הקדמה:
בעיית האינדוקציה עמדה במרכז הוויכוח הפילוסופי בשלהי שנות ה-40. למרות קביעתו של הפילוסוף דייויד יום (1711 — 1776), כי אין בשכל דבר שלא התקיים קודם לכן בחושים, נוכחו הפוזיטיביסטים כי אי-אפשר להוכיח את אמיתותם של חוקי הטבע האוניברסליים על-ידי מידע חושי, באשר טענות המביעות חוקים כאלה הן יותר מאשר צרופים של תצפיות. במילים אחרות, הפוזיטיביסטים לא יכלו לתת הסבר מניח את הדעת לזיקה שבין תאוריה מדעית למידע התצפיתי המספק לה ראיות.
כיוון שלא יכלו להוכיח אמיתותה של תאוריה אחת על-פני רעותה, הציעו הפוזיטיביסטים להסתפק בכך שתאוריה אחת תהיה יותר סבירה מרעותה בזכות היותה אמפירית, מדעית, ניתנת לאימות ומשמעותית. אולם, גם קריטריונים אלה לא עמדו במבחן המציאות. הסתבר להם שיש חוקים שלא ניתנים לאימות והם גם חסרי משמעות; ומצד שני — קיימות טענות מטאפיסיות שהתבררו כסבירות וגם כניתנות לאימות.
עד מהרה התברר, מציין ברטלי, כי ממש בשעה שהפילוסופיה של המדע החלה מתארגנת כמקצוע, נקלעה התאוריה הבסיסית שלה למצב של התמוטטות.
באווירה כבדה זאת של משבר העלה פופר את רעיונותיו המהפכניים, אשר ביסודם עמדה בעיית האינדוקציה. במקום טענת האמפיריציסטים כי אין בשכלנו דבר שלא היה קיים קודם בחושינו, הציג פופר את השכל כאבר פעיל המקדים היפותיזות לתצפיות. האדם נולד עם ציפיות, דהיינו — עם היפותיזות; תפקידן של תצפיות החושים הוא לשבור את ציפיותינו המוקדמות, ולבקר ולחלוק על ההיפותיזות שלנו. יכולתו של בעל-חיים ללמוד תלויה במידת יכולתו לשגות את ציפיותיו ככל שהנסיון סותר אותן ובמידת יכולתו להמציא ציפיות או תאוריות חדשות היכולות להתמודד עם המצב הבלתי צפוי.
מכאן, הגם שכל כמות של תצפיות לא תוכל לעולם לאמת תאוריה באופן לוגי, די בתצפית אחת ויחידה כדי להפריך אותה. משמע, אי-אפשר להצדיק או להוכיח תאוריות, אבל ניתן לאשש אותן על-ידי מבחנים חמורים והוכחת תקפותן הארעית.
השקפתו של פופר על מהו מדע היא איפוא זאת: במקום ״ההינתנות לאימות״ של דייויד יום מציע פופר את הקריטריון של ההינתנות להפרכה, תוך כדי מתן משמעות וחשיבות גם לנושאים שאינם ניתנים להפרכה.
פופר, קובע ברטלי, לא פתר את כל המחלוקות הלגיטימיות הקיימות בפילוסופיה של המדע. עם זאת, עבודתו משאירה את הפילוסופיה של המדע במצב שונה לגמרי מזה שהיתה בו בלידתה. אם דרכו של פופר נבונה, אזי מרבית הפילוסופים המקצועיים השחיתו לריק את הקאריירות האינטלקטואליות שלהם. שכן התהום הפעורה בין השקפתם להשקפתו של פופר היא כמעט כמו זו שבין האסטרונומיה לאסטרולוגיה.
מאמרו של ברטלי מדגיש היטב את התפלגות הפילוסופיה לשני מחנות, באשר במחנה האחד מצויים קרנפ, המפל ותלמידיהם — ביניהם פרופ׳ בר-הלל ז״ל; במחנה השני פופר ותלמידיו (לשעבר) — ברטלי ויוסף אגסי.30
הבה נניח שהנפש היא כמו נייר לבן, נקי מאותיות ומרעיונות. כיצד ותמלא הנייר? מנין לו מאגר אדיר זה, אשר הדמיון הפעיל והבלתי מוגבל של האדם צייר עליו בעושר אין סופי כמעט? על כך אשיב במילה אחת: מהניסיון.
ג׳ון לוק
באחר-צהרים חם של יוני 1960, הגיע פיליפ פרנק המנוח למפגש החודשי של ״החברה הבריטית לפילוסופיה של המדע״ בקולג׳ יוניברסיטי שבלונדון. לאחר הפגישה, נכנסנו, סר קרל פופר, יוסף אגסי ואנוכי, למונית, יחד עם פרנק, וליווינו אותו אל מלון לשתות תה ביחד. פרנק היה אדם יקר ואיש מבריק ביותר. הוא היה אחד ממורי להיסטוריה ולפילוסופיה של המדע בהרווארד: פופר ופרנק הכירו זה את זה בווינה בשנות השלושים, כאשר פרנק — ששימש באותה תקופה כממשיכו של אינשטיין באוניברסיטת פראג — היה אחד מראשי התומכים ב״פוזיטיביזם הלוגי״1 .
