הקדמה:
מוצאם האבולוציוני של האדם והשימפנזה מאב קדמון משותף. נקודת הפיצול היתה לפני כ-6-5 מיליון שנים. מי היו החוליות החסרות מנקודת ההתפצלות ועד האדם המודרני? האם מינים קדומים של שושלת האדם התקיימו בו זמנית? האם האדם המודרני – ההומו סאפיינס – התפתח במקביל באפריקה ובאסיה, או שמא יצא מאפריקה והתפשט בכל העולם? בשאלות אלו ואחרות לא רק מעדכן אותנו יואל דק, אלא גם משתף אותנו בחוויה של גילוי גולגולת ה״אדם״ הקדומה ביותר שהוא עצמו חשף באתיופיה.
תחת כותרת מוזרה לכאורה, ״בנה של לוסי”, דיווח לא מכבר השבועון המדעי הבריטי נייצ׳ר (גיליון מרס 1994) על גילויה של גולגולת ה״אדם” הקדומה ביותר. מעצם טיבו זכה הגילוי בפירסום עולמי נרחב גם בעיתונות הכללית. ואולם בכדי לעמוד באמת על משמעותה של תגלית זו עלינו לשוב לאמצע המאה הקודמת, ולאו דווקא לדארווין, אלא לאחד מגדולי תומכיו – הביולוג הגרמני ארנסט הקל (דארווין עצמו המעיט, ואולי אף נמנע בכוונה, מלהתייחס בספרו המונומנטלי על מוצא המינים למוצאו של האדם). ובכן, ב1868 נקט הזואולוג הגרמני הנודע הקל צעד חסר תקדים: בספר, שכותרתו הבוטה בפשטותה עדיין מקוממת רבים, ״גירסת הטבע לסיפור הבריאה”, הוא טבע שם לאורגניזם נעלם, שבעצם מעולם לא התגלה. הוא כינה בעל חיים היפותטי זה “פיתקנתרופוס אלאולוס” (קוף-אדם אילם). הקל ראה בפיתקנתרופוס את החוליה החסרה שבין האדם והקוף, חוליה שעצם קיומה ומהות חזותה האנטומית הספציפית נגזרים ישירות מתיאוריית האבולוציה של דארווין. הניסיון להעריך את צעדו זה של הקל מלמד, כי אינו אלא פרדיקציה (חיזוי) מדעית לגיטימית, שכל תוכנה גלום למעשה בשם פיתקנתרופוס עצמו. תיאוריית ההתפתחות של דארווין והתיאוריה על מוצאו של האדם שנובעת ממנה אכן מאפשרות לעשות פרדיקציה – שהרי רק בזכות זאת הן מוכתרות כתיאוריות מדעיות. ואם, כפי שטוענת התיאוריה, האדם והשימפנזה (או הגורילה), קרוביו החיים המיידיים ביותר של האדם, התפתחו במקביל בדרך של השתלשלות ושינוי מאב קדום משותף, הרי על פי פרדיקציה זו, ככל שנרחיק אחורה בזמן ונעמיק בשכבות הגיאולוגיות, כך ילך וייטשטש בהדרגה ההבדל האנטומי שבין האדם לבין השימפנזה, עד שנגיע לאב המשותף לשניהם – נקודת ההסתעפות של שני הענפים. בעניין זה אנו נדרשים להבהיר סוגיות אחדות. נהוג לבקרנו כמי שנטלו לעצמם חופש לוגי רב מדי בפירוש של רקורד המאובנים הזמין כיום. בהצהירנו על מאובן אחד שהתפתח פיסית לאחר, אנו מוצגים כמרחיקי לכת, כמי שמייחסים תהליך אורגני, דינמי בטבעו, לעצמים דוממים.
המתנגדים לנו נוטים לראות במאובנים לא יותר משרידיהם של בעלי חיים שחיו בעבר ופשוט נכחדו. מכאן ועד ההבנה כי אחד התפתח אל השני, טוענים מבקרינו, רב המרחק כרחוק מזרח ממערב. השגות אלו אנו רגילים לשמוע בדרך כלל מחסידי הבריאה האלוהית, הבריאתנים, שמניעה אותם התקווה להציג את תיאוריית האבולוציה כמגוחכת ואת העוסקים בה כשוטים. ואולם יש להודות, כי תהיות מסוג זה מעלים גם רבים אחרים, ממתעניינים הדיוטות, ששאלותיהם מוצגות בתום לב, ועד לביולוגים ופילוסופים, הבוחנים מתוך עניין אמיתי את בסיסן הפילוסופי והלוגי של הצהרותינו אלה. מנין, אחרי הכל, אנו שואבים את הביטחון להצהרות מסוג זה? הרי באמת מדובר ב״אבנים״, ששום טכניקה מעבדתית לא תצליח להראות כי אחת התפתחה פיסית אל האחרת.
