מבנים מנטליים ושפה

מאת: טניה ריינהרט
מחשבות 66 | אפריל 1994

הקדמה:

טניה רינהרט, פרופסור לבלשנות ולתורת הספרות באוניברסיטת ת״א. את הדוקטורט בבלשנות עשתה אצל נועם חומסקי ב-MIT. (צילום: אירית זילברמן)

איורים: איתן קדמי

32

צילום: מירי דוידוביץ הפסל באדיבות כלל שיווק ומסחר (נציגת לגו)

33

הנחות היסוד: היכולת הלשונית

בשנות ה-50, שבהן החל חומסקי לפתח את תיאורית הלשון שלו, רווחה במדעי האדם הגישה שיסודה באמפיריציזם של המאה ה-17. חומסקי פתח מחדש את הוויכוח שבין האמפיריציזם והרציונליזם בשאלות הידע האנושי והמתודולוגיה של המדע. הפילוסופים האמפיריציסטים, כלוק ויום, הניחו שהאדם בא לעולם כלוח חלק, ועל הלוח הזה חורת הניסיון את אותותיו. הידע האנושי הוא אפוא סכום התנסויותיו של האדם בחייו. הרציונליסטים, ובייחוד דקארט (שבו מתמקד חומסקי בספרו ״בלשנות קרטזיאנית״), טענו שאי אפשר לגזור את הידע האנושי מסכום ההתנסויות בלבד. כדי להסביר כיצד מיתרגם ניסיון לידע, עלינו להניח מושגים ומבנים מולדים, שאליהם מתמפה הניסיון. מעמדות אלו נגזרות תפיסות שונות של טבע האדם. בתפיסה הרציונליסטית מונח הבדל מהותי בין האדם לבעלי חיים. בעוד האמפיריציסט תופס את האדם כמגיע לעולם מצויד אך ורק ביכולת ללמוד מן הניסיון, המשותפת לו ולכל בעלי החיים, מגדירים המושגים המולדים שהניחו הרציונליסטים את האדם כאורגניזם מיוחד ומבדילים אותו מבעלי החיים.

 אין כל דרך לתאר את הידע הלשוני בלי להניח מערכת מופשטת של כללים לייצור משפטים

היו סיבות רבות לכך שעד אמצע המאה ה-20 אימץ המדע את הזרם האמפיריציסטי. האמפיריציזם מקרין רושם “מדעי” יותר. הוא מניח רק מושגים ותופעות נצפים וניתנים למדידה, בעוד הרציונליסטים, עם מושגיהם המנטליסטיים המולדים, נתפסו כמעורפלים. היו גם סיבות היסטוריות להעדפת האמפיריציזם. כיוון זה הקל על הפרדת המדע מן הדת ומפיקוח הכנסייה, שכן מדע הבודק אך ורק תופעות פיסיות נצפות ומותיר את ענייני הנפש לשיפוטה של הדת אינו כה מסוכן לכנסייה. חברו לכך סיבות אידיאולוגיות, שתאמו את צרכיו של הקפיטליזם המתפתח. רעיון הלוח החלק של האמפיריציסטים הלם את תפיסת הליברליזם הקלאסי: כל בני האדם באים לעולם שווים ומחוסרי כל, ומכאן ואילך הכל בידיהם, וכך יכול בנו של הסנדלר להפוך לנשיא ארצות הברית. גם האידיאולוגיה של שליטת המדינה באמצעי הייצור, שפותחה בברית המועצות, נצמדה לתפיסת הלוח החלק, באינטרפרטציה מרקסיסטית.

בשנות ה-50 מצא האמפיריציזם את ביטויו המובהק בפסיכולוגיה בזרם הביהביוריסטי מיסודו של סקינר, שאף פיתח גישה להסבר הידע הלשוני וללמידת השפה. על פי סקינר, ההתנהגות האנושית היא מערכת של תגובות מותנות. כל דיבור על רצונות, כוונות או חשיבה העומדים ביסוד ההתנהגות הוא עירפול, שמקורו באשליית החרות שטיפחו הפילוסופים. רכישת הידע, או למידה, היא שרשרת תגובות לחיזוקים חיוביים או שליליים. כך גם לומד הילד את השפה. כאשר צירוף צלילים שהוא משמיע מקבל חיזוק חיובי (למשל, משיג לו תפוח), הוא מאוחסן כשימושי. בגישתו של סקינר,34 המושג ״דיקדוק״ או ״מבנה״ של שפה אף הוא מקורו בעירפול מנטליסטי, המניח קיום מושגים בלתי ניתנים לתצפית. על פי הביהביוריסטים, אנו לומדים לייצר משפטים חדשים על ידי אנלוגיה למשפטים אחרים שקיבלנו עליהם חיזוקים חיוביים בעבר, בדומה לבעלי חיים, הלומדים לתפקד בסיטואציות חדשות מתוך אנלוגיה לסיטואציות קודמות. הידע הלשוני כולל אפוא בגישה זו רשימה של צירופים (אלו שכבר נרכשו בהתנסות), שניתן להרחיבה על ידי אנלוגיה. על תפיסה זו של הידע הלשוני קרא חומסקי תיגר. הבה נבדוק ראשית את טענתו של סקינר על מבנה הידע הלשוני, ואחר כך נפנה לשאלה כיצד הוא נרכש. למעשה, אין כל דרך לתאר את הידע הלשוני מבלי להניח מערכת מופשטת של כללים לייצור משפטים – הדיקדוק, או השיטה החישובית, במונחיו של חומסקי – משום שבכל שפה אנושית יש אינסוף משפטים, ומערכת אינסופית אי אפשר להגדיר על ידי רשימה והרחבה אנלוגית. איך נוכיח זאת? מערכת היא אינסופית, אם על כל חבר שכבר מנינו בה, ניתן למצוא עוד חבר במערכת. למשל, במערכת המספרים הטבעיים, אם מנינו עד מיליארד ותשע מאות חברים, נגלה שמספר מיליארד ותשע מאות ואחת אף הוא חבר במערכת. כדי לבדוק שכל שפה אנושית היא מערכת כזאת, נדמיין לעצמנו תת שפה של עברית, שנקרא לה עברית אופטימית, הזהה לעברית בכל, אך נתונות בה רק המלים יהיה, טוב, הוא, היא, חישב, חושבת, ש. אפילו בשפה מוגבלת זו אפשר לייצר אינסוף משפטים.

1. יהיה טוב.
2. הוא חושב שיהיה טוב.
3. היא חושבת שהוא חושב שיהיה טוב.
4. הוא חושב שהיא חושבת שהוא חושב שיהיה טוב.
5. הוא חושב שהוא חושב שהיא חושבת שהוא חושב שיהיה טוב.

נועם חומסקי

 

רכישת שפה לפי סקינר

 

מנינו כאן חמישה משפטים שאפשר לייצר בעברית אופטימית, אך קל לראות, שאם נקדים למשפט 5 את הצירוף היא חישבת ש, נקבל משפט חדש, שאף הוא חבר במערכת, וכך הלאה עד אינסוף. כמובן, בחיינו הסופיים לא נוכל למנות את כל חברי המערכת. סביר גם להניח, שרובנו נאבד ריכוז הרבה לפני שנצליח למנות אפילו 30 משפטים בעברית אופטימית. עם זאת, אין מספר כלשהו שממנו ואילך פוסקים הצירופים שנייצר להיות משפטים תקינים בתת העברית שלפנינו.

איך אפשר לתאר את הידע שמאפשר לנו לייצר את המשפטים שבדיון? כמו בכל מערכת אינסופית, לדעת מהם חברי המערכת פירושו לדעת את הכלל שמגדיר או מייצר חברים. כל מי שיודע לספור, מצויד בכלל שמייצר אינסוף חברים (״הוסף את המספר 1 לחבר במערכת”). אין טעם לתאר ידע של מערכת כזאת כידע של רשימת כל חבריה, משום שאיננו יכולים לרכוש ולאחסן רשימה אינסופית בחיים סופיים.

