הקדמה:
על הספר והסופר
בספר מתוארות 55 ערים המאורגנות ב-11 קבוצות והמחולקות לתשעה פרקים. כל קבוצה מורכבת מחמש ערים (פרט לפרק הראשון והאחרון הבנויים מעשר ערים). הנושאות כותרת משותפת (לדוגמה: ״ערים וזיכרון״, “ערים ושמות״). כל אחת מן הערים מזוהה בשמה ובמספרה הסידורי בקבוצה (לדוגמה: ״ערים וזיכרון” 1, “ערים ותשוקה״ 4). הערים הנושאות שם פרק משותף פזורות בין כמה פרקים (לדוגמה: הפרק הראשון ובו עשר ערים כולל את תיאורן של ארבע ערים מקבוצת ״ערים וזיכרון”, שלוש ערים מקבוצת “ערים ותשוקה״, שתי ערים מקבוצת “ערים ואותות” ועיר אחת מקבוצת ״ערים דקיקות״. הפרק השני, ובו חמש ערים, פותח בעיר החמישית והאחרונה מקבוצת “ערים וזיכרון” ומסתיים בעיר הראשונה מקבוצת ערים חדשות, המכונות ״ערי מסחר”).
מבנה זה של סדר יורד נמשך לכל אורך הפרקים. והשאלה המתבקשת היא מדוע בחר הסופר, איטלו קאלווינו, לגולל את סיפורו בדרך זו. ניסיון לגלות קשר תמטי או אחר בין הערים השונות שבכל פרק אינו מעלה דבר. כך גם הניסיון לקבץ את הערים מאותה הקבוצה. הסבר אפשרי שעולה על הדעת הוא שבמבנה כאילו מתמטי זה ביקש קאלווינו להדגיש אחת הטענות המרכזיות בספר, והיא שבסדר, בשכל ובשיטה אין כדי למצות את משמעותן האמיתית והמלאה של הערים שאינן אלא מטאפורות של החיים.
דומה שאיטלו קאלווינו רומז באמצעות גיבורו משהו בכיוון זה, באומרו לחאן כי ״לא הקול הוא הקובע את תוכן הסיפור כי אם האוזן השומעת״. בעטיו של מבנה זה ובייחוד משום שהערים הן מטאפוריות, ניתן לתפור אותן בסדר שונה ומגוון ולפרש את משמעותן ב-77 פירושים שונים, כפי שמעיד מרקו פולו של קאלווינו בשיחתו עם החאן: ״אין אתה מתענג על שבע או שבעים ושבע פליאותיה של עיר, כי אם על התשובה שעיר זו משיבה על שאלתך״.
מספריו הרבים של איטלו קאלווינו (1923 – 1985) תורגמו לעברית קובץ הסיפורים הנפלא ״אבות אבותינו” ו”הערים הסמויות מעין״. זהו ייצוג חלקי מאוד של עבודותיו, אבל מובחר ביותר. מהוצאת ספרית הפועלים נודע כי בנוסף על הספר ״אגדות איטליה״. שהופץ לאחרונה בחנויות הספרים, ייצא לאור בקרוב ספר מקסים אחר של קאלווינו, ששמו מוזר קצת: ״אם בליל חורף עובר אורח״.
מרקו פולו נולד בוונציה בשנת 1254. בגיל 17 הצטרף לאביו, ניקולו, ולדודו, מפאו, לביקור אצר האח הבכור, מרקו, ששהה בסודאק – עיר הנמל של חצי האי קרים. משם המשיכו את מסעם לסין, לחצרו של קובלאי חאן בחאן באליק (כיום פקין), שליטה של הממלכה המונגולית, אשר הגיעה בימיו לשיא עוצמתה והשתרעה על פני אירופה המזרחית (הגוש הקומוניסטי בימינו), המזרח הרחוק ואסיה התיכונה, למעט הודו, סעודיה ומצרים. הופעת השבטים המונגוליים ב-1206, בפיקודו של ג’ינגיז חאן, הטילה את חיתיתה על העולם האיסלמי, הנוצרי והפגאני כאחד. השם שניתן להם, טטארים, נלקח מאחד משבטי המונגולים והפך עד מהרה לכינוי כולל, כיוון שהזכיר לעולם הנוצרי את טרטארוס – כינוי לתופת במיתולוגיה היוונית.
קובלאי חאן (1216 – 1294), שליטה העליון של האימפריה המונגולית ונכדו של ג’ינגיז חאן, נודע בסקרנותו ובפתיחותו לתרבויות אחרות. הוא הנהיג א״ב מונגולי חדש המבוסס על הא”ב הטיבטי. בגינות של חצרו זרע עשב ערבות כדי שישמש לו תזכורת מתמדת למרחבי הטבע הפראיים שמהם יצא. מרקו פולו מעיד על החאן בזיכרונותיו, כי בעקבות גישושים מהוותיקן שיקבל עליו את הדת הנוצרית, ביקש מהאפיפיור לשגר אליו מאה מלומדי-דת הבקיאים גם בשבע האמנויות, כדי שישכנעוהו בעליונותה של התרבות הנוצרית.
מרקו פולו פעל בשירותו של קובלאי חאן 17 שנים רצופות. על פי עדותו מונה על ידי החאן למושלה של יאנג-ציאו. אך לטענה זו לא נמצאו תימוכין ברשומות. עם זאת, אין חולקים על כך שמרקו פולו אכן היה שליחו של החאן ושסייר בכל תחומי ממלכתו. במסעותיו אלה הגיע עד הודו, בורמה ויפן.
מרקו פולו שב לוונציה ב-1295. שלוש שנים אחר כך נכלא בגנואה, בעקבות מלחמה שפרצה בין גנואה לוונציה. בשנת שהותו בכלא פגש את רוסטיקלו מפיזה, מחבר ידוע של ספרים על חיי האבירים. רוסטיקלו רשם מפיו של פולו את קורות מעלליו ורשמי מסעותיו, והוסיף להם נופך רומנטי והרואי המזכיר במידה לא-מבוטלת את אגדות המלך ארתור ואבירי השולחן העגול. הדברים ראו אור בספר ״תיאור העולם״. הספר המקורי אבד וגירסאותיו השונות אימצו את השם ״מסעותיו של מרקו פולו”. הספר הוא תערובת מרתקת של עובדות, אגדות, סיפורי פולקלור וגוזמאות, כמו טענתו שהגיע לאיי האוקיינוס, מקום קינונו של הבז הנודד, ״המצויים כה רחוק בצפון עד כי כוכב הצפון נשאר מאחור כלפי הדרום״. תחילה התקבל הספר בחוסר אמון, אך במרוצת הזמן קנה לעצמו פופולריות רבה ותורגם לשפות רבות. ״מסעותיו של מרקו פולו” מציג לקורא אוסף עשיר של תרבויות, מנהגים ומקומות אקזוטיים, החסר אמנם את המשמעות המטאפורית-פילוסופית שהעניק איטלו קאלווינו לערים הדמיוניות שלו ולשיחות החכמות שמנהל גיבורו עם קובלאי חאן, אך די היה בו כדי לפתוח לפני העולם הנוצרי צוהר אל קסמי המזרח ואל תרבויות אחרות, ובכך סלל את הדרך למסעו של קולומבוס 200 שנה אחר כך.
״בחייהם של שליטים״, מגלה קובלאי חאן למרקו פולו, ״מגיע רגע מסוים שלאחר גאות רגש הגאווה על מרחבי האינסוף על השטחים שכבשנו, אחרי העיצבון וההקלה גם יחד שבידיעה, שלא יחלוף זמן רב וכבר נוותר על כל מאמץ להכיר שטחים אלה ולהבינם״.
כך נפתחת שיחתם הראשונה של השליט המונגולי האדיר והסוחר הוונציאני הצעיר, הראשונה מבין 18 השיחות החוצצות בין דיווחיו של מרקו פולו על 55 ערים עלומות שבפאתיה הנידחים של הממלכה המונגולית הגדולה, בספרו החכם והמקסים של איטלו קאלווינו.
זהו רגע מיוחד בחייו של קובלאי חאן, האיש שהשלים את כיבושה של סין כולה בידי השלטון המונגולי לפני שהתפורר בידי יורשיו. ״רגע של יאוש״, שבו מגלה החאן כי ממלכתו האדירה, אשר נדמתה לו כתכלית כל הפלאות, ״הריהי רק גוש מתפורר חסר גבול וצורה שריקבונה באוש… ״ מכיסאו הנישא נוכח השליט האדיר, שניצחונותיו על אויביו עשו אותו יורש לחורבנם האיטי.
