משעול ינאי / אריאנה מלמד

“משעול ינאי” / אריאנה מלמד

מכל המשעולים שצבי ינאי צעד בהם בחייו, זה היפה ביותר: כל כולו מוקדש לשמחת המחשבה, לחירות של הרוח, לאמונה שהגיגיו של אדם מתעצבים טוב יותר כשהוא פוסע לבדו באין מפריע בדרך שבחר לעצמו.

צבי לא מצא מעולם משעולים סלולים עבורו, נכונים להקל על צעדיו, מרוצפים כדי לברך את ההלך העובר בהם. הוא מצא והמציא דרכים משלו ללכת, בכוח ובאומץ, לפעמים רק כדי לשרוד.  היו בחייו הצעירים נתיבי בריחה אפלים ומבוהלים, מסוכנים ורעים והיו דרכים ללא מוצא שצריך היה להיחלץ מהן, ואחר כך היתה חירות של מרחבים שטופי שמש, ושל שמיים פתוחים לצניחה ותמיד – של מהמורות חדשות על פני האדמה.

כל דרך שמצא, מצא לבדו. כל דרך שהלך בה, סלל והיטיב גם עבור אחרים: שמחתו הגדולה של האיש שלימד את עצמו כל דבר היתה בכך שאחרים ילמדו דרכו, מפיו או באמצעותו, דעת שקנה בעמל ובמאמץ, רעיונות גדולים שידע ללכוד בכף יד ולהסבירם כאילו תמיד היו נחלת הכל. זו גדולתו בעיני, וזו מורשת שהנחיל למי שרצה בה, בלי לכפות ובלי להעיק: לכו במשעול שלכם, איספו את פרחי המחשבה ופירותיה שתמצאו בו, וחלקו בנדיבות לזולת.

זכיתי בנדיבות הזאת. צבי העשיר את עולמי עד מאד מבלי שידע זאת. מכל מלמדי השכלתי, ולו אני חייבת, עכשיו ותמיד, חוב גדול של תודה.  תחילה בשל “מחשבות” שהיו עבורי חלונות לעולמות לא מוכרים, אחר כך בהפתעה עצומה: . היא אירעה כשהייתי עיתונאית צעירה, ויום אחד צבי ינאי, גיבור התרבות הגדול שלי, התקשר למערכת העיתון וביקש לדבר איתי. אל השיחה הזאת, ואל כל השיחות איתו בהן בורכתי,  הגעתי רוחפת מפחד: מה כבר אוכל לומר לו, לאינטלקטואל אמיתי עם משנה סדורה וידע שכמותו לא יהיה לי לעולם. איך ננהל דיאלוג, ואנחנו לא שווים:  הוא ענק רוח, אני רק פועלת חרוצה ברפובליקה של המלים. והנה, עוד הפתעה. הוא ידע להקשיב יפה כל כך, באדיבות שלא היתה נימוס אלא נגזרת מן ההומניזם חסר הפשרות שלו. בלי שמץ של התנשאות ומתוך אותה סקרנות אינסופית ומלבבת שלו, הרשה גם לי ללמדו דבר זעיר או שניים, ופתאום אפשר היה לדבר על הכל.

ואפשר היה, כפי שעשיתי עוד לפני שנפרד מכל מסלולי חייו, להמשיך ולשוחח עמו במקום שבו מתקיימת חירות מוחלטת: בנפש פנימה. הוא היה אומר, במוח, לא בנפש – אבל נדמה לי שהיה מסכים שלא להסכים. פעמים רבות מאד מצאתי את עצמי שואלת, מה צבי היה אומר למשמע רעיון כזה או אחר, איך היה פוסל באזמל מנתחים חד, אם היה מאמץ מקצתו, משייף ומשפר ומנסח מחדש.

כבר חמש שנים שצבי לא איתנו, ואת התהיות, מה היה אומר, צריך להשאיר לעצמנו. גם את הספק, אותו מאפיין אנושי מלהיב ומעורר חרדה כאחד, צריך להשאיר לעצמנו ומתוכו להמשיך ולחשוב, כל הזמן, בדרך הראויה האחת שצבי התווה עבור מי שרצה ללכת בה.

זו לא דרך פשוטה, ובימים הרעים שלנו נערמות עליה, רגב אחר רגב, אבני נגף חדות ופוצעות. מעל חירות המחשבה של אנשים שבחרו לחשוב בישראל, כמו צבי, מרחפים כוחות  גדולים ומדכאים, מנמיכי-אופקים, מצמיתים. מי שמתיישב לנוח על ספסל המחשבות במשעול ינאי יודע זאת היטב ומודע גם לצורך להמשיך וללכת, אולי לסלול משעול חדש, אולי ממש לחצוב אותו מתוך סלע עיקש, כדי שהחירות לא תמות.

מה צבי היה אומר, אני ממשיכה לשאול את עצמי, ובגלל שזכיתי להכירו, נדמה לי שאני יודעת. הוא היה אומר שרק חירות המחשבה מולידה את הספק, ורק מן הספק אפשר להגיע למחוזות אחרים של דעת ודעה, מחשבה ועיקרון.  וחירות, צריך לזכור, אינה מתנה ששליטי-על מרעיפים על בני אדם הנדמים בעיניהם כחגבים. חירות נקנית בכוח ובאומץ, באינדיבידואליזם ובחוסר וודאות, מתוך החרדה והאין-ברירה. ומי שלא קונה אותה בייסורים, לא מבין עד כמה היא הכרחית ואין בלתה.

במשעול ינאי ובכל מקום אחר בו פוסעים אנשים שמבינים זאת, על אפם וחמתם של מתנגדים רבי עוצמה, עוד יוולדו דרכים חדשות אל החירות, רעיונות חדשים ומחשבות חדשות  ויצירות חדשות ובנות חורין. בדיוק כמו שצבי רצה.