חיים על קו תפר אקולוגי

מאת: יוסי זיו לב פישלזון
מחשבות 67 | אפריל 1995

הקדמה:

לב פישלזון, פרופסור לזואולוגיה באוניברסיטת ת״א. על שמו נקראים 21 מינים של בעלי חיים שגילה ובהם “הבקטריה הענקית” שעירערה כמה יסודות באבולוציה של החד-תאיים. צילום: אירית זילברמן

 

נושאי האקולוגיה ואיכות הסביבה מצויים היום במקום גבוה בסדר היום העולמי. אין אלו עוד שאלות שתחומות בפורומים של מפלגות וקבוצות “ירוקות״ ומשוגעים לדבר. השפעת האדם המודרני על סביבתו הביאו את כדור הארץ למצב, שבו מערכות אקולוגיות משתנות באופן תדיר ומהיר, והאיזון האקולוגי מופר בצורה קיצונית. בעיות של זיהום סביבתי, השפעות על האטמוספרה של כדור הארץ כמו ״החור באוזון״ ו״אפקט החממה״, גידול האוכלוסין והצפיפות בערים מעוררות שאלות קיומיות, שאלות לגבי עצם ההישרדות של האנושות בכדור הארץ. אליבא דפרופ׳ פישלזון, אנו מצויים כיום בקו תפר אקולוגי, שבו מודלים קלאסיים אינם תקפים עוד, ומודלים חדשים טרם גובשו.

34

איור: יבגני ברשקוב, עפ״י אשר

35

כיוון שהראיון ייוחד לתפר שבין האקולוגיה הקלאסית לאקולוגיה חדשה, שטיבה עדיין לא ברור, אפתח בראשונה: האם תוכל לאפיין את העקרונות של האקולוגיה הקלאסית?

שורשי האקולוגיה הקלאסית מצויים במקום כלשהו בסוף המאה הקודמת, כשהתחילו לתרגם את הדארוויניזם לתורה סביבתית. זאת אומרת, יצאו מהאורגניזם הבודד או מהמין הבודד אל כלל האורגניזמים בחיפוש אחרי הקשרים שבין האורגניזמים לבין עצמם, וביניהם לבין סביבתם. בהמשך, בתחילת המאה ה-20, התחילו להשתמש במודלים מתמטיים כדי להסביר את התופעות שנראו בשטח ולהכלילן כתיאוריה מדעית בעלת כושר חיזוי. אולי הניסיון היפה ביותר היה ניסיון מאוחר יותר, של מקארתור, וילסון ועמיתיהם, שבו הוכיחו את קיום האקוסיסטמה (מערכת אקולוגית) כמערכת חיים מקומית מסוימת ומוגדרת מבחינת הרכבה, המסוגלת להשתקם אם פוגע בה משהו, בהנחה שתנאי הקיום יציבים. מכאן התחילה להתפתח כל התיאוריה של ההומיאוסטאזיס (שמירה על מצב יציב). תיאוריה זו רואה את החי וסביבתו כשלמות אחת, כאשר החי עובר במשך התפתחותו תהליכי ברירה שונים לסביבה ספציפית, והוא בתורו משפיע על הסביבה.

■ כלומר, יש כאן הרחבה של תיאוריית הברירה הטבעית של דארווין, שבה על האורגנניזם להתאים לסביבה, והיא עצמה “אדישה״. מדבריך יוצא, שגם הסביבה מתאימה את עצמה לאורגניזם, וגם האורגניזם משפיע על סביבתו.

נכון, נוצר מין שילוב בין האורגניזמים לסביבתם, שילוב דו סטרי בין הגורמים הברירתיים של הסביבה והישרדות האורגניזמים, שמשפיעים בתורם על הסביבה. למשל, ניקח זוג אחד של דגים, שלפי תורת ההישרדות, כל מטרתם היא להביא צאצאים לעולם ובכך להפיץ את הגנים שלהם. הזוג הזה כבר עבר את הסלקציה הפנוטיפית שלו, כלומר תכונותיו הפיסיות וההתנהגותיות הן תוצאה של הברירה הטבעית, אבל ברגע שהביצים ותאי הזרע משתחררים מגופם לתוך המים, הם נתונים להשפעות הסביבתיות העכשויות. הביציות והזרע מתמזגים ויוצרים את העובר, וגם הוא נפתח אל התנאים הסביבתיים. על הזרע, על הביצים ועל העובר פועלים אלמנטים ברירתיים חדשים, מיידיים ומקומיים, והם קובעים מה נשאר ומה נכחד, מה מצליח ומה לא מצליח, ובכך מתקבלת מהרבייה הזאת אוכלוסייה מעורבת של פרטים, של מוטציות, של גנוטיפים (המרכיבים התורשתיים של הפרט), שהצליחו להישרד. גם מוטציות אלה ישפיעו על סביבתן ועל טיבם של הדורות הבאים.

■ בכל סביבה, גם בסביבה ״קלאסית״ יציבה יחסית, יש גורמים מסוימים, שהם לא קבועים ולפעמים לא צפויים. אבל מה שאולי חשוב יותר הוא, שבכל סביבה יש גם גורמים שהם יחסית קבועים ולא משתנים, שאליהם מתאים האורגניזם את עצמו דרך הברירה הטבעית המתמשכת. מהם אותם גורמים קבועים?

מראשית ההתפתחות של כדור הארץ, או של הביוספרה על פני כדור הארץ, היו שורה של גורמים כמו אור, חושך, חמצן, מים, יובש, חום, קור, לחץ וחוסר לחץ גורמים כלליים – וכל אורגניזם, מה שלא יהיה טבעו, היה צריך למצוא לו איזושהי גומחת חיים שיש בה משהו לא משתנה, מעין “קופסה הומיאוסטאטית”, שבתוכה תתפתח השונות שלו. לכן קיבלנו אורגניזמים פעילים בלילה ואורגניזמים פעילים ביום, אורגניזמים שמתפתחים בהרים גבוהים, או אורגניזמים שחיים בתוך עמקים, אורגניזמים בעומק האוקיינוס ועל פני הים. על בסיס התנאים הקבועים, המרכזיים, נפתחה האבולוציה שלהם לתנאים סביבתיים אחרים, פחות קבועים ואוניברסליים, ויותר משתנים וספציפיים.

■ ועם כל זה, התמונה שציירת היא כמעט סטאטית. לכאורה, מרגע שהאורגניזם התאים לסביבתו, כבר אין ״צורך״ בשינויים.36 אבל אין זו התמונה המלאה.

נכון. באקולוגיה אנחנו מעוניינים בשלבים באבולוציה, שבהם הביוספרה הגיעה לשלבים של התפתחות ועיצוב אוכלוסיות. ניתן לתאר את זה בצורת עקומה התפתחותית, שבה אורגניזמים שמצאו דרך אופטימלית יותר להתפתח במערכת הצליחו יותר, אורגניזמים אחרים הצליחו פחות, הברירה פעלה לטובת אלה שהצליחו, ואלה פיתחו אוכלוסיות גדולות. הגישה ההומיאוסטאטית הקלאסית מתארת משוב חיובי על אלה שהצליחו, ההולכים ומתרבים. אבל הגישה ההומיאוסטאטית לא ראתה בקופסה הזאת את ההתפתחויות שמובילות לרבגוניות אפילו בתוך פנוטיפ מצליח אחד.

מחזורי חיים אקולוגיים

■ כלומר, אין זה מצב הומיאוסטאטי קפוא וקבוע, ויש אפשרות לאיזשהו שינוי או ביזור בהרכב הגנטי התורשתי (הגנוטיפ) בתוך המין, וגם בפנוטיפ (ביטויו הצורני של הגנוטיפ, הנובע מיחסי הגומלין בינו לגין הסביבה), למרות שהאחידות והדמיון בין בני אותו מין עדיין גדולים מאוד. אפילו בגבולות הקופסה ההומיאוסטאטית הזאת, הקלאסית, יש מין משחק, שבו האוכלוסייה של המין מנסה להגיע לאיזשהו אופטימום.

כן. וכדי להבין את העניין, ניקח לנו שוב מין אחד על אי חדש שנוצר היום, כמו על יד רקיאוויק. היתה בים התפרצות הר געש, ונוצר אי חדש. לאי הזה הגיע זוג בעלי חיים בעלי מטען גנטי מסוים ותכונות “אישיות”, והם מתחילים להתרבות. בשלבים הראשונים ההתרבות היא בלתי מוגבלת. זאת אומרת, הזוג התחיל בתהליך של כיבוש על ידי רבייה. כל עוד הרבייה הזאת היתה במספרים קטנים, לא נוצר מגע נגטיבי תחרותי בין הפרטים המתרבים. זהו תהליך שאנחנו קוראים לו סוקצסיה.