בנקודה אחת במהלך השיחה, שאל פרנק את אגסי מה גרם לו לבוא מישראל לאנגליה ללמוד אצל פופר. אגסי השיב מיד: ״באתי לפופר ללמוד מטאפיסיקה״2 . פרנק פרץ בצחוק ואמר: ״איזו בדיחה מחוכמת!״ לאחר מכן שאל אותי מדוע באתי ללמוד אצל פופר, ואני השבתי שהייתי זקוק לפופר כדי ללמוד ממנו פילוסופיה של הדת. פרנק צחק שוב, והאשים אותנו בניסיון לקנטר אותו. בדיוק באותו רגע הגיעו התה והעוגיות; השיחה עברה לפסים אחרים, ועד כמה שאני זוכר לא מצאנו עוד הזדמנות להבהיר לפרנק כי לא התכוונו להתבדח או לקנטר אותו. אי הבנה זו היתה ענין מהותי. פרנק, אשר לא האמין אפילו באפשרותה של המטאפיסיקה וחשב על פופר כעל חבר לנשק במלחמה נגדה, לא יכול היה לתאר לעצמו כיצד יכולות השיטות של מדעי הטבע להיות רלוונטיות למחקרים שבתחומי המטאפיסיקה והפילוסופיה של הדת. אנקדוטה זו מסמלת בשבילי את התפנית הקיצונית בהבנת הפילוסופיה של המדע, שאנו עדים לה בשלושה העשורים האחרונים. לפני שלושים שנה, ב-1948, הפילוסופיה של המדע, כדיסציפלינה או מקצוע עצמאי, כמעט שלא היתה קיימת בארצות דוברות אנגלית. היו, כמובן, עבודות קלאסיות חשובות בשטח זה — כמו אלה של ווהל (Whewel) — וכל הבעיות העיקריות בנושא שימשו חלק מן הדיון הפילוסופי השוטף. היו גם כמה פילוסופים שממש עסקו בפילוסופיה של המדע באופן מקצועי (רובם היו ממוצא אוסטרי או גרמני, שהיגרו לארצות דוברות אנגלית ממרכזי הפוזיטיביזם בווינה, פראג וברלין שלפני המלחמה). במשך ששת העשורים שלפני-כן, מרבית ההתייחסויות הפילוסופיות לנושאים מדעיים כלל לא נכתבו על ידי פילוסופים מקצועיים. עם הכותבים נמנו — קרל פירסון (ביולוג וסטטיסטיקן), ג׳ון מיינארד קיינז (איש אשכולות, פקיד בכיר בחברת ביטוח וכלכלן), ג׳וזף נידאם (ביולוג), סר ארתור אדינגטון, סר ג׳יימס ג’ינס, פ. וו.32 ברידג׳מאן ואלברט אינשטיין. צ׳ארלס סאנדרס פירס לא הצליח לקבל משרה אקדמאית ובילה את מרבית שנות הקריירה שלו בעבודה במסגרת החברה לחקר החופים והגאודזיה של ארצות הברית.
לא יקשה למצוא יוצאים מכלל רשימה וו, שהבולט בהם הוא ס.ד. ברוד, אבל הנקודה ברורה.
מצב זה החל להשתנות בשנות השלושים, בהשפעת הפוזיטיביזם הלוחם של החוג הווינאי. כתב העת פילוסופיה של המדע החל להופיע במחצית שנות השלושים. אבל רק בסוף שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים — בעקבות ארועים כמו התארגנותה של ״קבוצת הפילוסופיה של המדע״ (לאחר מכן ״החברה הבריטית לפילוסופיה של המדע״); ועם ייסודו של כתב העת הבריטי לפילוסופיה של המדע, ויצירתן של תכניות הסמכה רציניות בפילוסופיה של המדע במינסוטה, באיובה, בברקלי, בלונדון ובמקומות אחרים — רק אז החל מקצוע זה להתקיים קיום של ממש. אני מייחס חשיבות מה לנקודה היסטורית — חברתית זו, כיוון שקל כל-כך לשכוח, כאשר בודקים את הפרסומים והבעיות אשר עיצבו את שלושים שנות הוויכוח שעברו על הפילוסופיה של המדע, כי, ברקע, אותן שלושים שנה מציינות בעצם את בריאתו של מקצוע — ארוע אשר כמעט בכל שטח מן ההכרח שתהיה לו השפעה מעוותת, לטוב וגם לרע, על הנושא עצמו. השפעה מן הסוג הזה באה לידי ביטוי בכך שאותם נקודות תורפה ודגשים מיוחדים, אשר הופיעו בשנות הארבעים המאוחרות ובשנות החמישים, בזמן התארגנותו של המקצוע, התמסדו והונצחו. יתכן שקשה יותר להשתחרר מאב מייסד מאשר מאב רגיל. אשוב לנושא זה בהמשך. ראשית, הבה נסקור כמה מן הנושאים העיקריים בפילוסופיה של המדע, כפי שהתייחסו אליהם בסוף שנות הארבעים.
בעיית האינדוקציה
נושא זה דן ביחס שבין ראיות ובין הדבר שעליו נסובות הראיות, והוא קשור הדוקות למשנתו של הפילוסוף דיויד יום, לפיה אין בשכל דבר שלא היה קודם לכן בחושים. כאן, דיווחים על תצפיות החושים נחשבים כמקור, וכראיות כהצדקה הלגיטימיים היחידים לטענות אחרות. אלא שאין כל דרך לוגית להצדיק או להוכיח את החוקים האוניברסליים של הטבע על-ידי פניה לדיווחים תצפיתיים בודדים, ויהיו רבים ככל שיהיו. טענות המביעות חוקים הן יותר מאשר צירופים של תצפיות; הן בעלות ובן מחייב יותר מן הטענות המביעות את הראיות שבאות להגן עליהן; מדובר איפוא בנקודה לוגית פשוטה, שטענות המביעות חוקים אינן יכולות לשמש באופן תקף כמסקנות של טיעונים, אשר הנחותיהם היחידות הן דיווחים על תצפיות החושים. בעיה זו כבר נוסחה בבהירות בעת העתיקה על ידי סקטוס אמפיריקוס3 . הפוזיטיביסטים של שנות השלושים והארבעים לא מצאו כל דרך לפתור אותה, אבל הניחו כי ניתן לעקוף אותה על ידי יישום האישוש וההסתברות: דיווחים תצפיתיים אינם יכולים לגרור טענות המביעות חוקים, אך אף-על-פי-כן יהפכו אותן לסבירות יותר, ובכך ״יאששו״ אותן.
גישה הסתברותית זו, שפותחה על-ידי קיינס, רודולף קרנפ ואחרים בשנות העשרים והשלושים, נקלעה לצרה רצינית לקראת סוף שנות הארבעים, כפי שניתן לראות מפרסום ה״פרדוקסים של האישוש״ על ידי ג. המפל ונלסון גודמן, אשר הראו, בין השאר, כי במסגרת גישה כזו — כל מקרה של לא א׳ ״מאשש״ היפותזה מן הצורה ״כל א’ הוא ב’״. באופן כזה, תצפית של סרדין אדום מאששת את ההיפותזה שכל הברבורים הינם לבנים; תצפית של ברקת ירוקה היום מאששת את ההיפותזה שמחר יהיו כל אבני הברקת כחולות. לסיכום, פילוסופים מקצועיים של המדע בשנות הארבעים המאוחרות לא היו מסוגלים לספק כל הסבר בהיר ועקבי לקשרים שבין תאוריות מדעיות ובין הדיווחים על התצפיות המשמשות להן כראיות. גרוע מזה, כל הסבר כזה נראה אז בלתי ניתן להשגה באופן עקרוני.
