הקדמה:
מכל התופעות האנושיות, זו של גילוי אמונה היא אולי המופלאה מכולן, ומבחינת האדם הלא מאמין היא גם המביכה ביותר. מה שמביך אותו איננו תוכן האמונה (אל, אידיאה, פרוגרמה כלשהי), אלא עצם העובדה שאדם, שאך אתמול חשב ונהג כמותו ואשר כמותו היה אמון על הספקנות, ההגיון, ההוכחה, הניתוח והביקורת העצמית, יוצא יום אחד בהיר בהכרזה שנגלתה לו האמת — הלוא היא אמונתו החדשה. שכן, מה שמשתמע מהכרזה זו הוא, שנגלו לאותו אדם עובדות חדשות המבטלות את ספקנותו הקודמת ומציבות אותו על סף האמת הסופית והמוחלטת. מכאן נובע הנסיון להסביר גילויים אלה על רקע אורגני. כך למשל מוסברים חזיונותיו של פאולוס בדרך לדמשק כתוצאה של התפרקויות חשמליות במוח העורפי — פרי מחלת הנכפות שלו, ואלו של תאריזה הקדושה כגילויי היסטריה1 . מה שעושה הסבר זה לבעל רלבנטיות מפוקפקת הוא התעלמותו מהדבר החשוב ביותר — הלוא הוא תוכנם המנטלי של הגילויים ועוד יותר מכך, העובדה שאפשר להשתמש באותם הנימוקים עצמם להסברת הספקנות והרציונליות, שהרי כל פעילות פסיכית יש לה בסיס אורגני; ואם אכן קיים הורמון שקובע את נטייתו הדתית של אדם, יש מן הסתם, אנטי הורמון שקובע את נטייתו האתאיסטית. עם זאת, חשיבותו של קו מחשבה זה, שהוא מצביע. אולי על כך שמה שעומד ביסוד כל התופעות הרציונליות והלא־רציונליות הוא המורכבות הנפשית של האדם וכי גם האמת המוחלטת איננה משהו או מישהו מחוצה לו, אלא כמיהה בתוך ליבו.
הסבר זה הוא שהביא אותנו לפגוש את איקא ישראלי, צייר ואיש בוהמה לשעבר, אשר התנסה, כדבריו, בכל מה שמכונה ״הבלי העולם הזה” ואף שלח ידו במדיטציה, ביוגה ובזן־בודהיזם. למרות התעסקותו באלה נוכח איקא כי אין בהם כדי מתן תשובה לשאלות היסוד המטרידות את האדם בכלל: למה אדם חי ומהי מטרת חיים אלה, למה יש רע ואי־צדק ולמה יש בכלל עולם ובני־אדם. פגישה מקרית עם “אור גנוז” של בובר העמידה אותו להפתעתו על הדמיון הרב שבין סיפורי הזן לבין סיפורי החסידים. כיוון שכך גמלה בליבו ההחלטה להכנס לישיבה וללמוד את היהדות ממקור ראשון, “מאנשים שמאמינים במה שהם לומדים”. “ישיבת תפוצות” שעל הר ציון, המשמשת מעין מקלט לאנשים צעירים מארצות שונות המחפשים טעם לחייהם, קיבלה אותו אל שורותיה. חודשיים הסתובב ללא מטרה ברורה, מאמין אך בקושי בקיומו של כוח עליון שיש לו מה לומר בחייו. אך האווירה, לדבריו, הלמה את מושגיו באותו זמן על שלווה, שלום, סובלנות וריעות, והוא נשאר. התמורה העמוקה הראשונה, הוא מספר, עברה עליו ברגע שהבין כי היהדות איננה פילוסופיה, שהיא לא נוצרה כדי לספק סקרנות אינטלקטואלית; “היהדות היא התגלמות הרעיון של קודם נעשה ואחר־כך נשמע ונבין: אתה רוצה לדעת מה זה שבת? קיים אותה. טהרה? אכול דברים אלה ובדרך זאת ולא אחרת״. תמורה שניה עבר כאשר התברר לו כי כל אותן התנגדויות שעוררו בו צוי ההלכה, כגון איסור עשיית חריץ בשבת, יחסי אישות וכיו״ב אינם רלבנטים, שכן ״אם כל אחד יטול מהתורה רק אותן מצוות העולות בקנה אחד עם תפישתו הסוציאליסטית או ההומנית — לשם מה התורה? ״. “אמרתי לעצמי”, מספר איקא, “אבטל את דעתי, מה יכול לקרות? אם יתברר שדעת התורה לא מוסיפה לי דבר אחזור ואקח את דעתי הקודמת״.