בבואנו לתאר את הידע הלשוני, חשוב להבחין, בעקבות חומסקי, בין כשירות לביצוע: בין היכולת הלשונית לבין מה שאנו מבצעים בפועל. אילוצי עיבוד, רי35כוז או צורכי קומוניקציה מגבילים את אורך המשפטים שאנו משתמשים בהם בפועל, כשם שלא סביר שמישהו מאיתנו התיישב אי פעם לספור עד מיליארד. אך הידע הלשוני – אובייקט המחקר של הבלשן – הוא היכולת לייצר אינסוף משפטים, יכולת שניתן לתארה רק בעזרת מערכת כללי ייצור, שהיא הדיקדוק, או השיטה החישובית. בהמשך נראה בעיה נוספת של הביהביוריזם, והיא שאין הוא מסביר כיצד ילד, בלי שילמדוהו מפורשות, יודע לקבוע אם משפט מסוים בשפה הוא משפט תקין או לא, למרות שמימיו לא שמע את המשפט. אין אפוא בסיס לטענתו של סקינר, שניתן לתאר את הידע הלשוני ללא הנחת מבנה מופשט. למעשה, סקינר מגניב את המבנה המופשט בדלת האחורית, בדברו על אנלוגיה. מה פירוש הטענה, שמשפט 3 בעברית האופטימית שלעיל, למשל, מיוצר, או מובן באנלוגיה למשפט 2? במשפט 2 יש חמש מלים (כולל המלה ש), ובמשפט 3 שמונה. באיזה מובן הם משפטים אנלוגיים? לשאלה זו אין פשר רב יותר מאשר לשאלה, באיזה מובן המספרים 23 ו-586 הם אנלוגיים, או לטענה, שאנו לומדים את המספר השני על ידי אנלוגיה לראשון. אם ננסה להגדיר את המושג המעורפל של אנלוגיה המונח כאן, נגיע לתשובה, שהמשפטים 2 ו-3 מיוצרים על ידי הפעלה של אותו כלל לשוני (שאליו נחזור), כשם שהמספרים 23 ו-586 מיוצרים על ידי הכלל המייצר את החברים במערכת המספרים הטבעיים. לכן, לדעת את משפטי השפה פירושו לדעת את כלליה.

תיאורית האנלוגיה, שנזנחה בסוף שנות ה-50, זכתה בתחייה מחודשת במסגרת הגישה הקונקציוניסטית (גישת רשת הנירונים), במסגרת מחקרי הבינה המלאכותית, המנסה לייצר מכונות למידה שרוכשות שפה בשיטה זו (ללא הצלחה, לפי שעה, בייצור משפטים דוגמת 5-2). לפיכך כדאי לבדוק את מגבלותיה בעזרת דוגמה נוספת.

6. החוקר קיבל שני ספרים מאוקספורד.
7. החוקר איבד שני ספרים מאוקספורד.

בניגוד לדוגמה הקודמת, קל לזהות מובן אינטואיטיבי של אנלוגיה בהשוואת 6 ו-7 – המשפטים נראים דומים בכל חוץ מאשר בפועל. ניתן אולי לומר שאחד מהם מיוצר באנלוגיה לשני. אם אכן כך הוא, לומד השפה, הנתקל עכשיו במשפט 8, ימשיך בחדווה להפעיל את עקרון האנלוגיה ולייצר את הצירוף ב-9.

8. מאוקספורד החוקר קיבל שני ספרים.
9. *מאוקספורד החוקר איבד שני ספרים.

אך 9, בניגוד ל-8, אינו משפט תקין בעברית (צירופים שאינם משפטים תקינים נהוג לסמן בכוכבית *). איזו תפיסה של אנלוגיה תוכל להסביר הבדל זה? ההסבר יכול לבוא רק ממערכת הכללים שיודע דובר השפה, ונגיע אליה בהמשך.

עד כה עמדנו על כך, שהידע הלשוני חייב להניח מערכת מושגית מופשטת, ושאיננו לומדים את משפטי השפה על ידי אנלוגיה. אך מה מקורה של המערכת המושגית הזאת? איך אנחנו לומדים אותה? התשובה שהציב חומסקי אל מול האמפיריציזם של שנות ה-50 היתה ברוח הרציונליזם. הידע הלשוני חייב להיות ידע גנטי מולד ולא ידע חברתי נרכש. מבנה השפה – השיטה החישובית המופשטת שיודע כל דובר שפה – טבוע בו מלידה, ובתהליך רכישת השפה ממפה הילד את הניסיון – הקלט הלשוני שאליו הוא נחשף – אל תשתית נתונה מראש. למבנה המופשט המולד של השפה קוראים הבלשנים “דיקדוק” (התיאור התיאורטי של השפה). כשאר התכונות הגנטיות של המין האנושי, דיקדוק זה הוא אוניברסלי ומשותף לכל בני האדם, אך הוא מתיר מימושים שונים, שאנו יכולים לקרוא להם שפות אנושיות. הדבר המדהים במסקנותיו המוקדמות של חומסקי הוא, שהוא הגיע אליהן מתוך ניתוח לוגי-מושגי של הידע הלשוני. עם השנים הלך והצטבר מחקר אמפירי רב, בדיסציפלינות שונות, המאשש מסקנות אלה, אך נקודת המוצא של חומסקי היתה שאין דרך אחרת להסביר מדוע היכולת הלשונית היא בדיוק כפי שהיא, מדוע לכל השפות יש תכונות מבניות זהות, וכיצד מצליח ילד לרכוש את שפתו בזמן כה קצר. הבה נעקוב בקצרה אחרי אחדים מטיעוניו.

 הידע הלשוני חייב להיות ידע גנטי מולד ולא ידע חברתי נרכש

שפה ושיטות שימוש

השאלה העומדת לדיון היא, מה יכול להסביר, מדוע מבנה השפה האנושית הוא כפי שהוא. למשל, מדוע מוצאים בכל השפות מבנים מסוימים ולא אחרים, כמו שראינו במשפטים שהוצגו קודם. הסבר במדע הוא יחס של נביעה: תיאוריה א׳ מסבירה עובדה ב’, אם ב׳ נובעת לוגית מא׳. השאלה היא אפוא, אם בכלל ייתכן הסבר אלטרנטיבי לתיאוריית המבנה המולד, כלומר, תיאוריה אלטרנטיבית כלשהי, שממנה נובעות תכונות השפה. השפה האנושית נפגשת ומצטלבת (interface) עם הרבה שיטות שימוש, זאת אומרת, ניתן להשתמש בשפה לתכליות מגוונות. למשל, אפשר לטעון בעזרתה טענה, ליצור היסקים לוגיים ולנהל קומוניקציה. אחת השאלות החוזרות ומועלות בוויכוחים עם חומסקי, היא אם אפשר לגזור את תכונות השפה משיטות השימוש הללו. אם אפשר, אז השפה מקבלת הסבר פונקציונלי, כלומר הטענה היא שהמבנה הספציפי של השפה נובע מהפונקציות שלשמן משתמשים בה. הקו המנחה בתשובתו של חומסקי לטענות אלה הוא, שצורכי השימוש מתיישבים עם הרבה שפות אפשריות, ולכן אי אפשר להסביר בעזרתן מדוע דווקא המבנה הנתון של השפה האנושית הוא זה שנבחר. נבחן דוגמה אחת בפירוט מה.

גישה פונקציונלית סמנטית (המבוססת על תורת המשמעות) תנסה לגזור את כללי השפה מכללי הלוגיקה ותטען, שמבנה המשפט נקבע על פי התחביר הלוגי, ושהשפה התפתחה כפי שהתפתחה, כדי לאפשר לנו להביע טענות לוגיות בעזרת משפטיה. קל לראות שאין זה הסבר אפשרי, בעזרת דוגמה:

10. השר דרש מאיתנו שנעמוד בלחצים כלכליים.
11. השר דרש מאיתנו עמידה בלחצים כלכליים.

המשפטים 10 ו-11 מביעים טענות זהות, היינו הם שקולים מבחינה לוגית ומבחי36נת משמעותם. אך על בסיס משפט סו אפשר לשאול את השאלה ב-12 להלן, שהיא משפט תקין בעברית, ואילו השאלה ב-13 על בסיס משפט 11 אינה משפט תקין בעברית (ובשפות אחרות).

12. באילו לחצים השר דרש מאיתנו שנעמוד?
13. *באילו לחצים השר דרש מאיתנו עמידה?

הבעיה אינה יכולה להיות בתוכן השאלה, כי אילו היה המשפט תקין, השאלות 12 ו-13 היו חייבות להיות שוות משמעות, כמו הטענות המקבילות להן 10 ו-11. דוגמאות אלה מעידות על כך שישנם אילוצים מיוחדים על מבנה של שאלות בשפה אנושית, שאי אפשר לגזור אותם מהמבנה הלוגי שלהן. השפה הלוגית מתירה בשווה את שתי השאלות 12 ו-13, אך השפה האנושית מתירה אחת מהן בלבד. מדוגמה זו אפשר להכליל ולטעון, כי המשפטים המיוצרים בשפה אנושית הם רק תת קבוצה של המשפטים המותרים על פי דרישות הלוגיקה, כלומר המשפטים בשפות לוגיות. לכן, אי אפשר להסביר על פי כללי הלוגיקה את העובדה ששפה טבעית מייצרת רק תת קבוצה זו. גישות פונקציונליות אחרות, שהן עדיין פופולריות במידה מסוימת, ומרכזן הוא בחוף המערבי של ארה״ב, מנסות לגזור את מבנה השפה האנושית מצורכי קומוניקציה או מאילוצים פרגמטיים רחבים יותר. מבלי להיכנס לפרטים, גישות אלו סובלות מאותה בעיה שזה עתה בדקנו. אפשר לדמיין שיטות קומוניקציה רבות שתכונותיהן שונות מאלו של השפות האנושיות, ולכן צורכי קומוניקציה לא יכולים להסביר מדוע דווקא השיטה המשתמשת במבנים הספציפיים של השפה האנושית היא זו שנבחרה.

