הקדמה:
על פי העיקרון האנתרופי (האנושי), היקום שלנו נבחר מבין כל היקומים האפשריים על ידי העובדה שעלינו להיות נוכחים בו על מנת שנוכל לצפות בו. מכאן משתמע, שהיקום לא היה יכול להתקיים בלי שיהיו באיזשהו מקום יצורים בעלי הכרה כלשהי. יש המרחיקים לכת ואומרים, כי קיום הצופה הכרחי להיווצרות העולם באותה מידה שקיום העולם הכרחי ליצירת הצופה. האמנם יש משהו מיוחד באזור הזעיר של היקום שאנו חיים בו? הפיסיקאי ברנדון קרטר, מהוגי העיקרון האנתרופי, סבור שהחיים על פני כדור הארץ הם אכן מקרה פרטי וחריג ביקום. רוב הפיסיקאים חולקים עליו, אך מתקשים להפריך את טיעוניו. פרופ׳ מריו ליביו מהטכניון מעלה במאמר זה טיעון לוגי־פיסיקלי המפריך את קו מחשבתו של קרטר. העיקרון האנתרופי, אומר ליביו, עונה על השאיפה האנושית למצוא משמעות לקיומנו במה שנראה כיקום חסר מטרה, אבל חוקי הפיסיקה אינם מותנים בהופעת חיים אנושיים.50
עד לפני זמן לא רב היה מקובל לחשוב שהיקום הוא סטטי, וכי הוא משמש מעין מרחב רקע בלתי משתנה לתנועות של העצמים השמימיים. היום אנו יודעים שהיקום כולו עובר אבולוציה, וכי הוא מתפשט בעקבות המפץ הגדול שאירע לפני כ-15 מיליארד שנים.
שאלת מקומם של חיי אנוש בתוך המרחב-זמן הקוסמי הזה, מעסיקה כל הדורות מדענים, פילוסופים, אנשי דת ומיסטיקנים למיניהם. במיוחד נשאלת השאלה, כיצד קובעים התנאים ביקום את העובדה שחיים אינטליגנטיים יכולים להתפתח בו.
נשאל קודם כל את השאלה הפשוטה הבאה: האם עצם קיומנו ביקום נותן לנו איזושהי אינפורמציה על גודלו של היקום ועל גילו?
החיים שאנו מכירים מבוססים על פחמן ועל קשריו עם יסודות כמו מימן, חנקן, חמצן וזרחן (מובן שגם יסודות אחרים ממלאים תפקיד חשוב בתהליכי החיים, אבל היסודות שמנינו הם החיוניים ביותר).
הפחמן, החנקן, החמצן והזרחן לא נוצרו במפץ הגדול, אלא בריאקציות היתוך גרעיניות בתוך הליבות והקליפות הבוערות של כוכבים. כוכבים מאסיביים מגיעים בסוף תהליך התפתחותם להתפוצצות דרמטית, המכונה סופרנובה. בהתפוצצות זו מתפזר תוכן הכוכב, הכולל את היסודות שנוצרו בהיתוך הגרעיני, אל התווך הבינכוכבי (תמונות 1 ו-2). יסודות אלה משתתפים ביצירת מערכות שמש, כמו שלנו, ובסופו של דבר גם ביצירת חיים כמו שלנו. במובן זה, אנו בהחלט “אבק כוכבים”.
נובע מכך, שכדי שחיים יוכלו להיווצר חייב לפחות דור אחד של כוכבים לסיים את חייו. זמן חיים אופייני של כוכב (כמו השמש שלנו) הוא כעשרה מיליארד שנים, לכן עצם נוכחותנו ביקום דורשת שהיקום יהיה לפחות בן 10 מיליארד שנים. מכיוון שהיקום מתפשט, וממדיו נקבעים למעשה על ידי המרחק שאור יכול לעבור במשך52 גיל היקום, ממדי היקום (הנובעים מנוכחותנו בו) הם לפחות 10 מיליארד שנות אור. ביקום קטן מזה באופן משמעותי, לא היינו קיימים.
האם עובדת קיומנו ביקום נותנת לנו איזשהו מידע על גורל היקום ועל גילו?
