מחשבות 52 | 1983/11

למלאכת הכתיבה והעריכה של גליון זה הצטרף ד״ר אילן עמית. בעלי הזיכרון הארוך מבין הקוראים זוכרים אולי את עמית מראיון משותף עמו ועם עמוס קינן בגליון 26 של ׳׳מחשבות״ (לפני 15 שנה) על השפעת טכנולוגיה על חיינו. אילן עמית הוא מתמטיקאי, מומחה למחשבים ועוסק במחקר בנושאי אסטרטגיה ובטחון. בעבר היה מורה לספרות ולתנ”ך ולמד הסטוריה וסוציולוגיה. עתה, בצאתו לשנת שבתון, הביע רצונו לסייע בהרצאת “מחשבות״.

הצטרפותו הניבה פרי מעניין ראשון: ניתוח פרדוקסים לוגיים־סמאנטיים. מדיון על פרדוקסים אלה עם פרופ’ חיים גייפמן, עולה כי משמעותה של המציאות אינה ניתנת להאמר (כאשר האמירה היא בעצמה חלק של המציאות), וכי כל שאפשר הוא רק לשקף אותה. אולם, מערכת המשקפת את עצמה, את מובנה, נמצאת על סף הפרדוקס. אגב כך נבחנת השאלה אם פרדוקסים בכלל הם שעשועים לוגיים־אינטלקטואליים או יותר מזה.

שאלה זאת, כמדומה, כלל לא עולה בכל הקשור למקומם של הפרדוקסים בפיסיקה. במאמר על צורות חדשות של חומר (1983, New Scientist, 7 july), מצביע המחבר, פרנק קלוז, על הליך שכיח של יצירת תאוריות פיסיקליות חדשות. בשלב ראשון יוצרים אנלוגיה בין התאוריה החדשה למודל פיסיקלי קיים; בשלב שני מנסים לפתור את הפרדוקס שנוצר בעקבות האנלוגיה. דוגמה בולטת להליך זה הוא גילוי מבנה האטום ע״י ראתרפורד. עד לתחילת המאה הזאת ראו באטום את יחידת היסוד הבלתי נחלקת של החומר, מעין כדור ביליארד בזעיר אנפין. אבל ב-1911 הציג ראתרפורד, במהלך סדרת ניסויים מרתקת, מבנה חדש של אטום, המורכב במרכזו מגרעין מאסיבי ומאלקטרונים קלים הנעים סביבו. מבנה האטום של ראתרפורד, איפוא, היה אנלוגי למבנה מערכת השמש, שבה כוכבי הלכת נעים סביב השמש. אלא שמודל זה הציג לאלתר פרדוקס. מאחר שהאלקטרונים נעים סביב הגרעין בתנועה מעגלית (ולפיכן מואצת), הם מאבדים אנרגיה עקב פליטת קרינה אלקטרומגנטית, ועל־כן אמורים תוך שבריר זמן לקרוס אל תוך הגרעין. אבל עובדה היא שמבני החומר בעולם, לרבות גופנו, קיימים ועומדים. משמע, בפועל האלקטרונים אינם נוהגים עלפי התאוריה ואינם קורסים. פרדוקס זה חייב מענה, שהרי הפיסיקה עוסקת בעולם הממשי. ואכן, הפתרון נמצא בתורת הקוואנטים של בור ובעקרון הבלעדיות של פאולי. בכן הופך הפרדוקס, בעצם קיומו, לכוח דוחף ומניע למציאת פתרון.

לצד הענין המיוחד שיש לאילן עמית בנושאים לוגיים ומתימטיים, הוא נותן ביטוי, במאמרים על אריקסון (עמוד 34) ועל הרקליטוס (עמוד 28), לנטייה אחרת שלו לתפוס את המציאות בהתנסות בלתי אמצעית, המסתמכת על כלים חווייתיים־פנימיים.

