הקדמה:
אחת השאלות המעניינות שניתן לשאול על סין היא למה לא התרחשה בה מהפכה מדעית, כמו זו שהתחוללה באירופה במאה ה-17. איך קרה שמהפכה חשובה זו, שהצמיחה את מדעי הפיסיקה והכימיה ושפיתחה את החשמל, הרדיו, הטלפון, הרכבת, המטוס והאנרגיה הגרעינית, התחוללה דווקא באירופה? למה באירופה, שאך זה יצאה מחשכת ימי הביניים, ולא בסין, בעלת התרבות המדעית-טכנולוגית המפותחת, שהקדימה את המערב בידע אסטרונומי, בפיתוח אבק השריפה ובהמצאת המצפן המגנטי? האם בגלל העדר רקע של חשיבה לוגית נוסח יוון, או בגלל תפיסת זמן שונה? עובדה היא שהמדע המזרחי הוא מדע מערבי. אין פיסיקה סינית או כימיה הודית. עבדוז סאלם הפאקיסטני, צ’אנדרַאשֶקָרַה ההודי, לי ויאנג הסינים קיבלו פרסי נובל על תגליותיהם במדע המערבי ולא המזרחי. ד״ר דן דאור טוען כי הסינים תפסו אה הזמן באורח די דומה לתפיסה המערבית, וכי מבחינה זו הם היו שונים מההודים. אבל קנה המידה של הזמן בשתי תרבויות אלו היה שונה מזה שבמערב. היקום של הסינים וההודים הכיל שפע של זמן, ועובדה זו שיחררה אותם מהחרדות האופייניות לבני המערב נוכח אינסופיותו של הטבע. אולי משום כך, אמירתו הפסימית של היידגר, כי האדם שרוי בין שתי שלילות, בין העדיין לא לבין הכבר לא, נולדה באירופה ולא בסין או בהודו. אבל לקוצר הזמן של המערב יש מחיר, כפי שמדגיש הפילוסוף ההודי קרישנאמורטי. שאיפתו המתמדת של האדם המערבי להיות משהו אחר ממה שהוא, לשפר אה הישגיו ולהגיע לשלמות יוצרים קונפליקט פנימי עמוק. הדרך היחידה לבטל קונפליקט זה, אומר קרישנאמורטי, היא לחסל אה הזמן הפנימי. כי הזמן הוא האויב הגדול ביותר של האדם, הוא המקור והסיבה לאומללות האנושית.
דן דאור הוא סינולוג ומתרגם ספרי שירה ופרוזה מסינית אבל את מסלולו האקדמי הוא התחיל דווקא במתמטיקה ובפיסיקה. אחר כך יצא ללונדון, למד שם פילוסופיה סינית והשלים באוניברסיטת תל אביב דוקטורט על התחדשות הפילוסופיה הסינית במאה ה־3 לספירה. כצפוי, תחום התעניינותו של דן דאור לא מסתיים בסין. הוא כותב בקביעות ביקורת עיתונאית על קולנוע וספרות ולקוראים רבים הוא מוכר בביקורות המתובלות שלו על מסעדות ובתי קפה. בימים אלה הוא מצוי בתהליך כתיבת מדריך תיירים להודו.
רוב הזמן היה מושג הזמן של רוב הסינים דומה למדי לזה של רובנו, כלומר מעורפל ומלא סתירות. ההבחנות שניסו לעשות רבים וטובים – פילוסופים במערב שלא ידעו דבר על סין, היסטוריונים מערביים שלא טרחו לברר את העובדות הפשוטות ביותר, הוגים סינים שניסו להסביר את עצמם לאחרים, ואפילו סינולוגים גדולים בין תפיסת הזמן שלהם ושלנו, אינן אלא ניסיון, לא מוצלח ביותר, ליצור בהירות במקום שזו איננה.
