הקדמה:
שבע השנים שחלפו מאז הוצג בארץ ז׳ול וג׳ים — סרטו של הבמאי הצרפתי הצעיר פרנסואה טריפו, הותירו אצל רבים זכרון עמום על משולש אהבה בין שני רעים לאשה מקסימה, המתמסרת להם בנונשלנטיות של רומניה לקרני השמש. הקרנתו השניה של ז׳ול וג׳ים בקולנוע פריז (אותו קולנוע קטן ברחוב הירקון, שהפך פטרונם המוכר של סרטים משובחים) מזמנת לצופים הפתעה לא קטנה. מתחת לסף האהבה המשוחררת, הקפריזית ופרוקת העול של קתרין, מסתתרים רגשות מורכבים, מסוכסכים ומפותלים, המתפתחים בכוח תיקתוקו הבלתי נשמע של שעון — הוא השעון הקוצב ומונה את המהלך הצר שבין פריחה לקמילה של חיי קתרין. חתירתה של קתרין לאהבה מתפתחת בהדרגה למאבק, שכמוהו לאינטנסיביות אתה מוצא אצל אנשים המתמודדים עם המוות. ואכן, דומה כי כל עוד עוטים את גופה הערום סדיני אהבה לא יעלו עליו תכריכים לבנים.
אך אנו עדיין בראשית המעשה. בפריז העליזה והחוגגת של ראשית המאה, פריז של אלף אורות, של בולווארים ובתי קפה. פריז שוקקת נשים עולזות, המזנקות בנשימה קטועה מהפוריטניות של התקופה הויקטוריאנית אל החופש והשיוויון הפיזי והאינטלקטואלי. תור הזהב של מונמרטר והגדה השמאלית, של נאומים חוצבי להבות על אחדות הפועלים, רוח האדם ועולם מתוקן — בעוד קורנסי הברזל במפעליו של קרופ עוסקים כבר בחישול גופה של ברטה השמנה.
באוירה תוססת ומשכרת זאת מתוודע סטודנט גרמני — ז׳ול — אל בן גילו הצרפתי — ג׳ים. חיש קל נקשרים השניים בהזדהות מופלאה אל שייכספיר ואל בודלייר ואל האדם ואל כל מה שקודם לו דרך קבע ה׳ הידיעה. כזוג יונקי דבש מעופפים השניים בין נשות פריז, שוהים כדי לגימת צוף בזרועות אחת וכבר עוברים אל יפה ממנה. “אם אשתהה אתך עוד עשר דקות״, משיב ג׳ים להפצרותיה של אלמונית, “אחוש שהפקרתי אותך לכשאעזבך. אם אשאר איתך עד מחר נהיה כבר כנשואים״. מוקפים שירה ונשים חשים השניים כי העולם ניכון כמו עבורם.
יום אחד מגלים השניים (בביתו של אלברט — חובב אמנות צעיר) תצלום של פני אשה גלופים באבן. מימיהם לא ראו ז׳ול וג׳ים שפתיים כאלה: גסות וגם עדינות, תאוותניות וגם ענוגות ; מתמסרות וגם לועגות, רגועות וגם אוצרות מתח אדיר. המומים מהמראה המופלא יוצאים השניים בו ביום לאתר העתיקות, שם מוצב קלסתר הגרנית. מול חיוכה הסתום באבן נודרים השניים, כי אם אי פעם תיקלע לחייהם בעלת הפנים הללו לא יניחוה לנצח.
קתרין האלוהית
משאלתם הכמוסה כמו הגיעה לאזני דודנו של ז׳ול, לפי שהלה שולח אליו את בת חסותו, את קתרין. בראותם את קתרין מוכים השניים בתמהון אין קץ. דומה הפיח מישהו רוח בפני הפסל. אך לשפתיים המסתוריות נוספו עתה עיניים מופלאות. תוך ימים ספורים נכבש ז׳ול כליל לאהבתו החדשה. מקץ שבוע הוא מתרה בידידו, שלא ינסה אף הוא לאהבה, ״כי קתרין היא יותר מסתם אשה בשבילי״.