התייחסות זאת לתכנים של ״המציאות האחרת״ היא מקור לא אכזב של גרויים לאנשים, שלצורך זה נכנה אותם רציונליסטיים, המבכרים לתפוש את המציאות החיצונית באמצעות כלים תבוניים. למשל, לפי הרקליטוס המוות הוא המצב שבו אנו רואים את הדברים בהיותנו ערים, ואילו השינה היא המצב שבו אנו רואים בהיותנו ישנים. במילים אחרות, החיים הם מצב שינה, שממנו מתעוררים במוות, מכאן, המוות הוא מצב היקיצה הגמורה. הרציונליסט יתמה: איזה מובן יש לדברים האלה — פרט למשמעות המטאפורית שלהם? הוא הדין לגבי ההנחיה שמנחה אריקסון את האקסלי להכנס להיפנוזה עמוקה, ״עד שהעומק יהיה חלק ממך ונפרד ממך כאחד״. יש בהנחיה מעורפלת זאת, מעצם היותה סתומה, כדי לגרום לאדם למצוא פשר למשמעות המרומזת — ויהי מה. ופשר זה אל־נכון יימצא לו מתוך איזו תחושה פנימית-סוגסטיבית. אולם מהלך זה מביא אותנו לפתח המילכוד של ההתנסות המיסטית: היכן נמתח אותו קו נסתר, שמעבר לו אתה חדל לשפוט את הדברים באופן תבוני ונותר עם תפישה סוגסטיבית?

המאמר על האסטרולוגיה ועל מדע גבולי (עמוד 20) מנסה באורח חלקי להתמודד עם תפישת המציאות החווייתית של המיסטיקה. אבל לפני שנרחיב על כך מעט, יש מקום להבהיר, כי במקרה דנן אין החלוקה בין רציונליסטים למיסטיקנים באה לומר שהאחרונים אינם משתמשים בטיעונים, בהנחות ובהיסקים רציונליים, ולהיפך: שהרציונליסטיים אינם שועים, כביכול, לכל אותם נתחים גדולים ומרכזיים של המציאות האנושית אשר אינם רציונליים. ולראיה — גם הרציונליסטים נשבים בקסמי האהבה והשירה. יתירה מזאת, הרציונליסט יודע כי גם אמונתו בקיומם של חוקי טבע כלליים אינה רציונלית. אלא מאי, אמונה זאת פתוחה לבקורת, לבדיקה, לסתירה ולהפרכה. כך, למשל, פיסיקאים האמינו שנים רבות בקיומה של סימטריה מלאה בעולם2 החלקיקים התת־אטומים של החומר, מבחינת המטען החשמלי, חץ הזמן ושמאל־ימין. דהיינו, חוקי הפיסיקה מוסיפים להיות נכונים גם כאשר הופכים את האלקטרון לפוזיטרון, או מצלמים את תהליך ההתפרקות מהסוף אל ההתחלה, או עוקבים אחר השתקפות התהליך הזה במראה. והנה, אמונה מרכזית ויסודית זאת נאלצה להתקפל תחתיה ב־1957 וב־1964, כאשר נמצא שהתפרקויות מסויימות של חלקיקים מסויימים אינן שומרות על סימטריית המראה ועל סימטריית המטען. הווי אומר, עקב אי־סימטריה זאת אפשר להבחין בין הווה לעבר. מוסר השכל: תהיה אמונתו של הרציונליסט איתנה ויקרה לו ככל שתהיה, מבחן המציאות הוא ראש וראשון לה. אם כן, הנחות המוצא הן מטאפיסיות. הרציונליות, כפי שכבר הדגיש פופר, נבחנת על־פי הגישה הבקורתית כלפי ההנחות שבחרנו. משמע, שומה עלינו להראות שהן ניתנות להפרכה; שאם לא כן, הן יהיו אמונה דתית או מיסטית גרידא.