בעיית ההבחנה
בעיית ההבחנה קשורה באופן הדוק לבעיית האינדוקציה. מרבית הפילוסופים של המדע בשנות הארבעים המאוחרות ובשנות החמישים המוקדמות, ראו בעיה זו כבעיה של הבחנה בין מבעים משמעותיים — כלומר בין אלה שהם לוגיים או מדעיים ובין אלה שהם חסרי משמעות. מטרתה של הבחנה מסוג זה היתה, כפי שהביע קרנפ במאמרו המפורסם: ״ביטולה של המטאפיסיקה, כולל כל פילוסופיה ערכית וכל תאוריה נורמטיבית״. הטענות המועלות בשטח זה הינן, כלשונו של קרנפ, ״חסרות משמעות לחלוטין״. הטענות המדומות של המטאפיסיקה הם דברים מזיקים שיש להמנע מהם באמצעות ניתוח לוגי מדוקדק ועל ידי המנעות קפדנית ממבעים שאינם ניתנים להעמדה מלאה על דיווחים על תצפיות החושים.
זוהי גרסה מקוטעת של בעיה ישנה ומקיפה יותר. נעיין בטבלה הבאה.
תכונות טובות
אמיתי
בהיר ומובחן
סביר
אמפירי
מדעי
ניתן לאימות
משמעותי
תכונות רעות
שקרי
לא בהיר ולא מובחן
בלתי סביר
לא אמפירי
לא מדעי
בלתי ניתן לאימות
חסר משמעות
אין ספק שבכל חברה שיש בה אידאות המתחרות אלה באלה, היכולת להבחין בין אידאות טובות לרעות הינה מועילה ואפילו חשובה. אבל מה עושה אידאה לאידאה טובה? העמודה הימנית בטבלה שהצגתי מספקת שמץ מן התשובות שאותן הציעו הפילוסופים במהלך ההיסטוריה לשאלה זו. העמודה השמאלית מגדירה את התכונות שמהן יש להזהר.
בתקופה המודרנית נזנחו בדרך כלל הנסיונות למצוא קריטריון לאמת. ואת הקריטריון של דקארט לבהירות ומובחנות זנחו עפ״י רוב מאז ימי קאנט. אף-על-פי-כן נמשכה הדרישה למרבית התכונות ה״טובות״ האחרות. לקראת אמצע שנות הארבעים היתה זו הנחה מקובלת — למעשה הנחה שנלקחה כמובנת מאליה — שכל תאוריה ראויה לשמה אמורה לשלב את מרבית התכונות שבעמודה השמאלית: היא תהיה בעת ובעונה אחת סבירה יותר מן התאוריות המתחרות וכן תהיה אמפירית, מדעית, ניתנת לאימות ומשמעותית. ואילו אם אחד המאפיינים האלה היה חסר, גם האחרים היו חסרים: באופן כזה, טענה לא אמפירית ולא מדעית נחשבה גם לחסרת משמעות.
הקשיים שבאינדוקציה וה״פרדוקסים״ של האישוש ושל תורת ההסתברות גם הם תבעו מחיר. הקריטריונים המוצעים להבחנה פשוט לא עבדו. בתחילת שנות החמישים היה ברור כי עפ״י גישה זו, יוצא שיש חוקים מדעיים שהם לא סבירים, בלתי ניתנים לאימות וחסרי משמעות. וזאת, בזמן שכמה טענות מטאפיסיות התבררו גם כסבירות וגם כניתנות לאימות!
תוצאות כאלה היו יותר מאשר איכותיות. הן זיעזעו רבים מן הפילוסופים של המדע. אלא שידיעת-מה של ההיסטוריה עשויה היתה להכין אותם לכך; שכן התפתחות דומה הסתמנה בראשיתה של הפילוסופיה האמפיריציסטית המודרנית — בעבודתו של דיויד יום. יום רצה אף הוא לבער את הרע ולהרחיקו מן הטוב והוא עשוי היה להרכיב טבלה מעין זו:
דוגמאות לאידאות טובות
חוקים מדעיים
סיבתיות
קיום עולם חיצוני
קיום שכלים אחרים
דוגמאות לאידאות רעות
אלוהים
אלמוות
ניסים
שיטת הביקורת של יום היתה אמורה להראות כי האידאות הרעות — למשל, שאלוהים קיים — וכן העיקרים האחרים של הדת הנוצרית — אינם ניתנים להעמדה על דיווחים על תצפיות חושים. הוא הצליח בכך בלא כל קושי. אלא שאז הבחין, כי הפריטים שבעמודה הימנית אף הם אינם ניתנים להעמדה על דיווחים כאלה בלבד. העמודה הימנית נמוגה, כביכול, לנגד עיניו; הוא גילה שקשה לקבל את תוצאות תוכניתו שלו ״למשך יותר משעה״; והוא המליץ להעלות על המוקד את כל העיון הפילוסופי.
אלא שההיסטוריה מנחמת רק את מי שמכיר אותה, והפילוסופים של שנות הארבעים והחמישים מצאו ענין מועט בלבד בהיסטוריה של הפילוסופיה — ״צחצוח המצבות״, כפי שכינה אותה גילברט רייל. אחד ההיבטים של בעיית ההבחנה ראוי לציון מיוחד. מענין שהבעיה הוצגה בתקופה זו כבעיית התיחום בין מדע לשאינו-מדע. איפיון המדע הוא ללא ספק בעל חשיבות בהקשר התרבותי הכללי. שניים מן הצלילים הצורמים ביותר בחיים האינטלקטואליים שלנו הם המאמץ המשותף של המדע והלא-מדע להאבק זה בזה, וחתירת המדע לגלות מה בדיוק הופך אותו למדעי. תחומים רבים — דת, פילוסופיה, היסטוריה, מדעי החברה, פסיכואנליזה, פסיכולוגיה, סוציולוגיה — מאפיינים את עצמם ומבינים את עצמם על-ידי עריכת הניגוד והשווה בינם ל״מדעים״. הבנת טבעו של המדע היא איפוא — פשוטו כמשמעו — תנאי מוקדם להכרה עצמית של הדיסציפלינות האחרות. כיוון שהמושגים המקובלים ביותר של המדע — המבוססים על ההבחנה הפוזיטיביסטית הכושלת — אינם נכונים; וכיוון שרוב הדיונים בדיסציפלינות האחרות מעוגנים, למרות זאת, בהנחה שההסבר הפוזיטיביסטי של המדע הינו נבון לגבי המדע, רוב התחומים מאופיינים ביום שלא כהלכה על-ידי העוסקים בהם — וכתוצאה מכך, הם, כביכול, ״נוירוטיים״ באופן מתודולוגי.