בסוקצסיה הגידול הוא אקספוננציאלי, אם אין דבר העוצר בעדו. אתה אוכל, מתרבה, הצאצאים שורדים והם מתרבים. בנקודה מסוימת של מאסה “גן העדן” נגמר, מתחילה תחרות על מטרים מרובעים של שטח, על גרמים של מזון, על אור ועל כל מצרך אחר.

בשלב זה התחרות מקטינה את מספר הפרטים השורדים, ואז אוכלוסיית המין הזה – הכמות שלו והביומאסה שלו – מתחילה במין חיפוש המכוון להגיע לאופטימום, כמו מחושים של תיקן, שמחפשים ריח נכון בחלל החדר. זהו שלב שבו יש גם “למידה” של האוכלוסייה (כמובן במובן מטאפורי; הברירה הטבעית היא אקראית ולא מכוונת). זוהי למידה אקולוגית, ביולוגית, פיסיולוגית, מורפולוגית, התנהגותית. האורגניזם לומד מה הוא יכול לעשות בסביבה הזאת ועד כמה. ואז מתחיל העיצוב של השטח, מתחילה אותה תחרות על השטח. כאן נכנסת לפעולה האבולוציה האקולוגית. היא פועלת על הפנוטיפים הקיימים, ומתוכם צומחות האוכלוסיות המותאמות יותר.

קופסה הומיאוסטאטית

 במערכות אבולוציוניות התגובות הסביבתיות הנגטיביות היו חשובות לברירה יותר מאשר התגובות הפוזיטיביות

■ אנחנו עדיין בגבולות הקופסה האקולוגית ההומיאוסטאטית, טרם פרצנו את גבולותיה, אבל ההומיאוסטאזה הזאת היא לא סטאטית, יש בתוכה תנודות, מעין מטוטלת, ואוכלוסיית המינים מתעצבת על ידי דינמיקה של לחצים ואילוצים סביבתיים.

נכון, אבל אני חייב להעיר כאן הערה: אני מסתייג מן המונח ״מין”. כשאומרים “מין״, אנחנו בעצם מתכוונים לאיזשהו מדגם שבדקנו, כי הרי לא בדקנו את המין כולו. לכן אני מעדיף להשתמש במונח של אוכלוסייה או פנוטיפ. למשל, בים סוף יש דג שקוראים לו דפדוף פסים, שמופיע גם באוסטרליה. בים סוף הוא ניזון מזואופלנקטון (בעלי חיים מיקרוסקופיים ימיים) מבעלי חיים צפים. באוסטרליה הוא אוכל צמחים. זה אותו מין, אבל אלו שני מופעים שונים לגמרי, ולכן הברירה הטבעית תפעל עליהם בצורה אחרת.37

■ טוב, נשמור את ההערה שלך לגבי המונח ״מין״. בוא נשוב ונסכם: הגענו לשלב שבו יש חופש מסוים בתוך קופסה אקולוגית יציבה, שבה יש מטוטלת של ״למידה” והסתגלות, אשר בה הפנוטיפים, האוכלוסייה, מנסים להגיע לאופטימום סביבתי.

בחופש הזה מסתתר איזשהו אופטימום, אבל האורגניזם לא יודע מהו. מי שמווסת את האוכלוסייה זה דווקא הפסימום, התגובות הנגטיביות. במערכות אבולוציוניות התגובות הסביבתיות הנגטיביות היו חשובות לברירה ולעיצוב האוכלוסיות יותר מאשר התגובות הפוזיטיביות, ולכן במערכת פועלת ה״מטוטלת” הזאת, כך שאם אוכלוסייה מסוימת או המערכת האקולוגית כולה פורצת מעבר לאופטימום שלה, מתחילות לפעול עליה התגובות הנגטיביות של תחרות, של מחלות, של צפיפות, חוסר מזון, והן אומרות לה, אהה, חזרה.

■ עד כאן לא נגעת בגורם מעצב חיובי וחשוב: במערכות האלו יש גם סימביוזה.

כן. לסימביוזה, “חיים ביחד”, נהוג להתייחס כאל שיתוף פעולה או שיתוף קיום בין שני בעלי חיים. לעומת זאת, אני מבקש לראות בסימביוזה גורם גלובלי, המאפיין את הביוספרה כולה. ואני מרחיב וקורא לכך “סימביוצנוזה”, כלומר הכללת הסביבה בתוך הסימביוזה.

מטוטלת אקולוגית

 

עיצוב אוכלוסיה מסוקציה ועד שווי משקל אקולוגי דינמי

■ מה שאתה אומר מזכיר את תורת גאיה של ג׳יימס לאבלוק1 , שלפיה כדור הארץ, לא רק הביוספרה אלא גם הסביבה הגיאולוגית והאטמוספרה, הוא אורגניזם אחד, שקיימת בו הומיאוסטאזה, או אפילו סימביוזה ״גיאופיסיולוגית” בין הסביבה הגיאולוגית, האטמוספרה והאורגניזמים הביולוגיים. במלים אחרות, כדור הארץ, החיים שעליו והאטמוספרה הם אורגניזם גדול אחד, שכל איבריו מצויים בסימביוזה וקשורים במנגנוני משוב וויסות פנימיים. מנגנוני משוב אלו מרחיבים את הברירה הטבעית הדארווינית, כי האורגניזמים השורדים הם לא רק תוצאה של הסתגלות פסיבית לשינויים ולחצים סביבתיים, אלא שהם גם משנים ומעצבים את הסביבה הכוללת שלהם (שהם רק אחד האיברים שלה).

אני מסכים בעיקרון עם גישה זו, ואני מוכן לראות בביוספרה סובייקט ולא רק אובייקט פסיבי, המכוון על ידי הסביבה. יש גם מי שמכנים את הביוספרה “ספינת החלל ארץ” (spaceship Earth). זאת אומרת, יש לנו מערכת ביולוגית החיה בסימביוזה מוחלטת עם המערכת הגיאופיסית שלה – אוויר, מים או קרקע. התלות ביניהם היא סימביוטית. אין ספק שיש מערכות אקולוגיות שלא רק הן בנו את הביולוגיה שבתוכן, אלא שהביולוגיה בנתה אותן.

■ תוכל לתת דוגמה?

אולי הדוגמה היפה ביותר היא שונית האלמוגים. כבר בתקופת38 האיאוקן – לפני יותר מ-50 מיליון שנה – היו שוניות אלמוגים גדולות, כמו השוניות שהשתרעו משפיצברגן עד לקוטב הדרומי. עוד לפני כן, בתקופת הסילור – לפני יותר מ-400 מיליון שנה – כיסו שוניות את שפיצברגן, שהיום כולו מכוסה קרח. האלמוגים בעצם בנו יבשות, בנו קרקע. אלמוג מתחיל את חייו כאורגניזם קטן מאוד – פוליפ קטן בגודל חמישה שישה מ״מ, שמתרבה וגדל על ידי הנצה, חי במושבות ובונה לעצמו שלד. הוא לא מתכוון לבנות יבשות, הוא בונה שלד, שלד של גיר – סידן פחמתי (קלציום קרבונט). היבשת שהוא בונה גדלה והופכת לסביבה, שחיים בה סרטנים ותולעים ודגים וחילזונות ועוד אורגניזמים רבים. בעצם, האורגניזם הזה, הענק המיניאטורי הזה, הפוליפ הזה, בנה סביבה שהיא הקיום שלו. זאת דוגמה יוצאת מן הכלל. אני חושב שדוגמה נוספת היא יערות טרופיים. היער יצר את הקרקעית שלו, שהיא אמנם עשירה בחומר אורגני, אבל היא מאוד רדודה, והבנייה הצפופה של העצים יצרה נוף מיוחד של שיחים ותת שיחים. ועצים גדולים וקטנים, שכולם חיים על האור, וכולם יצרו לעצמם את הלחות הנכונה ואת התשתית הנכונה לקיום.

■ האם אפשר לטעון כי כל ״גאיה״ נוצרה על ידי סימביוזה בין מערכות סביבתיות לבין עצמן?