The Varieties of Religious Experience —William James ↩
האמונה וההוכחה
האם אתה יכול לנקוב במקרה קונ-29קרטי שבו ביטלת את דעתך מפני דעת התורה?
עשרות מקרים. חלקם למדתי להבין את צידקת דעתה של התורה וחלקם אני מקיים בלי להבין, כיוון שדעתי עדיין קצרה. מכל מקום ברור לי שהבנתי או אי-הבנתי את דעת התורה איננה רלוונטית לקיום המצוות בפועל. כך או כך הדברים מתבהרים והולכים עם הזמן. כיום אני מאמין לא רק בקיומו של השם אלא גם בכך שהתורה ניתנה על ידו בכבודו ובעצמו, וכל מי שחושב שבני אדם כתבו אותה איננו יודע מהי תורה. ויותר מזה, שהתורה היא האמת האחת והעליונה, הנמצאת מעל לכל האמיתות היחסיות שנושא כל אדם. התורה מאפשרת לי להמשיך להאמין בכל אותם דברים שהיו נכונים וטובים בעיני גם קודם, כמו אהבה, שלום, טוב — אם כי בתפישה קצת שונה, הנובעת מהיכולת שלה לראות עד סוף כל ההתגלגלויות האפשריות.
באיזו צורה, למשל, נתפשת לך היום המהות האלהית?
למעשה לא תפשתי אף פעם את המהות הזאת. היה נדמה לי שאני מבין, אך היום אני יודע שזאת היתה תפישה מוטעית לגמרי המתקרבת לעבודה זרה. יש אנשים בעלי רגישות מסויימת, אשר במצבים מסויימים מדמיינים להם את השם בצורה לא נכונה. הם רואים כוחות עליונים, ואני מאמין בקיומם של כוחות אלה, אך בהעדר קו מנחה ומכוון הם מחליפים כוחות אלה בשם. מזה אסור להבין כאילו יש לי כיום היכולת להשיג את המהות הזאת; הדבר הזה בכלל נבצר מבינתנו, כיוון שמדובר במהות השונה לחלוטין מזו שלנו, שאינה בעלת תכלית והיא בלתי מוגבלת. כל מה שאנחנו מסוגלים לתפוש הוא גילוייה של מהות זאת המותאמים והמכוונים למידתנו האנושית והמוגבלת.
התגלות כמו שהיתה על הר סיני?
כן.
ואתה מאמין שהתגלות זאת התקיימה?
בודאי.
מנין לך הודאות הזאת?
זה כתוב בספרי הקודש וכל מה שכתוב שם הוא נכון.
מאחר שאתה חילוני במקורך ולא חונכת לקבל כל מה שכתוב בספרי הקודש כאמת שלא ניתנת לערעור, לא יתכן שאינך מעלה בדעתך אפשרות שמעמד הר סיני הוא מיתוס או לפחות שיכתוב הסטורי.
אשיב לך בשאלה: אם אלף אנשים רציניים וישרים יאמרו לי שראו גוף זוהר בשמיים, אהיה כמובן חייב להאמין להם. מדוע לא אאמין לעדות ראיה של 600 אלף יהודים שנוכחו במעמד הר סיני? מה עוד שרבבות יהודים — כולם קדושים, חכמים וישרים — חזרו ואישרו מדור לדור שאכן כדבר הזה ארע. אפילו מבחינת ההגיון הישר לא יתכן שאפשר לשקר לאנשים כה רבים זמן כל כך ממושך.
אם אתה מסתמך על עדות ראיה מדוע לא תאמין לעדותם של אנשים חכמים, צנועים וטובים אשר ראו את ישו מהלך על פני המים?
יתכן שישו הלך על פני המים. מה בכך? הוא למד כשפים.
אתה מאמין שאפשר לעשות מעשה בזה בכוח הכישוף?