דבר וסמלו של דבר
את המידע על הנעשה ברחבי ממלכתו מספקים לו שליחיו, ״המשמשים לו עיניים ואוזניים״. הללו מדווחים לו בפרוטרוט על נתוני הגבייה, על תעלות השקיה שנחפרו, על דרכים חדשות שנסללו, על פקידי רשות שהודחו ועל כיוצא באלה ענייני דיומא. אך דיווחים אלה דימו את ממלכתו בעיניו ל״מדבר של נתונים לא נתפסים ובני-חלוף, כמו גרגירים של חול״. ואילו מרקו פולו, שזה מקרוב בא ועדיין אין הוא שולט באף אחת מלשונות המזרח, מדווח לחאן על מסעותיו באמצעות ״תנועות, דילוגים, קריאות פליאה ואימה, נביחות או ציוצים… או באמצעות חפצים שהוא שולף מאמתחותיו״. והנה, דווקא בדיווחיו של מרקו פולו מצליח החאן להבחין “ברקמתה העדינה של תמונה, דקיקה עד כדי כך שהיא מסוגלת לחמוק משיניהם המכרסמות של התרמיטים״. וגם כאשר ירכוש פולו את מכמני השפה, ישמרו לעצמם הנתונים שיביא לידיעת החאן משהו מאותה המשמעות והסמליות שהיתה להם כאשר ביטא אותם ללא מילים.
תכונה זו של נתונים לקנות לעצמם מטען סמלי, מעוררת את עניינו של קובלאי והוא שואל את מרקו פולו: ״ביום בו אדע את כל הסמלים, האם אצליח להיות סוף-סוף אדון של ממש על ממלכתי? ״ והוונציאני משיב לו: “באותו יום תהיה אתה עצמך סמל בין סמלים”.
התשובה הזאת, שהסתום בה רב מן הנגלה, מביאה את הקורא לחפש את פיענוחה ברשמי ביקורו של מרקו פולו בחמש הערים המופיעות תחת הכותרת ״ערים ואותות״.
בתמרה (ערים ואותות 1), מספר מרקו, ״העין אינה רואה דברים, אלא סמלים של דברים״. בתיה עמוסים שלטים מצוירים המודיעים על קדרים, על מרפאי שיניים ועל מסבאות. אפילו רגשות מצוינים שם על דרך הסמל (צמיד על הקרסול מעיד על חדווה). בצאת המבקר מתמרה הוא נושא רשימה ארוכה של שמות שבהם קוראת תמרה לעצמה ולכל חלקיה, אך מהי באמת תמרה, קובע פולו, אין איש יודע.
חוסר הידיעה של פולו מביאה את הקורא לחפש את הסיבה בכוחות עצמו. בתמרה היטשטש אולי ההבדל בין סמלו של דבר לבין הדבר עצמו, בין ממשותו של עצם לבין מטענו המטאפורי. בעולם של סמלים, ורד חדל להיות ורד משעה שהוא נעשה ביטוי של קירבה, מחווה של אהבה, אות של הערצה. עולם העצמים מתרחק בהדרגה מן הקונקרטי אל המטאפורי, מן הישיר והממשי אל העקיף והמדומה: וביציאה זו מן המציאות כשלעצמה אל סמליה אובד הדבר עצמו. סופו של דבר שהאדם יוצא את החיים כשהוא עצמו סמל, כמו פולו היוצא את תמרה, בלי לדעת מהם החיים עצמם.
ניגוד זה בין מראיתם של דברים לבין ממשותם בולט לעיניו של פולו בביקורו באיפציה (ערים ואותות 4). חצרות הארמונות עשויים חרסינה, אבל מאחורי האולם המרכזי המסורג אסורים בני-אדם בשלשלאות לקיר, והם נושאים על גבם גושי בזלת ממחצבה תת-קרקעית. גן של עצי מגנוליה משתקף בלאגונות הכחולות של איפציה, “אולם בתחתית המים” נושכים “הסרטנים בעיני המתאבדות”. מרקו פולו מבקש תשובה לניגודי המראות מפיו של הפילוסוף המקומי, וזה מסביר לו כי “הסימנים יוצרים שפה, אך לא את זו שאתה סבור שאתה יודע”. פולו מהרהר בדברים ומסכם לעצמו שעליו “להשתחרר מן התדמיות שעד כה בישרו לו״ את קיום הדברים אשר חיפש, משום שרק אז יצליח להבין את לשונה של איפציה.
אין זאת שבעיית התדמיות העסיקה את פולו בעת ביקורו בססיליה (ערים ללא תחום 4). שם פוגש מרקו רועה הנודד עם עדרו ברחבי הארץ והוא מסוגל לנקוב בשמותיהם של עשרות כרי-דשא שונים, בעוד כל הערים הנקרות בדרכו נראות לו זהות. רק העיזים שלו מצליחות לזהות את המקום על פי העשב הגדל על איי-התנועה, אולי משום שמהיותן משוללות תודעה, אין הן יכולות ללכת שולל אחר סמלים.
ססיליה משיבה אפוא בעקיפין על שאלת החאן, אם ידיעת הסמלים יכולה לעשותו אדון ממש של ממלכתו. משעה שהסמלים קונים לעצמם חיים משל עצמם, יכולה ידיעתם לעשות את החאן, לכל היותר, מניפולטור עליון של סמלים. בעולם זה של סמלים אין תימה שצילו של דבר והשתקפותו חשובים אולי אף יותר מהדבר עצמו. כך בואלדראדה.
העיר ואלדראדה (ערים ועיניים 1) בנויה על כלונסאות לגדותיו של אגם. כל מה שמתרחש בואלדראדה מתגלה בדמותה המשתקפת במים: “תושביה של ואלדראדה יודעים שכל תנועותיהם הן, בו-בזמן גם אותה התנועה עצמה וגם השתקפותה במראה”. עובדה זו עושה את אזרחי ואלדראדה מודעים כל כך לעצמם ולמעשיהם, עד שאפילו בעת התעלסותם הם חושבים כיצד משתקפים מעשיהם במים. ״לא ההזדווגות ואף לא הרצח נחשב בעיניהם, אלא חשובה בעיקר הזדווגותן וקטילתן זו את זו של הדמויות הזחוחות והקרות שבמראה״.
זואה (ערים ואותות 3) מנסה להשתחרר משקריותם של הסמלים על-ידי ביטולם. בזואה כל גג שצורתו פירמידה יכול להיות בית מצורעים או בית-מרחץ, אך יוצא מכל זה, אומר פולו, “שאם הקיום בכל אחד מאתריה הוא-הוא כל-עצמו, זואה היא מקום של קיום בלתי-נראה״. הקו המפריד בין פנימיותם וחיצוניותם של דברים, מנסה פולו להבהיר בעקיפין לחאן באמצעות רשמיו, רשמים ששניהם יודעים שאינם אלא מטאפורות על החיים, מיטשטש עד כדי כך שהוא מציג לעצמו שאלה: ״לשם מה אם כן, קיימת העיר?״ וכעבור זמן מה יוסיף: ״איזה קו מפריד את תוכה מברה? ״
הקורא, אשר שאלה זו מטרידה אותו לא פחות מאשר את פולו, יקשה אף הוא: האם זה הקו המפריד את הדברים מהמילים המתארות אותם? שהרי מהי כוונת החאן בהבעת רצונו להיות “אדון של ממש על ממלכתו״? האם מיליון הפרטים והנתונים שמדווחים לו שליחיו מהווים את ״הממלכה״ או שאין הם אלא ״מדבר של נתונים לא נתפסים וחמקמקים, כמו גרגירים של חול״? וכי אפשר בכלל להיות אדון על עמים, על שטחים, על גבולות? או שאין דברים אלה אלא ביטויים לשוניים גרידא? הקורא חש שקו התיחום מצוי ברובד עמוק יותר. נניח, אומר פולו, שאוליביה (ערים ואותות 5), המשתבחת בארמונותיה המפוארים ובגבירותיה ההדורות השטות לעת לילה בדוגיות, לא היתה אלא חור עלוב המשחיר כולו מזבובים. עדיין היה צריך להשתמש במילים ובמשלים על-אודות הפיח, חריקת הגלגלים וכדומה, כדי לתארה באוזני החאן. ואם ביציאתו מאיפציה הכריז פולו ש״אין בנמצא שום שפה שאין בה תרמית״, עתה הוא מגיע למסקנה ש״הזיוף לעולם איננו במילים; הוא טמון בדברים עצמם״.