לעומת זה, אם נניח שהשפה התפתחה גנטית, אפשר יהיה להסביר את כל הבעיזת שהשיטות האחרות לא יכלו להסביר. אילוצים שמקורם במבנה המולד של השפה, שנבדוק אותם בהמשך, הם המגבילים את אופציות השימוש בה (למשל, מונעים את משפט 13 לעיל, למרות שהוא קוהרנטי מבחינה לוגית). עם זאת, פתרונו של חומסקי מאפשר להניח שאילו, בדרך גנטית אלטרנטיבית, היה מתפתח דיקדוק המייצר שפות שאינן ניתנות לשימוש, כלומר שאי אפשר לנהל בעזרתן קומוניקציה או לבנות טיעון, ייתכן, על פי עקרונות הברירה הטבעית, שהתפתחות גנטית זו לא היתה שורדת. בכל מקרה, השפה האנושית מאפשרת את שיטות השימוש בה. זאת תכונה חשובה שלה, שעל התיאוריה הבלשנית להביאה בחשבון, אך אין היא מספקת את ההסבר למבנה הספציפי של השפה.

רכישת שפה

בעיה אחרת שנמצא לה פתרון עם הנחת המבנה המולד, היא בעיית רכישת השפה: כיצד נרכשת שפה? אף ללא מחקר אמפירי שיטתי, ברור לכל מי שראה ילדים הרוכשים שפה, שהילד לומד למעשה את השפה מעצמו (בתנאי שהוא נחשף לסביבה לשונית – לדוברי השפה). אין מלמדים אותו לימוד שיטתי, כפי שמצריך, למשל, לימוד שפה שנייה. החינוך הלשוני של הורים שאפתנים יכול להשפיע לכל היותר על אוצר המלים. הקלט הלשוני שהילד נחשף אליו הוא מוגבל ומקרי, ובכל זאת, בתוך כמה שנים הוא שולט במערכת שמייצרת אינסוף משפטים ויכול להבין ולייצר משפטים, שאף פעם לא נתקל בהם. ההיפותזה הטובה ביותר שתסביר תהליך זה היא זו, שמניחה שלימוד השפה הוא רק אקטיבציה (הפעלה) של תשתית גנטית נתונה. בעיה מרכזית בכל היפותזה אחרת היא, כיצד לומד הילד מהו משפט תקין בשפתו ומה לא. למשל: איך הוא לומד להבחין בין משפט 8 ל-9 לעיל, או בין משפט 12 ל-13. בהנחה שמשפט 9 אינו תקין, הילד לא ישמע אותו לעולם. אך הוא הדין באינסוף משפטים תקינים, שגם אותם אולי לא ישמע, ואם בכל זאת ישמע אחד מהם פעם, ידע מיד שהוא משפט תקין. סביר שרובנו לא שמענו מעולם את משפט 5 לעיל (הוא חושב שהוא חושב…), ובכל זאת לא נתקשה לזהותו כמשפט תקין של עברית. לכן, העדר חשיפה אינו מספיק כדי להוליך את הילד למסקנה שהצירופים 9 ו-13 אינם משפטים תקינים בעברית. בתיאוריה אמפיריציסטית, הגוזרת ידע מניסיון, היינו חייבים להניח עדות שלילית עבור כל הצירופים הלא תקינים, כלומר, היינו חייבים להניח הנחה לא ריאלית, שמישהו מלמד את הילד מה לא אפשרי בשפתו. לעומת זאת, אם, כפי שי37סתבר בהמשך, מבנים אלה אינם מותרים על ידי המבנה המולד – ״הדיקדוק האוניברסלי״ – בשום מימוש שלו, הילד לא ינסה כלל לייצרם.

בתיאוריית הלשון של חומסקי, שמאז הוצגה לראשונה זכתה באישוש אמפירי מקיף, רכישת השפה היא כאמור תהליך אקטיבציה של תשתית נתונה מראש. מבנה השפה נתון גנטית, אך הוא מתיר הרבה אופציות: למשל, שפות יכולות להיבדל בסדר המלים שלהן. הנתונים שהילד קולט עם החשיפה הראשונה לשפה מסמנים לו איזו מהאופציות היא זו הממומשת בשפתו. ההנחה התיאורטית כיום היא, שהסימון הוא מורפולוגי: שיטות המורפולוגיה והנטייה הן שקובעות את סדר המלים במשפט תקין של השפה. האקטיבציה של התשתית הגנטית המולדת מצריכה גירוי לשוני לשם עיצובה הסופי. כמו בתחומים אחרים של ההתפתחות האנושית, גם בלימוד השפה השנים הראשונות הן מכריעות באשר לפגישה בין התשתית הגנטית ובין הניסיון או הסביבה (ייתכן שיש לדבר הסבר בנוכחותו של מאגר חלבוני בנייה בגיל זה, ההולך ומידלדל עם השנים). בשנים אלה האקטיבציה של התשתית הלשונית היא טבעית ומהירה, והילד יכול ללמוד כמה וכמה שפות ברמת ידע של שפת אם. לימוד מאוחר יותר של שפה שנייה אפשרי, משעוצבה היכולת הלשונית, אך הוא דורש מאמץ, ככל לימוד אחר. אם לא חלה בשנים המכריעות אקטיבציה של התשתית הגנטית, כמו למשל במקרה של ״ילד הזאב״ – תינוק ש״אומץ״ על ידי זאבים ולא נחשף לשפה אנושית בילדותו – לא יוכל הילד ללמוד כל שפה גם בבגרותו.

 הבעיה המרכזית של התיאוריה הבלשנית היא הגדרת היחס בין צליל למשמעות

השיטה החישובית

ב-1992 פירסם חומסקי את מאמרו ״פרוגרמה מינימלית לתיאוריה הבלשנית״. למרות שזה מאמר מרוכז וטכני, זהו הניסוח החד ביותר של הפרוגרמה החומסקיאנית עד כה, ובעיני רבים, השלב המרתק ביותר שלה. ניתן לנסח את הבעיה המרכזית של התיאוריה הבלשנית כהגדרת היחס בין צליל למשמעות, שכן ידיעת שפה פירושה היכולת לקשר צלילים למשמעויות. בשלבים קודמים של התיאוריה, המערכת שקישרה בין השניים היתה מסורבלת והצריכה רמות תיווך רבות: מבנה עומק, מבנה שטח ומבנה הרמה הלוגית. לאחר כ-40 שנות מחקר, שבו הגיעה הבלשנות התיאורטית מיסודו של חומסקי להישגים אמפיריים מרשימים, הנשענים על טווח גדול מאוד של שפות, מציע חומסקי לעצור ולבדוק את המכניזם שצברה התיאוריה, לנקות אותו מהפרטים המיותרים ולנסח את המינימום ההכרחי להסבר מבנה השפה: השיטה החישובית המקשרת בין צליל למשמעות.

השיטה החישובית (התחביר) היא מערכת שגוזרת משפטים (מבנים לשוניים) ב״התייעצות״ עם הלקסיקון המנטלי, שבו מאוחסנות מלים ויחידות לקסיקליות אחרות (מורפמות) של השפה. תהליך הגזירה – ה״ייצור״ – של המשפטים הוא רציף ואינו נזקק לתחנות ביניים של רמות ייצוג שונות. הגזירה נפגשת ומצטלבת עם שתי מערכות של שיטות שימוש: המערכת ההגייתית-קליטתית (ארטיקולטורית-פרצפטואלית), הקובעת את המימוש הפיסי (הצליל) של הגזירה (של המשפט שייווצר), והמערכת המושגית-כוונתית, המאפשרת את השימוש במשפטים לצורכי חשיבה, בניית טיעון, בניית תיאוריה, וכמובן גם לשם קומוניקציה.

השיטה החישובית היא אוניברסלית, ובנקודת הסיום של הגזירות שהיא מתירה – נקודת המפגש עם המערכת המושגית-כוונתית של שיטות השימוש – המבנים של כל השפות האנושיות הם זהים. ההבדל ביניהן הוא בנקודות ההצטלבות עם המימוש הצלילי, הקשור לחשיפה לסביבה לשונית של דוברי שפה מסוימת. בכל שלב בגזירה אפשר להעניק לה מימוש צלילי, ובהתאם לשלב שבו זה קורה נקבל, למשל, סדרי מלים שונים. השאלה, היכן בגזירה יופעל המימוש הצלילי, נקבעת על ידי תכונות מורפולוגיות, ספציפיות ללקסיקון של השפה הנתונה, ולכן זהו התחום שבו מתיר הדי38קדוק האוניברסלי מימושים שונים, וכפועל יוצא – שפות שונות.