מעניין שקיים אך מירווח זמן מסוים בהיסטוריה של היקום שבו יכלו החיים להיווצר (ואמנם נוצרו). מירווח זה של זמן מוגבל מצד אחד על ידי הדרישה שעל היקום להיות מספיק קר (משמע מספיק רחוק בזמן מהמפץ הגדול, שכן היקום מתקרר עם התפשטותו), כך שכוכבים יוכלו להיווצר וגם התהליכים הביוכימיים המאפיינים את החיים יוכלו להתרחש; מצד שני, מירווח הזמן מוגבל על ידי העובדה שעל כל הכוכבים ״לשרוף” את עצמם (בתהליכים גרעיניים) ולמות אחרי כמאה מיליארד שנים. לכן, אין זה מפתיע שאנו מוצאים את עצמנו חיים ביקום שהוא בן כ-15 מיליארד שנים (איור 3). לו היקום היה נוצר ממפץ גדול אחר, שגודלו כגודל גלאקסיה אחת בלבד, הוא היה מתקיים רק כחודש ימים, ובזמן כזה לא היה ניתן לפתח את היסודות הנחוצים ליצירת חיים.
קבועי הטבע ותנאי ההתחלה
המבנה היסודי של היקום נקבע למעשה על ידי הערכים של מספר גדלים, קבועים בזמן, הקרויים קבועי טבע. קבועים אלה כוללים את ערכי העוצמה של ארבעת הכוחות היסודיים המוכרים לנו: כוח הכבידה (האחראי בין השאר לכך, שעצמים על פני כדור הארץ אינם עפים באוויר ושכוכבי הלכת נעים מסביב לשמש), הכוח האלקטרומגנטי (האחראי לכל התופעות החשמליות והמגנטיות, ושהודות לו קיימים מוצקים ונוזלים), הכוח הגרעיני החזק (הקושר את החלקיקים בגרעין האטום), הכוח הגרעיני החלש (האחראי למשל להתפרקויות רדיואקטיביות מסוימות).
קבועים נוספים המעצבים את מבנה היקום הם למשל היחסים בין המאסות של החלקיקים היסודיים, מהם בנוי החומר ביקום (לדוגמה, מאסת הפרוטון גדולה פי 1840 בערך ממאסת האלקטרון), מהירות האור וקבוע פלנק (המאפיין תופעות קוואנטיות). לערכים הקיימים של קבועי הטבע אין כיום הסבר מדעי, ועל כן אחת ממטרות הפיסיקה היא להגיע ל״תיאוריה של הכל״ (theory of everything), שתסביר גם את הערכים של קבועי הטבע.
חשיבותם של קבועים אלה אינה רק תיאורטית. מסתבר שאם היה חל בהם שינוי, היה נוצר יקום שונה בתכלית מזה המוכר לנו. לדוגמה, ממדי האטום נקבעים על ידי חוזקו של הכוח האלקטרומגנטי, הפועל בין הפרוטון והאלקטרון, ועל ידי מאסת האלקטרון. הממדים של כוכבי הלכת נקבעים על ידי שיווי המשקל בין כוח הכבידה (הפועל בין כל חלקיקי המאסה של כוכב הלכת) לבין הכוחות החשמליים הפועלים בין האטומים. לולא התנגדות הכוחות החשמליים, היה כוכב הלכת קורס למרכזו תחת כוח הכבידה. יתרה מזו, אפילו גודלם המירבי של בעלי החיים על פני כוכב לכת מותנה בכך שכוח הכבידה של כוכב הלכת לא יגרום לשבירת הקשרים המולקולריים בגופם של בעלי החיים. כלומר, ממדי גופם נקבעים למעשה על ידי היחס בין העוצמות של כוח הכבידה והכוח האלקטרומגנטי. זאת ועוד, שינוי במאזן הכוחות בין הכוח הגרעיני החזק והכוח האלקטרומגנטי יכול לגרום לפירוק גרעיני האטומים; שינוי היחס בין הכוח האלקטרומגנטי וכוח הכבידה יכול לגרום לכך שכוכבים וכוכבי לכת לא יתקיימו.
סוג אחר של גדלים פיסיקליים, הקובעים את מבנה היקום, קשור במצבו ההתחלי של היקום, כלומר בתנאי ההתחלה שלו. תנאי ההתחלה יכולים למשל לקבוע את קצב ההתפשטות של היקום, את כמות המאסה שלו ואת רמת הגבשושיות שלו (הגבשושיות משקפת סטייה מצפיפותו האחידה של החומר ביקום הבראשיתי ומאפשרת ליצור גלאקסיות, כוכבים וכו׳).
