געגועים לסנדרו/ יהודית רותם
געגועים לסנדרו/ יהודית רותם
על שולחן הכתיבה שלי מונחת תמונתו של צבי ינאי, אחת מתמונותיו הידועות: בחולצת כותנה לבנה, מבטו רציני וממוקד, מביט למרחקים בלתי מושגים. כף היד מונחת על הלחי, לא קמוצה ולא רפויה, והמצח קמוט במחשבה.
אני מתבוננת בתמונה הזאת כל יום, משתאה איך עברו ארבע שנים בלעדיו, ושואלת את עצמי אם עולמנו היה שונה לו היה חי עמנו היום – כמובן במלוא חוסנו, כשריו וכישוריו.
נוכח הסחף הגואה בחוץ, אני מהססת, ובכל זאת מאמינה, שכן, צבי בנוכחותו האינטלקטואלית המזהירה, הסמכותית, המקורית, היה אולי מצליח לעשות מה שרבים אחרים אינם מצליחים לעשות – אולי באמצעות כתב עת כמו “מחשבות”, או בבריאת פלטפורמה אינטרנטית חדשה מסוג שטרם נברא, או אולי – האם זה עד כדי כך בלתי אפשרי? – בהצטרפות לפוליטיקה ושינויה מן היסוד.
אבל גם אם נתעלם ממשאלות הלב הכאובות הללו, ונראה במותו של צבי אבדן פרטי של דליה ושל ילדיו האהובים יעל ודניאל, ושל חבריו ומוקיריו, הרי דמותו הייחודית חרתה את רישומה בלבבות רבים. הוא נערץ על רבים מאוד – גם על אלה שלא זכו להכירו.
למרות רוחו האליטיסטית המסוימת – ואינני רואה פגם במילה הזאת, מעלות רבות לה – צבי היה אוהב אדם. הייתה בידו ידיעה דקה איך לנהוג בבני אדם, להקשיב להם, לייעץ להם, להדריך אותם, ותוך כך הוא היה כל הזמן כל כך הוא עצמו. ומתוך העצמיות הברורה והנדירה הזאת, בעצם היותה, הוא לימד אותנו איך להיות.
ידידותו שזכיתי בה, הייתה בעיניי אוצר יקר. צבי היה בעיניי סמל החכמה, מקור הדעת ואיש רוחב הדעת. קראתי לו סנדרו, על שום שמו מילדותו, הילדות שהתמודד איתה כל חייו, הילדות שכתב עליה בספרו “שלך סנדרו”. את הספר נתן לי לקריאה במחוות ידידות ואמון, עדיין בכתב יד.
כבר ארבע שנים שהוא חסר, ואני יודעת: לא יהיה לנו תמורתו.