השיטה החישובית מייצרת, אם כן, מערכת אינסופית של משפטי השפה (זוגות של ייצוג מבני שיקבל מימוש צלילי וייצוג מבני שיקבל משמעות). מבחנה של התיאוריה הוא לא רק בשאלה, אם היא מגדירה נכון את כל משפטי השפה (זרק אותם), אלא גם בשאלה, אם היא מאפשרת את האינטראקציה הנכונה עם שיטות השימוש השונות. מזבן שלא אוכל להציג כאן את כל פרטי השיטה החישובית, אך אנסה להציג אחדות מהתכזנות המרכזיות שלה, וגם זה בקיצור ובלי להכביר מונחים טכניים. אתמקד במרכיבים של התיאוריה, המאפשרים לנו לענות על הבעיות שהציב חומסקי לגישות האחרות, וספציפית, להסביר את הדוגמאות והמשפטים שבדקנו קודם, שבהסברם נכשלות הגישות האחרות.

סכימת הגזירה

נתחיל במשפט 7, המובא כאן שנית, ונראה מה ניתן ללמוד מניתוחו על מבנה השיטה החישובית:

(7) החוקר איבד שני ספרים מאוקספורד.

המלה ״ספר״ או ״ספרים״ היא שם עצם כללי שנסמנו כ-ש. שהיא קטגוריה בסיסית, שממיינת מלים בשפה. שמות עצם מציינים קבוצה של ישויות, במקרה זה מחלקת הספרים, שחברים בה ספרים רבים: ספרים על בלשנות ועל אסטרונומיה, מהמאה ה-20 ומימי הביניים, ספרים מאוקספורד וספרים מהספרייה הלאומית בירושלים. אך במשפט הנתון, נבחרת תת קבוצה של הספרים: אלה מאוקספורד (שעדיין יכולים להיות על בלשנות או על אסטרונומיה וכו׳). הייצוג התחבירי של הקטגוריה הבסיסית ש (ספרים) יוצר כאן שם עצם מרמה גבוהה יותר – ש1 (ספרים מאוקספורד), השולט על קטגוריות ולא על מלים. ש הוא ראש הצירוף, וצירוף היחס מאוקספורד נקרא המשלים – שמוסיף הגדרה לקבוצה שבדיון.

מתוך קבוצה זו בוחר הכמת שְׁנֵי, הנקרא מקדם, שני חברים – שני ספרים, שאותם איבד החוקר. המבנה השלם של הצירוף השֵמַנִי (כך ייקרא צירוף שבבסיסו שם עצם), כולל אפוא עוד רמות מעל הרמה הבסיסית (ספרים).

את המבנה שקיבלנו ניתן לייצג בתרשים הבא (14), שנקרא לו עץ הגזירה של הצירוף. מכיוון שהמבנה הפנימי של המשלים (צירוף היחס מאוקספורד) אינו חשוב לצרכינו כאן, נקצר בפרטי מבנהו ונסמן אותו במשולש.

39

מסתבר שהמבנה שקיבלנו הוא המבנה הכללי של כל הצירופים בכל השפות, כלומר, במקום הקטגוריה ש ניתן לקחת קטגוריה כלשהי X, שתחתיה אפשר להציב למשל פועל (פ).

המשלים והמקדם הם אופציונליים בלבד, ויכולים שלא להופיע. למשל, ניתן למצוא צירופים שמניים בלעדיהם, כמו ספרים, במשפט החוקר איבד ספרים. ניתן גם למצוא יותר ממשלים אחד בצירוף, למשל: הספר מאוקספורד בספרייה הלאומית.

אם נציב עכשיו במקום ש בעץ ב-14 קטגוריה כלשהי X, נקבל את סכמת הגזירה הכללית של הדיקדוק ב-15.

15. סכמת הגזירה של הדיקדוק האוניברסלי (X-baR):

א. 2X——> (מקדם) 1X

ב. 1X——> (משלימים) 0X

סכמה זו היא מעין הנחיה לבניית צירופים מורכבים מקטגוריות בסיסיות. בכל צירוף כזה נמצא לפחות את הקטגוריה הבסיסית. מכיוון שהמקדם והמשלימים יכולים גם שלא להופיע, רשמנו אותם בסוגריים. בעזרת סכמת גזירה פשוטה זו ניתן לייצר את כל הצירופים בכל השפות האנושיות. כאשר הקטגוריה הבסיסית ראש הצירוף – היא ש (שם עצם), נקרא כאמור לצירוף צירוף שמני; כאשר הוא פועל, נקרא לו צירוף פועלי וכדומה. נמשיך עתה בגזירת משפט 7 לפי סכמת הגזירה שהצגנו. איבד הוא פועל, ונייצג אותו באות פ. לפי כלל הגזירה, הוא יכול להופיע עם משלימים. גם פעלים ניתן לראות כמגדירים קבוצה של אירועים או מצבים (למשל האירוע שבו מישהו מאבד משהו). המשלים מצמצם את טווח האירועים האפשריים. במקרה הנוכחי, הוא בוחר מקבוצת האירועים את אלה שעניינם אובדנם של שני ספרים מאוקספורד. מבנה הצירוף הפועלי הוא אפוא כזה, שבו הקטגוריה הבסיסית הפעם היא פ (כלומר פועל), כשהמשלים שלה הוא מיודענו הצירוף השמני שני ספרים מאוקספורד. כדי שנוכל עכשיו לסיים את גזירת המשפט כולו, נוסיף לצורך סקירה זו את כלל המשפט. כלל המשפט הוא למעשה מימוש נוסף של הסכמה הכללית, שהוצגה ב-15, אך כיוון שלא אוכל להסביר במסגרת זו את הפרטים הטכניים המעורבים כאן, נניח לצרכינו את כלל המשפט ב-16, הקובע שמשפט (מ) הוא צירוף שמני וצרוף פועלי, כשלפני הראשון יכולה להופיע המורפמה (התחילית) ש.1

16. מ-> (שֶׁ) צירוף שמני צירוף פועלי.

המבנה הפנימי של הצירופים השמניים קוצר כאן במשולש. למען הקיצור דילגנו גם על הקטגוריה פ1 בצירוף הפועלי, כי במקרה זה אין מקדם.

רקורסיביות

נתבונן במשפט 17 להלן:

17. היא חושבת שהחוקר איבד שני ספרים מאוקספורד.

זהו בעצם משפט 7 (החוקר איבד שני ספרים מאוקספורד), כשמצורף לו הפועל חושבת. מה יחסי המשמעות בין שני המשפטים? המשפט החדש מצמצם את טווח הסיטואציות שהפועל חושבת יכול לציין (חשיבה על דברים רבים ושונים) ובוחר מתוכן את אירוע החשיבה, שתוכנו הוא שהחוקר איבד שני ספרים. כלומר, משפט זה (החוקר איבד שני ספרים מאוקספורד) מתפקד כאן כמשלים של הפועל חושבת. כפי שכבר ציינתי, המשלים בסכמת גזירת המשפטים יכול להיות כל צירוף, ובין השאר הוא יכול להיות בעצמו משפט. על כן סכמת הגזירה 15 מרשה לנו לייצר מן הפועל (חושבת) צירוף פועלי שהמשלים שלו הוא המשפט הישן כולו, דהיינו, שהחוקר איבד שני ספרים מאוקספורד. נצרף עכשיו צירוף פועלי זה אל הצירוף השמני י היא, בעזרת כלל המשפט 16 ונקבל את משפט 172 .

נשים לב שבצורה זו, ובהסתמך על כלל המשפט, אנו יכולים לייצר אינסוף משפטים, וספציפית נוכל לייצר באותו אופן את כל משפטי העברית האופטימית (1-5) לעיל. הפעלת כלל המשפט מסתיימת בגזירה, שהצומת התחתון שלה הוא מ (משפט), שעליו ניתן להפעיל שוב את כלל המשפט ואת כלל הצירוף הפועלי, ואין מה שימנע מאיתנו להפעיל שוב ושוב את אותו כלל.

בכל שלב נוכל להחליט לסיים את הגזירה ולבנות עבור מ את המשפט שיהיה טוב40 (לא אדון כאן בפרטי הגזירה של משפט זה, שיש לו נושא ריק), אך גם נוכל להמשיך ולהפעיל על מ את אותם כללים שוב ושוב עד אינסוף.3 . מה שמאפיין את מערכת כללי הגזירה הוא, שהיא מחילה את כלליה גם על הפלט של עצמה. למערכת כזאת קוראים מערכת כללים רקורסיבית. ככל הידוע, כללים כאלה מבדילים שפה אנושית משיטות הקומוניקציה של חיות. רק בשפה האנושית יש כללים רקורסיביים. מערכת הקומוניקציה של הדבורים, למשל, מאפשרת עקרונית ייצור אינסוף צירופים, אך הדבר נעשה על ידי הפעלת כלל חזרה ולא על ידי כלל רקורסיבי.

 מערכת כללי הגזירה מחילה את כלליה גם על הפלט של עצמה

רב משמעות תחבירית

בדיוננו באנלוגיה עמדנו על הדמיון שבין משפט 6 לבין משפט 7:

(6) החוקר קיבל שני ספרים מאוקספורד.

(7) החוקר איבד שני ספרים מאוקספורד.