בודאי. אנשים עשו דברים הרבה יותר מוזרים בעזרת השבעה של שמות. חוץ מזה, איש לא ראה את החזיונות שנתגלו לישו זולתו, ומה שמספרים עליהם הוא מפיו בלבד, בעוד שבמעמד הר סיני חזה העם כולו.
אולי ראו חזיון טבע שנתפרש להם כמעמד אלהי?
לא. כאן אני סומך על המסורת, אשר העבירה במדוייק את הדברים מאב לבן בכל משך הדורות. אני סומך על דורות של יהודים חכמים שבדקו ענין זה בכל הצורות האפשריות והשתכנעו שמה שהיה באמת היה. אבל כיום אני מאמין בזה לא רק מכוח המסורת. היום, אחרי שנתיים של לימוד קבלה, אני מבין איך הדברים קורים ומאלו מקורות הם נובעים. כיום אני יודע בודאות שהתורה מכילה הרבה מישורים של הבנה, בחלקם סודיים ונסתרים, אשר הכתוב בתורה משמש להם מעין קוד שבעזרתו אתה מפענח את האמת החבויה בהם.
כלומר שהשוני הגדול שחל אצלך הוא, שכיום הודאות שלך בכל מה שקשור בדת לא מעוגנת בראיות אוביקטיביות אלא באמונה.
בשבילי כל מה שכתוב בתורה הוא עובדה, והרבה יותר מאשר עובדה מדעית אוביקטיבית. אם משה רבנו אמר שראה דבר זה או אחר — בשבילי זאת עובדה ניצחת.
במעמדך החילוני הקודם לא היית מהסס לדחות את עדותו של אינשטיין לו סיפר לך שראה אדם מעופף בשמיים.
לו ידעתי שאינשטיין הוא בעל מידות טובות ואינו משקר לעולם, חי בטוהרה ובקדושה — הייתי מאמין לו.
ולא היית מביא בחשבון אפשרות שאינשטיין, עם כל חכמתו, עשוי, כמו כל אדם אחר, להתפש להלוצינציות?
אני מאמין שבמרחב שלנו קיימים הרבה דברים אשר האדם, בגלל מגבלותיו, אינו חש בהם. ברגע שהאדם מכשיר את עצמו להיות כלי הולם לקליטת דברים אלה, כלומר אם הוא מכשיר עצמו לטוהרה, לקדושה והוא גם זוכה לחסד מהשם — הוא עשוי לראות דברים שנסתרים מעין אנוש רגילה. אני לא אומר לך את הדברים האלה מתוך איזו אמונה עיוורת, אלא מתוך ידיעת הדברים. אני יודע איך דברים אלה בנויים. אני יודע שהגוף הוא כלי וכי כל איבר גשמי מכיל איבר רוחני המניע אותו. כאשר אדם מת הוא חדל לראות לא בגלל שעדשות עיניו מתקלקלות, אלא משום שהנשמה עוזבת אותן.
האם זה לא מפריע לך שאינך יכול להוכיח או לאמת את התיאוריה הזאת בשום דרך?
לא. משום שלמדע חסרים כלים לטפל במציאות הזאת. יתכן שיום אחד ימצאו מכשירים שיכולים לגלות את קיומה של הרוח, אבל אין לזה חשיבות בעיני. די לי שאני עצמי יודע בודאות שדברים אלה אמיתיים.30
האמונה והביקורת
אתה אומר “בודאות״ בתוקף האמונה שלך, במובן.
על פי אותה ודאות שיש לך בנוכחותה של השמש.
ההבדל הוא בכך שאני יכול לאמת ודאות זאת בעזרת תיאוריה ומכשירי מדידה אוביקטיביים. האין בעובדה שחזיונות ממין זה הם חלק בלתי נפרד של כל הדתות והאמונות מחדירה ללבך ספק שמא צריך לחפש את מקורן לא בעובדות האוביקטיביות אלא בפנומן הפסיכי הקרוי אמונה?
תראה, למדתי מספיק כדי לדעת שיש הלוצינציות בהשפעת סמים או הפרעות מנטליות וכיוצא באלה, אבל אני גם יודע שאפשר להבחין בין דמיון שמבוסס על אמונה לבין דברים אמיתיים.
איך אתה יכול להבחין בגבול הדק הזה? הלוא בעצמך אמרת שהקריטריון היחידי שאתה מסתמך עליו הוא האמונה שלך באמיתות הדבר.
