הקדמה:
מי שמתעניין גם בפילוסופיה וגם במאגריט מוצא את עצמו קונה יותר ויותר ספרים פילוסופיים המעוטרים בציוריו. לא מזמן קניתי ספר כזה שנקרא Exploring the Concept of Mind שהוא מעניין אותי מצד תוכנו, אבל גם מצד הציור של מאגריט שנמצא על השער: גוף של אדם בחליפה של מנהל ומעליו22 בלון גדול שמצוירים עליו תווי פנים. אוסף המאמרים הזה כולל שני מאמרים מעניינים במיוחד. אחד נקרא How Old is the Mind, של הפילוסוף הילרי פטנם והשני How Old is Consciousness של ג׳וליאן ג’יינס. פסיכולוג ביולוגי או ביו-פסיכולוגי. התשובה לשאלה של המאמר השני היא מפתיעה ומוזרה: גילה של התודעה אינו גדול, היא נוצרה בין 1400 ל-600 שנים לפני הספירה. התשובה לפחות מעניינת. אם יש בזה ממש, אנחנו צריכים לשמוע מיודעי דבר. אחד מיודעי הדבר, הוא פרופ’ לביולוגיה ולפילוסופיה גם יחד, פרופ’ יוסף נוימן מאוניברסיטת תל־אביב. פרופ’ נוימן מדבר על החיים והופעת המודעות.
אסא כשר
החיים מאופיינים על ידי תהליכים כמו התרַבּות, חילוף חומרים ואנרגיה, ויסות עצמי ותגובה לאותות חיצוניים, וכן על ידי מבנים מורפולוגיים מסוימים (התא כיחידת יסוד) הקיימים בהם והרכב כימי מסוים (חלבונים, חומצות גרעין, שומנים, פחמימות ועוד). המודעות שלנו היא מכלול התחושות, הרגשות, המחשבות והרצונות שלנו וכן תכונות של מזג או אישיות, כגון נדיבות, אומץ ושאפתנות.
במשך כשני מיליון שנה גדל נפח גולגולתו של האדם בערך פי שלושה. בכל ההיסטוריה של החיים על פני כדור הארץ לא מוכר גידול מהיר כזה של איבר כלשהו
טיבם של המבנים והתהליכים של האורגניזם החי הולך ומתפענח בעזרת מדעי הטבע — הביוכימיה, הביופיסיקה, הקיברנטיקה ומדעי הטבע האחרים. המודעות, לעומת זאת, לא ניתנת להכרה על ידי החושים והחקר המדעי, וכל אחד מכיר אותה אצל עצמו בלבד, ובאופן בלתי-אמצעי.
ההגות המערבית, שעוצבה במידה רבה על ידי הפילוסופיה הקרטזיאנית ועל ידי הגישה הנוצרית, רואה את האדם כמורכב מגוף חומרי ומנשמה לא-חומרית השוכנת בתוכו. למרכיב החומרי יש כל תכונות החומר — הוא בעל מאסה, נפח, הרכב כימי וכיוצא באלה; ואילו הנפש, לפי תפיסה זו, היא מרכיב לא-חומרי — היא ה״אני״ החושב, המרגיש והרוצה. שני המרכיבים, הגוף והנפש, נתפסים כקשורים באופן הדוק זה אל זה וכמשפיעים זה על זה — מבלי שטיבו של קשר זה יהיה מובן. גישה חלופית, המנוגדת לגישה הקרטזיאנית, שתוצג להלן, היא הגישה הנטורליסטית או הביולוגית. על פי גישה זו, המנטליות (Mind) איננה רוח רפאים תלושה מהגוף, השוכנת בפרוזדורי המוח, כי אם אופן שבו האורגניזם בא במגע עם העולם, מבאר אותו ופועל עליו; המנטליות היא מערכת של כשרים שהתפתחו באבולוציה, בדומה לחיים, שאף הם מערכת של כשרים שהתפתחו באבולוציה.
מה ההבדל בין גרגר אדמה ובין זרע חיטה? לזרע יש תכונות פוטנציאליות מסוימות שאין לגרגר האדמה. בעוד גרגר האדמה הוא אינרטי ובלתי משתנה, הרי הזרע, בתנאים מסוימים, ינבוט ויתפתח לנבט. האם השינויים בזרע הם תוצאה מכך שפעל עליו גורם נוסף, כעין ״כוח חיים״? לא, כיום לא יטען כמעט איש טענה ממין זה. מה שמייחד את הזרע הוא הרכב כימי מסוים ואירגון כלשהו של חומרים כימיים אלה.
