בהקטנת גודלו של היקום, אלא דווקא בהקטנת סדר הגודל של הזמן. במקום שתחלופנה 10¹¹ שנים בין “המפץ הגדול” ל״בלימה הגדולה” תחלוף כשנה אחת בלבד.

תקופה זו איננה מספקת להיווצרותם של כוכבי-שבת או כוכבי-לכת, שלא לדבר על חיים. אם נתבונן על הענין מנקודת השקפה זו ניווכח כי אין שום הגזמה בסדר הגודל של העולם.

הדרישה ה״אנטרופית” מן העולם, לפיה חייב הוא להתקיים פרק זמן מספיק בכדי לאפשר את התפתחותם של החיים, תורגמה לשפת המספרים על ידי דיקי (1961) וקרטר (1974). הגודל המרכזי המקשר בין הצופה והיקום הוא, לפי חישוביהם, אורך החיים של כוכב טיפוסי מ״סדרה ראשית”¹² . כפי שביטא זאת קארטר, “עבור זמנים מאוחרים בהרבה מזה (אורך החיים האופייני של כוכב) ה… (עולם) יכיל באופן יחסי מספר קטן מדי של כוכבים יוצרי אנרגיה (אשר בדרך כלל יהיו גם חלשים מדי), בעוד שעבור זמנים קצרים מכך בהרבה, לא היו היסודות הכבדים (אשר נוכחותם נראית הכרחית לקיום החיים) מסוגלים להיוצר”. אחד מכוכבי הסדרה הראשית האופיניים היא השמש, בעלת המאסה של 1,989×10³³ גרם, כמות המאסה-אנרגיה אותה ניתן להפיק ממנה באמצעות35 תגובות תרמו-גרעיניות היא כ-1% מכלל המאסה, או כ- 2×10⁵² ארג. עוצמת אור השמש היא 3.9×10³³ ארג לשניה. לפיכך אורך חייה של השמש הוא לערך: (שניה/ארג 4×10³³) / (ארג 2×10⁵²), שהם 5×10¹⁸ שניות לערך או 10¹¹ שנה בקירוב. על-פי “העקרון האנטרופי” של דיקי וקארטר אין זה בלתי הגיוני שפרק הזמן שבין “המפץ הגדול” ועד התפתחותם של החיים הוא מאותו סדר גודל של 100×10⁹ שנים. את השאלה אם העולם יתקיים תקופה כזו בלבד, תקופה ארוכה בהרבה ממנה או עד אין סוף, משאירים הם ללא הכרעה, כמו-כן אין הם עונים על השאלה אם העולם “סגור” או “פתוח”. אולם אם נקבל ברצינות את נימוקיו של אינשטיין בזכות הסגירות, ונצרף אליו את רעיון ה״חסכנות”, נגיע להערכה של סדר הגודל הנזכר לעיל עבור משך הזמן שבין “המפץ הגדול” והקריסה.

ומה בדבר שאר המקדמים ותנאי ההתחלה של הפיסיקה והשפעתם על אפשרותם של החיים? ראגי (1971 Regge) דן באפשרות שיחס המאסות של הפרוטון והאלקטרון הוא בעל השפעה מכרעת על שלב עדין כלשהו של השכפול הביולוגי — אם לא על אפשרות קיומו (אנו יודעים כי DNA “כבד” יפעל)¹³ , הרי לפחות על אמינותו. השפעות נוספות של הפיסיקה על אפשרותם של החיים, החל מתכונותיהם של המים ודו-תחמוצת הפחמן וכלה בכימיה של הפחמן, המימן והחמצן, מופיעות בספרו הידוע של הנדרסון (1913).