על כך שקתרין אינה ״סתם אשה״ — אין ספק. עצמאותה וחרותה של קתרין אינם יודעים גבול. קתרין אינה מכירה בשום מגבלה מן המגבלות שהחברה הפטריארכלית מטילה על האשה. להיפך, היותה אשה מגבירה שבעתיים את צמאונה לחופש ולשיוויון עם המין השני. היא שוחרת את ההתמודדות עמם כשחר צייד לטרף. בוקר אחד תתחפש לגבר, תתקע סיגר עבה בפיה, ותצא עם ז׳ול וג׳ים לרחובות. אחר, תתמודד עימם בריצה לאורך גשר, ומשימחו השניים על כי הקדימה לזנק, תשיב: ״אבל ניצחתי״. ״קתרין״, אומר ז׳ול בהערצה כבושה, ״היא תערובת כל התכונות״. ונוכח תערובת זאת סרים השניים למרותה באנחה של אושר.
חיי השניים מתנהלים עתה בקצב שגיונותיה של קתרין, מחוץ לזמן. מונה הזמן המשמש אותם הוא שעון חול, שאיש מהם אינו טורח להפכו דרך קבע על ראשו, אלא לכשהם נצרכים להתראה בת שעה להכין עצמם לבילוי של ערב או למסע של יום. שעון החול תואם להפליא את תמונת הזמן של קתרין, לפי שאינו מתנהל באורח עצמאי על פי מנגנון כפייתי־מכני, אלא בחסד בעליו. לא הוא קוצב לה זמן, אלא היא — היא הגודרת לו גבול ופונקציות מוגדרות. דומה מצליחה בכך קתרין להשיב את הזמן לממדיו הטבעיים — חופן חול שמשכו שעה, במקום המפלצת המטפטפת גרגירי חול בקצב גרגירי הזמן הבלתי נלאים. אך לזמן אורך רוח. יש לו פנאי, נדמה אפילו נהנה הוא מנסיונם לשאול ממנו את החול בשעון כדי לזרות אותו בעיניהם. עתותיו עמו להמתין עד אשר אלפי החריצים בזויות עיניה ובצוארה של קתרין יורו לה, כי שעון החול בביתה אינו אלא דגם של הזמן הזורם ללא הרף בבקבוק הגדול של הקוסמוס.
בבית על חוף הים
עם בוא הקיץ שוכרים השלושה בית בודד על חוף ימה של דרום צרפת. מבית זה הבוהק בלובנו, יגיחו לטבול בים, לשוט ביער הסמוך, לחקור את נוף הארץ ברכיבה על אופניים. כאן, כששעון השמש מנהל את חייהם, שרויים השלושה בחרות של צפורי דרור. בליבו של ז׳ול מתעצמת התשוקה לשאת את קתרין לאישה. כאילו טבעת זהב על אצבעה של אשה כקתרין עשויה להבטיח לו את קירבתה לנצח. ג׳ים, המפוכח ממנו, מזהירו: ״קתרין שייכת לכולם ולעצמה, הבאמת תאמין שהיא תהיה מאושרת כאשה נשואה וכאם ?״. אך הגיונו של ג׳ים אינו יכול לחדור מבעד לאדי האושר האופפים את ידידו. שוב ושוב הוא מעלה את הצעתו לפני קתרין, וזו דוחה אותו בבת צחוק המדליקה כפל כפליים את כמיהתו.
משמתארכים ירחי הקיץ חשה קתרין, כי חיי חופש, משהם חוזרים על עצמם, נוצקים אף הם במסגרות קפואות. כי לא לטבע החופשי זקוקה קתרין, אלא לחופש מכל מסגרת, לתמורה המתמדת. אף לא להערצה סתם, אלא להערצה המתחדשת כמעין. שהרי דרכה של הערצה להתעייף עם הזמן לאהבה, להערכה, לחיבה, להבנה — לאורך כל אותו תהליך דגנרטיבי זוחל של רגשות, שהכל השלימו עימו זולת קתרין. לקתרין אין חפץ בהערצות שנתלאו. מבטה לעולם מופנה קדימה, כאותו כוכב שביט המותיר אחריו זנב דועך.