עתה נוכל לראות, שלמעשה הדמיון ביניהם אינו כה מובהק. לשרשרת המלים ב-7 יש רק משמעות אחת, ואילו ב-6 יש שתי משמעויות אפשריות, ולא אחת בלבד. אפשר להבינו כטוען, בדומה ל-7, שהספרים שקיבל החוקר מקורם באוקספורד. במקרה זה, לא ידוע לנו מנין הוא קיבל אותם (מהספרייה הלאומית? מחנות בשינקין? ואולי מאוקספורד עצמה?). אפשרות אחרת היא שהחוקר קיבל את הספרים מאוקספורד. במקרה זה, אי אפשר להסיק מהמשפט מה מקורם של הספרים (אולי הם ספרים מפריז שנמכרים בחנויות באוקספורד? ייתכן אפילו שאלה ספרים מהספרייה הלאומית שנגנבו לפני שנים והגיעו לאוקספורד). מה מקורה של דו המשמעות הזאת? לעיתים מתקבלת רב משמעות, משום שאחת המלים היא רב משמעית. למשל, במשפט עראפת ביקר את רבין הפועל יכול לציין עריכת ביקור או מתיחת בקורת. אך במשפט שלפנינו אף אחת מן המלים אינה דו משמעית, ולכן דו המשמעות חייבת לנבוע מן המבנה. מבחנה של השיטה החישובית שלנו הוא, בין השאר, בשאלה אם היא מאפשרת גזירות עם שני פירושים שונים לשרשרת המלים ב-6, כלומר, אם נוכל לנסח נכון את המפגש של השיטה החישובית עם שיטות השימוש במקרה הזה עם השיטה הלוגית הקובעת משמעות – הסמנטיקה. מכיוון ששיטות השימוש מאפשרות להשתמש במשפט 6 בשני סוגים שונים של הקשרים, ועם שתי מערכות שונות של היסקים, חייבת השיטה החישובית לספק את הבסיס להבחנה זו. ואכן, כללי הגזירה שהגדרנו מאפשרים ללא כל תוספת או שינוי לגזור שני מבנים עבור שרשרת המלים במשפט 6, כלומר לייצר כאן שני משפטים, ולא אחד בלבד.

השאלה היא לאן מתקשר צירוף היחס מאוקספורד. אם הוא משלים של השם ספרים, נקבל מבנה הדומה לזה שקיבלנו עבור משפט 7, אשר משמעותו היא שהחוקר קיבל שני ספרים שמקורם אוקספורד, אך לא ידוע מנין התקבלו (ננסה להבהיר זאת על ידי שאלות המתייחסות למשפט, והתשובות שיתקבלו יבהירו את המשמעות. שאלה: מה קיבל החוקר? תשובה: שני ספרים מאוקספורד. שאלה: מניין קיבל את הספרים? תשובה: לא ידוע).

אך צירוף היחס (מאוקספורד) יכול גם להיות משלים של הפועל קיבל. במקרה זה נקבל מבנה שונה, שבו לפועל (קיבל) יש שני משלימים: צירוף שמני (שני ספרים) וצירוף יחס (מאוקספורד), שיקנה משמעות שונה למשפט, דהיינו שמקורם של הספרים לא ידוע, אך הם התקבלו מאוקספורד (שאלה: מה קיבל החוקר? תשובה: שני ספרים. שאלה: מנין התקבלו הספרים? תשובה: מאוקספורד. שאלה: מה מקור הספרים? תשובה: לא ידוע)4 .

אך בכך אין די. ברגע שראינו שהשיטה מייצרת שני מבנים עבור 6, נגלה שהיא מייצרת גם שני מבנים עבור משפט 7 בדיוק באותו אופן. אך משפט 7 אינו דו משמעי (אין אפשרות להבין את צירוף היחס מאוקספורד כמשלים של הפועל איבד; ברור שהחוקר איבד שני ספרים שמקורם באוקספורד ולא תיתכן משמעות אחרת). שאלתנו הבאה תהיה אפוא41 מה מונע ייצור שני מבנים עבור 7. לשם כך נבדוק מרכיב נוסף של הידע הלשוני, ובהתאם – של התיאוריה הבלשנית.

הלקסיקון

כפי שראינו, כללי הגזירה מאפשרים לנו לצרף קטגוריות בסיסיות לקטגוריות צירופיות (משלימים) רחבות יותר – עד לקטגורית המשפט. אך ״חומרי הגלם״ של כללים אלה, היחידות שמהן הם מרכיבים משפטים, הן המלים והמורפמות (יחידות לקסיקליות) של השפה. לצד השיטה החישובית, שעניינה מבנה המשפט, התחביר, יודע כל דובר שפה את הלקסיקון שלה. הלקסיקון (המנטלי) מכיל אינפורמציה על השיוך הקטגורי של מלה (אם היא שם עצם, פועל וכו׳), על המשמעות שלה, ועל יחסים אפשריים שהיא מתירה עם מרכיבים אחרים. בתיאוריה החומסקיאנית, המערכת המושגית שביסוד הלקסיקון אף היא מולדת ואוניברסלית, ושפות שונות זו מזו בעיקר בערך הצלילי שבו הן מממשות את מושגי הלקסיקון. במחקר העכשווי, ההנחה היא שפעלים ושמות עצם מוגדרים על ידי רשת של תפקידים תמטיים, הקובעים את היחסים הסמנטיים שהם יכולים לקיים עם הנושא ועם המשלימים שלהם.

למשל, במשפט גילה ציירה מעגל בגיר על הלוח, הפועל ציירה מציין יחס בין ארבעה משתתפים באירוע: גילה היא הפועלת, המעגל הוא המושפע, הגיר הוא המכשיר, והלוח – המקום. קבוצה אחרת של תפקידים תמטיים נמצא בפעלים שמערבים תנועה או העברת בעלות. במשפט עמי נסע מביתו אל תמי, ביתו מקבל תפקיד תמטי של מקור, ואל תמי תפקיד תמטי של מטרה. במשפט גילה קיבלה את הגיר מאב הבית, לצירוף היחס מאב הבית יש תפקיד תמטי של מקור. כל ערך, נאמר של פועל, בלקסיקון, מכיל את הגדרת התפקידים התמטיים שהפועל מאפשר. למשל, הערך הלקסיקלי של הפועל צייר מכיל את המידע הבא:

צייר: פ, פועל (מי צייר), מושפע (מה צויר), מכשיר (באמצעות מה צויר) (תפקידים תמטיים של מקום וזמן יש לכל הפעלים, ולכן אין צורך לרושמם). לא תמיד חייבים כל התפקידים התמטיים לקבל מימוש תחבירי בגזירת המשפט, אך גם אם תפקיד תמטי מסוים שהפועל מתיר לא מומש במשפט, קיומו עדיין מתקבל כהיסק מן הערך הלקסיקלי של הפועל. למשל, כשנשמע את המשפט גילה ציירה, נסיק שיש משהו שהיא ציירה ושיש משהו שבעזרתו היא עשתה זאת, אך מן המשפט גילה התעטשה לא נסיק שיש משהו ש״אותו״ גילה התעטשה, כי לפועל התעטש אין תפקיד תמטי של מושפע. לא אדון כאן בשאלה, אלו מהתפקידים מחייבים מימוש ואלו אופציונליים.

בתהליך גזירת משפט, השיטה החישובית בוחרת אבני בניין מן הלקסיקון ומפעילה את סכמת כללי הגזירה כדי לצרפן למשפטים. בחירת המשלימים לפועל מודרכת תמיד על ידי הערך הלקסיקלי שלו: מותר לבחור משלימים רק כמספר התפקידים התמטיים שהפועל מאפשר. הבה ננסח עקרון צירוף זה בניסוח מפושט מעט.

18. העיקרון התמטי: כל משלים (של ראש לקסיקלי) בעץ הגזירה חייב לקבל תפקיד תמטי.

נבדוק בדוגמה את דרך ההפעלה של עיקרון זה: מדוע משפט 19(א) תקין ו-19(ב) לא.

19. (א) השר הקים התנחלות. (ב) *השר התעטש התנחלות.

התשובה נעוצה בתפקידים התמטיים של שני הפעלים, הקים והתעטש:

הקים: פועֵל, מושפע

התעטש: פועֵל

 המערכת המושגית שביסוד הלקסיקון אף היא מולדת ואוניברסלית

סכמת הגזירה שבדקנו מאפשרת לפועל לקבל משלים אחד או יותר, ולכן הבעיה אינה יכולה להיות בכלל זה. מדוע, אם כן, משפט (ב) נפסל? לפועל התעטש יש רק תפקיד תמטי אחד להעניק (של פועל). אם נשבץ אותו במשפט, יקבל הצירוף השמני השר את התפקיד התמטי הזה, של הפועל, אך משלים הפועל, הצירוף השמני התנחלות נשאר ללא תפקיד תמטי. הגזירה מפרה את העקרון התמטי

42

18, ולכן היא נפסלת. לעומת זאת, אם נבחר בפועל הקים, יעניק הפועל לצירוף השמני השני (התנחלות) את תפקיד המושפע שלו, ולכן הגזירה תקינה. עתה נוכל לחזור אל הבעיה שבמשפטים 6 ו-7:

(6) החוקר קיבל שני ספרים מאוקספורד.