דבר אחד הוא לטעון כי שנוים בקבועים ובתנאי ההתחלה היו משנים את אופיים של החיים; דבר אחר לחלוטין הוא לקבוע באופן ברור כי שנוי משמעותי, בכוון זה או אחר, בערכו של מקדם זה או אחר היה מסיר לחלוטין כל אפשרות מתקבלת על הדעת לקיום צורה כלשהי של חיים, בדומה לדוגמא של דגם היקום שהנו קטן מדי ובעל תקופת קיום קצרה מדי. “העקרון האנטרופי” של היום איננו בבחינת השערה מעורפלת אשר איננה מסוגלת להחזיק מעמד בחקירה מדוקדקת, זוהי הנחה המזמינה ודורשת מחקר מעמיק בתריסר חזיתות שונות. כבר במצבו היום מעלה העקרון בתוקף מחודש את השאלה הגדולה: האם יכול היה היקום להברא רק כאשר מובטח היה מראש כי בנקודה כלשהי בחיק ההסטוריה שלו ייצור הוא, ולו במקום מצומצם ולמשך פרק זמן קצר, את החיים, את ההכרה ואת יכולת הצפייה?

תיזה רביעית:

 הצפייה הפעילה כמקור לכל משמעות שימושית

יש אומרים: “היקום, אם חסר משמעות ואם לאו, היה עדיין נברא ונע במסלול שנועד לו גם לו היו הקבועים ותנאי ההתחלה מונעים לחלוטין את התפתחותם של החיים וההכרה. החיים הם תופעה מקרית לגמרי במכונה הגדולה של היקום.”

או שמא קרובה יותר לאמת דווקא ההשקפה ההפוכה לה, כפי שהיא נרמזת מ״העקרון האנטרופי”, לפיה היקום — דרך מיזוג מסתורי של העבר עם העתיד — דורש מהצופה בעתיד ליפות את כוחה של הבריאה בעבר?

התכונה המדהימה ביותר של מכאניקת הקוונטים היא האפשרות שהיא נותנת לשקול ברצינות, תוך התבססות על טעונים מסוג אחר לגמרי, אותה השקפה עצמה, והיא שהיקום לא היה ולא כלום אלמלא הצפייה, כשם שמנוע לא יפעל אם לא יספקו לו זרם חשמל.

האם “הצפייה” היא אותו “זרם חשמל” המניע את הבריאה? מה יש למכאניקת הקוונטים להוסיף על תפקידו של הצופה בהגדרתה של “המציאות”?

לפי השקפתם של אינשטיין, רוזן ופודולסקי, ״הפיסיקה הינה נסיון לתפוש את המציאות כפי שהיא נקלטת במחשבתנו, ללא תלות בעובדת היותה נתונה בתצפית”. בניגוד לכך עמד בוהר על דעתו כי החלק החשוב בכל הגדרה נכונה של המציאות הוא לא המערכת לבדה אלא האיחוד הרחב יותר, הכולל את המערכת ואת מיכשור המדידה ביחד. הוא המשיך וקבע כי ”… התנאים (הנסיוניים) הללו מהווים יסוד בלתי נפרד של תאור כל תופעה-שהי אשר ניתן לקשור אליה את מושג המציאות הפיסיקאלית”. אין ברירה, טען בוהר, כי אם “לוותר סופית על האידיאל הקלסי של הסיבתיות ולתקן ביסודיות את יחסנו כלפי בעיות המציאות הפיסיקאלית”.

דרך ארוכה עשה המדע מן הנסיונות החובבניים של פרנקלין אל התורה האלקטרומגנטית המאוחדת, על מדידותיה הכמותיות, יחידותיה ומבנה התאורטי המקיף. אם היה צורך בשנים כה רבות עד שהחליפו את המושגים האיכותיים “זרמי עצמה” (Intensity Currents) ו״זרמי כמות” (Quantity Currents) במושגים הכמותיים של השראה וקיבול, עלולות לחלוף שנים רבות עוד יותר עד שנגיע למסגרת תיאורטית ומעמיקה דיה כדי להגדיר בתוכה ועל-ידי עצמה את משמעות המושגים “צופה” ו״צפייה”. ויגנר מעיר כי המדידה היא מושלמת רק כאשר התוצאה נתפשת בהכרה. בוהר אף מרחיק לכת באומרו כי התצפית הופכת להיות תצפית רק כאשר ניתן להעביר את התוצאה לזולת בשפה פשוטה.36 מן הדין להבדיל בין מכאניקת הקוונטים לבין עקרון הקוונטום. לאמור, בין הפורמליזם המנבא את תכונות החומר והקרינה ובין המסגרת הכללית יותר של רעיונות, המגדירה הן את הניתן למדידה והן את חלקו הפעיל של הצופה בתוכנה של המדידה אותה הוא מבצע.