מה ההבדל בין צמחים ויצורים פשוטים ובין בעלי-חיים? גם כאן, ההבדל העיקרי הוא בכשרים מסוימים שיש לבעלי-חיים ואין לצמחים. שתי תכונות מרכזיות ראויות לציון (בהקשר של האבולוציה של מערכת העצבים והמנטליות) — בעלי-חיים קולטים אותו מהסביבה בעזרת חושיהם: הראייה, השמע ויתר החושים, והם בעלי תפיסה, פרצפציה; והתכונה השנייה, תנועתיות — היכולת לנוע ממקום למקום. אין זה נועז מדי לייחס לבעלי-חיים מפותחים, שיש להם כושר תנועה ושהם במגע פרצפטואלי עם סביבתם, האמנות (Beliefs) שמקורן בפרצפציות שלהם, ונטיות (Desires) ודחפים המשפיעים על תנועותיהם, כמו למשל, הדחף לחפש מזון כאשר הם רעבים.
מה מאפשר קיום תכונות אלה?
כשם שהחיים הם ביטוי של אירגון מסוים ושל פעילות מסוימת של החומר, כך התהליכים המנטליים הם ביטוי של אירגון מסוים ושל פעילות מסוימת של מערכת העצבים (ובייחוד) של המוח. מן הדין להוסיף, שקביעה זו היא לפי שעה כללית בלבד.
מדקארט למדנו שרק לבני-אדם יש נשמה. בעלי-חיים, לפי הבנתו, הם אוטומטים. ייתכן שאת מקור האבחנה הזאת יש לחפש בשמועה שלא היתה לו חיית-בית. את הנשמה הוא תפס כאחדות הכוללת את התבונה, את היכולת לדבר, וכן את החישה ואת הפרצפציה. ומאחר שלדעתו לבעלי-חיים אין יכולת לדבר והתנהגותם היא לא תמיד תבונית, הוא גוזל מהם גם את האיכויות האחרות שהוא ייחס לנשמה.
קיום פער מוחלט בין בעלי-חיים ובני-אדם, או בין אוטומטים ויצורים תבוניים מושלמים, אינו מתיישב עם התפיסה הדארווינית. מאז דארווין ברור, שגופו של האדם הוא תוצר של מיליוני שנים של אבולוציה ושמבנהו דומה בפרטים רבים לגופם של בעלי-חיים. אפשר למשל להראות בנקל את הדמיון הבסיסי שבין יד האדם, כנף העטלף וסנפיר הלווייתן. דארווין שיכנע אותנו שהאדם התפתח באופן הדרגתי מיצורים שקדמו לו. על סמך תצפיותיו ומחקריו הוא הגיע למסקנה שלא רק תכונותיו האנטומיות, הפיסיולוגיות וההתנהגותיות של האדם ראשיתן בבעלי-חיים שמהם הוא התפתח, כי אם גם תכונותיו האמוציונליות והמנטליות. מאז דארווין התוספו עדויות רבות מאוד המחוקות את קביעתו.
על פי התיאוריה האבולוציונית — מבנים, תהליכים פיסיולוגיים ודגמי התנהגות נוצרו באורגניזם והשתמרו24 במהלך האבולוציה כדי לשרת את שרידותו והתרבותו. אם אנו רואים במנטליות תוצר ביולוגי של התהליך האבולוציוני, מן הראוי לשאול: אלו מטרות שירתו התופעות המנטליות באבולוציה של האורגניזמים? למה, או לשם מה קיימות תופעות מנטליות, מה הפונקציה או הפונקציות שלהם? שאלה זו שונה באופן קטגורי מן השאלה, כיצד תהליכים מוחיים גורמים לתהליכים מנטליים או מתבטאים בהם.
דרגות של מנטליות
המודעות האנושית, מה שמכנים לפעמים נפש, איננה ישות שהתוספה לגוף, אלא היא שיאו של תהליך התפתחותי, שראשיתו בהופעת דרגות פשוטות של מנטליות ביצורים פשוטים.
כיצד נדע אם לבעלי-חיים יש מנטליות, שהרי אין אנחנו יכולים לשאול אותם? המתודה המדעית, המנסה להשיב על שאלות, מסתמכת לא פעם על עדויות עקיפות ונסיבתיות. בהעדר תקשורת מילולית עם בעלי-חיים, מספקים חקר ההתנהגות, חקר מבנה החיים החברתיים, אופני התקשורת, כושר הלמידה, היכולת לפתור בעיות וכן חקר מבנה המוח ופעולתו — עדויות לקיום תהליכים מנטליים.