בעיות הנובעות מתורת היחסות
קשה להגזים בהערכת ההשפעה שנודעה לתורות היחסות של אינשטיין על הפילוסופיה, ובעיקר בחותם שהטביעו על הבנתנו את המרחב והזמן. ברצוני להזכיר בקצרה שתי דוגמאות בלבד.
הראשונה היא הבעיה שהציג קאנט בדבר אינסופיותו או סופיותו של היקום במה שנוגע למרחב וזמן. קאנט מראה כיצד העיון בשני נושאים אלה מוביל לסתירות, מה שמכונה ה״אנטינומות של התבונה הטהורה״, שקאנט ראה אותן כבלתי ניתנות ליישוב באופן עקרוני. נראה היה שהוא מסוגל להוכיח, כי גם המרחב וגם הזמן הינם סופיים ואינסופיים בעת ובעונה אחת. אינשטיין קיווה ליישב זאת בעזרת השקפתו הרואה את היקום כסופי וחסר גבולות כאחד, אבל למאמציו לא היה המשך. בנוגע לזמן, הנושא מסובך אפילו עוד יותר, ואף הוא נשאר חסר-פתרון. בעיה שניה, שהועלתה על ידי הלוגיקן הגדול קורט גאדל (1906 — 1978) ב-1949, קשורה בהשלכות האידאליסטיות של תורת היחסות. היחסיות של הבו-זמניות גוררת, בחלקה הגדול, את היחסיות של העקיבה. באופן זה, הטענות שא׳ וב׳ הם בו-זמניים ושא’ אירע לפני ב’, מאבדות כל משמעות אובייקטיבית ותלויות במתבונן. דבר זה, מסיק גאדל, מספק הוכחה המחזקת את דעותיהם של קאנט ושל הסובייקטיביסטים והאידאליסטים המודרניים, בדבר היות השינוי אשליה הנובעת מדרך הסתכלותו34 של הצופה. אפשר להראות שיש כמה עולמות — יתכן שגם עולמנו ביניהם — אשר בהם יכול אדם, על ידי מסע בספינת חלל במסלול עקום ורחב דיו — לנסוע אל כל מחוז שהוא בעבר, בהווה או בעתיד, ובחזרה, בדיוק כשם שהוא נוסע בקלות לחלקים שונים במרחב. על אף ההסכמה הכללית בעניין זה שאנו מוצאים במדע הבדיוני, אין עדיין כל הסכמה בקשר להשלכות טיעונו של גאדל; אבל האפשרות — שאותה הוא מוכיח — של סטיות מן הסדר הזמני ביחסיות הכללית מעוררת את השאלה, כפי שנוסחה בצורה קולעת על ידי הווארד סטיין: ״באיזו מידה קיומו או אי-קיומו של סדר זמני חד-משמעי בכל קווי-העולם דמויי-הזמן הוא דבר שאפשר לתפעלו (על-ידי סידור-מחדש של החומר) במסגרת מודל קוסמי נתון״.
בעיות במכאניקה הקוואנטית
אם נראה היה שתורת היחסות מספקת תמיכת-מה לעמדות אידאליסטיות וסובייקטיביסטיות, הרי שהמכאניקה הקוואנטית עשתה זאת במידה הרבה יותר גדולה. כך הדבר בעיקר כשמדובר במה שמכונה ה״פשר של קופנהאגן” (המיוחד בדרך-כלל לנילס בוהר, ורנר הייזנברג ולוולפגאנג פאולי). שכן התנהגות האלקטרונים והפוטונים היפרה — כך נראה — גם את חוקי הטבע וגם את חוקי הלוגיקה. התנהגותם של גלים היא ביסודה שונה מזו של חלקיקים. אף-על-פי-כן נראה שהטבע מגלה את עצמו, ברמה המיקרוסקופית, בשתי דרכים סותרות אלה: לפעמים כגלים ולפעמים בחלקיקים; והמעברים מצורת התגלות אחת לשניה נעשו, אף שזה היה בלתי אפשרי, במהירויות שמעל למהירות האור. יתירה מזאת, התברר כי תפקידו של המתבונן היה מכריע, וכך טושטשה ההבחנה בין סובייקט לאובייקט: כאשר מתבוננים באלקטרונים, התפלגותם שונה מזו הקיימת שעה שאין מתבוננים בהם. כפי שניסח זאת הפיסיקאי יוג׳ין פ. ויגנר בסימטריות והשתקפויות: ״אי-אפשר היה לנסח את חוקי המכאניקה הקוואנטית בצורה עקבית לחלוטין בלי התייחסות להכרה״.
בעיית מעמדן של התאוריות המדעיות
כמעט לאורך כל ההיסטוריה של המדע היו חילוקי דעות רציניים מועטים בלבד בשאלת מעמדן של התאוריות המדעיות: הן מהוות ניסיון לייצג, לפיכך להסביר, את העולם הפיסיקלי. אלא שלקראת סוף שנות הארבעים החלה התפישה המכשירנית (האינסטרומנטליסטית) — שלפיה חוקי הטבע אינם תאוריים, אלא אך ורק מכשיריים או כלים לארגון תופעות — לזכות בתמיכה רחבה. אף שבמהלך המאה העשרים נתמכה על ידי הוגים בעלי דעות שונות ומגוונות, זכתה המכשירנות לחיזוק הגדול ביותר מן המכאניקה הקוואנטית, על-ידי עקרון ההשלמה של נילס בוהר. עקרון זה, שמספק דרך לטיפול בסתירות ובניגודים שבתורת הקוואנטים, הסתכם בזניחת הניסיון לייצג את העולם באמצעות דגם עקבי ולכיד, והסתפקות בשימוש בפורמליזם של התאוריה, כאשר יושם לניסויים בודדים, למטרות מכשירניות או פראגמטיות של חיזוי, ארגון ובקרה.