התחום הראשון, הפורמליזם, מפותח היטב. התחום השני, התחום האידאי, נמצא עדיין בשלביו הראשונים — בדומה לשלב שנמצאה בו תורת החשמל לפני 200 שנה. שיחה המתנהלת בין שני סטודנטים לתורת הקוונטים תספק לנו דוגמא לאי-ההבנות הרבות העלולות להתגלות:

א׳: “פונקציית הגל איננה מתארת את האלקטרון, היא מתארת את מצב הידע של הצופה על מצבו של האלקטרון”.

ב׳: “לכך הנני מסכים, למעשה כולם מסכימים”.

א': “לפיכך קיימות פונקציות גלים (או מטריצות צפיפות) רבות כמספר הצופים באלקטרון”.

ב׳: “אוה, לא! אף אחד לא יכול לקבל זאת”.

א': “אוה, כן! כך מתחייב מהגיון הדברים”.

ב': “פונקציית המצב בו נמצא האלקטרון נקבעת על ידי המדידה האחרונה אשר בוצעה על האלקטרון. היא נקבעת ע״י ידי נסיון. אולם הנסיון הוא נסיון רק כאשר תוצאותיו מובעות בצורת ידע הניתן להעברה, ידע ההופך לרכוש הכלל. זוהי הסיבה לכך שקיימת רק פונקציית גלים אחת עבור האלקטרון”.

א׳: “עתה הבנתי ואני מקבל את דעתך”.

אם כך, מהי ״צפייה״ ? — מוקדם עדיין להשיב על כך.

מדוע, אם-כן, הומצא מושג זה? — המניע העיקרי היה להשתמש במלה אשר איננה מוגדרת ואשר לא תהיה מוגדרת עד אותו היום שבו ניתן יהיה לראות את הדברים בבהירות רבה יותר כיצד תצפיותיהם של כל המשתתפים בעבר, בהווה ובעתיד מצטרפות יחד להגדרת מה שמכונה בפינו “מציאות”. העובדה שהפורמליזם של תורת הקוונטים, במצבו הנוכחי, סיפק וממשיך לספק לנו הנחייה נאמנה, יש בה השראה להתפתחויות עתידות לפי הקוים שהובאו לעיל.

אינך חייב לדעת על בוריין את משוואות האלקטרודינמיקה של מאכסוול בכדי להכיר את הברק. אינך חייב לעקוב אחרי הקשרים המרובים לאין ספור שבין ה״צפייה” ובין השאלות העמוקות של ידע, משמעות ותאוריית הקוונטים, בכדי לקבל ברצון או באי-רצון — אולם לקבל — את ההגיון המוזר, לפיו התצפית בהווה נוטלת חלק פעיל בהגדרת המציאות של העבר. העבר אליו אנו מתייחסים נסב אף על ימים הקדומים ביותר ולפיכך אין זאת שמדובר גם בבריאה עצמה.

לעיתים מועלית השאלה, כיצד קיומו או אי-קיומו של הצופה הינו בעל השפעה כלשהי על קיום העולם? כלום אין אנו יודעים שעל היקום עברו 10⁹ שנות התפתחות אסטרופיסיקאלית לפני הופעתם של חיים כלשהם? לא ניתן את התשובה של החמשיר העתיק:

היה איש צעיר שאמר: “אלהים
בוודאי יחשוב זאת למדהים
אם ימצא עץ זה
כאשר לא יהיו עוד חיים”.

תשובה:

אדון נכבד,
דבריך אכן מוזרים,
הרי אני נשאר לעולמים.
הסיבה שעץ זה
ימשיך להמצא
היא שאני בו צופה.

שלך
אלהים
(xnox)

תוך הכנסת שינוי קטן במילותיו של החמשיר, נאמר כי ה”צפייה” מאפשרת ואף כופה את המעבר אל מעבר לסדר המקובל של הזמן. ככל שיקשה עלינו היום לבטא את רעיון הבריאה כמתקיים דרך הצפייה, יקשה עלינו עוד יותר למצוא קו חקירה אחר. שהרי, איזו דרך אחרת של בריאה קיימת כאן?