הייתי נזהר, לא הייתי אומר שכל גאיה נוצרה בצורה כזאת. אבל אנחנו יודעים מעט מדי. צריך לזכור שהאקולוגיה היא אחד המדעים הצעירים ביותר. יש הרבה עובדות, יש הרבה ניסיונות חלקיים, אבל משהו גלובלי, כולל, אין. מה שאנחנו יודעים זה שבמשך האבולוציה נוצרו מערכות סביבתיות – צורות שונות של בעלי חיים וצמחים שהותאמו על ידי ברירה לפקטורים מרכזיים בסביבה אחת, ומצאו דרך להתקיים זה עם זה. כשאנחנו בודקים למשל את התולעים, החילזונות, הדגים והסרטנים מאותה שונית אלמוגים, הם כולם שונים. המרחק החיצוני ביניהם גדול, אבל בסיסית, אקולוגית, יש להם אותן תכונות, כי הם התפתחו באותה סביבה אקולוגית. סביבות כאלה הן כמו קופסאות, ששומרות על עצמן כל עוד התנאים הסביבתיים נשארים יציבים. בתוך הקופסה נוצרים פקטורים מווסתים נגטיביים, שמונעים פריצה של הגבולות.

חיים בסימביוזה: שונית אלמוגים. צילום: “ויז׳ואל”.

 יש לראות בסימביוזה גורם גלובלי המאפיין את הביוספרה כולה

■ אבל גם בתוך המודל הקלאסי של האקולוגיה הקופסאות הללו לא לגמרי סגורות, וגם יש ביניהן משובים חיוביים ושליליים. למשל, בדוגמה שלך, שוניות אלמוגים עם האוקיינוס סביבן, ויערות העד עם האטמוספרה מעליהם.

כן, בוא נסתכל למשל בשונית האלמוגים והאטמוספרה שמעליה: השונית הזאת חיה מאור שבא מבחוץ, כי יש בה אצות שיתופיות, שרק בעזרתן מסוגלים רוב האלמוגים לקבע את הסידן הפחמתי. הסידן הפחמתי נוצר מה-CO2 שבא מגוף האלמוג ומהאטמוספרה שמעל השונית, לכן שונית אלמוגים חשובה מאוד, כי היא מסלקת CO2. אם הקרום האוקייני מעל שונית האלמוגים הוא חלק, השונית פועלת כמו ריאות, ריאות של האטמוספרה, אבל במקום לקלוט את החמצן היא קולטת CO2 ומשחררת חמצן.

■ זה שוב מזכיר לי מאוד את תורת גאיה, שבה שיקוע הקלציום קרבונט הוא חלק מהדרך שבה גאיה מסלקת עודפי CO2 וכך39 מקטינה את אפקט החממה ושומרת על טמפרטורה יציבה בכדור הארץ – למרות שעוצמת קרינת השמש עלתה בכ-25% במשך העידנים שעברו.

ובכל זאת הייתי נזהר בקשר לתורת גאיה, ומתייחס אליה רק כאל מטאפורה.

חיים בסימביוזה: יער עד. צילום: ״ויז׳ואל״

■ בוא נעבור עכשיו מן המודל האקולוגי הקלאסי אל האקולוגיה החדשה, אל הבעיות העכשויות. אנחנו כבר לא מצויים במצב שבו המערכות האקולוגיות הן קופסאות יציבות, אלא הכנסנו אל תוך הביוספרה, אל תוך המערכות הללו גורמים בלתי חזויים, בלתי צפויים, והם מתערבים בתוך הקופסאות האלה בצורה אגרסיבית, ופורצים אותן תדיר. אנחנו מדברים על התערבותו של האדם המודרני.

ובכן, המודל הקלאסי של קיום מערכות אקולוגיות, על הפיתוחים המתמטיים שלו, התבסס על ידע מוחלט של השינויים הצפויים בסביבה. והנה, לתוך הביוספרה הזאת, שגילה חצי מיליארד שנה, נכנס האדם.

בראשיתו הוא היה כמו כל חיה אחרת. הוא היה לקטן, אחר כך צייד קטן, צייד גדול, ובהדרגה התחילה האוכלוסייה שלו לגדול. ב-300 השנים האחרונות הגיע אקספוננט הגדילה שלו למה שהוא היום: שישה מיליארד אנשים בכדור הארץ. נוצרה פה ביומאסה של אורגניזם מצליח, שלא רק הסתגל היטב לסביבה, אלא למד לנצל את הסביבה ולסגלה לצרכיו והתחיל לפתח בתוך המערכת הזאת טכנולוגיה זרה לסביבה. אנחנו יכולים לראות את ההתחלה במאה ה-18, אבל ה״בום” הגדול מתרחש במאה שלנו. לדוגמה: בין 1940 ל-1990 האדם יצר בערך 60 אלף חומרים כימיים חדשים. מתוכם רק לגבי 10%, בעיקר חומרים רפואיים, עשו איזושהי בדיקה על השפעתם, וגם כאן מדובר בעיקר בבדיקת השפעה קצרת טווח. עיקר אוכלוסיית החומרים הללו שוחררו ומשתחררים עד היום אל תוך הסביבה. זה גורם לאי יציבות. אנחנו לא יודעים מה המולקולות האלה עושות – לא בפגיעה חד פעמית ובוודאי לא בטווח הארוך. אם זה עניין חד פעמי, למשל, אם התבקעה מכלית נפט ונשפך נפט על החוף ובזה זה נגמר, אז בדרך כלל כעבור כמה שנים החוף הזה מתנקה, אוכלוסיות בקטריות גומרות עם הזיהום, ובמקום אורגניזמים שמתו בחוף מגיעים אורגניזמים אחרים, מתיישבים מחדש, והמערכת האקולוגית משתקמת.

דוגמה אחרת: כשזרקו פצצת אטום על יד ביקיני, נגרם נזק לשוניות האלמוגים באזור. אבל אחר כך האלמוגים בנו את עצמם מחדש. דרך אגב, עד היום אפשר לקרוא בשלד האלמוגים מתי התפוצצה הפצצה הזאת.

■ אבל זה, כאמור, כשיש הפרעה חד פעמית, ולא זה המצב עכשיו. כיום יש הפרעות רבות ורצופות, שהשפעתן לא חזויה, ולמערכת אין זמן להשתקם.

נכון, זה בא ביחד עם הטכנולוגיה שלנו. אני רוצה לתת לך כמה נתונים כמותיים. למשל, שמן בים, נפט בים. לא שמן שנשפך בגלל תאונות, אלא כזה שמגיע לים כמעט לפי החוק, רק מדליפות40 ומשטיפות. רק בים התיכון מדובר ב כ-750 אלף טון!

 לתוך הביוספרה נכנס האדם והתחיל לפתח טכנולוגיה זרה לסביבה
קרום אורגני: תוצאת זיהום הפוגע ביכולת ה״נשימה” של המערכת

קורבן הרעלת החוף (צילום: רמי מנליס)

■ והשמן לא נמס במים ומתפשט בשכבה דקה על פני הים כולו?

יותר מזה. שמן אדמה הוא לא חומר טהור, אלא תערובת עצומה של חומרים. השמן שבו יוצר קרום על פני הים. היום אנחנו יודעים על קרום בעובי של שני מיקרון, שמכסה את כל האוקיינוסים. קרום כזה פוגע באיזון הנשימה של האוקיינוס: הוא מפריע לחדירת קרני שמש, מונע חדירה נכונה וקליטה של C02 ושיחרור חמצן. אם קרום כזה מתפתח מעל שונית אלמוגים, הוא מסכן את כל מערכת הנשימה של השונית. וזה לא הכל: בתוך שמן האדמה יש כמות אדירה של חומרים ארומטיים פוליציקליים.

■ ואלה חומרים שיכולים לגרום מוטציות?