המכשירנות סיפקה גם דרך לטיפול בקשיי האינדוקציה והתיחום; ובמקביל, סייעו קשיי האינדוקציה וההבחנה לסלול את הדרך לקבלת המכשירנות. לקבל את האינדוקציה — אפילו להתעקש עליה — על-אף אי-לכידותה הפנימית, ועל-אף הפרדוקסים שהתעוררו תוך כדי הניסיון לנסחה באופן לכיד — פירושו להתייחס גם לתאוריה של האינדוקציה באופן מכשירני. שכן המטרה של ייצוג והסבר היא זו אשר תבעה מלכתחילה עקביות. מכשירים וכלים אינם צריכים להיות עקביים, שכן אין הם מתיימרים להסביר.
ציינתי כמה מן הבעיות והנושאים העיקריים בפילוסופיה של המדע, כפי שנהגו להציגם לפני כעשרים וחמש — שלושים שנה, וכפי שמבינים אותם לרוב גם היום. כאשר מנסחים אותם בצורה נייטרלית ואובייקטיבית, קל ליצור את הרושם שהיו אלה בעיות רגילות ומשניות יחסית. אין דבר רחוק יותר מן האמת מזה. ממש ברגע שבו החל מקצוע הפילוסופיה של המדע להתארגן, נמצאה התאוריה הבסיסית של הפילוסופיה של המדע במצב של התמוטטות. אלא שלעובדה זו לא היו ערים אז. במקום זאת, היתה אז הערצה של הסתירה, ואפילו של הפרדוקס, כמעט כאילו היו אלה סימנים לעמקות.
כדרך טיפול — או אי-טיפול — במשבר, הפחיתו והקטינו עד למינימום את חשיבות האנומליות. גישה זו, שנתמכה על-ידי המכשירנות, באה לידי ביטוי בצורה גלויה ביותר כאשר גילתה בד בבד הוקרה לפורמליזם (כולל פורמליזם לוגי) ולמעשה — בוז ללוגיקה. עקרון ההשלמה, לדוגמא, הציל את הפשר של קופנהאגן מסתירה על בסיס אד-הוק. צעדים דומים ננקטו על-ידי הפוזיטיביזם, בתאוריית האישור, במכאניקה הקוואנטית (וגם בשטחים אחרים, שאינני יכול לדון בהם כאן, כמו ביהוויוריזם בפסיכולוגיה והניתוח הבלשני), וכך נהפכה האידאולוגיה הרחבה, שבמסגרתה מצאו כל אלה את מקומם, לדוגמטיזם מחוזק — דוגמטיזם שחוזק על-ידי ״נימוקים טובים״ מדוע אין לקחת ברצינות את הביקורות החריפות ביותר. באופן כזה הושתקה כל ביקורת, זילזלו בערכה והיא נדחתה מראש. דוגמאות טובות לכך מופיעות אצל מאות כותבים, אבל לא כולם מגיעים לשטף הביטוי של פרופסור הילארי פוטנאם מאוניברסיטת הרווארד, שכתב: ״במובן זה ׳אינדוקציה היא מעגלית׳. אבל מובן שהיא35 כזאת. לאינדוקציה אין כל הצדקה דדוקטיבית; אינדוקציה איננה דדוקציה… העובדה שהצדקה מסויימת היא מעגלית פירושה רק שאותה הצדקה אין לה הכוח לשמש נימוק, אלא אם-כן יש לאדם אשר לו היא מוצעת כנימוק, נטייה מסויימת לקבל את המסקנה. יש לנו אמנם נטייה אפריורית, אם תרצו — להסיק באופן ׳אינדוקטיבי׳, וההצלחה בעבר של ה’אינדוקציה׳ מחזקת נטייה זו… הניסיון המעשי קודם לכל״.
להיות בעל נטייה — כיוון או העדפה מראש — לקבל משהו אשר בלא העדפה כזו אי אפשר לקבלו, זו בדיוק המשמעות של ״להיות בעל דעה קדומה״ ו״לשמש כשופט במשפט שלך עצמך״. אחת המטרות של הרציונאליות ושל הציוויליזציה המסורתית היתה לבחון מחדש דעות קדומות, נאמנויות, נטיות (אפריוריות, ״טבעיות״, או אחרות) ולהכפיף אותן לבדיקה, לסיוג ולביקורת. הנמקה טובה — בניגוד לרציונאליזציה — היא זו שפועלת במנותק מנטייה אפריורית כלשהי.
אל תוך מצב זה של משבר נקלעו רעיונותיו המהפכניים של קרל פופר, בינואר 1959, עם פרסום ספרו הלוגיקה של הגילוי המדעי. למרבה האירוניה, הופיעה עבודתו של פופר כבר ב-1935, בווינה, עיר הולדתו, תחת השם Logik der Forschong. אבל כאשר התרגשו ובאו ענני המלחמה, החלו הפילוסופים של המדע במרכזים הגדולים שבווינה, פראג, ורשה וברלין, מתפזרים לכל עבר. רבים מהם, כמו פופר עצמו, היו ממוצא יהודי. כך ארע, שלמהדורה הראשונה של Logik der Forschong היתה תפוצה מוגבלת בלבד. הכל נקטע במלחמה, שפופר עבר אותה בניו-זילנד הנשכחת. במשך פרק הזמן הממושך שבין 1935 ל-1959, היו התייחסויות תכופות לעבודתו של פופר אצל מחברים אחרים; בינתיים יצא שמו של פופר, ששב ב-1945 לאנגליה, לבית-הספר הלונדוני לכלכלה, בעיקר כפילוסוף מדיני, פילוסוף של ההיסטוריה, וגם כהיסטוריון של הפילוסופיה, בעקבות ספריו; החברה הפתוחה ואויביה (1945) ו-דלותו של ההיסטוריציזם (1944 ו-1957). בלוגיקה של הגילוי המדעי הצליח פופר, בפשטות ובצורה ישירה, להבהיר ולפתור רבות מן הבעיות הבולטות בפילוסופיה של המדע. עבודתו שונה לחלוטין מזו של הפוזיטיביסטים, שעסקו בצורה די מוגבלת בפיסיקה ובלוגיקה הפורמלית, בניתוח זהיר, לעתים קרובות קטנוני. אף שפופר תרם תרומות נכבדות לפיסיקה וללוגיקה, עבודתו איננה קטנונית. יש משום רחבות-אופקים והעזה ברעיונותיו; והטווח שלהם מדהים — הוא משתרע מהפיסיקה, דרך הביולוגיה לסוציולוגיה, תורת המדינה, תורת החינוך, היסטוריה ופילוסופיה של יוון ואפילו היסטוריה של המוסיקה הרב-קולית.