בסין, כמו אצלנו, נעשו ניסיונות להבין את החלופיות, לתאר את התנודה של הנצחי בתוך הרגעי, למדוד את המשתנה, להמשיג את הנעלם. שם, כמו אצלנו, יש הבדל בין תחושות הזמן של הפילוסוף לבין אלה של ההיסטוריון, בונה השעונים, האסטרונום, המשורר, הארכיאולוג, המסטול. וההבדלים האלה גדולים יותר ומעניינים יותר מההבדל בין איזשהו מושג זמן של ״הסיני הממוצע״ וה״אירופי הממוצע״ – יצירי דמיון מוזרים ומשמימים כאחד.
באצבע של זהב קשה לקנות אצבע של זמן
סין, בהקשר זה, אינה כמובן רק סין. זוהי, ואולי בעיקר, סינֶקדוֹכָה שהוראתה “המזרח״. וכשטניסון אומר ״מוטב חמישים שנה של אירופה ממחזור גדול של סין״, הוא מתכוון לא רק אליה אלא גם להודו, לפרס או לבאלי; כל מקום שלא נגה עליו אור הקידמה, שלא ידע את המרוץ המהיר והקצר מבריאת העולם ועד למלכה ויקטוריה. במלים גסות אנחנו זה ״אתוס פרוטסטנטי״. אנחנו עובדים קשה ומתכוננים ליום הדין, או לסוף ההיסטוריה. הם זה ״מאניאנה״, ממלכה ענקית של ״אוכלי לוטוס״. הם עתיקים ועצלים ומסתובבים במעגלים נצחיים. אנחנו התחלנו לא מזמן, ואנחנו רצים מהר וישר. הם זה מה שפרופ׳ שלמה שהם מכנה “תרבות טנטאלית״; אנחנו זה ״תרבות סיזיפית״. ובתרבויות הטנטאליות הזמן לא חשוב, רק הרצון להשתחרר ממנו.
מומחים לכלכלה כבר עמדו על הצורך להסביר את ההצלחה המטורפת של יפן, קוריאה, סינגפור, טאיוואן והונג קונג, ובהשראת מקס ובר טבעו לעניין זה את המושג ״אתוס קונפוציאני״. ״זמן זה כסף״ הוא ללא ספק חלק מהאתוס הקפיטליסטי, גם בגירסה הפרוטסטנטית וגם בגירסה הקונפוציאנית; אבל לא בנג׳מין פרנקלין המציא את המשפט המפורסם הזה שצוטט כאן קודם, פעמיים, להדגשת ההבדל בין מזרח ומערב. ב״הֻוָאי נָאן דְזָה״׳ ספר מהמאה השנייה לפה״ס, מצאנו: ״אצבע של זמן זה אצבע של זהב, אבל באצבע של זהב קשה לקנות אצבע של זמן״. ולְיוּ שְיֶה, מבקר ספרותי מראשית המאה השישית37 אמר, ״אנשי המעלה בעבר תמיד עבדו נגד השעון. לא שמו על מטרים של איחד (Jade), אבל מילימטר של זמן היה יקר מפנינים״. בתור דוגמאות הוא מביא את הקיסר המיתי יו׳ הגדול, שעבד כל כך קשה על ייבוש המבול, עד שלא היה לו זמן להיכנס הביתה גם כשעבר בסביבה, את קונפוציוס עצמו כמובן, ואת הפילוסוף המתחרה, מוֹֹ דְזֶה, שמרוב חריצות לא הספיק לחמם את המיטה שלו. הדאואיסטים, אסכולה פילוסופית שדגלה באי עשייה, ליגלגו על אלה, אבל אין בכך אלא להראות שההבחנה בין אוכלי לוטוס ודבורים עמלניות נמצאת בתוך אותה תרבות ולא יכולה לשמש כאמת מידה להבדל בין המערב והמזרח. (הג׳אינים בהודו הם דוגמה אחרת ל״אתוס פרוטסטנטי״ מזרחי, אבל על הודו לא אדבר כאן).