יש לי קריטריון מצויין, חזק יותר מכל מבחן מדעי: התורה. מה שנמצא בתורה זו אמת, מה שאיננו בה זה שקר. זהו.
אני מדבר על דברים. פשוטים בתכלית על מה שכתוב בגמרא. אם פרה אכלה ללא רשות משהו של מישהו, פוסקת התורה על דין כזה וכזה; וכשאתה מתעמק בענין מתברר לך שלא יתכן דין אחר, כי הוא בנוי ממערכת שלמה של אמיתות מוחלטות, שהשכל המתוחכם ביותר לא יכול לה.
ומה קורה כאשר דין כזה מתנגש בעקרון חילוני-הומניסטי שהאמנת בו קודם, למשל — ענין הממזרים?
אין כאן שום התנגשות, התורה תמיד צודקת.
מנין לך הודאות הזאת? מנין לך אפילו שהמצוות שאתה מקיים הן לרוחו של אלהים? הלוא נאמר בפירוש ״מחשבותי לא מחשבותיכם״. האמנם שאלה כזאת שוב אינה רלבנטית בשבילך?
לא. בפירוש לא. ברגע שאני מאמין שהתורה היא תורה קדושה וכל מה שכתוב בה אמת — כל השאר אינו רלבנטי. כל דבר שאינו בתורה הוא שקר, פשוט מאוד. אפריורי, הכל: הומניזם, סוציאליזם, קידמה – הכל שקר.
פרופסור ליבוביץ טוען שהתורה היא אינדיפרנטית לשאלות מוסר. מבחינה דתית אין הבדל בין ״ואהבת לרעך כמוך” לבין ״מחה תמחה את זכר עמלק״. מה שעושה שתי אמירות אלה חשובות באותה מידה בעיניו של אדם דתי הוא הסיפא שלהן: ״אני ה’ “. האם דברים אלה מתיישבים עם התפיסה המוסרית שלך?
בהחלט. המוסר העליון לגבי איש דתי הוא בראש וראשונה למלא את המצוות. למחות את זכר העמלק זה שיא המוסר שאני מכיר, למחות אותם בכל מקום ובבל זמן, בין שזה היטלר או המן הרשע. אם זה אינו מתיישב עם המוסר האנושי-חילוני הרי זה משום שדעתנו קצרה להבין. בעיני אין שום סתירה בין שני המשפטים. אם אתה רוצה להגיע למדרגה של ואהבת לרעך כמוך אתה צריך לחסל את עמלק, כי הוא הטומאה שמפריעה לאהבת איש לרעהו. ואני לא נבהל מזה שיהרגו כמה אנשים.
כיצד מתיישבת הנכונות שלך כיום לקבל אפריורי כל מה שכתוב בתורה עם חוש הבקורת, שהיה לך עד התקופה האחרונה תנאי הכרחי לקבלה או לדחייה של דעות ורעיונות חדשים? האם לא יתכן שצו שהיה נכון בנסיבות מסויימות ובזמן מסויים שוב אינו תופש לגבינו כיום?
נאמר שהתורה ניתנה לדורי-דורות. בשבילי זה די. כיום אני משתמש בכל האינטליגנציה שהשם חנן אותי כדי להבין מה כתוב בתורה, לא כדי לבקר אותה. חוש הבקורת שהיה לי לפנים היה במקומו כי הוא נועד לבקר דעותיהם של אנשים. אבל את התורה אינני מנסה לבקר אלא להבין. את אפלטון אני מוכן לבקר אבל את השם לא.
לא נסתר ממך כמובן שהרבה מלחמות עקובות מדם בהסטוריה פרצו כיון שאנשים איבדו את התבונה ואת חוש הביקורת והלכו כעוורים אחרי האמונה. האין זה מפחיד אותך לפעמים לחשוב שאיבדת חוש יקר זה?
לא. כיוון שהדת נתנה לי בתמורה אפשרות גדולה הרבה יותר, לפתח את המוסר האישי שלי ואת מחשבותי. למעשה אין אדם בעולם שהוא חופשי במובן המלא של המילה. כל אדם הוא עבד לתפישה מסויימת, ואילו אני בחרתי להיות עבד לשם, משום שזאת עבדות המשחררת אותך מעצמך, ממחשבותיך, מידידיך ומסביבתך. על השם אני יכול לסמוך שאין לו שום אינטרס צדדי באמונתי, לא כך לגבי האמונות האחרות.