בין היתר. יש שם דיוקסינים ונגזרות שונות שלהם, שהם קרצינוגניים, מחוללי סרטן, חלקם נדיפים וחלקם נמסים במים. ואז, אורגניזמים קולטים דיוקסינים שונים וחומרים פוליציקליים אחרים, בנזופירן למשל, שהוא קרצינוגני מאוד. מצאנו אותו בחילזונות. אם כך, די בזיהום של נפט כדי לפגוע גם במערכת נשימה של מערכות סביבתיות וגם להכניס לתוך הסביבה פחמימנים רעילים. אבל זה לא נעצר כאן, יש גם השפעה על האטמוספרה: הדיוקסינים הנדיפים עולים לתוך האטמוספרה, שהיא למעשה מעבדה פוטוכימית. יש שם גם תחמוצות ותרכובות גופרית וחנקן ועוד חומרים, והקרינה עם חום השמש פועלים על הכל כמו במעבדה כימית. מתקבלות תערובות שונות באטמוספרה, ואחת התוצאות היא גם קבלת חומצה בתוך העננים, ובעקבותיה גשם חומצי. וכל זה רק מזיהום של נפט. ניקח עוד כמה נתונים: דנמרק מייצרת בשנה כ -11 אלף טון של חומר טוקסי; אנחנו בישראל מייצרים 75 אלף טון של חומרים טוקסיים! זאת אומרת, אנחנו בערך אותו מספר אוכלוסייה כמו הדנים ומייצרים כמעט פי שבעה. אנגליה מייצרת 24 אלף טון, למרות שהתעשייה שלה גדולה פי עשרה משלנו. וכל החומרים41 הטוקסיים הללו משתחררים לתוך הסביבה. מכל זה יוצא, שאנחנו חיים היום ב״תפר” אקולוגי, בין אקולוגיה קלאסית לאקולוגיה חדשה, שהאדם יצר אותה, ומה שמאפיין אותה זה חוסר ודאות. אנחנו מצוים במעבר בין “גאיה” ל״אנתרופוגאיה”. המערכת החדשה משפיעה לא רק על הבריאות שלנו, אלא מתחילה להשפיע לעומק יותר, על הגרעין.

 אנחנו מצויים במעבר בין ״גאיה״ ל״אנתרופוגאיה״

■ כלומר, על שינויים בגנוטיפ ולא רק על הפנוטיפ.

נכון. בדקנו dna ו-rna בעזרת אניונים וקטיונים פלואורסצנטיים, שבהם אפשר לסמן חלקים שונים בתוך הגרעין ולראות איך הוא מתנהג, וגילינו בתוכו שברים. מתקבלים מיקרונוקליאונים, מיקרוגרעינים, וזה ביטוי מיידי לפגיעה בגנוטיפ. מצד אחד יש השפעה על הפנוטיפים, על צורת הבנייה של המושבות, על הרבייה, על ביצים, הטלת ביצים, על צורת הגוזלים שמתפתחים, ומצד שני יש השפעה על הגנוטיפ, על הגורמים התורשתיים. למשל, מבדיקות בנהר הוולגה התברר, שיש שוני בגנוטיפ של אוכלוסיית מין שחלקו חי באזור מזוהם של הנהר וחלקו האחר באזור לא מזוהם. התוצאה של מרחב עצום כזה של השפעה היא, שהאוכלוסייה שבמערכת האקולוגית כבר לא מתאוששת. היא נכנסת לסיחרור תגובתי, להשפעה כרונית. במקום סלקציה, ברירה טבעית ארוכת טווח של המצליחים, אנחנו מקבלים סלקציה לטובת המצליחנים, האופורטוניסטים.

■ אני רוצה להבהיר את הנקודה שהעלית: לפי תיאוריית הברירה הטבעית, השינויים בגנוטיפים ויצירת מוטציות מוצלחות ומתאימות לסביבה הם תהליכים באורכי זמן גיאולוגיים. והנה, מה שקורה מאז התערבותו המאסיבית של האדם הוא, שהשינויים בגנוטיפ הם בטווחי זמן קצרים מאוד, של עשרות שנים ואולי אפילו שנים, ואז אין זמן להסתגלות אלא לאופורטוניסטים, כלומר יש טיפוס חדש של ברירה.

כן, יש טיפוס חדש של ברירה. כל מערכת אקולוגית פגועה כזאת כאילו מוחזרת מיליוני שנים אחורה, לתהליכי סוקצסיה ראשוניים, אבל מכיוון שלברירה כבר לא עומד הזמן האבולוציוני אלא הזמן האקולוגי, הקצר, היא פועלת לפי דפוס אחר לגמרי. מי שמהיר יותר, מצליח יותר. למשל, אם החוף נפגע כל הזמן ומת – מה שקורה בחופים שלנו ובחופים אחרים – אז במקום מערכות אקולוגיות עם מגוון מינים (biodiversity) גבוה מאוד אתה מקבל מערכת אקולוגית עם שניים או שלושה מינים של אצות, שמשתלטות עליה, והן הבונות אותה. ייתכן שכמות הביומאסה (המסה הכוללת של האורגניזמים) תהיה גבוהה, אך איכותה תהיה דלה וחדגונית.

■ בוא נסתכל מ״נקודת המבט” של הגנים (לפי התיאוריה של ריצ׳רד דוקינס בספרו “הגן האנוכי״, האורגניזמים הם רק כלים לשימורם של הגנים, ולאורגניזם כשלעצמו אין חשיבות עצמית מהותית) ונשאל מה רע בכך. שייבררו להם המתאימים יותר, הפעם בסדרי זמן קצרים יותר, העיקר שהגנים יישרדו.

כן, יש מיקרוביולוגים שאומרים בסדר, העולם יתקיים עם מיקרובים, עם חיידקים, תהיה לנו אותה ביומאסה, אבל במקום פילים וזברות וצבאים ואריות וחתולים וכלבים וכל מגוון המינים, יהיו בקטריות. תיאורטית, זה ייתכן. אבל האם זה העולם שאנחנו רוצים? ניקח דוגמה חיה מאוד: במזרח אפריקה יש מספר אגמים גדולים, כמו ויקטוריה ומלאווי. בגלל איזשהו גורם אבולוציוני מעניין מאוד יש בכל אחד מהם בערך 300 מינים אנדמיים, מקומיים, של דגים ממשפחת האמנונים. באגמים האלו פעלה מערכת כלשהי של ספליטינג, של פיצול אקולוגי מאוד אינטנסיבי. ואז בא מישהו והחליט שלטובת התושבים המקומיים צריך להביא לשם את נסיכת הנילוס ממצרים. למה? כי עד אז הם אכלו אמנוניות קטנות; נביא להם את נסיכת הנילוס, דג שמגיע לגודל של מטר וחצי, והם יאכלו דג גדול. אמרו ועשו. לפני כמה עשרות שנים הכניסו את זה לאגם ויקטוריה, ולפני 15 שנה גם לאגם מלאווי. בתוך 15 שנה נעלמו 35 מינים. אז יש מי שיגידו: “אז מה? אז יש פחות מינים קטנים״. אבל זהו המלאי הגנטי של האגם. על ידי הכנסת גורם זר אנחנו מתחילים בתהליך של ברירה חדשה בתוך הפנוטיפ, בתוך האוכלוסייה הקיימת. מה שבאבולוציה היה המוטגן שהבטיח את הפולימורפיזם – מלאי המוטציות בתוך האוכלוסייה – הולך ומידלדל, משום שמתחילים להוציא מהמוטציות האלה קבוצה מסוימת ומשנים את כל מלאי המוטציות שמתקיימות באוכלוסייה. התוצאות של תהליך כזה אף פעם לא חזויות, מכיוון שלא ידוע לאיזה כיוון תפנה יתרת האוכלוסייה. נוסף על כך יש הגדלה של הביזור הגנטי בתוך כל מין ומין, המקטין את האחידות של המין.

■ מה שאני מבין מכך הוא, שעכשיו הפיזור באוכלוסייה לא נובע מהתאמה ביולוגית בדרך של מוטציות. נוצרות אוכלוסיות42 הטרוגניות יותר בתוך כל מין (שכן ההישרדות היא אופורטוניסטית, ולא בהכרח תלויה בגנוטיפ), וזה מתרחש למרות שבאופן פרדוקסלי, המאגר הגנטי של המערכת האקולוגית נעשה קטן יותר. תן לנו בבקשה דוגמאות של שינוי כזה.

במפרץ חיפה, בין עכו לקרית ים, יש זיהומי ים חוזרים. התוצאות הן שרואים כמעט אך ורק מין אחד של צדפות ששרדו. בעבר הסביבה הזאת היתה עשירה בעוד 20 מינים. אלה כבר אינם שם. כל שנה יש תמותה של אוכלוסיות, רק חלק מהן נשארות, והחלק הזה מתחיל את ה״טיפוס” שלו מחדש. יש פה תופעה של ברירה שלא אנו רצינו בה ולא האבולוציה “רצתה” בה. התוצאה של ברירה כזאת יכולה להיות הרת אסון. אנחנו מכירים תופעות דומות הקשורות ברפואה. למשל, יש אזורים שבהם הנגיף של הקדחת, הפלסמודיום, הפסיק להגיב על חומר נגד המחלה. מה שקרה הוא שאוכלוסיית הפלסמודיום עברה סלקציה מהירה – רק כמה עשרות שנים מאז גילו את התרופות הכימיות. אבל היום כבר צריך להחליף את החומר כל שנתיים כדי לפגוע באוכלוסיות שכבר “למדו” את החומר הקודם.