ואולם בפירוש לא כך צריך להציג את הדברים. הפלאונטולוגיה, כמדע היסטורי, כפופה לקריטריונים של המדעים ההיסטוריים. כל שאנו שואלים הוא, אם אכן יש ביטוי גשמי, בדמות מאובנים מוחשיים, לתיאוריית האבולוציה של דארווין ולפרדיקציה של הקל, המבוססת על תיאוריה זו; אם בכלל קיימים מאובנים כלשהם ההולמים את הפרדיקציה, ושנכון לשבצם, הן מן הבחינה52 האנטומית והן מן הבחינה הכרונולוגית, ברצף החזוי שבין האב המשותף לבין האדם. ובכן, התשובה החד משמעית לשאלות אלו היא – כן! לפני שנים רבות היו רק מאובנים מתאימים מעטים, והיו מרווחי זמן עצומים בתוך השושלת. אך יש להדגיש, כי אפילו במאובן אחד, אם הוא אכן מתאים לאותו רצף חזוי, יש משום תמיכה באותה תיאוריה, גם אם מוגבלת. ואכן, משאת נפשם ושיא כל מאווייהם של החוקרים והנוסעים הראשונים אחרי דארווין היו – מאובן אחד. לדידם, “פיתקנתרופוס” אחד ויחיד יספק את ההוכחה. אך מובן מאליו, שככל שירבו המאובנים ההולמים את הפרדיקציה מבחינה אנטומית וכרונולוגית, כך תלך ותתבסס ההשערה (ההיפותזה). למעשה, אפשר לנסח את התהליך כניסוי מדעי לכל דבר: כל חפירת מערה, כל מסע לגילוי מאובנים הוא בבחינת ניסיון מעבדתי לאשש או להפריך את התיאוריה הנבחנת. ניסיונות אלה, יש להדגיש, הם מדעיים, גם אם אין כל דמיון בין חפירה במערה מאובקת, חשוכה ולחה ובין ניסוי במעבדה הסטריאוטיפית.
אידיאלית, הרצף חייב להגיע לצפיפות כה רבה, עד שההבדל המורפולוגי בין שתיים מהחוליות הסמוכות יהיה קטן דיו (כזה שבין אב לבנו, לנכדו או לנינו, למשל), בכדי שבאמת לא יהיה כל קושי לטעון, כי אכן אחד הוליד את האחר – עד שההצהרה שמאובן אחד התפתח מן האחר לא תקומם יותר מזו, שהכלב שנח לו על השטיח לפנינו הוא צאצאו של כלב אחר, אף על פי שמעולם לא היינו עדים להמלטה. אם בכל זאת יקשה על מישהו (נוכח רצף מאובנים מסוים) לקבל את הקביעה, שכל פרט ברצף הוא תולדה של זה שלפניו, ינבע קושי זה אך ורק מזה שעדיין אין בידו רצף ששלביו צפופים דיים. לפיכך עליו לחזור ולתאר לעצמו שלב מורפולוגי נוסף (כלומר, לעשות פרדיקציה) בין אלה שאינם ניתנים בעיניו לגישור גנטי (ולחפשו במציאות ממש, אם הוא פלאונטולוג). ואם אף בכך אין די, עליו לשוב ולחפש שלב נוסף ביניהם. כך יימשך התהליך הלאה והלאה, עד שהקירבה המורפולוגית בין שתי חוליות (בין שני מאובנים) תניח גם את דעתו של אחרון הספקנים.
חשוב להבין, כי למרות שאנו רחוקים ממציאות אידיאלית זו, כל תגלית מתאימה (לפרדיקציה), הסוגרת את המרווח האנטומי הקיים, מגבירה את אמינותה של התיאוריה. התהליך כולו הוא הדרגתי ואינסופי בטבעו; ככל שיגדל מספרן של החוליות המגשרות בין שתי צורות, כך, מטבע הדברים, יקטן בהתאמה מספר הספקנים, והתיאוריה תלך ותתבסס. האפשרות שנמצא את כל שרידיו המאובנים של הענף, כלומר שהאב, בנו, נינו וכדומה יהיו כולם ברשותנו, היא מצב אוטופי לכל הדעות. ואולם דווקא משום כך, מיתממים הבריאתנים ומסרבים להסתפק בפחות מאשר מצב אוטופי זה כהוכחה לאבולוציה. שוב ושוב אנו נתקלים בדרישתם האבסורדית והטורדנית לראות את כל שלבי הביניים שברצף. כלל לא משנה כמה שלבי ביניים יעלה בידנו להציג, הם שבים ונתלים בעובדת חסרונו של שלב זה או אחר כנימוק לדחיית התיאוריה. בלעדי רצף מושלם לחלוטין, הם מתעקשים, התיאוריה לא מוכחת.