האם לבעלי-חיים יש אינטליגנציה?
במהלך האבולוציה קדמה הידיעה ההתנהגותית לידיעה הפרופוזיציונית. העכבר “יודע״ להתמצא במבוך, מבלי שידיעתו תהיה ידיעה מפורשת. זהו ההבדל בין לדעת ״איך״ ולדעת ״אודות״, שהיא ידיעה ייחודית לבני-אדם.
ניתן לזהות דרגות של מנטליות ומרכיבים שונים, של מנטליות, שהתפתחו במהלך האבולוציה בזה אחר זה, או במשולב, בשירות ההתנהגות. תחילה הופיעו התגובתיות וההתנהגות הרפלקסיבית, וכן למידה פשוטה (למידה לא-אסוציאטיבית), אשר ספק אם ראוי לכנות אותן מנטליות. בשלב מסוים במהלך האבולוציה הופיעו מנגנוני למידה המסתמכים על הזיכרון, המשרתים את האורגניזם בנסיבות משתנות.
תחושות כמו כאב, רעב ופחד — נוצרו אצל בעלי-חיים כדי לדרבן או למנוע התנהגות מסוימת. תחושת הפחד, למשל באה להתריע על סכנה, ותחושת נועם באה להעצים התנהגות מועילה. בניסוי מפורסם החדירו אלקטרודות זעירות לאיזור מסוים (היפוטאלאמוס) במוחו של עכבר, ואת הפעלת האלקטרודות מסרו לעכברים עצמם: זרם החשמל הופעל רק כאשר העכבר יצר מגע באמצעות מתג חשמלי שהוצמד לרגלו; התברר, שהעכברים אינם חדלים לחבר את המתג — כ-8000 פעם בשעה, שהם אינם אוכלים ואינם באים במגע מיני בכל שעות היממה. נראה שהזרם החשמלי החלש הפעיל תאי עצב המצויים באיזור העונג. מניחים שתאים אלה מופעלים בדרך כלל אצל אותו בעל-החיים כאשר הוא מספק את דחפיו הבסיסיים — רעב, צמא, מין וכיו״ב.
האם לבעלי-חיים יש אינטליגנציה? השאלה היא איך מגדירים אינטליגנציה. אם אינטליגנציה היא היכולת להתמודד עם אתגרים חדשים של הסביבה שלא באמצעות התנסות המתוכנתת באופן קשיח על ידי הגנים — התשובה היא כן.
התנהגויות מורכבות של בעלי-חיים לא תמיד ניתנות להסבר ביהביוריסטי1 של גירוי ותגובה, ולכן הוצע שבעלי-חיים אלה יוצרים במוחם ״מפה״ או ״מודל״ של הסביבה החיצונית, המשמשים אותם לצורכי ניווט ובהתנהגויות אחרות. אין אנו יודעים אם ייצוגים פנימיים אלה מלווים בהיבט סובייקטיבי.
אחד המדדים של אינטליגנציה הוא היכולת ליצור קטגוריות. הביולוג האמריקני ריצ׳ארד הרנשטיין, שגידל יונים בתנאי מעבדה, הקרין לפניהן אלפי שקופיות של צילומי עצמים שונים. היונים נהגו לנקר את השקופיות באקראי. הרנשטיין בחר שקופית מסוימת, של עץ, למשל, וכאשר ניקרה אותו היונה, הוא תיגמל אותה. התברר, שהיונים למדו במהירות לבחור את השקופיות שבהן הופיעו עצים בעלי גודל וצורה שונים, למרות שהן מעולם לא ראו צורת עץ. כיוון שהן גודלו במעבדה, הסיק הרנשטיין מניסוייו, שליונים ישנה היכולת ליצור קטגוריות ושיכולת זו טבועה בהן מלידה. ייתכן שהיכולת ליצור ולתכסס (Manipulate) קטגוריות מאפשרת להן לבצע ״ניסויים״ קוגניטיביים, כלומר, להעריך אלטרנטיבות שונות ולתכנן תוכניות פשוטות, למרות שהן חסרות יכולת לשונית.