מרקו פולו, המרחיק עד הנידחות שבערי ממלכת המונגולים כדי לדווח על אורחותיה, מאלץ את הקיסר הגדול לרדת באמצעותן לשורשי תהיותיו. שכן, כדברי פולו, “אין אתה מתענג על שבע או שבעים ושבע פליאותיה של עיר, כי אם על התשובה שעיר זו משיבה לשאלה שלך״.
התשובה שהוא מביא משם היא שהשקר אינו טמון במילים, אלא בדברים עצמם. הניסיון להפריד בין הדברים לבין המילים המתארות אותם הוא מלאכותי ולמעשה בלתי-אפשרי, שכן לא ניתן לתאר את הממשות שלא באמצעות מילים, מאחר שזו דרכה של התודעה להקנות מובן ומשמעות למציאות. הקשר בין מילים ודברים הוא ממין אותם הקשרים הבלתי-אפשריים והבלתי-מובנים כמו הקשר בין הגוף והנפש, וכמוהו גם הוא אינו ניתן להפרדה ולביטול.
תשוקות עשוקות ממשות
החאן עוקב אחרי פולו, ששב ממסע ארוך בערים, הפורש על רצפת האולם את אוסף הסחורות שהביא עימו. מאופן הצבת החפצים על-גבי המרצפות הלבנות-שחורות ומדרך הזזתם מנסה פולו לתאר לפני החאן את מצב ממלכתו. החפצים המונחים על המרצפות נראים לחאן ככלים על גבי לוח שחמט, והוא מהרהר בינו לבין עצמו: “אם כל עיר הינה כמו משחק שחמט, הרי ביום בו אלמד את כללי המשחק תהיה ממלכתי שייכת לי באמת ובתמים״.
ערים, כמו חלומות, עשויות מתשוקות וחששות
ואכן, בשוב פולו משליחותו הבאה, הוא מוצא את החאן ממתין לו לפני לוח שח ומורה לו לתאר באמצעות כלי השח בלבד את הערים שבהן ביקר. מרקו נענה לו ומתווה באמצעות הכלים שעל הלוח ״פרספקטיביות וחללים של ערים שחורות-לבנות בלילות אור ירח”.
החאן עוקב אחר התיאורים המופשטים והוגה ״בסדר הבלתי-נראה השורר בערים, בכללים הקובעים את עלייתן, עיצובן, שגשוגן, הסתגלותן לעונות השנה, והתנוונותן לבסוף וחורבנן״. אולם עד מהרה נוכח החאן, שהדמיון בין מערכי הכלים על לוח השח ובין הערים מגיע רק עד נקודה מסוימת. לעתים היה נדמה לחאן, מגולל פולו בשיחה ה-15 את העובר בראשו של השליט הגדול, ״שהנה הוא עומד לחשוף איזו מערכת הגיונית ותואמת הנענית לאלפי הניגודים ואי-ההתאמות; אלא ששום דגם לא הצליח לעמוד בהשוואה עם משחק השחמט״. לחאן מתברר שאין בנמצא ערים הבנויות והמתנהגות על-פי ההיגיון והסדירות של משחק השח. כך זורה (ערים וזיכרון 4), ״עיר אשר כל מי שראה אותה פעם, שוב לא יוכל לשכוח אותה״. סודה של זורה טמון בסדר המופתי של בתיה ורחובותיה ובדמויות ״הבאות זו אחר זו כמו בפרטיטורה מוסיקלית אשר אי-אפשר לשנות או להזיז בה אף תו״. אולם חרף מעלותיה המיוחדות נחרץ גורלה של זורה: “כיוון שהוכרחה להישאר דוממת וזהה לעצמה, כדי שבני-אדם יוכלו ביתר קלות לזכור אותה, התנוונה זורה, התפוררה ונעלמה״.
החאן מתקשה להתרכז במשחק השח. מטרת המשחק חומקת ממנו: “כל משחק מסתיים בזכייה או בהפסד: אבל זכייה במה? הפסד של מה? מהו באמת הפרס? ״. כאשר המנצח מסלק מהלוח את הכלי האחרון המגן על המלך היריב, כל שנותר בידו הוא משבצת עץ שחורה או לבנה.
הקורא חש בדילמה של החאן: אם במילים ובסמלים לא, ואם גם לא בסדר ובהיגיון שמייצג משחק השח — היכן טמונה הממשות האמיתית של הערים? פולו מצביע לעבר הקוטב הנגדי של הסדר וההיגיון הצרוף: בחלומות. ״ערים, כמו חלומות, עשויות מתשוקות וחששות״, הוא אומר לקובלאי חאן, בהתכוונו אולי לזוביידה (ערים ותשוקה 5). זוביידה נמצאת במרחק שישה ימים ושבעה לילות ״משם״. עיר לבנה, “חשופה כליל ולה רחובות מצטנפים סביב עצמם כפקעת״. זוביידה נוסדה מחלום שפקד אנשים בני אומות שונות. בחלום ראו אישה הבורחת במרוצה לעת לילה בעיר זרה, ובעוד הם דולקים אחרי האישה העירומה בעלת השיער הגולש, היא נעלמת מעיניהם באחד הרחובות המפותלים. משהקיצו החולמים יצאו לחפש אחר אותה העיר, וכשזו לא נמצאה להם בשום מקום, התחילו לבנות עיר במתכונת החלום. את סמטאותיה סגרו כך שאם תופיע לפתע לעיניהם האשה המסתורית מן החלום, לא תוכל לחמוק מהם. אולם עד מהרה השתבשה תכניתם של מייסדי זוביידה. הרחובות שנסללו כדי ללכוד את אשת החלומות החלו משמשים את תושבי העיר כדי להגיע לעבודתם, לעשות קניות ולמטרות חולין אחרות, ואט-אט נשתכח החלום מליבם. ומאחר שאנשים נוספים שפקד אותם אותו החלום המשיכו לנהור מכל עבר לזוביידה, וכיוון שכל אחד מן החולמים שזה מקרוב באו שינה בתורו-הוא את הרחובות ואת גרמי המדרגות על פי תבנית חלומו — תהו תושביה הראשונים של העיר על הרחובות הנפתחים ונסגרים חדשות לבקרים, ושוב לא הבינו מה מושך את הנוהרים לזוביידה, “העיר המכוערת הזאת, המלכודת הזאת”.43
קל לשער שהחאן לא נזקק למוסר ההשכל של זוביידה כדי לדחות את החלום כפשר האמיתי של המציאות הממשית. “בי אין תשוקות וגם לא חששות״, מצהיר החאן, ״והחלומות שלי או שהם מורכבים בכוח שכלי או שהם עשויים ביד המקרה״. אך פולו דוחה לאלתר את דבריו במענה משלו: ״גם הערים מאמינות שהן תוצאה של פעולת השכל או המקרה, אבל גם בזה וגם בזה אין כדי לשמור על חומותיהן לבל תימוטנה״.
אבל אם כאלה הם פני הדברים, מעלה הקורא שאלה משלו: היכן בכל זאת טמונה ממשותם האמיתית של הדברים? אם לא בסימנים ובסמלים ואף לא בהיגיון ובחלומות, אולי בתשוקות עצמן העומדות ביסוד החלומות, בכמיהות השרויות עדיין במצב היולי, לפני שהספיקו להסתאב ולהפוך לסמלים, בערגות שעדיין קיימות בגדר הבטחות?
הבטחה כזאת היא אנאסטזיה (ערים ותשוקה 2), ״עיר שמלחכות אותה תעלות עגולות, זו בתוך זו, ומעליה מרחפים עפיפונים״, עיר הנראית למבקר בה כ״מכלול אשר בו שום תשוקה אינה הולכת לאיבוד ואשר אתה חלק ממנה״.
אלא שבשובו מאנאסטזיה מגלה פולו לחאן, שכאשר עוסקים שעות בליטוש אבנים יקרות, ״עמלך אשר צר את צורת התשוקה נוטל מן התשוקה את צורתה, ובעוד הינך סבור שאתה מתענג על אנאסטזיה כולה, למעשה אינך אלא משועבד לה״.
פולו יוצא אפוא את אנאסטזיה בכנותו אותה ״עיר אכזב״, אך הקורא תופס עד מהרה שבאנאסטזיה לא נאמרה המילה האחרונה על התשוקה. שהרי אפשר שאנאסטזיה היא עיר אכזב משום שקשרה את גורלה רק בהבטחה אחת, רק בתשוקה אחת, רק בערגה אחת.