מנין לך בעצם שהאמונה העזה שנתפשת לה איננה ״טריק” המאפשר לך באופן בלתי מודע להחלץ ממצב של מצוקה נפשית, כמו למשל שאלת חוסר המשמעות של החיים?
לי ברור שאין זה ״טריק״, אך כמובן איני יכול להוכיח את זה. לי ברור, כיוון שכאשר מגלים את האמת אתה יודע ללא פקפוק שזו האמת.
כלומר, שהמבחן הסופי המבדיל בין אמת לשקר הוא ענין של הרגשה פנימית. במילים אחרות — אמונה. למה אם כן אתה זקוק לאינטרפרטציה של שולחן ערוך? למה אתה זקוק לתיווכה של קבוצת-אנשים – ולו נכבדה ככל שתהיה, אבל אנשים בשר ודם כמוך שחיו לפני 400 שנה – שיאמרו לך כיצד צריך לבטא את אמונתך ומה נכון או לא נכון בעיני האלהים?
ראשית, המבחן הסופי איננו האמונה הפנימית שלי אלא מה שכתוב בתורה, ומאחר שאני ממלא אחרי מה שכתוב שם אני יודע שאני פועל בדרך האמת. שנית, אני קטן מדי מכדי להבין את התורה. אני אינני יכול לדעת בכוחות עצמי אם הקב״ה מתיר או אוסר עשיית חריץ בשבת, לכן אני זקוק לשולחן ערוך, כי אלה שכתבו אותו סיכמו ופסקו בשבילי אם דין חריץ בקיר כדין חריש בשדה.
ומסיבה זאת אתה שלם לגמרי גם עם חוקי החליצה, הממזרים, שעטנז, נשואי כהן וגרושה וטומאת ה-31אשה?
בודאי, בלי צל של פקפוק. למה לא? מה התחדש? האם אשה בימינו הפסיקה להיות נידה? האם המדע הצליח לבטל את זה? האם משהו השתנה במושגי הטומאה והטהרה מאז?
מה הקשר בין ווסת של אשה לטומאה?
עובדה היא שהתורה מצאה קשר כזה והגדירה נידה כטומאה.
אבל באדם חושב, שהיה אך לפני שנתיים בעל חוש בקורת עצמאי — מה אתה חושב על כך? למה צריכה מקריות של שם למנוע כהן להנשא לגרושה? איזו משמעות יש לדבר הזה כיום בעיניך?
כנראה שיש לכך משמעות. כהנים הם אנשים מיוחדים כשם שיהודים הם עם מיוחד. להיות כהן זה גורל, זוהי ייחודיות שיש עמה זכויות וחובות. זה לא ענין של בחירה ולא של החלטה. זה משהו שמצביע על כך ששורש נשמתו בא ממקום אחר.
מה אתה מתכוון ב״שורש הנשמה״? האם זה משהו שאפשר להסבירו במונחים של ביולוגיה, פילוסופיה או פסיכולוגיה?
עזוב אותי עם כל אלה. הם אינם מענינים אותי. שורש נשמה זה דבר הרבה יותר חשוב מביולוגיה, פילוסופיה ופסיכולוגיה.
נסה להסביר.
לא תוכל להבין ועם זאת אינך פטור. יש הרבה דברים שאינך מבין ובכל זאת מקיים. האם ההבנה היא קנה המידה האחרון שיש לך בחיים? אני לא מבין למה אסור לאכול בשר וחלב ביחד — אז מה? אני מקיים איסור זה כי כך צוויתי ואני יודע שהדבר נעשה לטובתי כדי לחיות חיים של טהרה וחיים של טהרה פירושם לטהר את כל השרצים, את כל הטומאה, את כל העמלקים! אין שום הבדל בעיני בין דם נידה לעמלק. סוד העולם וסוד ההתחברות בין אנשים הוא סוד הטהרה, למרות שאיננו יודעים בדיוק מה זה. טהרה זה לא דבר שניתן למישוש או להסתכלות דרך מיקרוסקופ, זהו דבר רוחני, דבר טהור. תראה, זכותה של האשה היהודיה שהיא יכולה להיות טמאה ואח״כ טהורה.