התפתחות המוח בתהליך האבולוציה
הדרגות הגבוהות של התודעה האנושית, החשיבה והאינטליגנציה, התפתחו מן המנטליות של בעלי-חיים, שהיא עצמה מושתתת על היכולת לתפוס, להתנסות, לזכור, ללמוד וליצור ייצוגים מנטליים. המנטליות המפותחת של האדם התפתחה באבולוציה בצמוד להתפתחות המוח וגידולו. במשך כשני מיליון שנה גדל נפח גולגולתו של האדם (ואיתו נפח המוח) בערך פי שלושה — מ-500 ס״מ מעוקבים ל-1400 ס״מ מעוקבים. בכל ההיסטוריה של החיים על פני כדור הארץ לא מוכר גידול כה מהיר של איבר כלשהו. גידול המוח היה כרוך ב״מחיר״ רב; לרשותו של כל אורגניזם עומדת כמות מוגבלת25 של אנרגיה המתועלת לצרכים שונים. והנה, מוחו של אדם בן ימינו צורך כ-12% מאספקת הדם של הגוף, אף כי הוא תופס רק 2% מנפח הגוף. המוח הגדול גם מקשה מאוד בשעת הלידה, כאשר ראשו הגדול של היילוד עובר בתעלת הלידה הצרה. אין זה מפתיע שהעונש שהוטל על חווה על שאכלה את הפרי האסור מעץ הדעת היה ״בעצב תלדי בנים״.
בהסתגלות לאלו אתגרים סביבתיים חלה ההתפתחות המהירה של המוח והתודעה — על אף המחיר הגבוה? התשובה היא שהתפתחות זו לא היתה בגדר תשובה לבעיות האקולוגיות של הסביבה הדוממת (אקלים, מקורות מזון וכו׳), כי אם מענה להופעת התרבות (במובן של Culture) והיחסים החברתיים המורכבים בחברות האדם הקדמון. באבולוציה של האדם התרחשו לפני כארבעה מיליון שנה שינויים שהביאו להזדקפות, למעבר להליכה על שתיים, וכתוצאה מכך לשיחרור הידיים. בעקבות שינויים אלה החלו להופיע אצל האדם תהליכי הסתגלות שלא בדרך של התפתחות חושים או תכונות מיוחדות, כמו כוח פיסי וזריזות או שינויים גופניים אחרים, כי אם בעזרת כשרים לשוניים וקוגניטיביים, הגברת כושר הלמידה, כושר ההמצאה והיצירתיות. כתוצאה מהתפתחויות אלה, החל האדם לנצל עצמים קיימים, ליצור כלים ולסגל את תנאי הסביבה לצרכיו, ולא רק להסתגל אל הסביבה.
במקביל הלכו והתרחבו האינטראקציות החברתיות בין בני-האדם. הציד הקבוצתי התבסס על תיאום, שהיה כרוך בשיתוף פעולה, ועל הפצה מהירה ואמינה של מידע. אולם לצד השותפויות פעל באבולוציה של האדם גם גורם התחרות, תחרות על מקורות מזון, על בני זוג, ואולי גם על עמדה במידרג החברתי.
כתוצאה מהגברת היכולת המנטלית שלו החלה לפעול על האדם, בנוסף על האבולוציה הביולוגית — שבה הברירה הטבעית פועלת על שינויים תורשתיים אקראיים — גם אבולוציה תרבותית, אשר בה מועבר ידע מדור לדור, ומפרט לפרט לא באמצעות הגנים, כי אם בדרך של לימוד וחיקוי. קצב האבולוציה התרבותית עולה לאין שיעור על קצב האבולוציה הביולוגית; תוצריה יצרו סביבה חדשה לאדם והאיצו את התפתחות מוחו.
תכונות מנטליות גבוהות
מן הראוי להבחין בין מנטליות (Mind) המצויה גם אצל בעלי-חיים ובין מודעות (Conscious Experience), שהיא קרוב לוודאי ייחודית לאדם. המודעות היא זרם התודעה שכל אחד מאיתנו מתנסה בו באופן אינטרוספקטיבי וישיר, בניגוד להכרה האובייקטיבית והעקיפה של החברים שמסביבנו; במצב של ערות אנו חושבים, חשים ומרגישים; אנחנו מודעים לעצמנו ולעולם שמחוצה לנו וכן להתנהגויות שלנו ולרצונות שלנו.
קיום רצף אבולוציוני אין פירושו שבמהלך האבולוציה לא מופיעים דברים חדשים. היווצרות התא הראשון, הופעת המיניות, הופעת היצורים הרב-תאיים, היציאה ליבשה — כל השינויים האלה הם בבחינת חידוש. באשר לתכונות המנטליות הגבוהות של האדם, הדעות חלוקות בשאלה אם הן פיתוח ושיכלול של תכונות שכבר הופיעו אצל בעלי-חיים אחרים ובאיזו מידה הן חידוש. רוג׳ר ספרי (Sperry), מגדולי חוקרי המוח, טוען שהופעת המודעות היא חידוש רדיקלי או בלשונו — לפני הופעת המודעות היתה האבולוציה בבחינת ״דרמה המתרחשת ללא קהל״.