לעתים קרובות נוקטים בהשקפה המנוגדת: שהתפתחותם של החיים היא מקרית וחסרת חשיבות בתכנית של הדברים. מענין איפוא לקרוא ניסוחים ישנים על היווצרות חיים ספונטנית:

“טול צנצנת זכוכית, דחוס בה גרעינים עד מחציתה, סתום את פי הצנצנת בסחבה מלוכלכת. הנח זאת בפינת החדר ל-21 יום; החיים יתפתחו בה בדמותו של עכבר!” השווה המלצה הסטורית ונאיבית זאת לנוסח הנוכחי על “החיים כמקריות”: “טול לך עולם, דחוס בו 10⁸⁰ חלקיקים, תן לו לרוץ 10¹⁰ שנים והחיים יתפתחו בו מעליהם!” הניתן להעלות על הדעת כי מרשם חדש זה לחיים, איננו מבוסס יותר מאשר המרשם הישן? מכאניקת הקוונטים מנחה אותנו להתייחס ולחקור ברצינות את ההשקפה המנוגדת לה בתכלית, לאמור: קיום הצופה הכרחי ליצירת העולם באותה מידה שקיום העולם הכרחי ליצירת הצופה.

37

38

---

1. ראה וילר 1971 (Wheeler) וכן גם בפרק 44 של מיסנר (Misner), טורן (Thorne) ווילר 1973 ↩

2. עפ״י התפישה הקוסמולוגית היותר רווחת, נוצר היקום לפני 15-10 ביליון שנה, כאשר כל החומר — בצורת פלסמה גרעינית — היה מרוכז בכדור דחוס אחד. עם התפוצצותו התפזר החומר לכל עבר בתנועת התפשטות הנמשכת עד היום. עפ״י תיזה זאת נוצרו ב-100 השניות הראשונות שלאחר “המפץ הגדול” חלקיקי הגרעין העיקריים (פרוטונים, נייטרונים, אלקטרונים וכו’) ואלה יצרו עם הצטננות החומר את המימן. יסודות כבדים יותר מפחמן (עד הברזל) נוצרו אף הם בעת “המפץ הגדול” ובהתפוצצויות מאוחרות יותר של סופרנובות — המערכת. ↩

3. מופיעים בוילר (1975b ↩

4. (1973) Wheeler ↩

5. החלקיקים האלמנטריים מתחלקים, בין השאר, לקבוצת ההדרונים — הכוללת אותם חלקיקים שמגיבים לכוחות חזקים (ראה מאמר בגליון זה על הגרביטציה), והלפטונים — עליהם נמנים אותם חלקיקים שמגיבים לכוחות החלשים. קבוצת ההדרונים מתחלקת לבריונים, המורכבים מפרוטונים ונייטרונים, ולמזונים. חלקיקי האור, הפוטונים, מהווים קבוצה בפני עצמה — המערכת. ↩

6. כוכב שהחומר שבו דחוס כל כך עד כי שדה הגרביטציה האדיר שלו אינו מאפשר לשום קרינה להמלט ממנו. כיוון שכך הוא מבחינתנו “חור שחור” בשמיים — המערכת. ↩

7. Wheeler (1971), Hartle (1972 ,1971), Bekenstein (1972 a, b), Teitelboim (1972 a, b, c, ↩

8. Landau and Lifshitz (1951), Weber (1957) and Wheeler ↩

9. משוואות המתארות בלשון מתמטית את השדות המגנטים והחשמליים בווקטורים. מתוך משוואות אלה ניבא מאכסוול את קיומם של הגלים האלקטרומגנטיים והסיק את המסקנה המהפכנית שהאור עצמו הוא גל אלקטרומגנטי — המערכת. ↩

10. (1973) Hojman, Kuchar and Teitelboim ↩

11. (1974) Wheeler (1975 a), Finkelstein et al ↩

12. כוכב המצוי בתקופת חייו הראשונה של בעירה גרעינית, דוגמת השמש, ואשר טרם נפתחו בו תהליכי ההתכווצות וההתפשטות המבשרים את קיצו — המערכת. ↩

13. הכוונה ל-DNA המבוסס על מימן “כבד”, דהיינו אטום מימן שגרעינו מורכב מפרוטון ונייטרון — המערכת. ↩