למה הגבר היהודי אינו נהנה מאותה זכות של טומאה? אתה לא מאמין בשיוויון מלא בין אשה לגבר?
שיוויון כן, דמיון לא. הבעיה היא שרוב האנשים אינם יודעים את ההבדל בין שני אלה. הצד השווה ביניהם הוא ששניהם בני-אדם, לעומת זאת יש להם ביולוגיה שונה.
אבל למה צריך להיות הבדל ואפליה במעמדם לפני האלהים?
הפרדה יש, אבל אין בכך שום אפליה. מי אומר שההפרדה הזאת היא לרעת הנשים? אולי זה לטובתן? אתה באמת חושב שאנחנו צריכים לקחת דוגמה מהחוק הליברלי שאני רואה אותו ממש אסון לאנושות? האשה, בתוקף היותה אשה ואם היא מקיימת את מצוות התורה, נמצאת פעמים רבות בהריון, ולכן היא פטורה מהרבה דברים, למשל: אשה לא חייבת ללמוד תורה ולא חייבת להניח תפילין. אם היא בכל זאת רוצה ללמוד תורה — מותר לה, כמובן, ואף באה על שכרה, אך פחות מהגבר. למה? משום שהגבר חייב בכך ואין לימוד התורה אצלו מילוי משאלה, ולכן שכרו גבוה יותר, שכן הוא נדרש לקרבן גדול יותר.
פטור כזה הוא בהחלט אפליה לגבי האשה והוא כאילו מחזק את האמרה שנשים דעתן קלה.
דבר שהוא בפירוש נכון, עובדה שזה כתוב בגמרא.
אתה שם לב בודאי שכל שאלה שנויה במחלוקת אתה פוטר בתשובה לאקונית שבך כתוב בתורה. באיזה שלב חדלת לבחון את הדברים לגופם והחלטת לקבל ללא ערעור את הגישה הדתית?
אינני יודע אם זה היה שלב, אבל התחלתי לראות את הדברים כך לפני שנה וחצי בערך.
יש מבין החוזרים בתשובה רבים המעידים על עצמם כי הדרך הזאת רצופה לבטים פנימיים קשים. האם לא מצאת עצמך מהסס אף פעם?
אינני יודע על אלו לבטים והסוסים אתה מתכוון. אם יש מקום להסוסים, אז רק בשאלה אם יש או אין אלוקים, אם נתן או לא נתן את התורה ואם מה שכתוב בה אמת או לא. אדם שמאמין בשלושת אלה אין לו הסוסים, הוא רק צריך לנסות להבין את כוונת הכתוב: מה זה, למשל, מלאכים, מה זה רוחות וסיטרא אחרא. אבל מי שמאמין בתורה מאמין גם בזה, ואם הוא הולך אחריה בנאמנות הוא גם לומד להבין בעזרתה את פשר הדברים האלה.
ועם זאת בשום שלב לא היתה לך שום ודאות אם ידיעה זאת היא בבחינת גילוי האמת לאמיתה ולא ביטוי של יצרים מודחקים או עוגן הצלה לתחושת מצוקה ללא מוצא.
את זה לא אוכל להוכיח. כל מה שאוכל לעשות הוא להציע לך לנסות דרך זאת ולהיווכח בעצמך. אני יכול לומר לך שהאנשים ההולכים בדרך זאת, שאני מכיר, מאושרים יותר. אני מאושר יותר ממה שהייתי קודם. יותר מזה, שאינני יודע איך אדם יכול להיות מאושר מחוץ לדרך הזאת, להיות שלם עם עצמו לחוש כיצד הוא מתרומם במעלות הרוח, להיות מעל למציאות היומיומית האפורה ויחד עם זה מעוגן בה. האמנות שהיתה בשבילי לפנים פסגת העולם הרוחני היא לדידי היום בתחתית הסולם הרוחני, כי בינתיים גיליתי הרבה עולמות חדשים שהיו קודם נסתרים לי ומצאתי שקיימים בסולם הזה הרבה שלבים נוספים של קדושה והבנה. האם כל זה מסוגל לשכנע אותך?
לא.
בודאי שלא. 32