בחושיה הדקים מבחינה קתרין בראשיתו של סחף בהערצת השניים אליה, שעה שהם נינוחים על כסאות במרפסת ומבלים שעה של בטלה רגועה במשחק הדומינו. שלוות השניים, ויותר מזה — הנאתם המופגנת משלוותם — מוציאות את קתרין מגדרה. המחשבה שקיומה נדחק, ולו לשעה של מה בכך, מדעת השניים, מעלה את חמתה להשחית. קתרין מנסה להסב תשומת ליבם אליה ומשמעלים מאמציה חרס, היא סוטרת על לחיו של ז׳ול. לרגע תוהה ז׳ול בתדהמה על מניעיה הנסתרים, אך הללו סבוכים מדי למזגו הנוח והוא פוטר את התפרצותה בצחוק לבבי. קתרין, משהטילה מחדש את מרותה על ז׳ול, מצטרפת לצחוק — משל מעשה לצון היה כאן. ,,לפנים״, היא אומרת, ,,העמדתי פנים (קתרין מציגה מימיקה של אשה חולמנית, מהורהרת, אוהבת), אבל עכשיו אני צוחקת באמת״.
האם ז׳אן מורו היא קתרין?
אלא שצחוקה מלאכותי ומזויף. כמו המימיקה שהציגה רגע קודם. וכאן עולה שאלה מרתקת: האם קתרין מזוייפת, או כי כזאת היא הבעת פניה של השחקנית ז׳אן מורו המגלמת את קתרין? נניח שהבמאי אמנם התכוון שהיא תגלם טיפוס אשה קפריזית, הפכפכה ובלתי צפויה. אשה החיה עפ״י חושיה ולא עפ״י שכלה, ואמנם הורה לה לפרוץ בצחוק סוחף, גלוי, משוחרר וטבעי. כלום יכולה היא ?
היש לאל ידה של ז׳אן מורו לאסור על עיניה ברק עליז, חרף ההילה הכהה (הטבעית) המקיפה אותן והעושה את מבטה מפוכח ורציני ? דומה שלא. צורת שפתיה של ז׳אן מורו היא כזאת, שפשיקתן יוצרת מתח עצור בזוית הפה ולא שחרור. אם כך הוא הדבר, הרי שגם פרנסואה טריפו (הבמאי) וגם אוסקר ורנר (המגלם את ז׳ול) וגם הנרי סרא (המגלם את ג׳ים) מוסיפים לפעול ולהגיב כלפי קתרין מופשטת המצויה רק בתסריט, בעוד לפני המצלמה ניצבת קתרין חדשה — אמנם בלתי מושגת, קפריזית והפכפכה כמותה — אך נפעלת עפ״י השכל ולא בידי החושים. אבל אם נניח כי לקתרין כזאת התכוון אמנם טריפו, הרי שז׳ול וג׳ים אינם אלא שוטים גמורים. לפי שאינם עומדים מכיווצם של שרירי ליסתה (בעת התחרות ע״פ הגשר) על המאמץ הארוגנטי לנצח בכל מחיר. ואין הם חשים כלל כי זינוקה למימי הסיינה בליל צונן אינו עדות של עצמאות, אלא נסיון להפגין את עצמאותה. כעיוורים מהלכים הם לצד ביטוי כה עז של הרס עצמי ומדמים, כי מרצונה החופשי “בחרה קתרין בחופש״ וכי באמת היא “חיה כל רגע את חייה מחדש״.
קתרין כאשה נשואה ואם
בקשותיו החוזרות ונישנות של ז׳ול לשאתה מביאות אותנו לתהות על אהבתה של קתרין לז׳ול. שאלה קשה. משל שאלנו את יוליאן סורל (“האדום והשחור״ לסטנדל), שבאהבתו נתמזגו ללא הפרד הכבוד, התהילה, הכיבוש והשאפתנות – אם הוא אוהב את מדאם רנאל. וקתרין, יותר מכל אשה אחרת, היא הגירסה הנשית של יוליאן סורל. אנו יודעים על קתרין שהיא שייכת לאנשים המאוהבים באהבה של מעריציהם. אז מה בכך? הכי אין זאת אהבה ?