צירופי מקרים מוזרים
כאשר בודקים את ערכם המספרי של צירופים שונים של קבועי טבע, מגלים לעיתים התלכדויות מפתיעות בין שני מספרים שנגזרו מקבועים שונים לגמרי. כך, למשל, אם מחשבים את היחס בין גיל היקום (שהוא כ-15 מיליארד שנים ונקבע על פי קצב התפשטות היקום) לבין משך הזמן שנדרש לאור כדי לחצות את קוטר האטום, מקבלים מספר הקרוב ל-104054 (אחד וארבעים אפסים); נסמן מספר זה ב-N1. אם מחשבים את היחס בין הכוח החשמלי הפועל בין פרוטונים ואלקטרונים לכוח הכבידה הפועל ביניהם – מקבלים מספר הקרוב מאוד בערכו למספר הקודם (1040); נסמן מספר זה ב-N2. העובדה ששני מספרים כה גדולים, שחושבו מקבועי טבע לכאורה שונים לגמרי, קרובים כל כך בערכם, הפתיעה מאוד את הפיסיקאי הבריטי, חתן פרס נובל, פאול דיראק. יתרה מזו, המספר השני (N2) הוא אמנם קבוע, אבל המספר הראשון (N1), הכולל את גיל היקום, משתנה עם הזמן. נשאלת אם כן השאלה, מה המיוחד בגיל הנוכחי של היקום שגורם להתלכדותם של שני מספרים אלו? המצב אפילו מפתיע יותר כאשר בודקים אלו תנאים חייבים להתקיים כדי שחיים מן הסוג המוכר לנו (המבוססים על פחמן) יתפתחו ביקום. מתברר שמספר גדול של התלכדויות וצירופי מקרים, בעלי איזון עדין מאוד, חייבים להתקיים בו זמנית. נתבונן בדוגמה אחת של צירוף מקרים כזה. הפחמן הוא אולי אבן היסוד החשובה ביותר של החיים המוכרים לנו. שרשרת הריאקציות הגרעיניות, היוצרת את הפחמן בטמפרטורות העצומות במרכזי הכוכבים, פועלת בשני שלבים:
הפיסיקאי הבריטי פרד הויל היה הראשון שהציע לראות בתהליך זה את הדרך ליצירת הפחמן. אולם הוא גם הצביע על העובדה, כי גרעין הבריליום מאוד בלתי יציב והוא מתפרק תוך זמן קצר ביותר חזרה לשני גרעיני הליום. לכן, הריאקציה השנייה תוכל להתרחש רק אם היא בעלת תכונה מאוד מיוחדת, הקרויה ריאקציה רזוננטית. כאשר ריאקציה היא רזוננטית, ההסתברות שהיא תקרה גבוהה ביותר, והיא קורית לכן תוך זמן קצר מאוד. במקרה שלפנינו, אם הריאקציה השנייה רזוננטית, היא יכולה להתרחש לפני שגרעין הבריליום מספיק להתפרק חזרה. בכדי שריאקציה תהיה רזוננטית – חייב להתקיים התנאי הבא: סכום האנרגיות הגרעיניות של שני המגיבים (במקרה זה בריליום והליום) חייב להיות נמוך, אבל נמוך אך במעט מאוד מרמת האנרגיה של התוצר (במקרה זה פחמן). מתברר שסכום האנרגיות של בריליום והליום הוא 7,370 מיליון אלקטרון וולט, שהוא אך מעט פחות מן האנרגיה של גרעין הפחמן, 7,656 מיליון אלקטרון וולט. צירוף מקרים נדיר זה מאפשר את יצירת הפחמן בכוכבים ופותח פתח ליצירת חיים המבוססים על פחמן.