בשלב מסוים באבולוציה של המנטליות האנושית הופיע הכושר לראות את הנולד. בעוד הזיכרון הוא גורם גם בהתנהגות בעלי-חיים, הרי ראיית הנולד היא ייחודית לאדם2 . כדי ליצור כלי מורכב היה על האדם לדמיין בראשו תמונה של הכלי המוגמר לפני שניגש לעשייתו; כדי להשתתף בציד היה עליו לתכנן את התנהגותו מראש. התפתחויות אלה חלו בד בבד עם התפתחות הכושר הלשוני, והיו מותנות בקיומו.
המנטליות הגבוהה של האדם התפתחה גם כתשובה לנסיבות משתנות. מצבים בלתי-צפויים ומצבים של קונפליקט שכיחים במיוחד בהיתקלויות עם אדם אחר, שכיצור אינטרסנטי גורם להיווצרותם. שום היבט של הסביבה לא היה כה בלתי-צפוי באבולוציה של האדם כמו התגובות של הזולת.
אחת הדרכים להסתגלות לנסיבות משתנות ובלתי-צפויות היא פיתוח כושר הלמידה. אמצעי אחר, שהעניק יתרונות רבים בנסיבות אלה, היה מנגנון הסימולציה — היכולת לדמיין את האלטרנטיבות השונות, לבנות מודל של הסביבה החיצונית ולבצע ניסויים בראש. ניסויים מחשבתיים הם מהירים וזולים לאין שיעור מניסויים בפועל בעולם המוחשי.
לפני הופעת המודעות היתה האבולוציה בבחינת דרמה המתרחשת ללא קהל
כיצד התפתחה המודעות באבולוציה? הוצעה היפותזה26 שהמודעות מתבססת על הכושר הייצוגי. במוחם של בעלי-חיים גבוהים (יונקים) נוצרים ״ייצוגים״ של אירועים ועצמים המצויים בסביבתם. ייצוגים או ״מפות קוגניטיביות״ אלה מארגנים את הקלט התפיסתי של בעל-החיים ומשמשים אותו בהתנהגותו. לפי היפותזה זו התפתח בשלב מסוים באבולוציה במוחו של האדם איזור שחל בו ייצוג חוזר (Re-representation) של חלק מהייצוגים המצויים במערכת הייצוגית שלו, שהוא הוא הבסיס למודעות.
אבות אבותינו האבולוציוניים היו בעלי כשרים מנטליים, אך הם היו חסרי מודעות; היו להם מוחות מורכבים, מוטיבציות מורכבות ומכניזמים לעיבוד מידע. המנגנונים הביהביורליים שלהם שירתו אותם בנאמנות, כשם שהם משרתים בנאמנות בעלי-חיים רבים החיים כיום. הם יכלו לעקוב אחרי התנהגות הפרטים האחרים שבסביבתם, אך מעקב זה היה כאילו ״מבחוץ” — מעקב אחרי התנהגות מסוימת, שבאה אחרי גירוי זה או אחר. המודל הביהביוריסטי של האדם (השולל ממנו את התודעה) מייצג בדיעבד (וכקריקטורה) את אבותינו האבולוציוניים חסרי המודעות.
בנסיבות של תחרות חברתית עזה בין בני-אדם הופיע כנראה גם הכושר לאינטרוספקציה, שבעזרתו יכול האדם לעמוד על הקשר שבין הגירוי והתגובה אצל עצמו ״מבפנים”. באופן זה התחיל האדם להבין שאין חיפוש מזון ללא רעב, בריחה — ללא פחד, ותוקפנות — ללא כעס. בהסיקו מהבנת מניעי התנהגותו שלו עצמו על מניעי התנהגותם של האחרים, הוא ניסה, אף כי לא תמיד בהצלחה, “לנחש״ את המחשבות והרגשות של הזולת. ישנה טענה, שהמוח הנפוח של האדם, בעל הכושר המתמטי, לא נוצר באבולוציה אלא כדי לשרת ביעילות ובתיחכום את האינטרסים של הפרט בתחרותו עם מתחריו. אמנם על-פי התיאוריה הדארווינית, גורם התחרות הוא הגורם המניע את התהליך האבולוציוני בכל קבוצות האורגניזמים, אולם התחרות החברתית והקונפליקטים הבין-אישיים אצל האדם היו (והינם! ) עזים במיוחד. הכושר השכלי המפותח של האדם ויכולתו להונות את הזולת ולנקוט תחבולות אחרות, היוו ״לחץ סלקטיבי” להמשך הגברתן של אותן תכונות עצמן ולהמשך גידולו והתפתחותו של המוח.