מרקו פולו נוסע לפדורה (ערים ותשוקה 4). בטבורה של פדורה ניצב ארמון מתכת, אשר בכל אחד מחדריו שוכן כדור בדולח. בכל אחד מהכדורים רואים עיר כחולה שהיא דגם של פדורה אחרת. “אלה הן הצורות שהעיר היתה יכולה לעטות אלמלא, מסיבה זו או אחרת, לבשה את הצורה שבה אנו רואים אותה כיום״. עתה משמש ארמון הכדורים כמוזיאון העירוני, וכל מבקר בו בוחר בפדורה התואמת את תשוקותיו. אך אין להתייחס לדגמים אלה כאל מוצגים מוזיאוניים, מתריע פולו. במפת הממלכה של החאן, הוא מסביר, חייבות למצוא את מקומן הן פדורה האמיתית והן הפדורות הכלואות בכדורי הזכוכית, וזאת לא לא מפני שפדורות אלו מציאותיות כמו פדורה האמיתית, אלא דווקא ״משום שהן כולן השערות בלבד״, באשר הפדורות שבכדורי הזכוכית ״מכילות את מה שנדמה היה כאפשרי ובן-רגע כבר איננו כזה״.
רבבות הפדורות הכחולות הכנוסות בכדורי הבדולח מממשות אם כן את כל התשוקות האפשריות, וכל שנותר למבקר בפדורה לעשות הוא לבחור בפדורה התואמת את תשוקתו. אבל, מהרהר הקורא בינו לבין עצמו, אליה וקוץ בה: על פי מה אתה יודע שהפדורה שבחרת בה אמנם מייצגת את תשוקתך האמיתית?
שאלה זו מתעוררת גם אצל הבאים לדספינה (ערים ותשוקה 3). לדספינה אפשר להגיע בשתי דרכים בלבד: מן הים, באנייה, או ביבשה, על גמל. לרוכב נראים צריחי המגדלים ואנטנות הרדאר של דספינה כמו אנייה שתישא אותו ״הרחק ממדבר החולות״, אל נמלים רחוקים שם צופות נשים מחלונות מוארים. ואילו לבא מן הים נראית העיר כגמל הנושא על דבשתו מטען של נאדות יין, תמרים ופירות מסוכרים והעושה דרכו לעבר נאות מים מתוקים וארמונות אשר מחוללות טופפות בהן ברגל יחפה.
הספינה ממחישה אפוא לא רק את טבען היחסי של התשוקות, כי אם גם את מעמדן הבלתי-אפשרי. שכן, אם היא נראית מרחוק כתשובה אמיתית לשתי תשוקות שונות, איך תיראה למי שכבר השתכן בה? והקורא מוסיף ושואל: האם לא תהפוך דספינה, ברגע שניכנס אליה, לאיזידורה?
איזידורה (ערים וזיכרון 2) היא ״עיר אשר לארמונותיה גרמי מדרגות לולייניים מצופים בקונכיות-ים״; עיר משופעת נשים נכונות לאהבה, עיר של מהמרים וקטטות עקובות מדם. ״אכן, איזידורה היא היא עיר חלומותיו: רק בהבדל אחד: העיר שהוא חלם עליה הכילה אותו בהיותו צעיר, ואילו לאיזידורה הוא מגיע עמוס שנים לעייפה״.
על-כורחו מגיע הקורא למסקנה בנאלית: התשוקה איננה בת-השגה, שכן כאשר היא מתממשת, נעלמים הריגושים והציפיות שהביאו ללידתה.
אחדות הזמן
סיפורן של פדורה, דספינה ואיזידורה מציגות לקורא את מורכבותו של מושג הזמן. פולו מסביר ש״ככל שירבה לתעות בדרכו בתוך רבעים לא-ידועים של ערים רחוקות, יותר ויותר ייטיב להבין גם את יתר הערים אשר נאלץ לעבור כדי להגיע עד שם״. רעיון זה, שלפיו משמש העתיד פרשן של העבר, מטריד ככל הנראה את החאן, והוא מציג לפולו שאלה קשה: ״האם אתה מתקדם תמיד בראש מופנה לאחור? ״. ומיד אחר כך יחזור על שאלתו בשינוי נוסח: “האם המסע שלך מתרחש רק בעבר? ״. וכל זה ״כדי שמרקו פולו יוכל להסביר, או לדמות לעצמו שהוא מסביר, או כדי שקובלאי ידמה שמרקו מסביר, או כדי שמרקו יצליח סוף-סוף להסביר לעצמו, שאותו הדבר אשר חיפש תמיד, היה משהו שלפניו״.
קאלווינו, אם כן, מצביע על הזמן כעל אחדות שאין לחלקה לשלושה קטעים נפרדים: עבר, הווה ועתיד. אם העבר מפרש את ההווה ואת העתיד, הוא הופך ממילא להיות בשר מבשרם. הזמן נתפס אצל הקורא כאותו הגשר שמזכיר פולו בשיחתו העשירית עם החאן. פולו מתאר את הגשר, אבן אחר אבן, אך קובלאי חאן רוצה לדעת ״איזו היא האבן התומכת בגשר״. ומרקו משיב: ״הגשר אינו נתמך באבן זו או אחרת, אלא בקו-הקשר שהאבנים כולן יוצרות״. החאן שוקע בהרהורים ולבסוף שואל: ״מדוע אתה מדבר איתי על האבנים? רק הקשת היא המעניינת אותי״. ופולו משיב לו: ״בלי האבנים לא קיימת שום קשת”.
שיחה זו היא מעין הד לשיחתם השביעית. שם זועם החאן על כי פולו מתאר באוזניו ערים דמיוניות במקום לתאר את ממלכתו המרקיבה, ״שמגיפה באושה מחליאה גם את העורבים המנקרים בה״. והוא נושא עליו קולו: ״מדוע אינך מדבר איתי על זאת? מדוע אתה משקר לאדונם של הטטרים? ״.
ממלכתו אכן חולה, מאשר פולו, אך הלא זאת מטרת סיורו: מבדיקת ״עקבות האושר שעדיין ניתן להבחין בהם פה ושם, אני נמצא מודד את מיעוטו״. שהרי, מסביר פולו למלכו, “אם רצונך לדעת מה גדולה האפלה שסביבך, עליך לחדד את ראייתך בתצפית אל עבר האורות המבליחים במרחק”.
דומה כי הדבר שפולו מנסה להסביר הוא שהעבר והריחוק נחוצים לא רק כדי להבין את הכאן והעכשיו. הם הכרחיים גם כדי לדעת מה שעתיד להיות, ולכן הם נעשים חלק בלתי-נפרד מהעתיד. בנקודה זו ברור לקורא שמרקו פולו אינו תופס את יחסי העבר-הווה במובנם השגרתי. העבר, לדידו, איננו דבר-מה נייח המטביע את רישומו על ההווה בעצם נוכחותו בזיכרון. עובדה זו מתבטאת בביקורו של פולו במאוריליה (ערים וזיכרון 5). מאוריליה מציעה למבקרים גלויות ישנות המציגות את חינניות עברה. אולם חן זה מתגלה רק בהשוואה עם מאוריליה העכשווית, המודרנית, חן שלא היה אפשר להבחין בו כשצולמו הגלויות, כשהיתה עיירה פרובינציאלית. יתרונה של המטרופולין הוא בכך, אומר פולו, “שדרך כל מה שהיא כיום אפשר שוב להגות — בגעגועים — במה שהיא היתה פעם״. אולם, הקורא הנזכר באיזידורה יודע שגם געגועים אינם עניין פשוט. כפי שאיזידורה חדלה להיות עיר חלומותיו של המבקר המגיע אליה עמוס שנים לעייפה, כאשר ״התשוקות הפכו לזיכרונות״, כך גם הגעגועים למאוריליה הישנה מכילים אותו בזקנתו, כאשר הזיכרונות מקבלים אופי של תשוקות. הקורא מבין מפולו שהעולם גדוש סימטריות, וכי את החיים, כמו את הספינה, ניתן לראות משני כיוונים: פעם מההתחלה אל הסוף ופעם מהסוף להתחלה; פעם כדי לחיות אותם בפועל ופעם כדי לחיות אותם בזיכרון. אולם זאת היא סימטריה לא מלאה, בדומה לסימטריית המראה, המחליפה ימין בשמאל. אולי זו הסיבה לכך שהחיים נראים מההתחלה אל הסוף כה שונים וכה אחרים מהחיים הנפרשים מהסוף אל ההתחלה.