על ההבדלים האנטומיים שבין האדם לשימפנזה
התכונות שבהן מתמקד עיקר ההבדל בין האדם לבין קוף-העל (וברור שהדיון חייב להיסוב רק על אותן מערכות הקשורות ברקמות הגוף הקשות והמתאימות להשתמר כמאובנים) הן בראש ובראשונה נפח קופסת המוח שבגולגולת, אופיים של מערכת השיניים והמבנים הנושאים מערכת זו (הפנים והלסת) ותכונות ספציפיות של אנטומיית השלד, הבאות לידי ביטוי בצורת התנועה הזקופה, הדו-רגלית. אם נכונה התיאוריה בדבר התפתחות צורה אחת מהצורה53 האחרת, צפוי אפוא שבמערכות אלו יצטמצמו ההבדלים. לנפח מוחו העצום של האדם המודרני (1400 סמ״ק) יש כצפוי ביטויים מורפולוגיים אחדים בקופסת המוח של הגולגולת (איור 1). הוא למשל האחראי למצח הזקוף, הניצב כמעט כקיר מעל לגבות העיניים. הוא גם זה המביא לכך שרוחבה המקסימלי של הגולגולת מצוי גבוה מעל בסיסה ומעל רמת פתחי האוזניים.
האדם הנפוץ כיום על פני כל כדור הארץ על כל גזעיו המגוונים שייך למין אחד ־ הומו סאפיינס
פרופיל הגולגולת, כפי שהוא ניכר הן מהצד והן מאחור, מתרומם באדם לגובה ניכר, הרבה מעל בסיסה, ומאופיין במתאר מעוגל. ככלל, קופסת המוח היא בולבוסית מאוד בצורתה, מעין שלפוחית כמעט בלתי טבעית, בהיבחנה בעיניים פחות סובייקטיביות מאלו שאנו, המצוידים בה, רגילים לראותה. רישומן של הפנים בגולגולת האדם צנוע ביחס לגודלה הכללי. הפנים הזעירות ולעומתן קופסת המוח הגדולה מקנות לגולגולת האדם חזות דיספרופורציונית ייחודית בהשוואה למאפיין את עולם החי. אצל השימפנזה, ומבחינה זו אין הוא שונה משאר קופי-העל, לא עולה נפח המוח הממוצע על 500 סמ״ק. מצחו אופקי ונסוג אחורנית מרמת רכסי גבות עיניו (איור 1). רוחבה המקסימלי של הקופסה המכילה מוח זה נמדד נמוך מאוד, בגובה בסיסה של הגולגולת. מאחור מצטייר אפוא מתאר הגולגולת בצורת פעמון, ואילו במבט מהצד רישום מתארה הוא כשל קשת פחוסה ונמוכה. קופסת המוח פרופורציונית יותר לשאר הגולגולת, ביחס דומה לזה שאצל היונקים האחרים.
מערכת שיניו של האדם ייחודית משני היבטים. האחד, כל שיני קשת השיניים, הן העליונה והן התחתונה, מצויות על אותו מפלס. השני, צורת קשת השיניים משן הבינה בצד ימין אל שן הבינה בצד שמאל פראבולית במתארה, רחבה יחסית מצד לצד וקצרה מלפנים לאחור. רוחבה המקסימלי של הקשת נמדד בחלקה האחורי ברמת שיני הבינה. אצל השימפנזה מזכיר מבנה זה את המצוי ברוב הקופים. שתי קשתות שיניו, העליונה והתחתונה, משולבות זו בזו, כלומר ניבי קשת השיניים האחת בולטים בשיעור ניכר מעבר למישור יתר השיניים, וכאשר הפה סגור, הם נחים ברווחים מתאימים מיוחדים, המצויים בקשת השיניים שמנגד (איור 1). לפיכך, שלא כבאדם מוגבלת תנועת הלסתות מצד לצד, והלעיסה מתבצעת מלמעלה למטה (צורת לעיסה המכונה לעיסה כלבית). קשת השיניים ארוכה מאוד ומלבנית משהו במתארת הכללי. לעיתים קרובות מצוי חלקה הצר ביותר בקצה האחורי, בין שיני הבינה שמימין ומשמאל.