קצב האבולוציה התרבותית עולה לאין שיעור על קצב האבולוציה הביולוגית
המודעות קשורה באופן הדוק ללשון. יש המייחסים גם לבעלי-חיים שונים ״לשון״, אולם זו מוגבלת להעברת אותות תקשורתיים ולביטוי מצבים ריגושיים. משלוח אותות מבעל-חיים אחד לחברו מעורר אצל הקולט תגובות מסוימות
27 
ללא התערבות התודעה. לעומת זאת, לאדם יש צורך להבין את המלים והמשפטים של הדובר. בני-אדם משתמשים באופן מודע ומכוון במלים לציון אובייקטים ולציון קטגוריות. ראשיתה של קטגוריזציה מצויה אמנם גם אצל בעלי-חיים, אך באדם מצטרפות הקטגוריות זו לזו בעזרת הלשון, מגדירות באופן הדדי זו את זו באלפי דרכים שונות ויוצרות רשת של המשגות מופשטות ומורכבות. בהשוואה למוגבלותה של התקשורת אצל בעלי-החיים, הלשון האנושית היא אמצעי תקשורתי בעל טווח רחב מאוד ויכולת ביטוי עשירה.
המודעות האנושית היא שיאו של תהליך התפתחותי שראשיתו בהופעת דרגות פשוטות של מנטליות ביצורים פשוטים
הלשון הרחיבה את הכושר המנטלי של האדם ונתנה לו צביון ייחודי. הכושר של האדם להסמלה פתח לפניו פרספקטיבות חדשות, שאינן קשורות לצרכים ולגירויים חושיים מיידיים. בעזרתו מודע האדם לעבר, להווה ולעתיד. בעזרת הלשון יכול האדם להתייחס לאפשרי ולמתקבל על הדעת, למוחשי ולבלתי מוחשי, למצוי ולנעדר, למציאות ולפנטסיה.
מרכיב אחר, המתבסס על המודעות והמהווה חלק ממנה, הוא הרצון המכוון את מעשינו. הרצון אמנם גלוי רק לבעליו, ולכן הוא חלק ממה שמכונה רשות הפרט, אך ביטויו ההסתגלותי הוא ברשות הכלל3 . באבולוציה של היצורים החיים קדמה הופעת ההתנהגות הלא-רצונית והלא-מודעת להתנהגות הרצונית. שינויים בהתנהגות הלא-רצונית, בדומה לשינויים בכל תכונה אחרת, התפתחו בתהליך האבולוציה באופן איטי. לעומת זאת, את התנהגותו הרצונית והיזומה יכול האדם לשנות במהירות. ליכולת זו נועד ערך הסתגלותי רב, בייחוד לנוכח קשיים בלתי-צפויים ושינויים פתאומיים.
כאשר אנחנו פועלים בצורה מסוימת כדי להשיג מטרה כלשהי, אנחנו מייחסים את השגתה לרצון שלנו. זהו הסבר טלאולוגי, שהאדם מייחס להתנהגות של עצמו ולהתנהגויות של בני-אדם אחרים. תופעה זו והסבר זה שונים מסידרה של תופעות ביולוגיות ומן ההסברים להן, כמו שמירה על הרכב קבוע של הדם, קיום של סחירות ורצף בהתפתחות הפרט מתא הביצה ועד לייצוג המבוגר, או נדידת דג הסלמון אלפי ק״מ לפני שהוא מטיל את הביצים. כל אלה הן תופעות המכוונות למטרה, אך הן תופעות מכניסטיות ולא מודעות. הן מכונות תופעות טלאונומיות. לעומת זאת, התנהגות טלאולוגית, מודעת והתכוונותית, היא ייחודית לאדם, והופעתה היא שלב באבולוציה של החיים.
אין אני מתייחס כאן למחלוקת הפילוסופית העתיקה בין הדטרמיניסטים ומתנגדיהם בשאלת הרצון החופשי, כלומר בשאלה אם העולם הוא עולם דטרמיניסטי, שבו כל תופעה ותנועה נקבעות על ידי תופעות קודמות, כי אם לפונקציה שממלאת התחושה הסובייקטיבית שלנו שאנחנו יכולים לשלוט בהתנהגותנו.