(7) החוקר איבד שני ספרים מאוקספורד.

לפועל קיבל יש שלושה תפקידים תמטיים (מטרה – מי קיבל, מושפע – מה התקבל, ומקור – ממי או מנין התקבל). תפקיד המקור יכול לקבל מימוש תחבירי או להיות מובלע (להתקבל כהיסק מן הלקסיקון), לכן שיבוץ הפועל אפשרי בשני המבנים, בעלי המשמעות השונה, כפי שהוצגו קודם. אך לפועל איבד אין תפקיד תמטי של מקור, (אין משמעות לשאלה ״ממי החוקר איבד שני ספרים?״, לעומת משפט 6, שם לשאלה “ממי או מניין החוקר קיבל שני ספרים?״ יש משמעות), כלומר לפועל איבד יש רק שני תפקידים תמטיים. במבנה שהנחנו עד כה עבור המשפט, הצירוף השמני הוא שני ספרים מאוקספורד. צירוף זה מקבל את תפקיד המושפע של איבד, וכך לא נשאר כל מרכיב ללא תפקיד תמטי. אך אם נשבץ את אותו הפועל במבנה שבו שני ספרים ומאוקספורד הם שניהם משלימים של הפועל, יקבל הצירוף השמני את תפקיד המושפע, אך צירוף היחס מאוקספורד נשאר ללא תפקיד תמטי, ומפר בכך את העיקרון התמטי, ולכן נפסלת גזירה ספציפית זו.

קיבלנו, אם כך, את התוצאה המבוקשת: 6, עם הפועל קיבל, הוא דו משמעי, ואילו למשפט 7, עם הפועל איבד, יש מבנה אחד בלבד, ולכן אין הוא יכול להיות דו משמעי.5

תנועה

נתבונן בשאלה הבאה, ונבדוק כיצד ניתן לגזור אותה (לייצר אותה) על סמך משפט 7.

20. איזה ספר החוקר איבד?

התפקיד התמטי של צירוף השאלה איזה ספר הוא תפקיד המושפע של הפועל איבד. כלומר, למרות שמרכיב זה מופיע בתחילת המשפט (ויש לו טווח סמנטי על כל המשפט), הוא מתפרש כמשלים של הפועל. בתהליך הגזירה של המשפט הוא ישובץ בשלב הראשון כמשלים של הפועל, כמו במשפט 21(א) להלן, ושם ייקבע תפקידו התמטי. פעולות גזירה נוספות מאפשרות למשלים לנוע אל מקומו בתחילת המשפט (זוהי פוזיציית המקדם של המשפט, שבה לא דנתי כאן). במקום שבו הוא יוצר מלכתחילה נשאיר סימן (עקב) שנסמנו ב-Ф, כך שתתקבל הגזירה 21(ב).

21. (א) החוקר איבד איזה ספר. (ב) איזה ספר החוקר איבד Ф.

העקב מאפשר לנו לשחזר בכל שלב בגזירה של משפט את תפקידו התמטי של המרכיב שנע. למשל, שרשרת המלים הבאה:

22. עם מי גילה סיכמה שהיא תיסע?

היא דו משמעית. פירוש הדבר, שהיא מקבילה לשני המבנים של 23: א ו-ב.

23. (א) עם מי גילה סיכמה Ф שהיא תיסע.

(ב) עם מי גילה סיכמה שהיא תיסע Ф.

(א) הוא המבנה שבו עם מי הוא המשלים של סיכמה (התשובה תספק ערכים עבור האנשים שגילה סיכמה איתם שהיא תיסע – כלומר עם מי גילה סיכמה, אך לא עם מי היא תיסע). ב-(ב) עם מי הוא המשלים של תיסע (התשובה תספק ערכים עבור האנשים שהיא תיסע איתם).

בדיוננו בהסברים הפונקציונליים לשפה בסעיף 1 ראינו שההבדל בין 12 ל-13, החוזרים כאן, מציב בעיה לגישות פונקציונליות סמנטיות.

(12) באלו לחצים השר דרש מאיתנו שנעמוד Ф.

(13) *באלו לחצים השר דרש מאיתנו עמידה Ф.

43

סמנטית, לא ייתכן הבדל בין שתי השאלות, ולכן לא תוכל גישה שבסיסה במבנה הלוגי להסביר מדוע 12 הוא שאלה אפשרית בשפה אנושית ו-13 אינו אפשרי בשום שפה. התשובה נעוצה בתחביר השפה האנושית ובמגבלות גנטיות על מרכיב התנועה של השיטה החישובית. ממצאי מחקר של שפות רבות מראים, שאמנם תנועה יכולה להעביר מרכיב של משפט ממקום אחד במשפט למקום אחר, ואפילו אל מחוץ למשפט שלו, אך ישנם מבנים, שהם מעין ״איי תנועה״, שאותם אין התנועה יכולה לחצות. “אי” כזה הוא צירופים שמניים. בשעה שבמשפט 12 מוצא באלו לחצים מתוך צירוף פועלי (נעמוד באלו לחצים), הרי במשפט 13 הוא יוצא מתוך צירוף שמני (עמידה באלו לחצים). תנועה כזאת אסורה.

 המפגש הנכון עם שיטות השימוש הוא תנאי לתקפות התיאוריה של השיטה החישובית

ננסח איסור זה כתנאי המיוחד 24:

24. תנאי על אופרציות תנועה: אין להוציא מרכיב מתוך צירוף שמני.

תנאי זה הוא רק גילוי ספציפי של מגבלה, שניתן להסבירה במונחים של עיבוד (למרות שלא הבאתי כאן את כל הפרטים הנחוצים להסבר). הוצאה מצירוף שמני היא אופרציה מסובכת, כי היא דורשת להחזיק את הצירוף השמני פתוח ובלתי מעובד, עד שנגיע אל מקדם משפט, שבו יכול המרכיב המוצא ״לנחות״. המחקר העכשווי מנסה להסביר את כל מגבלות התנועה בעזרת תיאוריה אחידה של חסכוניות עיבוד, אך בכל מקרה, כבר ידוע שתנאי ברוח זו מגביל את אופרציות התנועה בכל השפות האנושיות שנחקרו. התנועה במשפט 13 מפרה את התנאי הזה, ולכן הגזירה נפסלת. ועכשיו נוכל לחזור אל הבעיה שהצבנו לתיאורית למידת השפה על ידי אנלוגיה, כפי שהציעו הביהביוריסטים. נחזור על כל משפטי הדוגמה:

(6) החוקר קיבל שני ספרים מאוקספורד.

(7) החוקר איבד שני ספרים מאוקספורד.

(8) מאוקספורד החוקר קיבל שני ספרים Ф.

(9) *מאוקספורד החוקר איבד שני ספרים Ф.

אם דובר השפה מרחיב את מערכת המשפטים שלו על ידי אנלוגיה, ללא מושג של תחביר ומבנה, האנלוגיה בין 6 ל-7 תציע לו גם אנלוגיה בין 8 ל-9, ולא תוכל להסביר מדוע 9 אינו תקין וכיצד הילד הרוכש שפה לומד עובדה זו. בשיטה החישובית שבדקנו, הבעיה נפתרת בקלות. המבנים ב-8 ו-9 מיוצרים על ידי אופרצית תנועה, המזיזה את צירוף היחס מאוקספורד אל תחילת המשפט. בניתוחנו ל-7 כבר ראינו, שצירוף היחס יכול להיות רק משלים של שם העצם ספרים, ולא יכול לשמש כמשלים לפועל איבד, כי לפועל איבד אין תפקיד תמטי של מקור. כדי לגזור את 9, יש ראשית לייצר את צירוף היחס (מאוקספורד) בתוך הצירוף השמני (שני ספרים מאוקספורד), ואז להעבירו לתחילת המשפט. אך העברה זו אינה אפשרית, בגלל תנאי 24 האוסר להוציא מרכיב מתוך צירוף שמני. מאחר שתנאי זה הוא חלק מהשיטה החישובית המולדת, הילד כלל לא ינסה להפעיל את הגזירה ב-9.

למשפט 6, לעומת זאת, יש גזירה אחת, שבה מאוקספורד אינו משלים של צירוף שמני אלא משלים של צירוף פועלי (כפי שכבר ראינו), כי לפועל קיבל יש תפקיד תמטי של מקור. אם צירוף היחס מיוצר כמשלים של הפועל, יכולה עכשיו אופרצית התנועה לייצר את משפט 8 בלי להפר שום תנאי.