לא רק גודלן של קשתות השיניים באדם הוא צנוע, אלא גם גודל המבנים הנושאים אותן, קרי הפנים (הלסת העליונה) והלסת עצמה (הלסת התחתונה). מבנים אנטומיים אלו דחוקים במידה ניכרת אל מתחת לקופסת המוח וממוקמים היישר מתחתיה (איור 1). השיניים החותכות, שבקידמת קשת השיניים, הן כמעט במישור של פתחי ארובות העיניים, ולפיכך פרופיל הפנים, כפי שהוא נצפה במבט מהצד, זקוף מאוד מהסנטר ועד המצח. קונפיגורציה זו שונה ביותר מזו של השימפנזה. לסתותיו הארוכות מביאות את קידמת קשת השיניים קדימה הרבה מעבר לרמת פתחי ארובות העיניים, עקב כך בולטות הפנים כחרטום, ומתארן במבט מהצד, מהמצח מטה, מתמשך כברת דרך ארוכה ומשופע עד מאוד (איור 1). ל״התכווצות” מערכת השיניים באדם המודרני יש ביטוי בשני מבנים מוזרים לכאורה, המאפיינים את פניו, ושניהם תוצר לוואי של התכווצות זו: בלסת התחתונה הסנטר, שנסיגת קידמת קשת השיניים אחורה מותירה אותו בבליטה חדה, ואילו בלסת העליונה מותירה נסיגת השיניים את האף ובמיוחד את שורשו (בסיסו) כמבנה המזדקר בטופגורפיית הפנים. שני מבנים אלו ייחודיים לאדם, ואין למצוא כמותם בשימפנזה או בכל קוף אחר (איור 1). אך ההבדלים הניכרים ביותר בין האדם לשימפנזה הם ללא ספק בצורת ההתקדמות על הקרקע. בקטגוריה הרחבה של ״הליכה על ארבע” נכללות צורות אחדות של תנועה, ובהן זו של השימפנזה. תנועתו של האדם היא באופן רדיקלי צורה אחרת של תנועה. ההבדל הוא כמובן הרבה מעבר למה שמשתמע מההפרש המספרי שבין שתיים לארבע, שכן מימוש ההליכה על שתיים דורש מודיפיקציות מהותיות בשלד, במערכת השרירים ובמערכת העצבים. שינויים אלה מתחייבים מהצורך להתמודד עם בעיות של שיווי משקל של גוף בעל שטח משען קטן מאוד ושל מרכז כובד עולה ויורד במהלך ההליכה, ובייחוד עם כך שכל צעד מותיר את הגוף פרקי זמן ארוכים שעון על רגל אחת בלבד. קצרה היריעה מלפרט כאן את מהותם של כל השינויים הנדרשים; אציין רק, כי הם מתמקדים בעיקר במודיפיקציות באגן הירכיים ובגפיים התחתונות. באגן של השימפנזה מוצבים להבי האגן הארוכים והצרים מאחור – על מישור גבו – ואילו באדם, הלהבים הקצרים והרחבים הם משני צידי האגן (משני צידי הגוף). האגן באדם כשמו כן הוא – צורתו כקערה גדולת נפח. עצמות הירכיים של האדם מתכנסות ממיקומן בצירי אגן רחב יחסית לקרבת קו האמצע באזור הברכיים (במבט מלפנים מוצבות הירכיים אלכסונית על מפרקי הברך), ואילו בשימפנזה הן נותרות מקבילות זו לזו לכל אורכן. בכף רגלו של האדם חוברת הבוהן הגדולה לשאר הבהונות,54 כך שהיא מוצבת על ציר האורך של כף הרגל, ולעומת זאת הבוהן בכף רגלו של השימפנזה סוטה הצידה, בדומה לכף היד שלנו. כן מאפיינת את כף רגלו של האדם התקמרות, הן לאורכה והן לרוחבה, לעומת כף רגלו השטוחה של השימפנזה. אף לאלמנטים הרחוקים מכף הרגל מגיעה השפעתה של ההליכה הזקופה. אפילו הגולגולת, הרחוקה מהקרקע ומכף הרגל יותר מכל אלמנט אחר בגוף, נושאת עליה ביטוי להליכה זו: פתח גדול, הנקרא ״החור הגדול״ (foramen magnum), שדרכו מתקשר חוט השדרה עם המוח, מצוי בעורף גולגלתם של בעלי חיים הולכי על ארבע, משום שעמוד השדרה וחוט השדרה שבתוכו מקביל אצלם לקרקע. עמוד השדרה שבאדם, הניצב לקרקע, מצריך שינוי במיקומו של החור הגדול, וזה אכן מצוי בבסיסה של הגולגולת ולא בעורפה. הגולגולת עצמה, מטבע הדברים, הן כהולכי על ארבע והן באדם מצויה באותה תנועה, משום שאיברי שיווי המשקל והראייה מכתיבים לה את תנוחתה הקבועה ביחס לקרקע.