ריסוס בחומרי הדברה גורם להגדלת אוכלוסיית המזיקים העמידה בפני הרעל

הדוגמה הידועה ביותר היא אולי ה -DDT. אנחנו חיים בתקופה של ברכה וקללה הקשורות ב-DDT. החומר הזה היה ברכה ב- 1940/41 כשגילו אותו, כי הוא ניקה את חיילי בעלות הברית מכינמת. הקללה היתה, שהוא נכנס והצטבר ברקמות שומן של בעלי חיים, ומשם הגיע לשולחננו ומשם לגוף האדם, לחלב של המינקת ולוולד שלה, ובצורה כזאת נוצר “טרנספורט” של DDT אל הדורות הבאים. במשך הזמן התברר, שה – DDT הוא אחד הגורמים הרעילים ביותר מבחינת מערכת הנשימה, מבחינת ייצור הסטרואידים אצל בעלי חיים – ועוד ידו נטויה. בשוודיה לקחו והשוו חומר מגופם של כלבי ים מלפני תקופת ה – DDT, משנות ה-30, עם חומר שנאסף היום, ומצאו הבדלים גדולים, למשל בעובי העצמות, בעובי של הפרוות, בצפיפות השערות של הפרווה ובגודל היחסי של החיות, הכל יחסית לכמות ה-DDT שנמצאה בכלבי הים. זאת אומרת, בתקופה של כמה דורות בלבד השפיעו החומרים הכימיים ובעיקר ה-DDT שהשתחרר לתוך הסביבה על דורות של צאצאים בצורה כזאת, שהם כבר שונים מהפנוטיפ המקורי. כך אנחנו מקבלים את השוני הלא מכוון בתוך אותו מין.

DDT הוא מולקולה שבנויה משתי טבעות ארומטיות, הקשורות דרך פחמן ויש עליהן אטומי כלור. המבנה הזה מאוד אפקטיבי וקל “לתלות” עליו חומרים שונים. על ידי שינויים קטנים במבנה מקבלים חומרים שקוראים להם PCB – משפחה של חומרים המשמשים כמייצבים – שהיום כמעט שאין מכונה שהם לא נמצאים בה. מתברר, שה-PCB הזה הוא גורם מספר אחת בעולם למחלות סרטניות. בארצות הברית כבר לפני חמש שנים אסרו על השימוש בו. אנחנו עשינו בדיקות ומצאנו באזורים שונים בארץ רמות של PCB שמעבר לכל המקובל. מקובל שחלק אחד למיליון (ppm) הוא הגבול. אנחנו מצאנו בכבדים ובמוחות של כלבים, חולדות וציפורים 6 ו-ppm 7.

■ אז סביר שהוא נמצא גם אצל האדם, מכיוון שהכלבים והחולדות חיים באותה סביבה ועל אותו מזון.

בדיוק. בוא ניקח דוגמה נוספת: עופרת. היום ידוע, שעופרת משפיעה על האינטליגנציה. כשלקחו חולדות אחיות וגידלו אותן43 עם עופרת ובלי עופרת, אלו בלי העופרת היו הרבה יותר אינטליגנטיות ביחס למדדים שונים, כמו התמצאות במבוכים. כיום יש כמות עצומה של עופרת באוכלוסייה בעולם וגם בארץ. אם אתה לוקח את כל זה ביחד, מה שקורה בעצם, זוהי הגדלת הביזור בתוך האוכלוסייה – הגדלת הא-סימטריה באוכלוסיות בין הקרן המרכזית החשובה לבין ה״רעשים” של מוטציות שונות, שבעצם לא תורמות בכלל לגנוטיפ הזה, אלא להיפך, מורידות מחוסנו. התופעה הזאת הוגדרה על ידי האוקיינוגרף האמריקאי סנדרס כמעבר של המערכת האקולוגית מרגולטורים ביולוגיים לרגולטורים פיסיקליים, כך שאף מודל של קופסה כבר לא יתאים לה. למעשה, יש כאן ביטול ההומיאוסטאזיס הקודם, ובכך נהרסים כל המודלים האקולוגיים הקלאסיים הקודמים.

■ דוגמה אחרת, ששמעתי ממך, היא היווצרות של פרטים הרמאפרודיטים (דו-מיניים, בעלי איברי מין זכריים ונקביים), שבדרך כלל הם אחוז זעום – מה שאתה קורא ״רעש״ במוטציות – מאוכלוסיית המין.

גם תופעה זו נובעת מהתערבות האדם, ובמבט ראשון אף אחד לא היה רואה אותה כנגטיבית: בסך הכל הזרמת מים חמים לתוך הים. כל תחנות הכוח של ארצות שאין בהן נהרות גדולים ומי קירור מוקמות ליד הים, והן מזרימות לים כמויות אדירות של מים חמים. ואצלנו, מתחנת הכוח בחדרה מזרימים כארבעה מיליון מ״ק מים ביום. נהר זורם לתוך הים. הטמפרטורה של המים האלה גבוהה ב-12-10 מעלות מהטמפרטורה הרגילה. סטודנט שלי, רמי מנליס, מצא כי רוב אוכלוסיית החילזונות הצלחיות שם הם הרמאפרודיטים. במקום שיהיו זכרים ונקבות, אלה ששרדו הם דו מיניים. אם חלק מהאוכלוסייה הדו מינית תצליח לתרום את הזרע שלה, היא מכניסה לאוכלוסייה הקיימת מסביב גורם לטאלי, ממית. ייתכן שבעוד ארבעה חמישה דורות כולם יהיו הרמאפרודיטים שלא מתרבים. דוגמה טובה אחרת היא דגים, שבתנאי עקה סביבתיים מפתחים דו מיניות ומפסיקים להיות חלק של המערכת האקולוגית, של האוכלוסייה המתרבה.

 טעות לחשוב שיש ניגוד בין פיתוח לאקולוגיה

ועוד דוגמה: כשלוקחים ביצים של צב ומגדלים את כולן בטמפרטורה גבוהה, מקבלים רק זכרים, במקום 50% זכרים ו-50% נקבות. במלים אחרות, רק על ידי שינויי טמפרטורה אתה מקבל שינוי מורפולוגי פיסיולוגי.

■ סיפרת לי גם על התפתחות של אסימטריה באיברים זוגיים של בעלי חיים.

מספר חוקרים רוסים בדקו בשנים האחרונות א-סימטריה באיברים זוגיים – כנפיים, רגליים – והתברר שיש עליה בא-סימטריה מורפולוגית חיצונית, למשל, בפרפרים גודל הכנפיים שונה משני צידי הגוף, הרגליים באורך שונה. יכול להיות שהתופעות ייעלמו בדור הבא, אבל אם הן יהיו תכונות מורשות, ייתכן שתהיה להן השפעה על כל אוכלוסיית המין לרעת כל המערכת האקולוגית.

אתה קורא למצב החדש ״אנתרופוגאיה״, גאיה שמעצב האדם. לפי גישתך, האורגניזמים לא יצטרכו להתאים את עצמם ולהסתגל לתנאים יציבים פחות או יותר – כמו ה״קופסאות״ הקלאסיות שדיברנו עליהן – אלא להיפך, לשינוי ולאי יציבות בסדרי זמן קצרים מאוד. זאת אומרת, אפשר לצפות לכך שאם המערכות האקולוגיות לא יושמדו, לא ייכחדו, האורגניזם האידיאלי יצטרך להיות מעין ״זיקית אקולוגית”, שתדע להתאים את עצמה לשינויים בסדרי זמן קצרים. זוהי לא תחזית משובבת נפש, אבל תרשה לי רגע להיות ״פרקליט השטן״, לחזור לרגע למבט גלובלי, למודל של גאיה, של לאבלוק, למרות כל ההסתייגויות, ולהגיד תראה, אנחנו אמנם מצויים במצב שבו יש שינויים דרסטיים בכדור הארץ או באקולוגיה של כדור הארץ, אבל זה לא נורא, משום שכדור הארץ כולו הוא אורגניזם אחד, שידע לחזור להומיאוסטאזה. למשל, הפחידו אותנו בחור באוזון או באפקט החממה: אנחנו שורפים דלקים שמקורם ממאובנים, אנחנו יוצרים גזי חממה, כדור הארץ מתחמם וזה יוביל להמסת44 קרחונים, להצפה של ערי החוף, לשינוי דפוסים אקלימיים, ויהיה אסון גדול. והנה אני רואה, שכעבור זמן מה כדור הארץ – גאיה – ״מתקן״ את עצמו. יש התפרצות של הר הגעש פינטובו בפיליפינים, ואחר כך יש לנו חורפים מאוד קרים, והטמפרטורה בסך הכל נשארת יציבה. זאת אומרת, יש לנו איזשהו פידבק, וגאיה מתקנת את עצמה.