הזמן הוא חץ
כדאי אולי להזכיר כאן גם טעות מערבית אחרת, שיסודה בבורות גמורה, וזו הטענה שבתרבויות ה״מזרח״ לא היתה היסטוריה. אלטון ובאטרפילד, היסטוריונים מכובדים, חזרו על טעות זאת לפני פחות משלושים שנה, ודומה שעד היום שורר במוחם של היסטוריונים רבים טישטוש גמור בין הודו, שבה אמנם לא התפתחה כלל כתיבת ההיסטוריה, לבין סין, שהקונפוציאניות השלטת בה החשיבה מאוד את רישום המאורעות, ושבה נכתבה הרבה היסטוריה, בראש ובראשונה כרוניקות (“בשנה זו וזו לשלטונו של הדוכס, המלך, הקיסר, זה וזה״). בסין היו הכרוניקות עניין רציני מההתחלה, עניין ממוסד, עם משרדים ומשרות. אבל לא רק כרוניקות, אלא גם היסטוריה, היסטוריה של שושלות, היסטוריות משפחתיות, היסטוריות של מקומות, היסטוריה של מוסדות, מונוגרפיות של התפתחות שיטות מיסוי, הנדסת מים וחוקים, וביוגרפיות של אנשים חשובים; השוואה של גירסאות, קבלה ודחייה של ראיות, וניסיונות לארגן את הרשומות השונות לתוך זמן רציף אחד, היסטורי, ליניארי (״הזמן הוא חץ”, כפי שכתוב ברומן הסיני המפורסם ״המסע למערב”). אין טעם לפרט כאן, אבל יש אולי עניין בשתי דוגמאות המצביעות לא רק על תודעה היסטורית, אלא גם על הכרה ששינוי אינו בהכרח נפילה מתור זהב; שייתכן גם שינוי לטובה לכיוון של קידמה. דוגמאות אלה ואחרות מצויות בספרו המונומנטלי של ג׳וזף נידהאם, ההיסטוריון הגדול של המדע בסין, שעשה יותר מכל איש אחר לשרש את הבערות המערבית באשר לתולדותיה של מדינה זו. למשל, ברשומות האבודות של מדינת י׳וּאֶה, מהמאה הראשונה לפה״ס, כתוב: ״כל דור יש לו דרכים משלו לעשות כלים ונשק. בזמן שֶן נוּנְג עשו כלים מאבן, בזמן הקיסר הצהוב עשו אותם מאיחד, יו׳ הגדול חפר את תעלות הניקוז של המבול בכלי ברונזה, ואילו בזמנו של המלך צ׳ו הנשק הוא מברזל ואיש לא יכול לעמוד נגדו״. בראשית המאה השישית אומר ליוּ צוּאוֹ, בפנותו למלך לאשר לו תקציב למחקר אסטרונומי: ״אנחנו נעלה על הקדמונים המהוללים ונברר את הספקות שנותרו בקשר למבנה היקום. אנחנו מבקשים מהוד מעלתך לא לתת אמון בתיאוריות שאבד עליהן כלח ולא לעשות בהן שימוש״.
עד כה יצאתי נגד טענות שיסודן בבורות סתם. מעניינת יותר היא טענתו של מרסל גראנה, סינולוג צרפתי גדול מראשית המאה, שספרו ״החשיבה הסינית״, יש בו עניין רב עד היום (מה שכתוב על סין בספרו של וויטרו (Whiterow) על ההיסטוריה של הזמן בא פחות או יותר כולו מגראנה): הזמן הסיני הוא קצוב, מסומן, מקוטלג, זמן של קופסאות. הסינים אף פעם לא ידעו להוציא מתוך כלל המופעים של ההוויה את שני המיכלים המופשטים האלה, זמן ומרחב, שניוטון ראה בהם איברי חישה של אלוהים. הם לא התנערו אף פעם מהתיאוריה של חמשת ה״פועלים״ (עץ, אש, מתכת, מים ואדמה), שנולדה מתישהו במאה הרביעית לפה״ס ולא נעלמה לחלוטין עד היום.