נשים לב לסיום, כי שרשרת המלים במשפט 6 היא דו משמעית, כפי שראינו, אך לעומתה השרשרת ב-8 היא חד משמעית. איך ״אבדה” המשמעות השנייה? המשמעות החסרה נגזרת מן המבנה שבו מאוקספורד הוא משלים של שם העצם ספרים, כלומר מיוצר בצירוף השמני. אך ממבנה זה אי אפשר להוציאו, בגלל תנאי 24, האוסר להוציא מרכיב מצירוף שמני. לכן, הדרך היחידה לגזור את 8, היא מן המבנה שבו מאוקספורד הוא משלים הפועל.

לסיכום, למרות שבדקנו כאן רק מרכיבים אחדים של התיאוריה שהציע חומסקי לניתוח השיטה החישובית המולדת, עונה המעט שבדקנו על כל הבעיות שחומסקי הציב לגישות אחרות, ומסביר די הרבה.44

המערכת מייצרת אינסוף משפטים, ובה בשעה מטילה מגבלות ניכרות על מה שאפשר לייצר בשפה אנושית. כלומר, היא קובעת גם מה אינו משפט אפשרי, בעיה שבה נכשלו הגישות האחרות לידע הלשוני שאותן סקרנו בסעיף 1. יתר על כן, בדוגמאות שבדקנו, המערכת מאפשרת את המפגש בין גזירת המשפטים לשיטות השימוש. לנקודה זו של יחסי השיטה החישובית עם שיטות השימוש נפנה עתה ביתר פירוט.

מפגש השפה ושיטות השימוש

כפי שראינו, ויכוחיו של חומסקי עם הגישות הפונקציונליות תקפו את ההנחה, שניתן לגזור הסבר לשפה מתוך שימושיה: מאחר ששיטות השימוש מתישבות עם הרבה שפות, שהשפה האנושית היא רק אחת מהן, לא נוכל להסביר בעזרתן מדוע דווקא שפה זו היא שנבחרה, וההסבר לכך יכול להיות רק גנטיביולוגי. אך עובדה מכרעת היא, שהשפה האנושית מאפשרת שימוש, והמפגש הנכון עם שיטות השימוש הוא תנאי לתקפות התיאוריה של השיטה החישובית. אם המבנים שהתיאוריה מגדירה וגוזרת יתגלו כסותרים את מה שידוע לנו על שיטות השימוש, למשל, אם יוכח שהם אינם מאפשרים זיהוי נכון של משמעות המשפט או שימוש בו לשם היסק לוגי, אין הם יכולים להיות המבנים הנכונים, כי ידוע לנו שבעזרת משפטי השפה האנושית אפשר לבצע היסק לוגי. הבנת משפט מניחה למעשה ידיעה מובלעת של כל כללי הלוגיקה. למשל, היא כוללת זיהוי נכון של ההיסקים הלוגיים הנובעים ממנו. התיאוריה התחבירית צריכה להיות כזאת, שהמשפטים שהיא מייצרת יוכלו לשמש כטענות לוגיות, כלומר, עליה לאפשר את המפגש בין המבנה לשיטה הלוגית. המבנים שהתיאוריה מייצרת עבור הדוגמאות שדנו בהן עומדים בדרישה זו. כפי שראינו, הם קובעים מתי שרשרת צלילית אחת מקבילה לטענה אחת ומתי ליותר, ובהתאם, הם מגדירים נכון את ההיסקים שאפשר לגזור מהן.

שיטות השימוש עצמן הן מושא המחקר של דיסציפלינות שונות: פילוסופיה ובייחוד פילוסופיה של הלשון, לוגיקה, פסיכולוגיה, בינה מלאכותית, פרגמטיקה ואף סוציולוגיה. אך המחקר של היכולת הלשונית המולדת בודק, עבור כל שיטה, את דרכי המפגש שלה עם השפה, כלומר, עם תוצרי השיטה החישובית. חומסקי פירסם מחקרים הנוגעים כמעט לכל תחומי המפגש, אך המחקר שבפיתוחו התמקד הוא התיאוריה של השפה עצמה (התחביר). תחומי המפגש השונים מגדירים, בפועל, תת דיסציפלינות של המחקר הלשוני: במפגש בין השיטה החישובית ושיטת השימוש הפיסי (צליל) עוסקות הפונטיקה והפונולוגיה, ובמפגש עם הלוגיקה, כללי ההיסק והיחסים שפה-עולם (או מודל) עוסקת הסמנטיקה. תחום או קבוצה של תחומי מפגש אחרים עניינם יחסי שפה והקשר, כלומר המפגש שבין תוצרי השיטה החישובית וההקשר שבו נעשה בהם שימוש: סיטואציית המבע (זמן, מקום, משתתפים), מטרות השיח, יחסיו לשיח קודם, זיהוי הישויות שבדיון, אילוצי פרגמטיקה וקומוניקציה ועוד בעיות רבות; באלו עוסקת התיאוריה של השיח. הפסיכו-בלשנות עוסקת במפגש השיטה החישובית עם אילוצי עיבוד, איחסון בזיכרון, למידה ורכישת שפה. תחום צעיר יחסית, הזוכה בשנים האחרונות בפיתוח, הוא המפגש של הלקסיקון עם המערכת המושגית: המבנה הפנימי של מושגים ואירגון המושגים לקטגוריות.

לשון וחרות

לצד מחקרו המדעי, הפך חומסקי לנושא הדגל של ביקורת בלתי מתפשרת על ההסדר החברתי הקיים, על האידיאולוגיות השליטות, ועל כל פשעי הדיכוי החברתי. חלק ניכר מזמנו מוקדש לכתיבה ולפעילות פוליטית – איסוף עובדות, ניתוח תקשורת ובניית היסטוריה אלטרנטיבית של המאה ה-20. האם45 ניתן למצוא קשר בין שני תחומי פעילות אלה שלוי מקצת רעיונותיו על הקשר בין לשון לחרות תורגמו לעברית בספר ״לשון וחרות״ (הוצאת מפרש 1979) שממנו אצטט בהמשך.

ראינו שבתחום הידע הלשוני אימץ ופיתח חומסקי את הגישה הרציונליסטית לידע, בניגוד למסורת האמפיריציסטית ששלטה בכיפה במחצית הראשונה של המאה. מהסיבות ההיסטוריות שעמדנו עליהן, נתפס האמפיריציזם על הנחתו בדבר הלוח החלק כבסיס האידיאולוגי של תפיסת השוויון הן בחברה הקפיטליסטית והן במשטרים שנקראו סוציאליסטיים. אך מהו הבסיס לשוויון בני האדם בתפיסה זו? הבסיס הוא העדר, חוסר. האדם, כמוהו כבעלי החיים, מגיע לעולם בחוסר כל, מצויד אך ורק ביכולת להגיב על גירויי הניסיון. אך דווקא הנחה זו על טבע האדם היא זו שהוליכה לתפיסות רווחות, שהאדם, כבעלי החיים, ניתן לאילוף. ״אם אמנם האדם הוא כחומר ביד היוצר, חסר כל מבני מחשבה משל עצמו וצרכים תרבותיים או חברתיים, אזי הוא מושא מתאים ל׳עיצוב האישיות׳ בידי רשויות המדינה, מנהל התאגיד, הטכנוקרט או הוועד המרכזי״ (שם, עמ׳ 31). האם אך מקרה הוא שסקינר, מייסדה של הגישה הביהביוריסטית, הרואה בידע הלשוני אוסף של תגובות מותנות, הוא אף מחברו של ספר ההגות על הסדר החברתי הרצוי, ״מעבר לחרות ולכבוד״? אחד המכשולים לחברה אנושית מתוקנת, על פי סקינר, הוא המושגים המוטעים שפיתחו הפילוסופים בדבר חרות וחופש הבחירה. למושגים מנטליסטיים אלה לא יכול להיות כל שחר, בהנחה שהידע הוא סכום כל ניסיונותינו הפיסיים. המצאתם היא אפוא מקור לחרדות מיותרות ומכשול לכינונה של חברה מתפקדת ויעילה. בין רעיונותיו של סקינר על ההסדר החברתי היעיל נמצא ש״השליטה על האוכלוסיה ככלל חייבת להמסר למומחים – המשטרה, כוהני הדת, בעלי הרכוש, מורים ומרפאים״ (שם, עמ׳ 62).

 זיהוי שפה אצל אורגניזם אחד מאפשר לנו לזהותו כיצור בעל יכולת חשיבה הזהה לשלנו

תפיסה שונה לחלוטין של שוויון נובעת מתיאוריית הידע הלשוני של חומסקי. ברוח המסורת הרציונליסטית, זהו שוויון על בסיס של יכולת ולא של העדר יכולת, שכן כל בני האדם באים לעולם מצוידים במערכת מולדת משוכללת, שהיא זו שמגדירה את הטבע האנושי. זהו פיתוח של טיעונו של דקארט: זיהוי שפה אצל אורגניזם אחר מאפשר לנו לזהותו כיצור בעל יכולת חשיבה הזהה לשלנו. לכן מקיומה של השפה, או היכולת הלשונית, נגזרת בהכרח תפיסת בני האדם כשווים. מכאן שלכל הסדר חברתי הנשען על העדר שוויון אין בסיס וצידוק מוסרי. שאלה קשה יותר היא, אם נוכל לגזור מן הידע הלשוני גם את מושג החרות. הידע הלשוני הוא תכונה מרכזית המאפיינת את המין האנושי ומבדילה אותו משאר המינים. כל אדם יודע שפה אחת לפחות. לכן, להבין מהי שפה פירושו להבין מהי חשיבה אנושית, או – להבין את עצמנו. זהו הרעיון הבסיסי, שאת שורשיו מוצא חומסקי אצל דקארט ושאותו הוא ממשיך לפתח. מה נוכל ללמוד על עצמנו, כלומר על טבע האדם, מחקר היכולת הלשונית?