איזידורה היא עיר חלומותיו, רק בהבדל אחד: העיר שהוא חלם עליה הכילה אותו בהיותו צעיר, ואילו לאיזידורה הוא מגיע עמוס שנים לעייפה
העבר אצל מרקו פולו הוא הוויה חיה ודינמית, המתחדשת בכל רגע מרגעי ההווה והעתיד. “גם כשמדובר במשהו שבעבר״, מסביר פולו לחאן בשיחתם השלישית, ״הרי היה זה עבר המשתנה בד בבד עם התקדמותו במסעותיו… ״, באשר “כל אימת שמגיע לעיר חדשה, חוזר הנוסע ומוצא עבר משלו, שלא ידע שהוא שייך לו״. לכן, כרי להימנע מגורלה של זורה, אשר הקפיאה את עברה כאילו היתה פרטיטורה מוסיקלית שאין לשנות או להזיז בה שום תו, חייב המסע לנוע ללא הרף דרך תחנות ההווה והעתיד. שהרי בכל פעם שפולו נכנס לעיר אלמונית, ״הוא רואה שם באיזושהי כיכר, מישהו שחי חיים מסוימים, או רגע מסוים, שהיו יכולים להיות חייו שלו, רגעו שלו… אילו בהיתקלו בצומת כלשהו, במקום שיבחר ללכת בדרך האחת, היה בוחר ללכת בכיוון ההפוך״.
הואיל וכך, טווה הקורא את חוט מחשבתו, אם כל אחד מן האנשים הנקרים בדרכי היה יכול להיות עתידי-שלי, ניתן לומר על דרך ההיקש, כי כל אחד מהם היה יכול להיות גם עבר אפשרי שלי. ואף זאת: אם כל רגע של ההווה יכול להעניק פירוש שונה לרגע מסוים בעבר, משמע שיש לאדם לא רק מספר עתידים אפשריים כמספר האנשים שהוא פוגש וכמספר הפדורות הכלואות בכדורי הזכוכית, כי אם גם כמספר הזה של עברים אפשריים. ובלשונו של פולו: הנוסע “חייב להמשיך את דרכו לעיר אחרת, שגם בה ממתין לו עבר אחר משלו, או ממתין משהו שייתכן שהיה אי-פעם עתיד אפשרי שלו ועתה הריהו הווה של משהו אחר”. על כן, כאשר החאן שואל אותו “האם אתה נוסע על-מנת לשוב ולחיות את עברך״, ניתן לנסח שאלה זו גם כך: ״האם אתה נוסע על מנת לשוב ולמצוא את עתידך? ” ותשובתו של פולו: ״הדבר המכונה מקום אחר הוא מראה שלילית. הנוסע מזהה את המעט ששייך לו, תוך שהוא מגלה את ההרבה שמעולם לא היה לו ושלא יהיה לו לעולם״.
בדברים אלה מתכוון אולי פולו להצביע לא רק על אחדות הזמן כי אם גם על אחדות ההוויה האנושית. שכן, כדי להבין את חייך עליך לעקוב אחר כל ״העתידים האפשריים שלא הוגשמו״ המסתעפים מן העבר, עתידים שהם ״ענפים מתים” בשבילך, אך חיים לזולתך. ואולי גם זאת: אם כל החיים האחרים שאתה פוגש היו יכולים להיות שלך, אילו בצומת כלשהו בחייך היית בוחר ללכת בדרך שונה מזו שהלכת בה, אזי כל ניסיון לכוון אותם על פי מחשבה מודרכת ומושכלת, כאלו היה משחק שח, או על יסוד תשוקה, כדרכם של מייסדי זוביידה, הוא מעשה נואל, שנידון לכישלון מראש.
הדבר שמרקו פולו רוצה לומר, או שהקורא רוצה לשמוע, הוא שהחיים עשויים מהווה, אשר מהכרעותיו האקראיות נגזר העתיד — אחד מני עתידים רבים אפשריים. מכל מקום, מובנו של עתיד ספציפי זה שהפך שלך מתחוור לך רק כאשר הוא הופך עבר, עבר שהוא עצמו מתפרש ללא הרף בדרכים שונות על ידי רצף רגעי ההווה.
מכאן, מכל נקודה על פני חץ הזמן, הופכים החיים בהכרח למסע אל העבר, כדי למצוא הסבר למשהו שנמצא תמיד לפנים ואשר על פיו ניתן לעמוד על קו החתחתים המנחה את מסע החיים.
אין אתה מתענג על שבע או שבעים ושבע פליאותיה של עיר. כי אם על תשובה שעיר זו משיבה לשאלה שלך
מסע במחשבה
ככל שהכרה זו מחלחלת בקורא, ואולי גם בחאן ובשליחו, פוחת הצורך של שני האחרונים לדבר על הערים. אבל המחשבה שבעזרת השכל והחשיבה אפשר להגיע להבנת הערים אינה מרפה מהחאן. כבר בשיחתם החמישית עומד החאן על כך “שהערים של מרקו פולו דומות כולן זו לזו, כאילו המעבר מעיר אחת לאחרת איננו דורש מסע אלא תחלופה של יסודות”. כך מלאניה (ערים ומתים 1), שבה דור הולך ודור בא, אבל האבטיפוס של החמדן, הפרוצה, השיכור וכדומה, לא משתנים, רק שמותיהם מתחלפים. כזאת היא גם טרודה (ערים ללא תחום 2), הזהה לכל עיר אחרת, משל היה העולם מאוכלס בטרודה אחת ויחידה, שאין לה ראשית ואין לה סוף. וכמוה פירה (ערים ושמות 3), המייצגת ערים רבות אחרות, וכמובן זירימה (ערים ואותות 2), שבה טיפוסי האנשים ואופי המנהגים חוזרים על עצמם ומוכפלים כהד. אך טבעי הוא לחאן להגיע למסקנה שאפשר לצאת למסע מחשבתי בערים על ידי החלפתם והזזתם של המרכיבים המאפיינים אותן. הוא מציע לפולו להתחלף ביניהם בתפקידים: החאן יתאר את הערים שהוא מבקר בהן במחשבתו, ואילו פולו יאשר את זהותן לערים האמיתיות. בשיחתם השמינית חוזר החאן על הצעתו, אולם הערים שביקר בהן פולו “שונות היו מאלה שהגה הקיסר”. החאן מתעקש. הוא מספר לפולו שהגה במחשבתו דגם של עיר המכיל בתוכו “את כל מה שתואם את הכללים המקובלים”. כיוון שכך, כל אחת מן הערים הקיימות יכולה להיות שונה מן הדגם המחשבתי שלו רק במידת ריחוקה מהכללים שבדגם. די יהיה אפוא אם יחזה את היוצאים מן הכלל ויחשב את כל הצירופים האפשריים, כדי להגיע — אך ורק בכוח מחשבתו — לתיאור מדויק של כל עיר אפשרית.
כל אימת שהנוסע מגיע לעיר חדשה הוא שב ומוצא עבר משלו, שלא ידע שהוא שייך לו
אולם דומה כי פולו מנסה לבטל את האפשרות של מסע מחשבתי בערים על ידי הצגת דגם מחשבתי נגדי של עיר הבנויה כל כולה מהיוצאים מן הכלל. אין זאת כי אם באמצעות הדגם הנגדי הוא מבקש לומר לחאן שאי-אפשר לגזור מדגם מחשבתי את כל הערים הקיימות באותו האופן שניתן להוציא את כל גוני הצבעים מאור לבן, מכיוון שמספר הכללים והיוצאים מן הכלל הוא אין-סופי. עיר אמיתית, נחפז הקורא לסייע בידי פולו, קרובה יותר לדמותה של ארסיליה (ערי מסחר 4), המנציחה את קשרי הדם, המסחר ודומיהם בין תושביה על ידי מתיחת חוטים בצבעים שונים בין בתיה. כאשר סבך החוטים מונע מעבר בין הבתים, נוטשים אותה תושביה ומשאירים אחריהם פקעת חוטים, כעין “קורי עכביש של יחסים מסובכים המחפשים להם צורה”.