אני לא הייתי רוצה לראות את עצמי בגאיה, שמה שבונה אותה זה קטסטרופה, כי זה מחזיר את כל המערכת הזאת, לא רק מערכות אקולוגיות בודדות אלא את כל הביוספרה שלנו, מיליארדי שנים אחורנית, לתקופה הטקטונית. כל כדור הארץ שלנו הוא תוצר של טקטוניקה. לפני 200 או 300 מיליון שנה התחילו יבשות שהיו מחוברות (פנגיאה) לנוע: מאנטארקטיקה ״רצה״ הודו בכיוון לאסיה, אמריקה הדרומית בכיוון אמריקה הצפונית, אפריקה בכיוון לאירופה. הן נעו עם מערכות אקולוגיות “מוכנות” עליהן. התנועה ארכה 300 או 200 מיליון שנה, תנועה איטית מאוד. ואתה מדבר על התפרצות של הר געש, יום אחד – בום! אגב, כבר היו ״בומים” כאלה לפני 80 מיליון שנה ולפני 30 מיליון שנה, שהכחידו הרבה מהחי על כדור הארץ. אם גאיה תבנה על התפרצויות כאלה, או על קטסטרופות אחרות, התוצאות יהיו דומות למקרה הדינוזאורים – היום הם ישנם, מחר הם אינם. השאלה היא, מי יהיה מחר? והתשובה – יהיו אורגניזמים אופורטוניסטים, כאלה שחיים זמן קצר, מתרבים מהר, וחיים על כל פסולת אפשרית. אלה יישארו.

■ זה לא חזון חביב עליך, גם לא עלי.

זה בכלל לא חזון חביב. אם אנחנו חוזרים ל״אנתרופוגאיה”, אני טוען שכל המודלים החישוביים שהתייחסו להומיאוסטאזיס סביבתי כבר אינם תקפים. צריך לחפש כיוון אחר, כי אנחנו חיים בתנאים יותר בלתי חזויים מאשר חזויים.

■ אם כך, אנחנו אפילו לא מצויים במצב של כאוס, שבו לפחות אפשר לדבר על מודלים מאקרוסקופיים חזויים.

נכון. כאוס הוכנס, ובצורה נכונה, לתוך המודלים האקולוגיים הקלאסיים. הוא ביטא את ה״רעש”, את הרעידה של הפנוטיפים, את החיפוש אחר אופטימום.

■ אבל במסגרת קלאסית קבועה ויציבה פחות או יותר.

כן, במסגרת קבועה שלא יכלו לפרוץ אותה. אבל עכשיו אנחנו נכנסים לא-סימטריות, שאנחנו לא יודעים לאן הן מובילות. אם אנחנו חושבים על האדם היום, בעיר, הוא חי בתנאים אקולוגיים שונים לגמרי מאשר האדם לפני 100 שנה, או אפילו לפני 40 שנה. הוא מכוסה בכיפה של אטמוספרה אנתרופוגנית, שהוא עצמו מייצר אותה. היא משפיעה לא רק על הבריאות, אלא גם על האינטליגנציה ועל הצלחה בלימודים – ונעשו מחקרים על כך וגם על האיזון החברתי. אלו תופעות חדשות לגמרי. האדם עוד לא מרגיש לתוך מה הוא נכנס, אבל אנחנו הולכים לכיוון של מגאלופולה כאלה, ערי ענק שאולי יחיו בכלל לא לפי חוקי הטבע.

ויז׳ואל

 האדם היום חי בתנאים אקולוגיים שונים לגמרי מאשר האדם שחי לפני 40 שנה

■ לפי דבריך, השאלה המתבקשת היא איך צריך לפעול במערכות בלתי חזויות באופן אימננטי, כאשר אי אפשר לעשות שום תצפית או תחזית ארוכת טווח. לכאורה, זה יכול להוביל לנקודת מבט מאוד פסימית. אין מה לעשות. אז נחיה כמיטב יכולתנו וגמרנו, אכול ושתה כי מחר נמות.

לא, להיפך, אני חושב שמאחר שהיום אנחנו חיים על ״תפר״, בין אקולוגיה קלאסית לאקולוגיה חדשה, בין “גאיה” ל״אנתרופוגאיה”, יש לנו עוד די שהות וחוכמה לנסות ולטפל בזה. קודם הזכרת אחת הדוגמאות, אולי הקלאסית ביותר, החור באוזון. גילו אותו, מצאו מה גורם אותו, מי מייצר את הגורם ואמרו ליצרן הזה: תסגור, תפסיק! ויש עוד דוגמאות כאלה. נכון שהיום כבר אין לנו אפשרות למדוד במשך שנים מה מתרחש במערכות אקולוגיות. למשל, שונית אילת הולכת ומידרדרת, ויש חוקרים שמציעים להתחיל במחקר תלת שנתי או חמש שנתי, למדוד מה משתנה בפנים וכדומה. ואני אומר: לא! מה שנמדוד במחקרים ארוכי טווח כאלה יהיה בגדר של פוסט מורטם. בואו נלך ונמצא את הגורמים שמשפיעים מהחוף על השונית הזאת ונגיד לגורמים האלה – לא עוד! זאת אומרת, לא לחפש את המפתח על יד הפנס, אלא לחפש את המפתח האבוד במקום שבו הוא הלך לאיבוד.

■ כלומר, אתה ממליץ על פעולות אד-הוק מקומיות לכל סביבה וסביבה.

כן. ההשפעות היום הן לרוב נקודתיות, מקומיות, לא כמו במערכות האקולוגיות שהתפתחו גלובלית. אם זה מקומי, יש45 למקד את הטיפול. היום אנחנו כבר יודעים די טוב מיהם ומהם הגורמים שמזיקים למערכת האקולוגית. יש לגלות איפה הם מיוצרים ולפתח את הטכניקה למנוע מהם לחדור אליה.

■ איך אתה מציע לפעול הלכה למעשה?

הצעתי פעם, במפגש של האומות מאוחדות בווינה שהוקדש לאקולוגיה סביבתית, להכין מה שקראתי “תיק בריאות סביבתי״. כל סביבה, מהקטנה עד לגדולה, צריכה לבנות לה תיק בריאות, לגלות מה הבעיה בסביבה וללכת ישר למקורות הבעיה הזאת. למשל, במפרץ חיפה מצאנו רמה גבוהה יחסית של כספית וידענו שהיא באה ממפעל מסוים. הלכנו לאנשי המפעל והזהרנו אותם. תוך שלוש שנים המפעל ירד ממאה אחוז זיהום לאחוז אחד.

■ ספר לנו קצת על הטכנולוגיה: איך אתה בודק פגיעה במערכת האקולוגית ובאורגניזמים?

הטכנולוגיות המקובלות היום הן מהירות מאוד. כבר לא צריך מערכות בדיקה גדולות ומסורבלות. יש סימנים ויטאליים בחי; תופעות שונות הקשורות באיבר, רקמה, ממברנות, תאים וגרעינים; יש מערכת סימנים שונים, שהאורגניזם החי קולט תוך דקות ספורות, וכתגובה, החלקים בגוף שאותם רוצים לבדוק מקבלים גוון פלואורסצנטי. ברגע שאתה רואה את התגובה ורואה מה נפגע – אתה יכול להגיד מה פגע, כי התגובה היא ספציפית. ואז, אתה מחפש מי גרם לזה ואתה אומר לו להפסיק. דוגמה מוצלחת לכך היא עופרת: עופרת באה בעיקרה משריפת דלק של מכוניות ומכונות. המחקר גילה, שעופרת גורמת פגיעה מוחית ופגיעה בעצמות. לאחר שזה התברר, דרשנו דלק דל עופרת. חלק מהקללה הוסר. למדעני הסביבה יש היום די חוכמה טכנולוגית, ואפשר לסלק בהדרגה חומרים רעילים מתוך הסביבה. צריך לבוא לתעשייה ולדרוש ממנה להשקיע בניקוי עצמי.

■ האם אין בזה ניגוד להתפתחות כלכלית?