כל התחומים המגוונים האלה נקשרים יחד בעבודתו של פופר באמצעות השקפתו על האינדוקציה. פשוט, אין אינדוקציה, טען פופר, לאחר שהצביע על הברור-מאליו — דהיינו, שתורת הלימוד הפרימיטיבית של יום, לפיה אין בשכלנו דבר שלא היה קודם בחושינו, היא שקרית. פופר המשיך והציע תורת לימוד שאיננה מתיישבת עם המסורת האמפיריציסטית. השכל, לגביו, איננו כלי סביל שלתוכו הניסיון פשוט ניגר, ואשר יכול, לכל היותר, להרכיב מחדש אותו ניסיון בדרכים שונות. להיפך, השכל הוא אבר פעיל, המקדם את פני העתיד על כל צעד ושעל עם היפותזות. ההיפותזות קודמות לתצפיות, באופן פסיכולוגי, באופן לוגי ואפילו באופן התהוותי; כל נסיון הוא ספוג תאוריה. בעל-חיים, לרבות האדם, נולד עם ציפיות, רוצה לומר — עם משהו המקביל מאוד להיפותזות. ציפיות אלה, במידה שינוסחו במילים, יביעו היפותזות או תאוריות. הלמידה מתרחשת כאשר נוצר קרע באופק הציפיות שלנו (שרובן אינן מודעות), כאשר משהו עומד בניגוד להן. אפשר שאיננו שומעים את השעון מתקתק, אלא כאשר נעצר;אפשר שאיננו מבחינים ברעש התנועה ברחוב, אלא את הדממה הפתאומית המשתררת כשהוא נקטע; אבל אסור שתשומת הלב שאנו מקדישים לתצפיות שלנו תעוור את עינינו מלראות את הציפיות התאורטיות הקודמות להן, שהופכות את התצפיות לאפשריות.
התפקיד של הניסיון, של תצפיות החושים, הוא איפוא לשבור את ציפיותינו לבקר, ולחלוק על ההיפותזות שלנו. יכולתו של בעל החיים ללמוד תלויה במידת יכולתו לשנות את ציפיותיו ככל שהניסיון סותר אותן, ובמידת יכולתו להמציא ציפיות או תאוריות היכולות להתמודד עם המצב הבלתי-צפוי.
במונחי הטיעון הזה מראה פופר, כי היחס בין תאוריה לתצפית הוא בסופו של דבר לוגי-דדוקטיבי. שכן, ישנה אסימטריה בסיסית בין האימות וההפרכה של תאוריה; שעה שכל כמות שהיא של תצפיות לא תוכל לעולם לאמת תאוריה באופן לוגי, די בתצפית אחת ויחידה כדי להפריך אותה, כשהיא משמשת באופן לוגי דוגמא נגדית לה. לפיכך מכנים לעיתים קרובות את הסברו של פופר בשם תורת ההינתנות להפרכה.
במסגרת גישה זו נעשה שימוש מוגבל ביותר בהסתברות כאמצעי להערכת טענות, ואין מקום לתורת אישור מכל סוג שהוא. כתוצאה מכך, אין פלא שהפארדוקסים הקשורים בהסתברות ובאישור, שהמפל וגודמן מדגישים אותם, פשוט אינם מתעוררים אצל פופר. אין משתמשים בהסתברות כדי להעריך את מעלותיהן של תאוריות, כיון שבחתירה לתאוריות מקיפות על טבע העולם, המדע חותר לתאוריות נועזות, עשירות בתוכנן, תאוריות שאומרות הרבה. הערך שאפשר ליחס לתאוריה במונחים של מידת הסתברותה (במובן של תחשיב ההסתברות) יכול להיות הפוך לערך שייחסו לה במונחים של תוכנה. תאוריות בעלות תוכן עשיר ביותר, חוקים כלליים של המדע, הם בעלי ערך של אפס הסתברות. תהא ההסתברות שמחר, נאמר, יירד גשם, ככל שתהא, הסתברות זו גבוהה יותר מן ההסתברות שיירד גשם גם מחר וגם מחרתיים; אך הטענה השניה היא בעלת תוכן עשיר יותר; היא טוענת יותר. וטענות על כל הגשם שיירד בעתיד, בכל הזמנים ובכל המקומות, יהיו בעלות תוכן עשיר עוד יותר. מסיבה זו בלבד, טענות כלליות כאלה אינן ניתנות להערכה במונחים של הסתברות — אשר מתגלה כאמת-מידה להעדר תוכן.
כיצד איפוא מאשרים היפותזות או תאוריות? אין לאשר אותן. אין כל דרך לאשר — כלומר, להצדיק, להוכיח, לאמת, לחזק, לסבר — תאוריה כלשהי בעלת ענין כלשהו. תאוריות אלה הינן ונשארות לעד בגדר השערות. אין ידיעה ודאית. את מה שבכל זאת עושים — ומה שהוחלף בטעות באישור — הוא הדבר שפופר מכנה ״אישוש״. כדי שתאוריה תחשב לבעלת תוקף רב יותר, עליה פשוט להיבחן במבחנים חמורים ולעמוד בהם. תאוריה כזו אינה נעשית בכך סבירה יותר: יתכן שתיכשל מחר במבחן חמור יותר. לאחר שבעיית האינדוקציה נפתרה בצורה כזו, אפשר לגשת בלי קושי לטיפול בבעיית התיחום. שהרי מה פירושו של מדע על-פי הסברו של פופר? לא הקובץ המאורגן היטב של תאוריות מאשרות, סבירות ומאומתות, כפי שראו זאת הפוזיטיביסטים והאמפריציסטים המסורתיים. במקום זאת, המדע מורכב ממכלול בעיות, מן התאוריות שהוצעו לפתרונן ומן המבחנים שתוכננו על-פיהן. תאוריה מדעית היא כזו שניתן לבחון אותה או להפריכה, כלומר — כזו שעומדת בפוטנציה בניגוד לתוצאות אפשריות של תצפיות.