מכאן, אפילו יפחיתו או יגדילו בהדרגה את מספר היוצאים מן הכלל מהדגמים המחשבתיים המנוגדים, אי-אפשר להמשיך בכך “אל מעבר לגבול מסוים”, שכן בכך — מסביר פולו — “אשיג ערים שתהיינה מתקבלות על הדעת יותר מכדי שתוכלנה להיות אמיתיות״. לשון אחר, מפרש הקורא את הדברים לעצמו, הן יהיו צפויות וחזויות מדי מכדי להיות אמיתיות. יהיו אלו ערים מלאכותיות, הבנויות כמו משחק שחמט, שמיתארן מוגדר עד אחרון פרטיו בלשון מתמטית, אבל אין בהן תשובה לשאלה החשובה באמת: מהו הפרס על הזכייה.
אם קיימת תופת. הריהי כבר כאן. זו התופת בה אנו חיים יום יום, זו שאנו יוצרים בהיותנו יחד
עיר בלתי-אמיתית כזאת היא אוטרופיה (ערי מסחר 3), “שאיננה עיר אחת, אלא כל הערים”. כאשר תושביה של אחת הערים שבאותו חבל ארץ חשים לאות ומואסים במקצועם, בקרוביהם, במכריהם ובבתיהם, הם מעתיקים את מקום מושבם לעיר אחרת, ריקה מאדם, ומתחילים מחדש את חייהם. ברם, תזוזה זו משולה לתנועת כלים על גבי לוח שחמט ריק. ״התושבים שבים לשחק תמיד אותן התנועות עצמן, לצידם של שחקנים שהוחלפו בינתיים הם שבים ומשחקים אותם קטעים ואומרים אותו תמליל… הם פוערים את פיהם לסירוגין, אך תמיד עושים זאת בפיהוקים שווים״.
פולו מנסה להבהיר לחאן שאי-אפשר למצות את תיאורה של עיר על ידי ציון הסך הכל של המדרגות המחברות את הרחובות ושל לוחות האבץ המכסים את הגגות. ״לא מאלה עשויה העיר״, מדגיש פולו בבואו לתאר את זאירה (ערים וזיכרון 3), “אלא מהיחסים בין מידות חללה לבין אירועי עברה: המרחק מהקרקע אל הפנס ואל רגליו של הגזלן שנתלה, החוט המתוח מהפנס אל מעקה המרפסת שממול והסרטים אשר קישטו את הדרך שבה עברה תהלוכת הנישואין של המלכה״. והוא מסכם את קטעי החג והחול במילים אלה:46
“תיאור של זאירה כפי שהיא כיום חייב היה להכיל בתוכו את כל עברה”. עבר שהיא מכילה ״כאילו היה רשת קווים של כף יד, והוא כתוב בקרנות הרחוב, בסורגי החלונות, במעקות גרמי המדרגות, במוטות קולטי הברקים” ועוד.
העיר האחת, היחידה והסופית
לעתים קורה שהחאן מתנער מרוח הנכאים והוא מתקומם נוכח תיאוריו הקודרים של מרקו פולו. “ובכל זאת, אני יודע שממלכתי עשויה מחומר הבדולח, והיא מצרפת את חלקיקיה יחד על פי מתווה מושלם״, קובל קובלאי חאן בשיחתו השביעית עם מרקו פולו, “מדוע מתעכבים רשמי המסע שלך רק אצל חזיונות השווא הכוזבים… מדוע אתה מתמהמה בעיצבונות חסרי תכלית? מדוע אתה מסתיר מעיני הקיסר את גדולת גורלו? “. ומרקו משיב לו: “בשעה שעל פי מצוותך, מלכי, מקימה העיר האחת, היחידה והסופית, את חומותיה חסרות הרבב, הולך אני ואוסף את אפרן של כל יתר הערים האפשריות, אשר הולכות ונעלמות כדי לפנות את מקומן לעיר ההיא… ״.
אבל היכן הולכת ונבנית אותה העיר אחת, היחידה והסופית, תמה הקורא? את התשובה מספק החאן בשיחתו ה-17. העיר המושלמת מופיעה באטלס שלו, אשר בו “משורטטות גם ערים, אשר לא מרקו וגם לא הגיאוגרפים יודעים אם קיימות הן והיכן… ״. האטלס של החאן משמר את מפות כל הערים: “אלה שחומותיהן מתנוססות על יסודות איתנים, אלה שחרבו ונבלעו בחולות; אלה שתהיינה קיימות אי פעם בעתיד ושבמקומן עדיין נפערות רק מחילות מאורות-הארנבות״.
פולו מסכים שהאטלס של החאן מסוגל לחשוף את צורתן של ערים “שעדיין אין להן צורה ושם”. אבל, הוא מוסיף, רשימת הצורות היא אין-סופית. “במקום ששם ממצות הצורות את שונותן ומתפרדות, שם ראשית כיליונן של הערים״.
בשיחתם ה-18, האחרונה, שואל החאן את פולו אם הוא יודע לשרטט את נתיב המסע לארצות אגדיות כמו אטלנטיס, אוטופיה ואוקיאניה, הרשומות באטלס. פולו משיב בשלילה, אך מוסיף כי במהלך מסעותיו בערים השונות די לו לפעמים ״בהבלחת אורות בערפל, בשיחה בין שני עוברי אורח הנפגשים בתוך תנועה סואנת״, כדי להקנות לו את ההרגשה שהוא יכול להרכיב מרסיסים אלה את העיר המושלמת. פולו מדגיש באוזני החאן שלמרות שהסיכוי להגיע לעיר זו אפסי, ״לא נוכל לחדול לחפשה״.
דבריו של פולו לא מנחמים את החאן, אולי משום שהוא חושד בפולו שהעיר המושלמת שלו היא זו שנזכרה בשיחתם השישית. שם ציווה על מרקו פולו לצאת לעיר נמל שעליה חלם ואשר סירות מרוחות בזפת עוגנות בה וממתינות לנוסעים הנפרדים מבני משפחותיהם. פולו מבין מיד שהחאן חלם על המוות, והוא משיב לו שלא יוכל לשוב אליו מביקורו באותה העיר ולתארה באוזניו, מכיוון שהיא “יודעת רק יציאות לדרך, אך איננה יודעת שיבות”.
החאן מעלעל באטלס מיואש. “הכל לשווא הוא”, הוא מקונן, “אם המעגן האחרון לא יוכל להיות בלתי אם עיר התופת… ״. אך תשובתו של פולו מוכנה עימו וכמו הועתקה מ״בדלתיים סגורות” של סארטר: “אם קיימת תופת, הריהי כבר כאן, זו התופת בה אנו חיים יום-יום, זו שאנו יוצרים בהיותנו יחד”. פולו מוסיף עוד שקיימות שתי דרכים להימלט מן הסבל, האחת “לקבל את התופת כפי שהיא ולהיעשות חלק ממנה, עד כדי כך שאין מבחינים בה עוד”, והשנייה קשה והרת-סכנות יותר: “לחפש ולדעת לזהות מי ומה בתוככי התופת אינם תופת, את אלה להביא לידי המשך, ולהעניק להם מרחב מחיה״.
שטיח החיים
הקורא מעריך כי בדברים אלה על מצב האדם מנסה פולו לומר לחאן, שהעיר האחת והיחידה שהוא מחפש אחריה — אינה קיימת. ערים אמיתיות הן מזיגה של הנשגב והארצי, של היפה והמכוער, של הטהור והמזוהם, של התופת והשמים. הדוגמה לכך היא ראיסה (ערים חבויות 2). החיים בראיסה אינם מאושרים. ״ברחובות מהלכים האנשים פוכרים את ידיהם, מגדפים ומחרפים את הילדים הבוכים… עם בוקר הם מתעוררים מחלום רע אחד וחלום אחר מתחיל”. אך גם ״בכל רגע יש ילד שצוחק אל כלב״, יש בנאי שקורא אל פונדקאית צעירה המאוהבת בקצין, והקצין מאושר, ומאושר ממנו סוסו שזה עתה דילג מעל מכשול. ופולו מטה אוזן לפילוסוף שאומר: ״גם בראיסה, עיר עצבה, עובר חוט לא-נראה המקשר יצור חי אחד אל משנהו לרגע קט ונמוג ושוב חוזר ונמתח… כך שבכל שנייה מכילה העיר האומללה עיר מאושרת בקרבה, שאפילו אינה מודעת לעצם קיומה״. לחיות את התופת, מנסה הקורא להמשיך את קו מחשבתו של פולו, משמעו לחיות בארג׳יה (ערים ומתים 4): ״מה שעושה את ארג׳יה שונה מכל הערים האחרות היא העובדה שבמקום אוויר יש בה אדמה. הרחובות מלאים רפש, החדרים מלאים עפר עד לתקרה״. לתושבים כדאי להישאר תמיד דמומים ושרועים, ״שהרי ממילא חשוך כאן כל כך״.