אבולוצית האדם הומו סאפיינס
האדם הנפוץ כיום על פני כל כדור הארץ על כל גזעיו המגוונים שייך למין אחד, הומו סאפיינס. ההבדלים בין הגזעים השונים שטחיים ביותר, כעובי העור, פשוטו כמשמעו. כל גזעיו המודרניים של האדם שותפים לקריטריון הביולוגי המקובל של מין ביולוגי אחד (species), קרי הזדווגות מרצון והעמדת צאצאים פוריים. ואולם כל ניסיון להגדיר את גזעיו המודרניים של האדם במסגרת טקסונומית קשיחה וספציפית לא עלה יפה, אף כי שפע חוקרים נטלו על עצמם משימה זו. בחצי הראשון של המאה שררה בקרב חוגי האנתרופולוגים ההכרה, שאי אפשר להגדיר כך את הגזעים (להוציא כמובן חוקרים שהיו אמונים על האנתרופולוגיה האידיאולוגית המגמתית, ובדיעבד הדמיונית, של משטרים ידועים). תרמה לכך ההיכרות שחוקרים אלה עשו עם עוד ועוד אוכלוסיות, שעם גילוין טישטשו את ההבדלים המקובלים, הכאילו חדים, שבין הגזעים. הגדרה מדעית של גזעים כישויות ביולוגיות חייבת מן הסתם להתבסס על הומוגניות רבה בתוכם, ברם ככל שהעמיק המחקר, כך הלך והיטשטש השוני בין הגזעים העיקריים. אפילו בתוך הגזעים הצטיירו שונות והדרגתיות. גזעים נמצאו בתוך גזעים, ואף בתוך אלה נמצאו קבוצות בעלות מאפיינים ייחודיים. התפיסה המודרנית של השונות הגדולה באוכלוסיות היא אפוא, כי למעשה אין לדבר על גזעים, אלא על כך שאוכלוסייה אחת דומה לזו הקרובה לה, ושונה מאוכלוסייה אחרת, הרחוקה ממנה. השונות ההדרגתית עצמה אינה אלא ביטוי להסתגלות (אדפטציה) לתנאים גיאוגרפיים משתנים, להגירה ולחילוף גנים, ולאפקט של סחיפה גנטית.
שרידיו הקדומים ביותר של הומו סאפיינס הם מלפני 100 אלף שנה. בישראל מצוי אחד המדגמים הגדולים והעתיקים ביותר של מאובני הומו סאפיינס. במערת הגדי, אחת ממערות נחל המערות שבכרמל, ובמערת הר הקפיצה שליד נצרת התגלו הקדומים שבין בני מיננו. הם דמו לנו בכל, אלא שמבנה הגוף שלהם היה אולי מגושם יותר ורכסי גבות העיניים בולטים יותר. נפח מוחם היה כשלנו, ואת הלסת שלהם, הצנועה בשיעור בליטתה, עיטר סנטר בולט.
על מוצאו של הומו סאפיינס
הראשון ברצף המאובנים המתאים הן מן הבחינה הכרונולוגית והן מן הבחינה האנטומית לגשר על הפער בין האדם המודרני ובין קוף-העל, המתואר למעלה, הוא המין הנכחד הקרוי הומו ארקטוס. מין זה, ששרידיו מצויים בכל העולם הישן מאפריקה ועד המזרח הרחוק, דמה לנו מבחינות רבות. אך בטרם נראה כיצד אנטומית הוא משמש כפרוטוטיפוס להומו סאפיינס, מן הראוי להקדיש מלים ספורות למעבר שבינו לבין הומו סאפיינס.נושא מוצאו של האדם המודרני ושאלת עתיקות55 תפקיד בתיאוריה, משום שלפי תפיסה זו, כך נראית השרשרת מאז בריאת העולם.
אוסטרלופיתקוס אפארנזיס
מצוידים בכל הרקע הזה נשוב אל שנות ה-70 של המאה הנוכחית, שהיו מהחשובות בחקר האבולוציה של האדם. העדות הפיסית לאבולוציה זו, בדמות מאובנים, זכתה אז בתוספת ובאישוש נכבדים. בתחילת אותו עשור החלו להתגלות הקדומים שבמאובני האדם. חשיבותם נבעה לא רק מגילם המופלג אלא בעיקר מאנטומיית גופם, שאיששה מהרבה בחינות פרדיקציות מדעיות ותיקות מאוד, כדוגמת זו של הקל.
זירת ההתרחשויות של תגליות אלו היתה חבל ארץ נידח בצפון מזרח אתיופיה, לא הרחק מגבולה עם ג׳יבוטי. באזור זה – אזור האפאר, תוך תוכו של השבר הסורי-אפריקני המפורסם, השתרע אגם עצום ממדים, שבקרקעיתו שקעו שכבות סחף ואפר וולקני עד שהתייבש, כנראה עקב פעילות וולקנית ושינויים באקלים האזור, לפני כ-2.5 מיליון שנה (איור 3). כל מה ששקע באגם – סתם סחף ובעלי חיים – קודם לפיכך לתאריך זה.