נכון, אריך פרום מבחין בין אהבה בשלה — כאשר אדם סבור שהוא נאהב כיוון שהוא אוהב,לבין אהבת בוסר — כאשר אדם אוהב כיוון שהוא נאהב. אך פרום אינו אומר כיצד יודע אותו אדם לאיזו מן השתיים שייכת אהבתו. אשר לנשואים ; יש במוסד זה כדי לקומם כל אשה עצמאית — לא כל שכן קתרין, הרואה בו גם עוול כלפי הטבע. שהרי פרח מתנסה מדי שנה מחדש בחויית הפריחה, בעוד אשה, משנישאה, נחתמת בפניה חויית אהבה מחודשת.
לא אשה כקתרין תסכון לכך. ערב חתונתה, משמוצאת היא דופי בהתנהגותו של ז׳ול, היא מאזנת את חשבונה עמו בזרועותיו של מאהב ישן. לרגע דומה, כי קתרין אינה אלא “האשה האמיתית״ של ברנרד שו, “הצריכה להתכחש לחובתה, לבעלה, למשפחתה ולחברה״, כדי להשתחרר ממעמדה הפחות ככלי של אהבה ורביה. אך היא יותר מזה. קתרין אינה תובעת שוויון זכויות מהגבר, כי אם הערכתו המתמדת ואת זכותה, כאשה, להיות נערצת על ידו בכל רגע, בכל שעה. משנולדת להם איפוא בתם, חשה קתרין כי השלימה את חלקה. חשבון הזכות והחובה בפנקסה התאזן מחדש. קתרין מסתלקת מהבית ושבה אל ז׳ול כעבור שישה חודשים.
חולפות שש שנים. מלחמת העולם הראשונה שהפרידה בין ז׳ול לג׳ים הסתיימה. ג׳ים יוצא לגרמניה לבקר את ז׳ול. ברציף התחנה ממתינה לו קתרין. אשה שקטה, גאה, רצינית. לבושה שמלה לבנה וכובע רחב תיתורת לראשה. לצידה ילדה קטנה – סבינה.
אוירו הרוגע של הכפר הגרמני, התעסקותו הנינוחה של ז׳ול בחקר חרקים וטיפולה השליו של קתרין בבתה, מעוררים קינאה בליבו של ג׳ים. אילו רק ניחן בעין חדה יותר היה מבחין עפ״י תיקתוקו החרישי של שעון הקיר בביתם, כי קתרין שוב אינה מנסה להערים על הזמן. לעת ערב, משנותרים שני הרעים בגפם, מגלה ז׳ול שקתרין אינה מאושרת. “ואתה״ ? שואל ג׳ים. “הייתי יכול להיות המאושר באדם״, משיב ז׳ול, “אילו בטחתי בקתרין ובאהבתה״.
ג׳ים וקתרין
גילויו של ז׳ול מעורר מתרדמתה את אהבתו ארוכת הימים של ג׳ים לקתרין. וידויה של קתרין, בערב המחרת, על מפח נשואיה מפיח את הניצוץ לכדי להבה עזה. ככל האוהבים מחליף ג׳ים את הבנתהחושים הנדירה, הנוצרת — מעשה פלא — מרגע ההתגלות ההדדית של שתי נפשות, בהבנה אמיתית. ומתוקף עוצמתה של חווית הוידוי בוטח הוא בכוחה של אהבתו לבצר לו את נאמנותה של קתרין לאורך זמן. אך קתרין אינה חושבת על אהבה במושגים של קבע, אלא במונחים של עוצמה (“נאהב זה את זה עד הסוף, לרגע״). קתרין היתה רוצה להצפין את כל חייה בנרתיקו של רגע מופלא כזה ולשמרו לעד. ומשלא ניתן לה הדבר היא מלקטת את הרגעים אצל גברים שונים. הופעתו המחודשת של ג׳ים בחייה מאפשרת לקתרין להשיב כמו את מחוגי השעון שש שנים לאחור ולחיות אותם מחדש — אך הפעם לצידו של ג׳ים.