כרי לגרום ליקום להתקיים, נחוצים צופים שיצפו בו
מסתבר עוד, שגם התלכדותם של שני המספרים הגדולים של דיראק (N1 ו-N2) ניתנת להסבר אם מביאים בחשבון את עובדת קיומנו ביקום. כפי שהסברנו לעיל (בפרק ממדים וזמן), עצם קיומנו קובע ליקום גיל שנע בין 10 ל-100 מיליארד שנים. עובדה זו מוציאה קודם כל את התלות בזמן שהיתה קיימת לכאורה ב-N1. כלומר, היקום שאנו נמצאים בו חייב להיות בעל גיל מסוים, השווה בערך לזמן החיים של כוכב. מתברר שניתן לבטא את זמן החיים של כוכב בעזרת קבועי הטבע, וכשעושים זאת מגלים ששני המספרים, N1 ו-N2, זהים למעשה, למרות שהדבר אינו נראה כך מראש. כלומר, שוב השתמשנו בעובדת קיומנו ביקום כדי להסביר התלכדות מוזרה של שני מספרים המוכתבים על ידי קבועי הטבע.
העיקרון האנתרופי
סוג זה של צירופי מקרים והתלכדויות בין מספרים, שחייבים להתקיים כדי שהיקום יהיה קונסיסטנטי עם עובדת קיומנו בו, הוביל את האסטרופיסיקאי ברנדון קרטר לנסח את מה שמכונה העיקרון האנתרופי החלש. וזה תוכנו: הערכים הנצפים של כל הקבועים הפיסיקליים והקוסמולוגיים הם כאלה,55 שקיימים מקומות ביקום שבהם חיים המבוססים על פחמן יכולים להיווצר, ושהיקום הוא מספיק זקן כדי לאפשר לחיים כאלה להתפתח.
חשוב להבין, שהעיקרון האנתרופי החלש איננו ספקולטיבי וגם לא שנוי במחלוקת. כל מה שהוא אומר למעשה הוא שאנחנו קיימים, ושלפיכך היקום חייב להיות קונסיסטנטי עם עובדת קיומנו. זהו למעשה ביטוי של תוצא מוכר בפיסיקה, המכונה אפקט ההחלטה (selection effect). כאשר פיסיקאי מבצע ניסוי, עליו להביא בחשבון כיצד יושפעו תוצאות הניסוי מעצם החלטתו באיזה ניסוי לבחור ובאיזו דרך לבצע אותו. נבהיר זאת באמצעות דוגמה פשוטה: נניח שרוצים לבצע ניסוי שיקבע את התפלגותה של אוכלוסיית עכברים על פי גודלם. הניסוי מבוצע כך, שמפזרים במקומות שונים אלפי מלכודות, ואחר כך מודדים את גודלם של העכברים שנלכדו. מובן מאליו שאם משתמשים במלכודות זעירות, גודלם המירבי של העכברים שייתפסו ישקף את גודל המלכודות ולא את גודלם האמיתי של כל העכברים. לכן, בהערכת תוצאות הניסוי יהיו חייבים להתחשב בעובדה זו. בדומה לזה, ברור לגמרי שתכונות היקום הן כאלה שאיפשרו את קיומנו, שהרי אנו חיים בו.
אולם, קרטר לא הסתפק בעיקרון האנתרופי החלש. הוא הציע גירסה שנייה, ספקולטיבית מאוד, שאותה כינה העיקרון האנתרופי החזק. העיקרון החזק מציע, על סמך העובדה שקיימים כל כך הרבה צירופי מקרים והתלכדויות בין מספרים שחוברים יחד ליצור תנאים להתפתחות חיים, שהיקום חייב ליצור צופים חיים באיזשהו שלב בהיסטוריה שלו.
ברצוני לציין כבר עכשיו, שהעיקרון האנתרופי החזק איננו מבוסס בשום דרך על חוקי הפיסיקה. במהותו, הוא דומה לאמונה בקיומה של אלוהות. בתור שכזה, אין בעצם אפשרות לוגית להוכיח את נכונותו כמסקנה הכרחית. באופן דומה, לא ניתן (לפחות כיום) להוכיח שהוא אינו נכון.
המהפכה הגדולה ביותר במחשבה הפיסיקלית במאה ה-20 קשורה לפיתוחה של תורת הקוואנטים. אחת ההנחות של תורה זו, כפי שפותחה על ידי הפיסיקאי נילס בוהר, היא שלמעשה לא ניתן לדבר על תופעות ועל תכונות פיסיקליות לפני שצופים בהן או מודדים אותן. יתרה מזו, פעולת הצפייה (או המדידה) עצמה משנה את המצב שבו נמצא האובייקט הנצפה. כל שניתן לחיזוי באופן מלא הוא ההסתברות לקבלת תוצאה מסוימת בעקבות הצפייה / מדידה בתופעה. יוצא אפוא, שהתכונות ה״אמיתיות” היחידות של תופעות טבעיות הן אלו שנצפות. בניסוח פשטני מעט ניתן לומר, שנחוצים צופים ביקום כדי לגרום ליקום שיתקיים. לשאלה מהן בדיוק התכונות הנדרשות מהצופה ש״מפעיל” את היקום, אין לתורת הקוואנטים תשובה מלאה לפי שעה.