עם השנים התאבנו בעלי החיים הרבים ששקעו באגם, ואחדים הפכו בזכות שימורם המופלא למאובנים מרשימים ביותר ביופיים. השכבות המכסות כיום חבלי ארץ ענקיים צופנות בחובן אתרים פלאונטולוגיים עשירים. עם היחשפותם בעקבות תהליכי בלייה איטית, שהאחראי העיקרי להם הוא נהר האוואש, הזורם מהרמה האתיופית צפונה אל תוך השבר הסורי-אפריקני, שופע מהם מספר עצום של מאובנים, והם מכסים את המדרונות בצפיפות רבה (איור 4).
שפע המאובנים וגילן המופלג של השכבות הביאו אל המקום בשנות ה-70 המוקדמות חוקרים שהתעניינו באבולוציה של האדם. כאנתרופולוגים, הם קיוו כמובן למצוא גם מאובני אדם. מאובני אדם קדומים ל-2.5 מיליון שנה (גיל השכבה הצעירה ביותר באותו אגם קדום) חשובים מאין כמותם, שכן הם מקרבים אותנו מאוד אל גיל ההתפצלות שבין האדם לבין השימפנזה (קרובו המיידי ביותר החי כיום). אירוע זה, כך מספרים לנו הביוכימאים, חל לפני 6-5 מיליון שנה, וקצרה היריעה מלדון כאן בפירוט בשיקוליהם. ואמנם, המזל האיר פנים לאותם חוקרים. למרות מספרם המבוטל של מאובני הומינידים (בעלי חיים ממשפחת האדם), בייחוד ביחס56 לשפע הממצאים האחרים – המוכיח בעליל עד כמה נדירים הם היו בעולם החי של אז – התחילו להתגלות אלמנטים שונים של חלקי גופם. זעירים וחלקיים ככל שהיו, כל האלמנטים הללו העידו על אנטומיה מאוד פרימיטיבית, שעטנז נהדר של תכונות דמויות שימפנזה ותכונות אדם מודרני. תכונותיו של האחרון באו לידי ביטוי בכך שאותם יצורים הלכו זקופים ממש כמונו. נפח מוחם, לעומת זאת, היה קטן כשל זה של השימפנזה: כ-500-400 סמ״ק. הלסתות בלטו בשיעור ניכר קדימה, כבשימפנזה.
מערכת השיניים לא היתה משולבת כזו של השימפנזה, אך שריד לשילוב זה עדיין ניכר בלסתות (איור 5). השילוב כבר אינו פונקציונלי, אך עוד ניתן להבחין בשרידיו, בבחינת ירושה מן העבר. גם מתאר קשת השיניים כולה (מבחינת אורכה לעומת רוחבה) היה באמצע, בין האדם המודרני לשימפנזה (איור 6). עם זאת, גולגלתו השלמה של אותו יצור נשארה מסתורית במידה מרובה. אמנם נמצאו פיסות עצם צנועות בגודלן, שהעידו על כל אותן תכונות אנטומיות שהוזכרו למעלה, ואף היה ניסיון להציג שיחזור של הגולגולת – אך גולגולת שלמה של פרט מבוגר לא נמצאה. הרכבת הגולגולת היתה למעשה “קומפוזיט״ (composite), לא שיחזור ממש. המודל שהתקבל נוצר מצירוף של שברים זעירים, השייכים לפרטים שונים שנאספו מאתרים אחדים באזור. אך אפילו כך, חלקים גדולים של אנטומיית הגולגולת נשארו עלומים (איור 7). הגולגולת שנוצרה התקבלה בספקנות רבה, והביקורת על ניסיון זה היתה נוקבת. היו אף חוקרים שהרחיקו לכת וטענו כי לא כל חלקיו של הקומפוזיט שייכים לאותו המין. במלים אחרות, עצמות גולגולת של מינים שונים שימשו את החוקרים בשיחזור הגולגולת האחת.
אפילו אחד הממצאים המרהיבים והמפורסמים ביותר בחקר האבולוציה של האדם, שלד נקבה שהתפרסם בזמנו בעולם כולו כ״לוסי”, כלל אלמנטים רבים של השלד ובהם האגן, ברך, כף רגל ולסת (שכולם, אגב, העידו על הליכה זקופה), אך למרבה הצער רק שרידים זעירים ולא מספקים, של הגולגולת.
גיל ההתפצלות שבין האדם לבין השימפנזה חל לפני 6-5 מיליון שנה
השינויים הפוליטיים, מלחמת האזרחים הממושכת באתיופיה והרעב הכבד ששרר בה אז הביאו להפסקת המחקר באזור. רק ב-1990 חודש הפרויקט. היה זה השינוי הפוליטי שחל אז גם ביחס לישראל, שאיפשר גם לי להיענות להזמנתם של ראשי המשלחת ממכון IHO בברקלי ולהצטרף לסגל המשלחת כאנטומיסט וחוקר האבולוציה של האדם.