ז׳ול, החש את המתרקם בין ג׳ים וקתרין, רואה באהבתם תריס לבריחתה המחודשת ממנו. הוא מעודד את ג׳ים לאהוב את קתרין. בהסכמתו האילמת עובר ג׳ים להתגורר בביתם. ערב ערב, לפני עלייתם על משכבם, נושקת קתרין לבעלה ונפנית לחדרו של ג׳ים.
ההסדר החדש דומה מספק גם את ז׳ול. קתרין נוטשת את תכנית בריחתה ואת מאהבה הקודם (אלברט, המתגורר בסמוך). עם זאת יש דבר מה אכזרי ומשפיל ומקומם במראה של ז׳ול המנדנד את בתו על ברכיו שעה שקתרין מתעלסת עם ג׳ים מעבר למחיצת העץ. יש המגנים את ג׳ים על שום כניעותו וחוסר כבוד עצמי, אך אלה מעולם לא אהבו אשה כמותו. ז׳ול מבכר אלפי מונים את הסבל והקנאה במחיצתה של קתרין על חיסורים של העדרה. אהבתו אינה מותנית בדבר, היא אולי הדבר המוחלט בעצמו.
ג׳ים וקתרין מחליטים להנשא וללדת ילדים לאחר שתתגרש מז׳ול. ג׳ים נוסע לפריז להסדיר את עניניו, אך שם הוא מתקשה לנתק את יחסיו עם אהובתו — ז׳ילברט. שהייתו המתמשכת בפריז ומכתביו לקתרין על “הפרידות הקטנות״ שעליו ליטול ממכריו, מעלים את חרונה של קתרין והיא אצה לאלברט לאזן את החשבון. משנודע לו הדבר בשובו, חש ג׳ים את עצמו מרומה. ז׳ול מנסה לפייסו: ״קתרין עושה כל דבר ביסודיות״, הוא אומר. ״היא אחד מאיתני הטבע, היא מלכה אמיתית. היא אשה אמיתית״. ג׳ים חושש, אך חששו לריק. קתרין מגלה שאינה יכולה ללדת, וידיעה זאת מטילה צינה ביחסה לג׳ים.
ג׳ים אינו מבין (מתי הבין?): אהבתו לקתרין אינה מותנית בילדים. אלא שאצל קתרין ללידה יש משמעות של סגירת מעגל וסיכום חשבון (כפי שהיה עם ז׳ול).
לידה, לדידה, משלימה את האהבה כמו פרי הצמח את הפריחה. מכאן, שאי יכולתה ללדת מונעת את סגירת המעגל ומעכבת את בואה של אהבה חדשה. כאותם עצים העוטים מדי שנה פריחה חדשה זקוקה קתרין לפרי כדי להשיר את עליה לפני בוא האביב המבשר מחזור חיים חדש. ניתוק התהליך מבשר לקתרין את קץ העלומים ואת ראשית המוות.
קתרין מנצחת את הזמן
ג׳ים אורז את חפציו לשוב לפריז. את לילו האחרון הוא עושה עם קתרין בבית מלון טחוב וצונן, שקירותיו כמו מספידים בלובנם את אהבתם. ג׳ים עדיין מקוה שתחזור בה, אך מבטה של קתרין נעוץ בקמטים הדקים החורצים את צוארה. “בעוד עשר שנים״, היא אומרת לו ביבושת, “אהיה בת 42 ואתה בן 39. אז תחפש לך מאהבת חדשה”.