יש אמת מסוימת בטענה זו. רוב הזמן טיפלו ההוגים הסינים בזמן, כמו במרחב ובכל הדברים האחרים, כבאספקט של ההוויה שאפשר לקטלגו באמצעות חמש העמודות של המטפיסיקה הביורוקרטית הסינית. עונות השנה, שעות היממה, תקופות שלטון, רוחות השמים, הצבעים, איברי הגוף, טיפוסים של בני אדם, רגשות, בעלי חיים, מצבי רוח, סגנונות ממשל וכו’, הכל ממוין יפה לפי חמשת ה״פועלים״, שיותר משהם אלמנטים או עקרונות, הם שמות למגרות בארון של פקיד פילוסוף. זו היתה שיטה שהיו לה היגיון וטעם כשנולדה, לפני כ-2300 שנים, ושחרף הספקנים והמלעיגים המשיכה להתקיים. מי שקרא את ״רגע בפקין״, הרומן של לין יוּ טָאנג, על סין שלפני מאו, זוכר אולי את החלוקה של טיפוסי האדם לעץ, אש, אדמה, מתכת ומים. במו מערכות סמלים אחרות לא נעלמה חלוקה זו גם כשהיה ברור שאין לה שום כוח הסבר (לא יותר משנעלמה האסטרולוגיה המערבית מן המערב). אבל זה לא נכון שאין למצוא בפילוסופיה הסינית גם ניסיונות להמשגה של הזמן והמרחב, הפשטה שחורגת מחמש הקופסאות המהוללות. היה אולי מעט מזה, אבל היה. זה לא המקום לדון בפרוטרוט בפארדוקסים של הלוגיקנים מהמאה הרביעית לפה״ס (גתרי, בספרו על תולדות הפילוסופיה היוונית, מצביע על הדמיון בינם לבין זנון), אבל שתי הגדרות מפורסמות אפשר להביא. ג׳וּאַנְג דְזֶה אמר: ״מה שיש בו ממשות ואין מקום שבו הוא נמצא, נקרא יו׳; ״מה שיש בו גדילה ואין לו שורש או ענפים נקרא ג׳ו״. ואילו הוּאָי נָאן דְזֶה אמר: ״מה שהולך לעבר ובא להווה נקרא ג׳ו״; ארבעת הכיוונים, וכן למעלה ולמטה, נקראים יו’, והראו נמצא ביניהם ואיש לא ידע מקומו״. אין טעם להפריז בחשיבותן של הגדרות אלה, הן לא הביאו בעקבותיהן דיונים מאלפים במהות הזמן, אבל די בהן כתש1בה כללית לשאלה מה חושבים הסינים על הזמן. אם הכוונה לסיני ברחוב, מחשבתם דומה בערך לשלנו. ואם הכוונה לפילוסופים, אז גם, אבל הרבה פחות. כמה הגדרות, כמה פארדוקסים, הרבה חוכמת עמים.38
הזמן הסיני קצוב, מסומן, מקוטלג, זמן של קופסאות
הזמן הנדיב של הסינים
נשוב לרגע לציטטה מטניסון, שכן מובלעת בתוכנה הבחנה שנראית לעיתים חשובה. ה״חמישים שנה״ של אירופה, זה קטע ישר, אחד חלקי 120 בערך של הזמן שחלף מהרגע שבו נברא העולם (בשעה שש בערב, ב-22 באוקטובר בשנת 4004 לפה״ס, לפי חישוביו של הבישוף המלומד אשד) ועד לחיבור השיר. המחזור הסיני אינו מוגדר, אבל זה גם לא חשוב, כיוון שהמעגל חוזר על עצמו, ולפיכך משעמם. אצלנו כל רגע הוא טרי ורענן וחד פעמי, אנחנ1 ממציאים דברים חדשים כל הזמן, ואילו הם רק חוזרים על קלישאות נצחיות.