פולו ממשיך במאמציו לשכנע את החאן שהחיים הם תערובת ולא גז אציל. הוא מספר לו על אוטאביה (ערים דקיקות 5), הבנויה מקורי עכביש והתלויה על פי תהום בין שני רכסים. ואף על פי כן חשים תושבי אוטאביה בטוחים יותר מתושביהן של ערים אחרות, כיוון ש״הם יודעים שהרשת לא תוכל לשאת יותר ממשקל מסוים״.47
אולם החאן אינו שואף לביטחון יחסי, ליפה ארעי, לאמיתי חלקי. הוא הולם על “חורשות של עצי רימונים שבשלותם מבקעת את הקליפה”. בהתבוננו “בממלכה המלאה וגדושה אוצרות עושר וסואנת מתנועת כלי רכב… מסובכת במנגנונים והירארכיות, נפוחה, מתוחה, כבדה”, הוא חש ש״הממלכה נמחצת תחת כובד עצמה, ובחלומותיו מופיעות עכשיו ערים קלילות כעפיפונים, ערים מחוררות כתחרות, ערים שקופות ככילות…״. פולו מבין שהחאן מעלה מחלומו את העיר לאלאג׳ה, עיר שחורי מגדליה עשויים כך “שהירח במהלכו יוכל לשהות פעם על זה ופעם על זה, או להתנדנד כשהוא נתלה בכבלי-העגורנים”. ומוסיף פולו: “הירח, אסיר התודה, העניק לעיר לאלא׳גה זכות יתר נדירה: הזכות לגדול בקלילות״.
הקורא יכול כמעט לחוש באמפטיה של פולו לרחשי ליבו הכמוסים של החאן. הוא מוסיף ומספר לו על ביקורו בזנוביה (ערים דקיקות 2), הבנויה על כלונסאות, ואשר מי שמתגורר בה, “אם שואלים אותו כיצד היה מתאר חיים של אושר, הוא תמיד מדמיין לו עיר כמו זנוביה… ״. פולו מתאר לו את אנדריאה (ערים ושמים 5), “שכל רחוב מרחובותיה מסלולו תואם בדיוק את מסלולו של כוכב מסוים”. תושבי אנדריאה חשים עצמם כחלק של השמים הבלתי-משתנים, “כגלגלי שיניים במנגנון דייקני”, ועל כן הם נשמרים מלעשות שינוי כלשהו בעירם ובמנהגיהם. “מכל הערים שאני מכיר”, אומר פולו לתושבי העיר, “אנדריאה היא היחידה שכדאי לה להישאר דוממת ללא ניע״. אך אזרחי אנדריאה מעירים את אוזנו כי כה מושלם התיאום בין עירם לרקיע, עד כי כל שינוי שחל בה גורם לשינויים במפת השמים. תזוזות הדדיות אלו, אומרים לו, מבטיחות שהעיר והרקיע יישארו מתואמים ביניהם למרות השינויים המתחוללים בהם. כך גם טקלה (ערים ושמים 3), הנלחמת בסכנת התפוררותה על ידי בנייה מתמדת על פי מיתאר הכוכבים; וכך גם פרינציה (ערים ושמים 4) שנבנתה אף היא על פי מפת המזלות, למען “תשקף את ההרמוניה של רקיעי תבל; תבונת הטבע וחסד האלים”. אולם, מוסיף פולו בניסיון עדין להביא את החאן לראייה מפוכחת, כיום פוגשים ברחובותיה של פרינציה פיסחים, גמדים, גיבנים וצאצאים בעלי שלושה ראשים המוסתרים במרתפים. מסתבר, מגלה פולו, שאיצטגניני העיר טעו בחישוביהם ועתה הם ניצבים בפני ברירה קשה: “להודות שכל חישוביהם בטעות יסודם ונתוניהם אינם מסוגלים לתאר את השמים או לגלות שסדרי העולם של האלים הם דווקא אלה המשתקפים בעיר המפלצות”.
אט אט מוביל פולו את קובלאי חאן לראות את האשליה שבניסיון להשיג את העיר המושלמת, למרות שאיננו יכולים לחדול לחפשה. הוא מספר לחאן על ברסביאה (ערים ושמים 2), אשר תושביה מאמינים כי אי-שם מעליהם מרחפת ברסביאה שמימית עשויה זהב טהור וכל כולה מידות טובות ורגשות נשגבים, ואילו תחת רגליהם מצוייה ברסביאה תת-קרקעית, המשמשת פח אשפה לכל הסחי של ברסביאה התיכונה. תושבי ברסביאה מאמינים כי ברגע שידעו לאמץ את ברסביאה השמימית כדוגמה ומופת, יתאחדו שתי הערים ויהיו לאחת. לכן עושים תושבי ברסביאה מאמץ עליון לנתק כל קשר ודמיון עם ברסביאה התת-קרקעית. אך האמת היא, מגלה פולו, שברסביאה התת-קרקעית תוכננה בידי מיטב האדריכלים ונבנתה מהחומרים היקרים ביותר. ברסביאה השמימית, לעומת זאת, גדושה פסולת ושיירים, ״כוכב-לכת מתנפנף עשוי מקליפות תפוחי-אדמה, מטריות שבורות, גרביים ישנים… העיר שרק בשעה שהיא מחרבנת איננה קמצנית ואינה רודפת בצע”.
ניסיונו של פולו לנפץ באמצעות השניות הטבועה בערים אלו את כיסופי הנפש האוטופיים של קובלאי חאן מלווה במאמץ להחזירו למציאות המעורבת, שאין בה תיחום בין השמימי לארצי, הארוגים מעשה שתי וערב בשטיח אחד, שטיח החיים.
לאלאג'ה - עיר שחורי מגדליה עשויים כך, שהירח במהלכו יוכל לשהות פעם על זה ופעם על זה, או להתנדנד כשהוא נתלה בכבלי העגורנים
באודוסיה (ערים ושמים 1) השתמר שטיח שעליו ארוגה צורתה האמיתית של העיר, באמצעות מוטיבים סימטריים בעלי מבנים החוזרים על עצמם. “הכל סדור על פי היחסים האמיתיים שבין דבר לדבר, על פי אותם היחסים החומקים ממבט עיניך שדעתן הוסחה מרוב מהומה, התגודדות ודחיפות”. קל ללכת לאיבוד באודוסיה, “אולם כאשר אתה מתרכז ומתבונן בשטיח, אתה מזהה את הרחוב שחיפשת באיזה חוט שני, תכול או אדמוני… ״. ומתברר ש״כל תושב באודוסיה משווה לסדר הדומם של השטיח איזו דמות משלו של העיר, איזו עצבות משלו, וכל אחד יוכל למצוא תשובה כלשהי, או את סיפור-חייו, או את פיתולי-גורלו, מסתתרים להם בין הערבסקות״. כאשר נשאל מגיד-העתידות כיצד ייתכן קשר בין שני דברים כה שונים כמו שטיח ועיר, השיב כי האחד מהשניים מייצג את הצורה שהאלים העניקו לרקיע המכוכב ולמסלולים שבהם מתגלגלים העולמות, ״ואילו השני הוא השתקפות לא מדויקת של הראשון, כמו כל דבר שהוא יציר-כפיו של האדם”. אפשר להבין מדברי המגיד ״שהמתווה ההרמוני של השטיח הינו מעשה ידיים אלוהיות״, אבל ניתן להסיק גם מסקנה הפוכה, ״שהמפה האמיתית של התבל הינה העיר אודוסיה כמות שהיא, עם רחובות עקלתונים, בתים מתמוטטים זה על זה, מעלים ענני-אבק, שרפות, צעקות באפלה״.48
להתפייס עם התשוקות ועם החלומות
דומה כי מאמצו של מרקו פולו להבהיר לחאן כי לא השטיח המהולל, הארוג לפרטי-פרטיו, הוא המפה האמיתית של אודוסיה ותושביה וגם לא בתיה המתמוטטים והאבק והפיח של רחובותיה, אלא המכלול של השניים, מתחיל לשאת פרי. בשיחתם ה-11 עומד קובלאי על כך שמכל הערים השונות והמשונות נפקד מקומה של עיר אחת: ונציה — עיר מולדתו של מרקו פולו. החאן מביע תמיהתו מרוע לא נזכרה ונציה עד כה.