מתי החל האדם להיות מודע לעצמו? מתי הוא החל להשתמש במלה ״אני״? זאת אין אנחנו יודעים. הפסיכולוג ג׳וליאן ג׳ימס הציע תיאוריה נועזת, שלפיה היווצרות תודעת האני איננה פרי תהליכים ביולוגיים, כי אם תוצאה של תהליכים חברתיים והיסטוריים ייחודיים שהתרחשו רק לפני כשלושת אלפים שנה. בעבר הרחוק יותר חי לדבריו האדם בחברה סמכותית והיררכית, והיה משולל מודעות עצמית28 ונטול רצון משל עצמו; התנהגותו הונחתה על ידי קולות פנימיים, שנתפסו על ידו כציווי האלים. כתוצאה מאסונות הטבע, נדידת עמים ומפגש בין תרבויות התערערו סדרי חברה אלה, ודבר זה הביא להופעת המודעות העצמית, לתפיסת ה״אני” ולבחירה האישית. תהליכים אלה שירתו את האדם בהתמודדות שלו עם אתגרים ומתחים חדשים, אך גם הולידו את הספק והחרדה.
קיום מודעות עצמית הוא תנאי להיווצרות דימוי עצמי, שהוא גורם מרכזי בהכוונת ההתנהגות. הדימוי העצמי של האדם מתעצב בתקופת הילדות והנעורים, כתוצאה מהתנסויותיו עם הוריו ועם אנשים קרובים אחרים. הפוטנציאל להיווצרות דימוי עצמי אצל האדם הוא ביולוגי; הוא קשור הן לתכונותיו המנטליות והן לעובדה שהוא נולד חסר ישע ותלותי; אך תכניו — משמע, תחושת האוטונומיה שלו, השאיפות, המטרות, והערכים שלו, מעוצבים על ידי גורמים פסיכולוגיים, חברתיים ותרבותיים.
תוכני התודעה האנושית
ההיבטים המרכזיים של התודעה האנושית: היכולת ללמוד שפה והחשיבה בקטגוריות של זמן, חלל וסיבתיות עוצבו בתהליך האבולוציה והם טבועים באדם מלידה. קטגוריות בסיסיות אלה נוצרו והשתמרו באבולוציה כיוון שהן ענו על צורכי הקיום. כך, למשל, הקטגוריה של הסיבתיות מותאמת לקיום סדירויות בין תופעות שונות בטבע. גם החשיבה הדדוקטיבית באה בראש ובראשונה לענות על צרכים קיומיים. אותו אדם קדמון שראה נמר נכנס למערה ולא ראה אותו יוצא ממנה, אך לא הסיק מכך דבר, סמך רק על חושיו ונכנס בעקבותיו למערה — הוא והגנים שלו נשארו שם… הוא לא נמנה עם אבותינו.
הקביעה שקיימת ידיעה טבועה מלידה אין פירושה שהיא קיימת בצורה מושלמת כבר עם לידת התינוק ואף אין היא ידיעה ספציפית ומפורשת; איש לא נולד עם ידיעת לוח הכפל או התנ״ך. הקטגוריות הבסיסיות של זמן, חלל, סיבתיות — כפי שהראה ז׳אן פיאז׳ה, נבנות בתהליך התפתחותי הדרגתי, כתוצאה מאינטראקציה של הילד עם סביבתו החברתית.
הידיעה כיצד הגנים (באינטראקציה עם הסביבה) קובעים התנהגות, דחפים או כשרים מנטליים, היא לפי שעה דלה מאוד, אך אנו יודעים שהם עושים זאת. כדי להבין את הקביעה שבגנים נמצאים כשרים כלליים, כמו היכולת ללמוד שפה כלשהי לעומת האי-יכולת ללמוד שפה מסוימת, ניעזר באנלוגיה מתחום התנהגותם של בעלי-חיים. אפרוח של אווז שבקע מביצתו מתלווה לאובייקט הראשון הנמצא בסביבתו ומוציא קולות מסוימים. התנהגות זו היא תוצאה של הוראה גנטית שאפשר לנסחה כך: ״התלווה לאובייקט הראשון הנמצא בסביבתך״. כיוון שההוראה היא כללית, היא גורמת לכך, שבתנאים טבעיים הוא ילך בעקבות אמו, אך בתנאים חריגים הוא יכול להיצמד גם למדען מזוקן בדמותו של קונראד לורנץ. למותר להוסיף שההוראה הגנטית איננה הוראה מילולית, אך אנו מתארים אותה כאילו היתה כזאת.