התיחום כאן הוא בין מדע ללא-מדע; ופופר מציע את ההינתנות-לבחינה כקריטריון. בעוד ההינתנות-לאימות וההינתנות-לגזירה מתצפיות החושים של יום הוציאו מכלל אפשרות לא רק השערות פרועות, אלא גם את מרבית ההישגים המרשימים של המדע, ההינתנות-להפרכה מציעה הפרדה ברורה: מרבית התאוריות המדעיות המוכרות נמצאות בפוטנציה בניגוד לניסיון החושים (ולפיכך הן ניתנות לביקורת באופן אמפירי); בעוד מרבית הטענות הדתיות וטענות עיוניות רבות אינן ניתנות לבחינה. שום תצפית אמפירית, למשל, איננה נמצאת בניגוד פוטנציאלי לטענות ״יש אלוהים״, ״יש מלאכים״, ״יש חיים שלאחר המוות״, או ״יש מעיין נעורים״. טענות קיומיות בלתי-מוגבלות באלה הן לעיתים בלתי ניתנות לבחינה מעצם צורתן. מספר תאוריות אחרות — פופר מביא לדוגמא את אלה של פרויד, אדלר ומרקס — אינן ניתנות לבחינה (ואינן מדעיות) לא בגלל צורתן הלוגית, אלא כיוון שהן מכילות דרכי התחמקות מסויימות מפני ביקורת אמפיריציסטית. תאוריות כאלה, מציין פופר, עומדות בניגוד חריף למדעים המתקדמים יותר. כאן הוא מצטט מתוך הסכמה את אינשטיין ומוסיף: ״מה שהרשים אותי יותר מכל היתה הטענה הבהירה של אינשטיין עצמו, שהוא יראה את התאוריה שלו כבלתי-ניתנת-להגנה אם תיכשל במבחנים מסויימים״.
אי-ההינתנות-לבחינה היחסית של המרכסיזם ושל הפסיכואנליזה מצביעה על תוכן דל וחולשה יחסית. ״ככל שתאוריה אוסרת יותר, כך היא אומרת יותר״, בלשונו של פופר. אי-הינתנות-לבחינה אין לה כל קשר עם משמעות: טענות שאינן ניתנות לבחינה יכולות בהחלט להיות בעלות משמעות. יתירה מזאת, פופר מסביר כיצד העיסוק הפוזיטיביסטי במשמעות צומח מטעות מעניינת: הפארדוקסים הלוגיים הקלאסיים ניתנו בהחלט להתרה — ואכן הותרו — באמצעות ניתוח משמעות; והנה, הניחו בטעות, כי הבעיות המסורתיות של המטא36פיסיקה ייעלמו אף הן לאחר ניתוח משמעות. אלא שיש הבדל מכריע בין הפארדוקסים הלוגיים ובין הבעיות המסורתיות: הפארדוקסים נוצרים כתוצאה מהוריה-עצמית (Self Reference), והרי הוריה-עצמית איננה מופיעה כלל בבעיות הפילוסופיות המסורתיות. מכאן שההקבלה נופלת.
אין פירוש הדבר שהטענות ה״טובות״ היחידות הן טענות מדעיות הניתנות-לבחינה. תאוריות חשובות רבות, בעיקר בשלבי התפתחותן המוקדמים, אינן ניתנות לבחינה באופן ישיר. אף-על-פי-כן ניתן לבקרן בדרכים אחרות: אפשר להראות שהן נכשלות בפתרון הבעיות שהן מתיימרות לפתור או בפתרון בעיות אחרות; או שהן מכילות בחובן דרכי התחמקות וחיסון מפני ביקורת; או שהן חסרות לכידות פנימית. רעיונות רבים בעלי חשיבות בהיסטוריה של המדע, אף שלא ניתנו לבחינה שימשו כ״תבניות מחקר״ ועקרונות של מתן-פשר, שהדריכו וסייעו לחקר המדע. כאלה היו האטומיזם ותאוריית הברירה הטבעית של דארווין בשלבי התפתחותם המוקדמים. שתי השקפות אחרות, שאף אחת מהן איננה ניתנת לבחינה, הן הדטרמיניזם והאינטרמיניזם; ובכל-זאת הן מציינות נושא בעל חשיבות רבה לדיון המדעי של ימינו, בעיקר במכאניקה הקוואנטית.
פופר תרם גם לתורת הקוואנטים, בכך שדחה בתוקף רב את הפרושים הסובייקטיביסטים שניתנו לתורה זו, והציע במקומם הסבר סטאטיסטי-אובייקטיבי המבוסס על עבודתו של אלפרד לאנדה המנוח ועל תורת ההסתברות האובייקטיבית או הנטייתית של פופר עצמו. הסברו של פופר, בין שהוא נכון ובין שלא, הינו עקבי בדרך-כלל, ואינו מחייב מעבר למכשירנות כדי להתגונן מפני פארדוקס או אנומליה. מכאן שאין זה מפתיע, שבהערכת מעמדן של התאוריות המדעיות, הוא בוחר בנקודת השקפה ראליסטית ודוחה את המכשירנות.
המאפיין את פופר בכל עבודתו, הוא פיתוח מתודולוגיה בקורתית — ״רציונליזם ביקורתי״, כפי שנהוג לכנותה לעיתים קרובות — שהיא עקבית עם המדע ואף קיבלה את השראתה ממנו, ואשר מקיפה את מדעי הביולוגיה והפיסיקה גם יחד, אבל איננה מוגבלת למדע בלבד. זוהי מתודולוגיה התלויה באופן עמוק בלימודי ההיסטוריה, וניתנת ליישום בכל השטחים והתחומים, לפחות במידה שאלה חותרים להשגת הסברים ותאורים נאותים יותר של העולם. עבודתו של פופר ושל האסכולה שלו נסתייעה, מבחינת התפתחותה, יישומה והתקבלותה, בהתקדמות העצומה שחלה בחמישים השנה האחרונות של ההיסטוריה האינטלקטואלית וההיסטוריה של המדע — כפי שמדגימה זאת, למשל, עבודתו של מקס ימר4 .