הבה נסקור את מה שכבר הנחנו ככלול בידע הלשוני. אף מסקירה חלקית זו ניתן להבין, שהאדם מגיע לעולם מצויד ביכולת מופלאה ומורכבת. ראשית, היכולת לייצר אינסוף מבנים ולבצע בעזרתם אינסוף טענות פירושה שתמיד נוכל לגלות טענות חדשות שאפשר לטעון באמצעות השפה. זהו המרכיב היצירתי ביכולת האנושית, המאפשר לחשיבה האנושית להמשיך ולשכלל את עצמה. שנית, ראינו ששליטה בשפה פירושה גם שליטה בכללי הלוגיקה – להבין משפט פירושו לדעת את כל היסקיו. להיוולד מצויד ביכולת הזאת פירושו להיות מסוגל לטיעון ולחשיבה רציונליים וגם להיות בעל הכלים להתגונן מפני תעמולה ומניפולציה. מרכיב מגדיר אחר ביכולת הלשונית, שעליו מתעכב חומסקי בדונו ביחסי לשון וחרות הוא העובדה שהשפה מצייתת למגבלות. דווקא הציות למגבלות הוא שמאפשר לחשיבה האנושית השתכללות עצמית אינסופית. ״בלא מערכת של מגבלות פורמליות אין פעולות46 יוצרות; בהעדר תכונות מהותיות מגבילות של המחשבה יתכן רק שיפור ההתנהגות, אך לא פעילות יוצרת של השתכללות” (“לשון וחרות״, עמ׳ 21). ייקל להבין עניין זה בבדיקת תיאוריות במדע. אם ננסה לפתח תיאוריה מאפס, ללא כל מגבלות – פשוט נצפה לראות לאן יוליכו אותנו העובדות – לא נוכל לעולם להעריך את התוצאות שאליהן הגענו, וגם לא נוכל להשוות היפותזות מתחרות. כל תיאוריה מדעית וכל התפתחות במדע מניחים מגבלות להן חייבות ההיפותזות לציית. הוא הדין בפעולות אנושיות אחרות. ״בדרך דומה דיברה המסורת הקלאסית על כשרון אמנותי הפועל בתוך מסגרת של כללים, ואף מציב אתגר למסגרת זו״ (שם, עמ׳ 31). ייתכן שצירוף זה של היכולת היצירתית והמגבלות המולדות המדריכות אותה הוא זה שמאפשר את ההמשכיות התרבותית. רוסו הגדיר כתכונה מאפיינת של המין האנושי את תכונת השיכלול העצמי של הפרט ושל המין האנושי כולו, באמצעות העברת התרבות מדור לדור. העובדה שרעיונות חדשים מתמפים אל תוך מערכת קבועה מראש של מגבלות מולדות המדריכות את אירגונם מאפשרת, לצד השיכלול המתמיד, גם המשכיות של הידע האנושי המצטבר.

אם כן, כל בני האדם נולדים מצוידים ביכולת עצומה לחשיבה, ליצירה ולשיכלול עצמי, ועם פוטנציאל להמשכיות היסטורית. מנקודת מוצא זו ממשיך חומסקי במסורת הרציונליסטית, שביקשה לגזור מהיכולת האנושית הנתונה את תפיסת האדם כיצור חופשי, וממנה – את הבסיס המוסרי להסדר החברתי (אף כי הוא עדיין אינו יכול לטעון שמושג החרות נגזר לוגית ופורמלית ממה שידוע לנו על היכולת הלשונית): “אם נצרף מחשבות ורעיונות אלה, נוכל לפתח קשר מעניין בין הלשון לחרות.

שפה, בתכונותיה הבסיסיות ובאופן השימוש בה, מספקת את הקריטריון הבסיסי לקביעה, אם אורגניזם אחר הוא יצור בעל מחשבה אנושית ויכולת אנושית לחשיבה חופשית ולביטוי עצמי; אורגניזם שיש לו הצורך האנושי החיוני בחרות ממעצורים חיצוניים שמקורם בסמכות המדכאת. יתר-על-כן, אם זאת נעשה, נוכל לנסות ולעבור מחקירה מדוקדקת של השפה והשימוש בה, להבנה עמוקה ומוגדרת יותר של המחשבה האנושית. על-פי דגם זה נוכל לנסות ולחקור היבטים נוספים של טבע-האדם, אשר, כפי שרוסו הבחין נכונה, אנו חייבים להבינו כהלכה, אם נרצה לפתח תיאוריה על-אודות יסודות הסדר החברתי הרציונלי״ (שם, עמ׳ 20).

החרות, בתפיסתו של רוסו, היא התכונה היסודית והמיוחדת ביותר של האדם. חומסקי מצטט את ביקורתו של רוסו על הנחה רווחת, שהאדם זקוק למרות דווקא. פילוסופים ופוליטיקאים ״מייחסים לבני האדם נטייה טבעית להשתעבדות, בלי לחשוב שמה שנכון באשר לחרות, נכון במידה שווה באשר לתום ולכל מעלה אחרת – ערכם מורגש כל עוד האדם עצמו נהנה מהם, ועם אבדנם אובד גם הצורך בהם״ (שם, עמ׳ 18). ייתכן שאדם אשר ההסדר החברתי גזל ממנו את חרותו לא ירגיש בכל רגע נתון באובדנה, כשם שמי שאיבד תום, אמונה ואופטימיות אינו אדם מאמין ואופטימי – אך אין ללמוד מכך דבר על הפוטנציאל האנושי לחרות. או, כפי שהשיב קאנט לטוענים שישנם אנשים שאינם בשלים לחופש: “אם נקבל הנחה זו, לא תושג החרות לעולם. כי אי אפשר להגיע לבגרות הדרושה לחרות מבלי להשיג אותה תחילה״ (שם, עמ’ 19).

הסדר חברתי חייב אפוא להישען בראש ובראשונה על עקרון המימוש של החרות האנושית, ותולדות האנושות הן גם מאבק מתמשך על כינונו של הסדר כזה, שעדיין רחוקה הדרך אליו. במובן מסוים ניתן לראות בכל פועלו של חומסקי מימוש של אותה תפיסה של טבע האדם: התפיסה של יכולת השיכלול העצמי של התבונה באמצעות העברת התרבות מדור לדור היא שמוליכה אותו אל מחקרו הבלשני. תפיסת המהות האנושית כמוגדרת על ידי החרות מעמידה אותו בראש המאבק הפוליטי נגד כל דיכוי באשר הוא. לא מן הנמנע שיום אחד השניים ייפגשו: ״הייתי רוצה להאמין, שמחקר אינטנסיבי של היבט אחד של פסיכולוגית האדם הלשון האנושית – יוכל לתרום למדע חברתי הומניסטי, אשר ישמש כמכשיר לפעולה חברתית. למותר לומר, שפעולה חברתית אינה יכולה להמתין לתיאוריה מבוססת היטב על-אודות האדם והחברה, בדיוק כשם שאין לקבוע את תקפותה של התיאוריה על-פי ציפיותינו ושאיפותינו המוסריות. השניים – הגות ופעולה – חייבים להתקדם כמיטב יכולתם, בצפיה קדימה אל עבר היום, שבו המחקר התיאורטי יספק מדריך יציב למאבק האינסופי למען חרות וצדק חברתי, מאבק שתכופות הוא קודר אך תמיד הוא מלא תקווה״ (שם, עמ׳ 33). ■

47


  1. הערה 1.

    משפט 7 מיוצר עכשיו על ידי הפעלת כללים 15 ו-16 במבנה הבא:

     

  2. הערה 2.

    כלומר, מבנה משפט 17 הוא כלהלן:

     

  3. הערה 3.

    הנה לדוגמה דרך ייצורו של משפט 3 (היא חושבת שהוא חושב שיהיה טוב)

     

  4. הערה 4.

    כלומר, שני המבנים המיוצרים הם אלה שלהלן: (א) הוא המבנה שבו הספרים הם מאוקספורד; (ב) הוא המבנה שבו הם התקבלו מאוקספורד.

     

  5. הערה 5.

    כלומר, מבין שני המבנים שבהערה 4 אפשרי עבור איבד מבנה (א) בלבד. שיבוצו של איבר במבנה (ב) מותיר את צירוף היחס מאוקספורד ללא תפקיד תמטי.