הייתכנו חיים מחוץ לכדור הארץ?
החיסרון הבולט ביותר של העיקרון האנתרופי, במושגים של החשיבה המדעית, מתבטא בכך שהוא כמעט שאינו מסוגל לייצר תחזיות מדעיות הניתנות לבדיקה בעזרת ניסויים או תצפיות. האפשרות לתחזיות כאלה נחשבת לאחד המבחנים העיקריים של כל תיאוריה מדעית. לכן, העובדה שעיקרון זה, מעצם ניסוחו, אינו מוביל לתחזיות, יוצרת אצל רוב המדענים (כולל כותב מאמר זה) את התחושה שהעיקרון האנתרופי החלש הוא למעשה טריוויאלי או כמעט ריק מתוכן. לכן, מפתיע הדבר שקרטר הסתמך (1984) על העיקרון האנתרופי החלש כדי להציג ארגומנט המתיימר להוכיח שחיים אינטליגנטיים מחוץ לכדור הארץ הם כה נדירים, עד שניתן לומר כי כדור הארץ הוא המקום היחיד ביקום שמתקיימים בו חיים מפותחים.
טענתו של קרטר מבוססת בעיקר על העובדה (המוזרה גם בעיניו), שהזמן הנדרש לפתח חיים תבוניים על כדור הארץ (כארבעה מיליארדי שנים) שווה כמעט (עד כדי פקטור של 2.5) לזמן החיים הכולל של השמש שלנו (כעשרה מיליארדי שנים). הוא מניח ששני התהליכים, האבולוציה הביולוגית על כדור הארץ ותהליך שריפת הדלק הגרעיני של השמש (הקובע את זמן החיים שלה), הם בלתי תלויים זה בזה, ולכן ההסתברות אפריורי שמשך הזמן של שניהם יהיה דומה היא אפסית. קרטר בונה לכן את הטיעון הבא: נשכח לרגע מכדור הארץ ונניח שישנן ביקום מערכות רבות הכוללות כוכב מרכזי (כמו השמש) וכוכב לכת מתאים לידו (כמו כדור הארץ). עכשיו, ניתן לומר שהזמן הנדרש לפתח חיים אינטליגנטיים על56 כוכב הלכת הוא או קצר מאוד ביחס למשך חייו של הכוכב המרכזי או ארוך מאוד. כאמור, אם הזמנים הם בלתי תלויים, הסיכויים שהם שווים או כמעט שווים הם אפסיים. נבדוק כעת מה קורה בכל אחת משתי האפשרויות האלה.
האם כדור הארץ הוא המקום היחיד ביקום שמתקיימים בו חיים?
נניח שהאפשרות הראשונה מתקיימת, כלומר שהזמן הנדרש לפתח חיים קצר מאוד ביחס למשך חיי הכוכב (איור 4). כעת נבצע ניסוי מחשבתי ונחפש חיים ביקום, עד שנגיע למקום הראשון שנמצא אותם. נשאלת השאלה: האם היינו מצפים שבמקום הראשון שנמצא אותם נגלה ששני הזמנים מאוד קרובים זה לזה? מובן שהתשובה שלילית. אם איור 4 מתאר מצב טיפוסי, היינו מצפים שגם במקום הראשון שגילינו בו חיים, הזמן הנדרש לפתחם יהיה קצר בהרבה ממשך חייו של הכוכב. כלומר, אם האפשרות הראשונה נכונה, המקרה של כדור הארץ מפתיע מאוד. לעומת זאת, על פי האפשרות השנייה, הזמן הנדרש לפתח חיים ארוך מאוד ביחס למשך החיים של הכוכב (איור 5). במקרה זה החיים כמעט אף פעם לא יתפתחו, משום שהתפתחותם זקוקה לאנרגיה של הכוכב. כעת נבצע שוב את הניסוי המחשבתי של חיפוש חיים. במקרה זה ברור לנו מראש, כי במקום הראשון שנגלה חיים, שני הזמנים חייבים להיות מאוד קרובים זה לזה. הרי לא ניתן לגלות חיים במקום שבו הזמן הנדרש לפתחם ארוך מגיל הכוכב. כלומר, העובדה שבכדור הארץ שני הזמנים האלה כמעט שווים איננה מפתיעה, שהרי רק בתנאי כזה יכולים החיים להתפתח. אבל אם נתון לנו שהזמן הנדרש לפתח חיים ארוך הרבה יותר ממשך חייו של כוכב, אין אפשרות שיתפתחו חיים ביקום, ועל כן קרטר מגיע למסקנה הבלתי נמנעת (מבחינתו) שהחיים על פני כדור הארץ הם מקרה פרטי וחריג ביקום.