ההשקפה הרציונליסטית יוצאת מהנחת מוצא שיש בעולם סדר, מבנה וחוקיות, אשר השכל האנושי, ללא עזרת החושים והחוויות, יכול להכירם. גם אם לוקה הבחנה זאת בנאיביות יתרה, הרי שאותו חלק מן העולם שאותו אנו מבינים בשכלנו, או מדמים להבין, ניתן לבדיקה ולבקורת, ואילו העולם המוכלל והשלם, הנתפש לכאורה ע״י מי שאינם רציונליסטים, אין מאחוריו שום אישור — לא חלקי ולא מלא, זולת אישורה של האמונה הפנימית והתחושה הסובייקטיבית, לשון אחר, הרציונליסט מחפש את סיבת הדברים לא בכוחות שאין הוא יכול למדוד, לצפות ולאמת. הוא מגביל עצמו, במודע ובמכוון, רק לאותה מציאות (או קטע ממנה) שאפשר להעמידה במבחן אובייקטיבי, ורק לאותם כוחות חזויים שניתן לתארם במונחים של פיסיקה, כימיה, ביולוגיה וכדומה. בכן הוא מאמץ את דבריו של הפילוסוף הבריטי ויליאם בארטלי (״זרמים חדשים בפילוסופיה״, עמוד 137); “תורות מדעיות אכן מתארות תכונות נסתרות, אך אלה ניתנות לבחינה באמצעות תצפיות; מכאן שהן מדעיות ואינן עוסקות בחכמת הנסתר״.

מחלוקת זאת בין שתי התפיסות איננה חדשה והיא תלווה אותנו, כנראה, לאורך זמן. כך הדבר לא רק משום שהמציאות החיצונית מלאה ניגודים, סתירות וקושיות, אלא גם — ואולי בעיקר — משום ששורשיה של תפישה ניגודית זאת נעוצים במבנה אישיותנו. אנו קולטים את המציאות בחושים וחווים אותה רגשית, אך מנתחים אותה בשכל. החושים הקולטים הינם אילמים, ואילו השכל אינו יודע כיצד לתרגם את הרשמים, ההתפעמויות והתחושות של הרגש למילים, לסמלים ולמושגים מופשטים אחרים. מאחר שכך, חלק מילולי־אנליטי זה לעולם יהיה דל יותר מהחלק האינטואיטיבי־סוגסטיבי. שכן, מעצם היות האחרון משולל כושר מובחני-אנליטי-מילולי, נדמית לו התחושה האינטואיטיבית־סוגסטיבית כתפישת המציאות במלוא כוליותה. אך אליה וקוץ בה. מיסטיקנים המנסים להקנות מובן ל״מציאות האחרת׳׳ באמצעות מילים, כמו ״הוויה קוסמית״, ׳׳נשמה עליונה״, ״מימד שונה״ וכיו״ב מושגים סתומים ומעורפלים, חוטאים באותו חטא של הרציונליסטים ונקלעים למעשה לסתירה פנימית, באשר הם מנסים להעביר במילים מה שלא ניתן לדבר עליו אלא רק להרגישו. ותחת השתיקה שמציע ויטגנשטיין, הם מסתבכים במלל מטאפורי ואלגורי בעל מובן מפוקפק.

אבל, גם לפתח הרציונליסטים אורבת סכנה: הפחד מפני נטישת הקביים של השכל. וכן אומר פידרוס (״זן ואמנות אחזקת האופנוע״, עמוד 139): אני חושב שהשכל של ימינו מקביל לכדור הארץ השטוח של ימי הביניים, מי שחורג מעבר לקצהו, חזקה עליו שיפול אל תוך אי־שפיות הדעת. ומכך חוששים הבריות ביותר… מה שקורה הוא, שמשנה לשנה פוחת כוחו של השכל הקונבנציונלי… להתמודד עם החוויות שאנו מתנסים בהן, ודבר זה מביא להתפשטות רגשי המבוכה והבלבול בקרב שכבות רחבות. כתוצאה מכך רואים אנו, שיותר ויותר אנשים מוצאים את דרכם אל אזורי מחשבה אי־רציונליים: תורות מסתורין, מיסטיקה, סמים פסיכדליים וכיו״ב, וזאת משום שמרגישים הם באי־התאמתו של השכל הקלאסי להתמודד עם התנסויות־חיים, שבממשותן אין הם מטילים ספק״.

וזהו, אולי, הלקח לשני המחנות: לראשונים סייג־מה מפני היומרה חובקת־עולם של חכמת הנסתר; ולאחרונים אזהרה מפני השענות מוחלטת על השכל, באשר היא עלולה ליהפך לתלות בקביים. שהרי אין להפוך חרדה מפני אי־הוודאות שמציעה ״המציאות האחרת״, לפילוסופיה חתומה ונעולה בפני כל השקפה אחרת.3