ברור לכל שגם לסינים היה גם זה וגם זה. היה להם זמן קצר, ליניארי וקצוב, זמן של מכשירי מדידה, שעוני צל ומים, שעונים מכניים (באחרונים טוענים המומחים, סין הקדימה את המערב בהרבה), והזמן הקצר של חיי אדם, ליניארי לא פחות, מהרחם אל הקבר. והיה להם, כמו לנו, גם זמן מעגלי, זמן של עובדי אדמה, מחזור העונות, והחגים שמסמנים את העונות, ולוח של חודשי ירח ושנות שמש (הלוח הסיני, כמו הלוח העברי, מצריך שבעה עיבורים ב-19); מעגלים קטנים של השנה, של חיי אדם, של עלייה וירידה של שושלת; ומעגלים גדולים יותר, המעגלים של האסטרונום (פקיד חשוב בהיררכיה הקיסרית), מעגלים שהביאו בחשבון את שאר כוכבי הלכת הידועים. מעגל גדול אחד כזה שחישבו האסטרונומים נמשך עשרים וכמה מיליוני שנים, עד שהשמש, הירח וחמשת כוכבי הלכת שהיו מוכרים אז חוזרים לאותה נקודה. אולי לא מאינסוף ועד אינסוף (כמתחייב מההגדרה של ג׳ואנג דזה), אבל לא רע בהשוואה לכמה אלפי השנים, מבריאת העולם ועד ליום הדין, שהספיקו למרבית האנשים שחוללו את המהפכה המדעית באירופה של המאה ה-17. מכל מקום, מעגל גדול דיו לחישוב כל קטע שלו כישר.
מעגל גדול דיו, זמן נדיב מספיק. זהו, לדעתי, ההבדל הגדול בינינו לבינם. מה שלא יגידו פילוסופים במערב על הליניאריות המכוונת של הזמן שלנו לעומת המעגליות שלהם, הזמן הקצר של עמי הסֵפֶר הקשה עלינו לקבל תיאוריות של אבולוציה, ואילו המעגלים הגדולים מאוד של הסינים איפשרו להם לעכל את המחשבה שהעולם שלנו, המשתנה לנגד עינינו בשינויים זעירים, יכול לעבור שינוי גדול מאוד על פני שנים רבות. מה שאי אפשר להאמין שקרה בחמשת אלפי שנה, קל לקבלו אם מניחים שחלפו מיליונים. ואם כי המספרים הגדולים באמת לא הגיעו אלא אחרי שהבודהיזם חדר לסין והשפיע על תרבותה, הרי שגם קודם היו הפילוסופים הסינים רגילים לחשוב על היקום כעל מקום הקיים הרבה מאוד שנים, ולא היה להם קשה לקבל את העולמות הנולדים וכלים ואת מחזורי השנים העצומים של ההודים (את גילגול הנשמות היה לפילוסופים קשה הרבה יותר לקבל, גם אם ה״עם״ אימץ את זה בהתלהבות). וכפי שכבר נאמר, היה להם יתרון נוסף, העניין הלא הודי שגילו בכתיבת היסטוריה, ושהרגיל אותם לתעד שינויים ולחשוב על השינוי האיטי כעל תכונה מובהקת של העולם.
שוויון הנפש של המנדרין
בהנחה הקונפוציאנית שסיפור אחד שווה שלושה טיעונים, אביא לדוגמה סיפור מה״לְיֶה דְזֶה״׳ ספר שנכתב בעיקרו במאה השלישית לספירה, אם כי הוא מכיל נם חומר קדום יותר.