״בכל פעם שאני מתאר עיר, אני אומר משהו על ונציה”, משיב לו פולו ומוסיף כי ונציה היא לו נקודת-מוצא “של עיר הנשארת תמיד מובנה מאליה״, שממנה הוא יכול ״להבחין בטיבן המיוחד של הערים האחרות״, ושרק החשש שמתן ביטוי מילולי לזיכרונות יביא לאובדן זיכרונה של ונציה, מונע ממנו לדבר עליה במפורש.
מהודאתו של פולו תופס החאן כי כל מסעותיו בערים הסמויות מעין לא נועדו אלא להבין את ונציה, למצות את המשמעות של חייו-הוא. וכך קורה שבשיחתם ה-12 מתנסה החאן בהארה פתאומית: אולי כל מסעותיו של מרקו פולו לא היו אלא ״מסע דרך הזיכרון? ״ הרי אפשר ש״כל המילים והתנועות הללו נהגו אולי רק במחשבתו, שעה שהשניים, שותקים ודוממים, מתבוננים היו בעשן מקטרותיהם שניתמר לאיטו״? בשיחתם הבאה מציג החאן לפולו שאלה בוטה: “אינני יודע מתי הספקת לסייר בכל הארצות שאתה מתאר באוזני. נדמה לי שמעולם לא זזת מהגן הזה”.
פולו אינו דוחה שאלה מפתיעה זו, ופותח לפניו אפשרות מפתיעה יותר: ״אולי הגן הזה קיים רק בצל-עפעפינו המושפלים ומעולם לא חדלנו: אתה, מלהעלות תמרות-אבק בשדות-קרב, ואני, מלהתמקח על מחירם של שקי-פלפל בשווקים רחוקים”.
למקרא דברים אלה מעלה הקורא מחשבה משלו: כפי שדספינה נראית שונה לבאים מן הים ולבאים מן המדבר וכשם שאירנה (ערים ושמות 5) נראית שונה ליושבים בתוכה ולמי שמשקיפים עליה מעל רכס הרמה, כך, אולי, התכוונה תשובתו של פולו לומר, ש״אולי מכל העולם נותרה רק אדמת-הפקר מכוסה ערימות-אשפה, והגן התלוי של ארמון מלכותו של החאן הגדול. עפעפינו הם-הם שמפרידים בין זו לזה, אולם אין אנו יודעים איזה מביניהם הוא בפנים ואיזה בחוץ”.
כוונתו של מרקו פולו בדברים אלה, סבור הקורא, לשכנע את החאן שלמציאות אין קיום אמיתי ואובייקטיבי משלה: המציאות היא זו הנתפסת בהכרתנו. שכן, אם ״לא הקול הוא הקובע את תוכן הסיפור כי אם האוזן השומעת”, ואם אכן עשויה עיר ״מהיחסים בין מידות חללה לבין אירועי עברה״, פירוש הדבר שהיא בנויה מאין-ספור צירופים בין אין-ספור החומרים והאירועים המרכיבים אותה. פולו מנסה אפוא להחדיר בחאן את ההכרה, שהחומרים המרכיבים את הרוחני הם אותם החומרים המרכיבים את הגשמי — אלא שהם באים בצירופים שונים ועם כוונות אחרות. כך קלריצ׳ה (ערים ושמות 4), שפעמים רבות נפלה וקמה וכל אימת ששיקמה עצמה מהריסותיה, הציבה לנגד עיניה את קלריצ׳ה הראשונה כאות ומופת להוד והדר. ובכל זאת, החומרים המשמשים לבניית קלריצ׳ה החדשה הם אותם החומרים שנותרו מקלריצ׳ה הראשונה, רק השימוש בהם משתנה: וילונות התחרה הופכים לסדינים, סורגי החלונות המהודרים משמשים לצליית בשר חתול על מדורות ואת כותרות העמודים הקורינתיים מנצלים לבניית לולים. בכל פעם שבונים את קלריצ׳ה מחדש דומה הדבר לפרפר הבוקע מתוך הגולם. אולם אין כל ביטחון שאכן קלריצ׳ה הראשונה התקיימה, ו״ייתכן מאוד שכותרות-העמודים היו מונחות בלולים לפני שהוצבו במקדשים”. דבר אחד ידוע לאשורו: מספר החפצים המשמשים לבניית קלריצ׳ה החדשה הוא קבוע; רק הרכבם וצירופם משתנים. “אולי לא היתה קלריצ׳ה מעולם אלא תערובת של פסולת דברי-נוי סדוקים, לא תואמים, חסרי תועלת״, אומר פולו.
חיים נכונים אליבא דפולו אסור שיתמקדו במאמץ נואש ובלתי-נלאה לקרבם לקלריצ׳ה, או להפכם לעיר סנונית, כמתכונתה של מרוציה (ערים חבויות 3), שבה מעופפים תושביה “כמו הסנונית בשמי הקיץ״. שכן במרוצת הזמן קורה לאנשים שם שהם “סבורים שהם מעופפים, אבל הישג רב הוא אם הם מצליחים להתרומם מעט מעל פני הקרקע… ״.
החיים, כפי שאומר פולו בשיחתו ה-12 עם קובלאי חאן, הם פקעת של ״עבר-הווה-עתיד, החוסמת את הקיומיות המסוידת באשליית-התנועה: זה מה שתמצא בסיום מסעך״.
בסיומו של מסע זה, כמו בביקורו של פולו באדלמה (ערים ומתים 2), ״מגיע רגע מסוים בחיינו אשר בו, בין כל האנשים שהכרנו, רב הוא מספרם של המתים ממספרם של החיים״. בנקודה זו של מסעך, מבקש אולי פולו לומר, אתה מתפייס עם התשוקות ועם החלומות ועם הכמיהות ש״לרגע אחד יכלו להיות שלך ושוב אינן עוד״. ובהגיעך לאותה העיר שאפשר רק לצאת אליה אבל לא לשוב ממנה, מגיע אותו הרגע ״שלאחר גאות רגש הגאווה על מרחבי האינסוף של השטחים שכבשנו”. זהו הרגע שבו אתה מגלה כי הממלכה האדירה שיצאת לכבוש “הריהי רק גוש מתפורר חסר גבול וצורה שריקבונה באוש״. או-אז אתה עשוי להבין, כפי שהתחוור לפולו בביקורו במרוציה, כי המרשם הנכון לחיים טמון ב״ידיעה אלו מילים לבטא, אלו תנועות להציג… ״ וכי כדי להתנסות בחיים אמיתיים, “אולי די במבט, בתשובה, במחווה מצד מישהו, די שמישהו יעשה דבר רק לשם הנאה שבעשייה, שהנאתו תהפוך להנאת זולתו”. ברגע כזה, מטעים פולו, ״משתנים המרחבים, הגבהים, המרחקים, העיר פושטת ולובשת צורה, הופכת גבישית, שקופה כשפירית”.
אולם התנאי לכך, מעלה פולו אזהרה דקה, הוא שזה “חייב לקרות כאלו במקרה, מבלי שנשווה לו חשיבות יתרה, בלי לטעון שאנו מבצעים משימה בעלת חשיבות מכרעת, תוך שנזכור שבכל רגע עלולה מרוציה הקודמת לצקת שוב על ראשינו תקרה של אבנים, קורי-עכביש ועובש”.
או-אז, מסכם הקורא מה שנדמה לו שפולו מנסה להעביר אליו, תדע שכל אשר בידך לעשות, במסגרת הרגע הקצר שאל תוכו נולדת ובתחומיה של אותה ונציה ארעית שאל תוכה נקלעת, הוא כמעשה האלוהים בסיפורו של פאר לאגרקוויסט (The Eternal Smile), כאשר המון הנפשות המתות מתקהל סביבו כדי לקבל ממנו מענה על טעם בדידותם, מבוכתם וחידת חייהם והם זועקים לעברו: אנחנו החיים שבראת, אנחנו החיים שנאבקו וסבלו וקיוו והתייסרו בייסורי ספק. למה התכוונת כשבראת אותנו? ואלוהים, המתגלה לעיניהם כיצור קשיש השוקד על שיופם של גזרי-עץ, משיב להם: לא התכוונתי לשום דבר. המתים מוחים בקול, הכי ייתכן שלא היתה מטרה לעיניו כאשר ברא אותם, כאשר העניק להם את חדוות-החיים ואת אהבת-הטבע? ואלוהים משיב להם: רק עשיתי כמיטב יכולתי. ■
מגיע רגע מסוים בחיינו אשר בו, בין כל האנשים שהכרנו, רב הוא מספרם של המתים ממספרם של החיים