אך משמגיע ג׳ים לפריז משגרת לו קתרין מכתבים רוויי געגועים ואהבה מקץ זמן מודיעה לו קתרין על הריונה. ג׳ים אינו מאמין. מכתב רודף מכתב. ז׳ילברט מכאן וז׳ול משם הופכים דוורים לעת מצוא. ג׳ים חושב כי איננו האב. קתרין משביעה אותו: “הרבה דברים לא מתקבלים על הדעת ולא מובנים. האמן לי. בוא״. ג׳ים עומד לנסוע, אך מכתב מז׳ול מבשרו שקתרין הפילה. חליפת המכתבים הסוערת באה על קיצה. מקץ חודשים אחדים מגיעים ז׳ול וקתרין לביקור בפריז.
ז׳ול מזמין את ג׳ים להצטרף אליהם לטיול קצר במכוניתה החדשה של קתרין. לפני צאתם אורזת קתרין במסתוריות כותונת לילה ונוטלת אותה עימה. בדרך הם סרים לפונדק קטן לסעוד, אך שם ממתין להם אלברט. קתרין נוטלת את כותונת הלילה, ולעיניהם הנדהמות של ז׳ול וג׳ים היא עולה עם אלברט לחדרו. דומה כי הפעם הגדישה קתרין את הסאה. ג׳ים גומר אומר לשאת את ז׳ילברט. קתרין סבורה אחרת. בשעות היום היא מאיצה הלוך ושוב את מכוניתה מתחת לחלונות חדרו. בלילה היא מטלפנת אליו. קריאותיה נעשות נואשות יותר ויותר: “הכל סביב מדבר, הכל גווע, אנא בוא״. ג׳ים בא. אך הפעם מנוי וגמור עמו לשים קץ לדבר: ,,ניסית להמציא את האהבה, לדחות כל שקר. אבל חלוץ אמיתי צריך מידה של ענווה. אל לו להיות אנוכי״.
ג׳ים מספר לה על ז׳ילברט, על הילדים שיגדלו, על חיי נשואים שאינם אידיאל, אך אין משהו טוב ממנו. “ומה איתי ?״ פורצת קתרין בצעקה ושולפת אקדח לעברו. ג׳ים חומק.
האם באמת ביקשה קתרין להרוג את ג׳ים ? אל נכון לא. ג׳ים אמנם בגד באהבתה, ועל כך עליו לשאת בעונש. אבל גם לקתרין אין יותר זכות קיום, כי ג׳ים ביכר חיי סרק עם ז׳ילברט ע״פ “אהבה עד הסוף, לרגע״ עם קתרין. וככוהנת גדולה, אמיתית, על קתרין להסתלק בדעוך אישה.
שוב מזמינה קתרין את ז׳ול וג׳ים לטיול, במכונית. ליבה טוב עליה, כבימים עברו. חיוכה דק ומסתורי, לועג וחושני, כשפתי האבן של פסל האשה בגן העתיקות. אצל שולחן קטן של בית קפה מורידה קתרין את ז׳ול כדי להמשיך עם ג׳ים על פני הגשר הנשקף ממול. בלא חפזון מסיעה קתרין את המכונית לעבר מעקה הגשר ומדרדרת אותה לתהום. ג׳ים אינו מנסה לעצור בעדה. הוא רציני, אך לא נפחד. גם לא מופתע. אפשר רצה גם הוא בכך. וז’ול? ז׳ול עצוב יותר משהוא מופתע. צר לו שלא ידע עם קתרין “שיאים ועמקים” כמו ג’ים. למחרת צועד הוא גלוי ראש למשרפה בעקבות ארונותיהם. אחר יביט כיצד נותנים את אפרם בשתי תיבות קטנות. רוצה היה “לערבב את אפר שניהם”, או לפזר את אפרה מראש גבעה – כמבוקשה של קתרין, אך הוא מתבונן חרש כיצד חותמים את התיבות בקיר חדר הקבורה. ז׳ול אינו דואב על מותה של קתרין, שהרי זכר אושרם המשותף שמור עימו. הוא אינו דואב על מותו של ג׳ים, לפי שעתה רק נתגלה לו, כי ידידותו לג׳ים היתה מופלאה אפילו מאהבתו לקתרין.