חידוש הפרויקט נועד להגדיל את מדגם המאובנים שהיה בידינו מראשית שנות ה-70 ולפרט את תיארוכם, אך עיקר הכוונה היתה57 למצוא סוף סוף את גולגלתו השלמה של אותו יצור שחי לפני כ-3.5 מיליון שנה באזור זה של השבר הסורי־אפריקני. היתה זו מטרה אמביציוזית מאוד, יומרנית וקשה לביצוע – ואף על פי כן היא הוגשמה.
יום אחד בעונת השדה השנייה (1992), בשעות אחר הצהריים המאוחרות, שעה שכולנו היינו עסוקים בסקר המדרונות ושפע המאובנים שעליהם, הבחנתי בשבר קטן של עצם העורף. במעלה גבעה קטנה ורגילה למראה באזור, שלא הרחק ממנה נמצא אותו שבר עצם זעיר, ביצבצה לה הגולגולת שכה להוטים היינו לגלות. היא אמנם היתה מפורקת לחלקים אחדים, אך רובם היו שם, אפילו לסתה התחתונה. אחר כבוד הועברה הגולגולת על כל חלקיה למוזיאון הלאומי באדיס אבבה, והחלה העבודה המפרכת של ניקוי, שימור והדבקה. המלאכה הושלמה רק ב-1994, וכיום ניתן לראות את גולגולת ה״אדם” הקדומה ביותר, לא קומפוזיט, אלא גולגולת שלמה יחסית של זכר מבוגר (איורים 9,8). עבורנו, חוקרי האבולוציה של האדם, היה זה מימוש חלום של יותר מ-20 שנה. גולגולתו של אוסתרלופיתקוס אפארנזיס, זה שמו הפורמלי, סוף סוף בידינו. היפה שבכל הגילוי הוא, שכלל לא הופתענו מחזותה של הגולגולת. אדרבה, כל חשיבותה נובעת מכך שהיא תואמת בדיוק את הצפוי מהפרדיקציה של הקל ומתורת האבולוציה של דארווין. ספק אם בחלומותיו הוורודים תיאר לעצמו דארווין אישוש כה מדויק של התיאוריה שלו על ההיסטוריה הביולוגית של האדם.
במעלה גבעה קטנה ביצבצה לה הגולגולת שכה להוטים היינו לגלות
נפח מוחה של הגולגולת הוא כ-500 סמ״ק (קצת יותר משליש מנפח מוחנו), לסתותיה בולטות ומצחה אופקי. כל אלו חוברים יחד להקנות לגולגולת חזות קופית אופיינית. רוחבה המקסימלי, כבשימפנזה, מצוי קרוב לבסיסה ברמת פתחי האוזניים, לעומת רוחבה המקסימלי של גולגולת האדם, המצוי הרחק מעל רמה זו.
אנטומית, בסיסה של הגולגולת זהה בכל הפרטים לזה של גולגולת השימפנזה, פרט להבדל רב משמעות במיקומו של החור הגדול. חור זה, המאפשר כזכור את חיבור חוט השדרה אל המוח, מצוי בעורף גולגולתם של הולכי על ארבע (אצלם עמוד השדרה מקביל לקרקע), ואילו בגולגולת שהתגלתה הוא ממוקם בבסיסה של הגולגולת, כמו באדם המודרני, מיקום המעיד על ״זקיפות הקומה” של בעליו.
למרות שהאב המשותף עצמו עדיין עלום, ניתן לשחזר בביטחון רב את אנטומיית גופו. חזות גולגלתו דמתה מאוד לזו של שימפנזה גדול או של נקבה של גורילה. ידע זה מבוסס על האנטומיה שעדיין58 משומרת בגולגולת של אוסטרלופיתקוס אפארנזיס. שכן אילו האנטומיה המודרנית של השימפנזה היתה תוצר חלקו המאוחר של ענף התפתחותו (של השימפנזה) בלבד, איך ייתכן שתימצא אנטומיה דומה גם בתחילתו של קו ההתפתחות האחר (המקביל) המתפתח לאדם המודרני מבלי שהאב המשותף לשני קווי ההתפתחות היה דומה לשימפנזה? לפיכך רק שינוי קטן צפוי להימצא לאורך קו התפתחותו של השימפנזה המודרני.