הקטגוריות הבסיסיות של זמן, חלל וסיבתיות שירתו את האדם בהצלחה גם בחשיבה המדעית. המודלים של המדע הקלאסי התבססו עליהן, על יכולתנו ליצור דימויים וייצוגים תמונתיים, ועל האינטואיציות הבסיסיות שלנו.
לעומת זה הצליח האדם, באמצעות האופרציות הפורמליות של החשיבה, לבנות תמונת עולם המנוגדת לאינטואיציות הבסיסיות שלו. אם השכל האנושי נוצר ב״מערה״ כדי לשרת את צורכי הקיום היומיומיים של האדם, כיצד השכיל האדם להבין את תורת היחסות או את תורת הקוואנטים? וכיצד תוסבר הופעתו של החוש האסתטי? האם יש לו משמעות אדאפטיבית? האם הוא נגזר מכושר ההמצאה, הדמיון והיצירתיות, שהיה להם ערך הסתגלותי בתחומים אחרים?
האדם בעל המודעות תופס את עצמו כאובייקט בין אובייקטים בטבע; הוא איבד את תחושת האחדות הבלתי-אמצעית עם הטבע ונעשה מודע לזמן החולף ולמותו שלו.
האם היבטים אלה של המודעות הם אדאפטיביים? מן הראייה הביולוגית לא מתחייב שכל תכונה ביולוגית כשלעצמה תהיה בהכרח אדאפטיבית; לתכונה אדאפטיבית יכולות להיות תוצאות לוואי לא-אדאפטיביות. ראיית-הנולד של האדם, המאפשרת לו לצפות את העתיד ולהעלות את אפשרויותיו בדמיונו, מעניקה לו יתרון פונקציונלי אדיר; ייתכן שהמודעות שלו לזמן ולמותו שלו אינן אלא תוצאות לוואי בלתי-נמנעות של כשירויות אלה.
המוח האנושי התפתח באבולוציה כדי לשרת את התנהגותו של האדם, ובחרו זו את הישרדותו והתרבותו. בתהליך התפתחותי זה הלך פיקוחם של הגנים על ההתנהגות ונעשה עקיף יותר ויותר; הלכה ועלתה חשיבות הלמידה, שנעשתה גמישה יותר וחופשית יותר. מפנה מהפכני וביטוי מובהק לחריגותו של האדם אל מעבר לביולוגיה ניתן לראות בכך שעל אף העובדה שהאדם, ככל יצור ביולוגי, מונע על ידי דחפים וצרכים, הרי כבעל מודעות ורצון חופשי הוא יכול, בהתנהגותו, להשתחרר מפיקוח הגנים, ואפילו להפר את הצו הגנטי הבסיסי — ״פרו ורבו״. ■
במחצית הראשונה של המאה העשרים חלה פריחה של האסכולה הביהביוריסטית בפסיכולוגיה, הביהביוריזם שאף לטהר את הפסיכולוגיה מן השימוש במושגים מנטליים (כמו תחושה ותודעה) והתיימר להסביר את כל תופעות ההתנהגות והלמידה (באדם ואצל בעלי-חיים) בעזרת גירויים ותגובות, שהם נתונים הנראים לעין ומאפשרים מעקב אובייקטיבי. הביהביוריסטים התעלמו מקיום תהליכים פנימיים שמתרחשים אצל הלומד בתהליך הלמידה. ↩
גם לבעלי-חיים יש ״ציפיות״ מסוימות. בעלי-חיים רבים מסוגלים לקשר בין אות מסוים ואירוע שעתיד להתרחש, אולם רק בתנאי שמרווח הזמן ביניהם מוגבל לכמה עשרות שניות. ידוע אמנם על תופעות שרווח הזמן בין האות וההתנהגות הוא שעות מספר, אך אלה נמצאו רק לגבי רפרטואר מצומצם של אותות והתנהגויות שתוכנתו באופן גנטי כהתאמה לנסיבות אקולוגיות ייחודיות. ↩
בספרות הפילוסופית הדנה בקשר שבין הגוף והנפש, או בין המוח והתודעה, קיימת האבחנה ההכרתית (האפיסטמולוגית) בין ״רשות הכלל״ ל”רשות הפרט”. דברים המוגדרים מבחינת מיקומם במרחב, מבחינת נפחם, המאסה שלהם, ההרכב הכימי וכדומה, ניתנים לביטוי בקטגוריות של מדעי הטבע ולתצפית לכל האדם, ולכן הם שייכים לרשות הכלל. לעומת זה רגשות, ציפיות או רצונות, מוכרים הכרה ישירה רק על ידי בעליהן ולא על ידי שום אדם אחר, ולכן הם שייכים לרשות הפרט. ↩