היה איש במדינת צ׳י שפחד שמא ייפלו השמיים והארץ ולא יהיה לו איפה לשים את גופו ואיפה לישון ולאכול, עד שלא אכל ולא ישן. היה איש אחר, שפחד שמא יבולע לאיש הראשון מחמת פחדיו, ולקח על עצמו להסביר לו שהשמש והירח והכוכבים זה רק אוויר צבור ושום דבר לא יקרה לו אם ייפלו, ושהארץ אינה אלא אדמה צבורה הממלאת את החלל, ואי אפשר לה ליפול. שמע את זה ג׳אָנג לוּ וצחק: “הקשת והעננים והטל והרוח והגשם וארבע העונות, כל אלה הן התגבשויות של צ׳י צבור בשמיים; ההרים והגבעות והנהרות הווים, המתכות והעצים והאבנים והאש היו התגבשויות של אדמה צבורה בארץ. כיוון שאנחנו יודעים שמדובר בצ׳י צבור ובאדמה צבורה, איך אפשר שלא לפחד? מאידך גיסא, השמים והארץ הם אמנם רק דבר זעיר אחד בתוך הריק, אבל הם הדבר הגדול מכל היֵשים, ובוודאי שקשה40 לשים לו קץ וקשה לכלותו, קשה לחדור לעומקו, וקשה לדעתו. מכאן, שלפחד שמא יתמוטטו זו אמנם טעות גסה, אבל גם לומר שלא יתמוטטו לעולם זה לא נכון. השמים והארץ, כיוון שאי אפשר שלא יתמוטטו, יבוא יום ויתמוטטו, ואם נחיה אז במקרה, איך לא נפחד?״.
הזמן הארוך הזה, וההכרה בהשתנות האיטית והממושכת, מסבירים אולי את שוויון הנפש של המנדרין, הפילוסוף, המשורר, הצייר, נוכח אינסופיותו של הטבע, ואת הטבעיות שבה קיבלו את האפשרות של שינויים גיאולוגיים מרחיקי לכת (הר שהיה ים ולהיפך) או את האבולוציה של המינים. זה מסביר אולי איך יכלו אנשים כמו שֶן גוּאָ, המדען הסיני המפורסם ביותר, או ג׳וּ שִי, הפילוסוף המכובד ביותר בסין אחרי קונפוציוס, שניהם בני המאה ה-11, להעלות השערות שהרעישו את העולם הנוצרי במאה ה-19 ולהתייחס אליהן כאל הערת שוליים. בכל מה שנוגע לעולם הטבעי ולמקומו של האדם בסדר הדברים, היה היקום של המנדרין קרוב למדי לעולמו של משכיל לא דתי בימינו (יקום ענק, ריק ברובו, משתנה תדיר, לא מוגדר). במדינה שהיתה מאוד לא ליברלית בכל מה שנוגע לחיים בחברה, הוא היה חופשי בצורה מופלאה מעולה של אוטוריטה דתית, כך שאת היקום הנדיב הזה הוא קיבל בקלות, אולי בקלות רבה מדי. לא היה עליו להילחם כדי לפרוץ מהקוסמוס היווני ומהזמן היהודי אל היקום הפתוח שלו ושלנו.
מחירה של ליברליות זו היה אולי גבוה מדי. אחרי מאות שנים, שבהן התקדמו המדע והטכנולוגיה הסיניים הרבה לפני המערב, לא קרתה שם פריצת דרך מהסוג שנהוג לייחס לאירופה של המאה ה-17. “למה לא”, היא שאלה מורכבת, ובעקבות ג׳וזף נידהאם כבר דנו בה די הרבה, ולא זה המקום להרחיב עליה את הדיבור. לא אומר אפוא אלא שאולי זה לא לגמרי טיפשי לחשוב שהדרך למהפכה המדעית היתה צריכה לעבור במיטת סדום של מרחב צר וזמן לחץ.■
היקום של המנדרין היה קרוב למדי לעולמו של משכיל לא דתי בימינו