עוצמת הרבדים הגיאולוגיים שהם המקור לכל אותם ממצאים היא כאמור מרשימה. הצטברות שכבות האתר הגדול, המכילות מאובני הומינידים, מייצגת פרק זמן מופלג של 700 אלף שנה: מלפני 3.7 מיליון ועד לפני כ-3 מיליון שנה. גיל הגולגולת ה׳׳חדשה” המתוארת לעיל צעיר בכ-200 אלף שנה מזה של “לוסי” שנדונה למעלה, הוא ההסבר לכותרת המוזרה כביכול בשבועון “נייצ׳ר”, שבה פתחתי את המאמר. רצף אינטנסיבי כזה, מספר המאובנים העצום שהוא מספק והתיארוך המדויק של מכלול השכבות, יש בהם הפוטנציאל הנדיר ללמד על קצב השינוי האבולוציוני. בעובדה שלאורכו של רצף כה ממושך לא הצלחנו להצביע על כל שינוי מורפולוגי (אוסתרלופיתקוס אפארנסיס המצוי בתחתית הרצף דומה בדיוק בצורתו לזה המצוי בגגו), יש משום אישוש לתפיסה של אחת האסכולות הביולוגיות היותר פופולריות כיום. אסכולה זו רואה את התפתחות עולם החי כמאופיינת על ידי שינויים פתאומיים וקצרי מועד, המפרים שיווי משקל מורפולוגי רב שנים. כל מין ״מבלה” את רוב זמן קיומו ללא כל שינוי מורפולוגי נראה לעין. הוא מצוי אז במה שמכונה סטזיס (stasis). עץ האבולוציה, על פי תפיסה זו, נראה בחנוכייה רבת קנים, הנמשכים כקווים ניצבים זמן ממושך (איור 10). זוהי תפיסה המנוגדת לזו של האסכולה המסורתית יותר, הנתפסת בעיני רוב הציבור כמשקפת את תיאוריית האבולוציה, והמתארת את ההתפתחות בעולם החי כשינוי הדרגתי רציף ומתמשך (איור 10). מציאות זו באוסטרלופיתוס אפארנזיס כמובן משלימה ומאששת את מה שנאמר בתחילת המאמר ביחס לתפיסה הקליידוג׳נית, זו59 הרואה התפתחות מין אחד ממשנהו לא כסולם אלא כשיח. יתרה מזאת, אין זה שיח רגיל, אלא שיח שענפיו הרבים אמנם מתפצלים זה מזה, אך ניצבים זקופים רוב זמן קיומם.
דארווין בגדולתו הוא זה שהסב את תשומת ליבנו לכך, שעולם החי נתון בשינוי אינסופי. המאובנים אינם אלא תיעוד מוחשי לשינוי זה. דארווין היה גם זה, שהציע את המנגנון המכני העומד מאחורי מרבית שינויים אלה – מנגנון הברירה הטבעית. הוא שהכיר בקירבתנו היתרה אל קופי-העל האפריקאיים ולא לקופי-העל האסיאתיים, קירבה שהביאה אותו להציע את אפריקה כצור מחצבתו של האדם. מבין כל התיאוריות המדעיות, ספורות הן אלה שהצליחו לשרוד מול ניסיונות אינספור להפריכן (וזו של דארווין, משום ההשלכות האמוציונליות והדתיות שלה, שבעה במיוחד מניסיונות אלה). תיאוריית האבולוציה של דארווין היא בפירוש אחת היחידות שבהן. וככל שנוקף הזמן, כך היא הולכת ונעשית יותר מאוששת, בזכות שפע העדויות המצטברות התומכות בה. גולגולת מס׳ 444 (מספרה הקטלוגי הפורמלי), היא מן המרשימות ביותר שבהן.
אחרית דבר: רק לאחר סיום כתיבתו של מאמר זה התבשרנו,60 בגיליון ״נייצ׳ר״ של ספטמבר 1994, על גילוי שרידים, זעירים אמנם, של הומיניד שהוא קדום אף לאוסטרלופיתקוס אפארנזיס. הומיניד זה הוכתר בשם אוסטרלופיתקוס רמידוס. על אף צניעות הממצא, חשיבותו עצומה, הן משום גילו המופלג – 4.5 מיליון שנה – והן בגלל האנטומיה המאוד פרימיטיבית, דמוית השימפנזה, שעליה הוא רומז. מערכת שיניו, על פי שבר זעיר של הלסת התחתונה, דמתה אף יותר מזו של אוסטרלופיתקוס אפארנזיס לזו של שימפנזה, ושרידי חלקים זעירים של בסיס הגולגולת, הכוללים חלק מהחור הגדול מרמזים כנראה גם על הליכה זקופה. אין כל ספק, כי אנו הולכים ו״סוגרים על הטרף”. האב המשותף לנו ולשימפנזה כבר כמעט בהישג יד. ■
תודות
תודתי נתונה למכון IHO שבברקלי קליפורניה, לממשלת אתיופיה (משרד התרבות והספורט), למוזיאון הלאומי באדיס אבבה, לפקולטה לרפואה באוניברסיטת ת״א ולצוות המחלקה לאנטומיה ואנתרופולוגיה בה. כולם, כל אחד בדרכו, איפשרו את הצטרפותי למשלחת המחקר באתיופיה. כן נתונה תודתי לגב׳ אנה בכר ולגב׳ אבישג גינזבורג על העזרה בהכנת המאמר.