אין! טעות לחשוב שיש ניגוד בין פיתוח לאקולוגיה, בין ההתפתחות של חברת האדם והישרדות המגוון הביולוגי. זה חוסר הבנה, וגם טיפשות. לגאוניות יש גבול, לטיפשות אין גבול. ניקח עוד דוגמה. אוכלוסיית האדם גדלה בצורה כזאת, שנוצר צורך דחוף ביותר להגדיל את הספקת המזון. כיוון שחקלאות נפגעת ממזיקים, קמה תעשייה כימית ליצור חומרי הדברה. אלא שהתעשייה הזאת לא הורגת את כל אוכלוסיית המזיק, היא עושה לו סלקציה. וכל הזמן, כל שנה, היא צריכה לשנות את המינון כדי לפגוע באוכלוסייה ששוררת. זוהי המלחמה הכימית המלוכלכת ביותר שאפשר לתאר, כי אנחנו משחררים לתוך הסביבה כמות אדירה של חומרים אקטיביים לאדם, שפוגעת רק ב-90% של המזיק, אבל עשרת האחוזים שנשארים הם בעלי תכונות עמידות לרעל הזה. שנה שנתיים אחר כך צריך להגדיל את המינון של החומר הכימי כדי לפגוע במי שנותר מהאוכלוסייה. כך אנחנו עושים סלקציה למזיק מצליח! נוסף על כך, הקוטלים הכימיים משמידים אויבים טבעיים של המזיקים.

■ זה מזכיר את המקרה של האנטיביוטיקה.

זה בדיוק כמו שאנחנו רודפים אחרי האנטיביוטיקה כדי שתתגבר על החיידקים ששרדו. כבר היום ידוע על זנים אחדים של חיידקים – חלקם נחשבו לנכחדים – עמידים לאנטיביוטיקה.

שני גבריאלים: אחריות סביבתית מול ניצול חמדני

■ ואיך יש לטפל בבעית חומרי ההדברה והאנטיביוטיקה?

צריך פשוט לא להגזים בשימוש, ויש לשלב גם אמצעים טבעיים. למשל, יחד עם שימוש מבוקר בחומרי הדברה אפשר להשתמש בחיידקים או בפטריות שניזונים ממזיקי חקלאות, בעופות לילה שניזונים מעכברים ועוד כגון אלה.

■ לפני שאנחנו מגיעים אל הבעיות הגלובליות החברתיות-כלכליות, אני רוצה לשאול, אם למרות הפריצה של המערכות האקולוגיות והריסת המודלים היציבים עדיין תיתכן אפשרות של חזרה למצב של יציבות, של הומיאוסטאזה. למשל, אם נצליח להשיג מיזוג גרעיני (היתוך גרעיני) מבוקר, ייפתרו כל בעיות46 האנרגיה המלוכלכת, ואז יחול שינוי עצום לטובה בכל המערכת האקולוגית.

כן, זה אפשרי, אבל מדובר בטווח של עשרות שנים, ואי אפשר לחכות עד אז.

■ נעבור ברשותך לפן הפוליטי הגלובלי של האקולוגיה.

בשנים האחרונות קיבל הנושא של איכות הסביבה, אקולוגיה סביבתית, תנופה עצומה. ישנן החלטות ברצלונה והחלטות ריו דה ז׳נרו והחלטות וינה, הקשורות ב – biodiversity, שימור מגוון המינים, וקריאה לעולם כולו לשמור על החי והצומח. אבל אני תמיד חוזר לסרט ״Poor Man, Rich Man” (“עשיר ועני”). יש כאן צביעות והתנשאות מסוימת: המערב הנאור, שהגיע למסקנה הזאת על ערך השימור הסביבתי כשהוא חי בשפע חומרי, מביא את המסר הזה, הצודק בעיקרו, לעולם הדרומי, שחי בעוני גדול, ובעצם דורש מהעולם הזה לשמר את סביבתו. זוהי גישה מוטעית, שלא תוביל לתוצאות הרצויות. לדעתי, כל הגישה לשימור סביבתי, בייחוד באזורים המתפתחים, חייבת להתבסס על עלייה ברמת הקיום הכללית, על רווחה של האוכלוסיות. בלי זה לא יכול להיות שימור סביבתי. יש קשר הדוק בין רמת החיים ושימור סביבתי.

 הגישה לשימור סביבתי בייחוד באזורים המתפתחים חייבת להתבסס על עלייה ברמת הקיום הכללית

■ האם תסכים איתי, כי אולי הבעיה המרכזית היום היא בעיית התפוצצות האוכלוסין והצפיפות בערים? לדעתי, כל השאר נגזר מכאן, משום שהאנשים יוצרים צרכים, והספקת הצרכים יוצרת את הבעיות הסביבתיות.

בהחלט. והאוכלוסייה הזאת ממשיכה לגדול. מ-85׳ עד 95׳ גדלה האוכלוסייה העירונית של העולם בחצי מיליארד. רק העירונית, זאת שמייצרת את הזיהומים הגדולים ביותר! צפוי שעד 2020 תגדל האוכלוסייה העירונית בשני מיליארד. זאת אומרת, נוצרים מוקדים ענקיים, מגאלופוליסים, מזהמים ענקיים. בתחילת שנות ה-2000 קהיר תמנה 13 מיליון תושבים, מקסיקו סיטי 35 מיליון ובומביי 17 מיליון! עצם ייצור המזון לתושבים באזורים האורבניים האלה, עוד לפני שמדברים על האנרגיה של ייצור המזון, יוצר הררי פסולת, שנמצאים בפתח הבית ומשפיעים על הסביבה, ומובילים גם לאי שקט כלכלי, חברתי ופוליטי.

■ מכאן שיש הרבה חזיתות, גם גלובליות ולא רק סביבתיות נקודתיות, שצריך לטפל בהן במסגרת רב לאומית, למשל כדי לנסות להקטין את האוכלוסייה.

לא, אני לא מאמין שזה אפשרי, כי גם מלחמות לא מקטינות אוכלוסין, אבל לפחות לאזן אותה, כדי לתת לחכמים לתכנן את המאה הבאה, את 50 השנה הבאות.

■ זה קשור לדעתי גם בטיב החברה והמשטר: אפשר לדבר למשל על הקשר שבין איכות הסביבה והתפתחות כלכלית, איכות הסביבה ומשטר. למשל, ידוע שברוב המקרים העלייה ברמת ההשכלה של האוכלוסייה מצמצמת את הילודה בצורה דרסטית, וזה קשור כמובן גם למבנה המשטרים. האם יש לדעתך קשר בין משטר פוליטי חברתי לבין בעיות של איכות הסביבה?

תמיד טענתי, שאקולוגיה היא אחד מאותם המדעים שיש להם היבט חברתי מהותי. אקולוגיה איננה מדע טהור. זה לא ניסוי פיסיקלי. אין לי ספק שלאקולוגיה, למערכות אקולוגיות ולהתפתחות הביולוגית של העולם יש השתקפות בחברת האדם, שהוא הדומיננטי במערכות האלה. אבל לפני כן אני רוצה להביא קצת מספרים: בישראל התכנון של הממשלות כל הזמן “רודף” אחרי האוכלוסיות. לפי כל התחזיות, בתחילת שנות ה-2000 יהיו47 בארץ כשמונה מיליון תושבים. לפי אותן תחזיות, רוב האוכלוסייה הזאת תהיה צפונית לבאר שבע. אשר לנגב, אם לא יהיה איזה נס משמיים שיספק לנגב מחזור מים משלו, הוא לא יישא אוכלוסייה גדולה של בני אדם. כלומר, עיקר האוכלוסייה תהיה במשולש שבין אשקלון, ירושלים ונהריה, ויחיו בו שמונה מיליון תושבים. ולמרות שכולם יודעים את זה, עד היום ממשיכים לעשות בארץ פרצלציה לבתים קטנים עם גינות קטנות, כאילו יש לנו לרשותנו ארץ ענקית, שניתן לתת לכל אזרח ״בית קטן בערבה”, כשכל ההיגיון אומר לבנות לגובה, כדי להשאיר לתושבי האזורים האורבניים קצת שטח ירוק בין הבתים. זאת דוגמה טיפוסית של “ריצה אחרי״, וכל העולם נמצא עד היום במין ריצת אמוק כזאת. יש היום ארצות שלא יודעים איך לטפל בהן, כמו מצרים והודו, שלגביהן הבנק העולמי הרים ידיים, משום שהן לא נכנסו בצורה רצינית למשטר של איזון ילודה. נזכור שבדרך כלל ריבוי ילודה כרוך בעוני (גם בישראל הקורלציה דומה). אבל אני מכיר דוגמה קלאסית אחרת: בסין החליטו לפני כמה עשרות שנים שלא תהיה גדילה של האוכלוסייה. לפני 20 שנה הם איזנו את מספר התושבים על ידי חוקים דרקוניים נגד נשיקות בפומבי ונגד ילודה מוקדמת, רק ילד אחד במשפחה וכדומה. למרות שאין לי סימפטיה למדינות טוטליטריות – והשיטה הסינית גררה עוולות רבות, כמו הריגת תינוקות ממין נקבה – צימצום הילודה הצליח. בסין של היום אין אותו עוני ורעב מנוולים, הקיימים בארצות מתפתחות אחרות. היום אנחנו מנסים לשכנע אותם להפוך לארץ דמוקרטית ולבטל את החוקים הדיקטטוריים, ואז יהיו לכל משפחה סינית חמישה שישה ילדים, סין תגיע במקום למיליארד תושבים למיליארד וחצי תושבים, יהיה חוסר במזון, ואז נצטרך לספק להם מזון…