למסקנתו של קרטר יש כמובן תוצאות רגשיות, מעבר למשמעותה המדעית. היא נם נוגדת את העיקרון הקופרניקי, לפיו לא בני האדם ולא כדור הארץ הם תופעה יוצאת דופן ביקום. זו הסיבה שלמן פירסום מאמרו של קרטר ליוותה אותי ההרגשה שמסקנתו איננה יכולה להיות נכונה, אבל לא הצלחתי (וגם אחרים לא) למצוא את הטעות בשיקוליו. בשנת 1990, בעבודה שנעשתה בעזרת הסטודנט אריה קופלמן בטכניון, הצלחנו להראות שהארגומנט של קרטר איננו נכון, ובאותה עת להסביר מדוע משך החיים של השמש והזמן שנדרש לפתח חיים על כדור הארץ הם כמעט שווים.
טעותו של קרטר נובעת מההנחה ששני הזמנים האלה הם בלתי תלויים זה בזה, ואילו אנחנו הראינו שבעזרת הנחה פשוטה ניתן להצביע על קשר פונקציונלי בין שני הזמנים. כדי לפתח חיים תבוניים צריכה עוצמת הקרינה האולטרה סגולה, המגיעה אלינו מהשמש, להיות מתחת לערך קריטי מסוים, משום שקרינה חזקה מפרקת תרכובות אורגניות מסובכות, המאפיינות את החיים על פני כדור הארץ. מצד שני, כמות הקרינה האולטרה סגולה של כוכב נקבעת על ידי המאסה שלו, ומאחר שהמאסה גם קובעת את משך החיים של הכוכב, נוצר קשר פונקציונלי בין שני הזמנים, ובכך מתמוטטת טענתו של קרטר. העובדה ששני הזמנים כמעט שווים נובעת בעיקרה משתי סיבות: 1) מספרם הכללי של הכוכבים ומשך חייהם הולכים וגדלים ככל שהמאסה שלהם קטנה יותר; 2) הזמן הנדרש לפתח חיים עולה ככל שגדל משך החיים של הכוכב. חשוב להבהיר כי העבודה שביצענו לא מוכיחה שקיימים חיים מחוץ לכדור הארץ, אלא רק מפריכה את טענתו של קרטר (המתבססת על העיקרון האנתרופי החלש), כי חיים מחוץ לכדור הארץ הם נדירים ביותר.
לסיום, העיקרון האנתרופי החלש טריוויאלי למדי ועל כן לא שנוי במחלוקת. תרומתו היחידה היא בכך שהוא היפנה את תשומת הלב להתלכדויות מסוימות של מספרים, שנראו קודם לכן מפתיעות.
מבחינה רגשית, העיקרון האנתרופי עונה על השאיפה האנושית למצוא משמעות לקיומנו במה שנראה כיקום חסר מטרה. המתמטיקאי והפילוסוף בלייז פאסקל היטיב לבטא את חוסר האונים שהתלווה לגילוי הממדים הגדולים של היקום: “הדממה הנצחית של אותם מרחבים אינסופיים מעוררת בי חלחלה״. העיקרון האנתרופי נועד להקל את תחושת הייאוש הזאת בטענה כי הממדים הגדולים של היקום נחוצים להופעת האדם. יתרה מזו, כדי להבין את היקום, טוען עיקרון זה, עלינו להתנות את חוקי הפיסיקה בהופעת חיים אנושיים. אבל תנאי כזה הוא גורם מגביל ולא מרחיב את הדעת בעולמה של הפיסיקה. ■57