יהיה זה מגוחך להניח שהתאוריות של פופר יכולות ליישב את כל המחלוקות הלגיטימיות בפילוסופיה של המדע. למרות שכתב על תורת הזמן הוא לא תרם באורח משמעותי לתורת היחסות; יתירה מזאת, עבודתו בתחום המכאניקה הקוואנטית, שהיא בהחלט בעלת חשיבות רבה, שבוייה בידי תאוריות לאנדה, אשר מעולם לא נבחנו בדקדקנות. להיבטים שונים של המתודולוגיה של פופר קמו עוררים: תאוריית התיחום שלו היא לעיתים מגושמת ביישום; תאוריות ההסתברות והאישוש שלו הועמדו אף הם בסימן שאלה על ידי מחברים אחדים.
אף-על-פי-כן, עבודתו משאירה את הפילוסופיה של המדע במצב שונה לגמרי מזה שהיתה שרויה בו בעת הוולדה, בסוף שנות הארבעים.
כיצד, אם-כן, התקבלה עבודתו של פופר? בצורה מוזרה ביותר. שכן, כאשר רעיונותיו נעשו רווחים, הספיק המקצוע של פילוסופיית המדע, שהחזיק באידאולוגיה מנוגדת, לבצר את עמדותיו. פופר איננו בשום פנים אדם שישתתף בדו-שיח מקצועי בן-זמננו. להיפך, הוא שמט את הקרקע מתחת לדו-שיח זה. אם הוא הולך בדרך הנכונה, אזי מרבית הפילוסופים המקצועיים בעולם בזבזו או מבזבזים לריק את הקריירות האינטלקטואליות שלהם. התהום הפעורה בין דרכו של פופר בעשיית פילוסופיה ודרכם של מרבית הפילוסופים המקצועיים בני-זמננו גדולה כמעט כמו זו שבין האסטרונומיה לאסטרולוגיה. באופן זה, כאשר באים להעריך את השפעתו של פופר, יש לעשות הבחנה ברורה בין התרבות הכללית ומקצוע הפילוסופיה של המדע. החותם שהטביעו רעיונותיו על הדיון התרבותי והאינטלקטואלי בהחלט ראוי לציון. האיש עצמו זכה שיעמדו לצידו — כחסידים ובעמיתים לעבודה — אנשים עצמאיים בעלי שיעור קומה אינטלקטואלי כשלו. בין הידועים ביותר — סר ארנסט גומבריך, ההיסטוריון של האמנות; דונאלד ט. קמבל, הפסיכולוג; פ.א. פון הייק, הכלכלן; סר ג׳ון הקלס, הנוירופיסיולוג; סר פטר מדאוואר, הביולוג; וז׳אק מונו, הביוכימאי. הייק, אקלס, מדאוואר ומונו הם כולם חתני פרס נובל — כשם שפופר עצמו הוא חתן פרס ה״דנמארק זונינג״. חתן נובל אחר, קונרד לורנץ, אף שמעולם לא היה משותפיו לעבודה של פופר, הכיר גם הוא בהשפעת רעיונותיו של פופר על עבודתו.
לעומת זאת, אם מתבוננים במקצועות הפילוסופיה ובפילוסופיה של המדע, מגלים מצב שונה. באופן מוסדי ומקצועי, הפוזיטיביזם והפילוסופיה הלשונית של ויטגנשטיין המנוח שולטים בכיפה. שני אלה מסתדרים היטב זה עם זה: הפילוסופיה הלשונית יכולה לקבל את הפוזיטיביזם כהסבר ל״לשון המדע״, אפילו כאשר היא דוחה את טענותיו הרחבות ביותר. אבל אף אחד מן השניים איננו יכול לחיות בשלום עם הפילוסופיה של פופר. אנשי המקצוע מתעלמים, בדרך כלל, מעבודתו של פופר, ובמדינה שהחיים האינטלקטואליים ממוסדים בה במידה הרבה ביותר (כלומר מופרדים מן התרבות הכללית) — ארצות הברית — מכירים בעבודתו של פופר פחות מבכל מקום אחר. קמבל הוא האמריקני היחיד ברשימה שלמעלה. ואם נפנה לדור הבא, של תלמידיו הבולטים של פופר עצמו: יוסף אגסי, ארנסט גלנר, האנס אלברט, א.ק. יארווי, אימר לאקאטוש, א.א. סברה, פול ק. פייראבנד, ג׳.או. ויסדום, ג׳.ו.נ. ואטקינס, ואני עצמי — נמצא שאני האמריקני היחיד ביניהם.
גם בבריטניה המצב אינו משביע רצון, אך בצורה שונה. שם עוסקים יחסית מעט בפילוסופיה של המדע — במידה רבה בשל שליטתה של האסכולה הלשונית בפילוסופיה. אבל הפילוסופיה של המדע הרצינית הנעשית בבריטניה היא או פופריאנית או מושפעת במידה רבה מעבודתו של פופר. כל אלה מקשים על מי שבא לערוך תחזית או לתת הערכה לגבי שלושים השנה הבאות בפילוסופיה של המדע, או על חשיבותו של פופר, בפי שתירשם בסופו של דבר בהיסטוריה של הפילוסופיה. שכן בגומחה המקצועית שמספקת את המסלול הרגיל ללימוד, להתפתחות, ליישום ולהפצה של רעיונות — דהיינו, במערכת לימודי ההסמכה — נשמרים השערים בידי מקצוענים קנאים ועוינים מבחינה אידאולוגיה.37
תנועה פילוסופית שצמחה בשנות ה-20 וה-30 של המאה הנוכחית, בווינה ובברלין ואחר-כך גם בארצות האנגלו-סקסיות. התנועה הביעה התנגדות קיצונית לכל מטאפיסיקה וראתה במדע את הדרך העיקרית להכרת העולם. תנועות פילוסופיות שצמחו ממנה אימצו לעצמן עמדות יותר מתונות ויותר מתוחכמות והן שולטות בכיפה בחלקים גדולים של העולם הפילוסופי. ↩
ענף קלאסי של הפילוסופיה העוסק בחקר אספקטים כלליים של העולם, על-ידי ניתוח רציונלי או על-ידי יצירת מערכות מושגים כלליות ושיטות הסבר. התפתחויות קיצוניות של פילוסופיה זאת עוררו נגדן התנגדות עזה בשליש הראשון של המאה ה-20. אין כיום התנגדות של ממש למטאפיסיקה אחראית. ↩
פילוסוף יווני שחי במאה השנייה ובמאה השלישית לספירה. אבי הספקנות היוונית. ↩
היסטוריון של המדע, בייחוד של הפיסיקה, חבר האקדמיה הישראלית למדעים; מלמד באוניברסיטת בר-אילן. ↩