■ לא, אני לא מסכים איתך, משום שבארצות הדמוקרטיות בדרך כלל הילודה קטנה, ואיכות הסביבה בדרך כלל טובה בהשוואה למדינות לא דמוקרטיות. למשל, בארצות טוטליטריות כמו ברית המועצות לשעבר, מזרח גרמניה, הונגריה וצ׳כוסלובקיה, דווקא בגלל המשטר הטוטליטרי נוצרו בעיות איכות סביבה קשות מאוד. אני דווקא רואה קשר בין יתר דמוקרטיזציה והגדלת רמת ההשכלה, וגם שינוי במעמד האשה לבין פתרון של בעיות איכות הסביבה ובעית התפוצצות האוכלוסין. בדמוקרטיה, דעת הקהל משפיעה על השלטון, ולצרכנים יש אפשרות להשפיע על היצרנים, שעה שבמשטר טוטליטרי אתה צריך לסמוך על הרצון הטוב, אם יש כזה, של השלטון.

כן, אבל הפגיעה הסביבתית היא פרי ניהול כושל והזנחה, ולאו דווקא תוצאה של המשטר. בכל אופן, אני תמיד אומר, גם בדמוקרטיה צריך דמוקרטור. ושכחת להזכיר משהו: לא די בהעלאת רמת ההשכלה. כדי להקטין ריבוי טבעי צריך להעלות את רמת החיים. השכלה היתה גם בדיקטטורות. מספיק להסתכל בעלייה האחרונה מבריה״מ לשעבר.

■ זאת דווקא דוגמה לא טובה, משום שבדרך כלל מדובר במשפחות קטנות, כלומר ההשכלה משמעותית גם כשלעצמה.

אבל זה לא הכלל. בהודו זה לא כך, בסין זה לא היה כך. אבל בסין הממשלה אמרה לא! תהיה נאמן ואל תלד. אני לא רוצה לקחת דווקא את סין כדוגמה. ידוע ככלל שעלייה ברמת החיים מקטינה ילודה, אלא אם כן מתלווה לזה נופך דתי.

■ לכאורה יש פה פרדוקס: כדי להעלות את רמת החיים אתה צריך פיתוח מואץ, ופיתוח יוצר זיהום.

לא, זוהי טעות. פיתוח לא מחייב זיהום, או מחייב זיהום מינימלי.

 הטענה שפיתוח הולך בהכרח יחד עם זיהום איננה תופסת

■ תן לנו דוגמאות לפיתוח ללא זיהום.

נהר הריין בגרמניה היה מזוהם לגמרי, מת מבחינה אקולוגית. באה ממשלת בון ואמרה לאותם בתי חרושת שעמדו על הריין, או שאתם מסתלקים מכאן ואנחנו נעזור לכם בכך, נשחרר אתכם ממס וכדומה, או שתוך חמש שנים אתם מכניסים חידושים טכנולוגיים, כך שתפסיקו לזהם את הריין. והדבר הזה התרחש. היום הריין נקי. היום ישנן תחנות כוח, שמזרימות מי קירור חזרה לריין, ועל המים היוצאים יושבים טסטרים כימיים ותרמיים, ואם מתברר שהם עלו מעל למותר ברמת הזיהום או החום, מופעלת מערכת שמפסיקה את ההזרמה, והמפעל האחראי מושבת אוטומטית עד לתיקון המצב. הנה פיתוח בלי זיהום! כך גם התמזה, שעד לפני פחות מ-20 שנה היתה מתה. כל הפסולת של לונדון הלכה לתמזה. האנגלים החליטו שהם רוצים את התמזה נקייה. ראשית, הוציאו ממנה את כל הבוץ, ושנית, אסרו לשחרר פסולת בכל אורכה. תוך חמש שנים הופיעו דגים, והיום גם שוחים בנהר. ויש עוד ארצות, דווקא המתפתחות ביותר, ששמרו על סביבה נקייה, למשל טייוואן וסינגפור, ועכשיו מתחילה גם יפן, כך שהטענה שפיתוח הולך בהכרח יחד עם זיהום איננה תופסת; התייחסות כזאת היא כמו “שתילה” למאה ה-21 של מחלות המאה ה-19.

■ אז יש תקווה לירקון?

הירקון הוא דוגמה מצוינת. הממשלה צריכה רק להחליט – היא רוצה ירקון או שהיא לא רוצה ירקון. אם יזרימו ארבעה עד שישה מיליון מ״ק מים באפיק, יהיה לנו ירקון חדש ונקי.

■ יש עוד הרבה דברים שאפשר לדבר עליהם בהקשר הפוליטי, כמו היחס בין ארצות ״הצפון” המתועש לארצות ״הדרום״,48 ואתה הצבעת על הבעיה של ההטפה של הצפון לדרום, שגם כרוכה בצביעות ובהתנשאות.

אין ספק, יש להעלות את רמת החיים לדרום, ואז הוא ישאיר את היערות. עוני לא משמר יער. היער הזה הוא בשבילם אנרגיה. אנחנו מדברים פה על אנרגיה אטומית ומיזוג גרעיני, והם עוד אוספים עצים. אם אנחנו רוצים שהרעיון של שימור מינים ושימור יערות ייקלט בעולם כולו, עלינו להפסיק עם הצביעות הזאת. אם אנחנו באים לקניה ואומרים, אל תירו בפילים, אנחנו חייבים להבין שהפילים אוכלים את השדות של הקנייתים. אנחנו צריכים לבוא לקניה ולתת להם טכנולוגיות שיאפשרו להם גם לגדל את התירס של עצמם, וגם לשמר פילים. ■

49


  1. תורת גאיה פותחה על ידי ג׳יימס לאבלוק בתחילת שנות ה-70. לאבלוק שאל, כיצד נשאר כדור הארץ מקום נוח לקיומם של אורגניזמים יותר משלושה וחצי מיליארד שנים, למרות שבמשך הזמן עלתה פליטת החום מן השמש ביותר מ-25%, או איך נשארה האטמוספיירה, שהיא תערובת של גזים – ביניהם פעילים – בעלת הרכב קבוע, שאיפשר נשימה לכל האורגניזמים שחיו על כדור הארץ בכל תקופה ותקופה. תשובתו של לאבלוק היתה פשוטה: האורגניזמים שחיו בכדור הארץ הם ששמרו עליו בפועל ועיצבו אותו כך שיוכל לשאת חיים. האבולוציה של המינים הביולוגיים קשורה באבולוציה של סביבתם הפיסית, הכימית והגיאולוגיה, כך שביחד הם מהווים למעשה מערכת אבולוציונית אחת. אפשר להתייחס אל כל כדור הארץ כאל אורגניזם אחד – גאיה – שאיבריו השונים קשורים בסימביוזה ושומרים על הומיאוסטאזה – כלומר על סביבה יציבה. תורת גאיה, שהיא ספק מדעית ספק מיתולוגית או מטאפורית, זכתה בחסידים רבים. המפורסמת שבהם היא הביולוגית לין מרגוליס, שמחקריה התמקדו בחשיבותה של הסימביוזה באבולוציה של המינים. אולם רבים הסתייגו מן הגירסה הסוחפת של לאבלוק ומן המשמעויות הכמו-דתיות של גאיה. במיוחד התנגדו לתפיסה של כדור הארץ כאורגניזם יחיד – גישה שהיא בעצם ״מעגלית” מבחינה לוגית. כיום מתייחסים ברצינות בעיקר לרעיון הוויסות העצמי של הביוספרה, ההומיאוסטאזה והסימביוזה. תורת גאיה עצמה עדיין פופולרית, אך מעמדה המדעי נשאר מוטל בספק.