הקדמה:
ראיון עם פרופסור ד״ר פרנץ בריל, מנהל המרפאה לבריאות הנפש של קופ״ח ברמת-גן וראש החוג לפסיכיאטריה בביה״ס לרפואה ובפקולטה ללמודי המשך ברפואה באוניברסיטת תל-אביב.
סאד: ״מרה, בתי הסהר של הנפש גרועים פי כמה וכמה מצינוק האבן העמוק ביותר״1
תחילה היו הביולוגיה והפסיכולוגיה שני מדעים שונים ונפרדים זה מזה. אח״כ באה הביוכימיה והצביעה על הקשר ההדוק בין ה״מצב הנפשי״ ל״מצב הגופני״. גם במתודות של שני מדעים אלה ניתן למצוא דמיון משותף. הביולוגיה מנסה להבין את סוד החיים דרך המוטציה הסרטנית של התא, הפסיכולוגיה1 חוקרת את עולמם של חולי הרוח כדי לחדור למסתרי ההתנהגות האנושית. אלא שלא תמיד ברור היכן מסתיים העולם הנורמלי והיכן מתחיל העולם הלא-נורמלי. זהו אותו מעגל קסמים עליו מצביע סאד באזני מרה, כשהוא דן בשאלת הטוב והרע: ״בכדי להבחין בין טוב לבין רע יש לדעת תחילה מי ומה אנחנו״.
ד״ר בריל: אני לא אתיחס למחזה עצמו. קראתי אותו והוא דחה אותי מכל וכל. אני חושב שכל הויכוח שם מזויף ופשטני, מחזה של קלישאות שאין בו שום אמת. אבל נניח לזה. השאלה היא מהו טרוף, אבל כדי להשיב על כך צריך תחילה להבהיר מהי בריאות. יש על כך יותר מכמה דעות, כי ככל שמעמיקים לחשוב על מושג זה קשה יותר להגדירו. פרויד, למשל, אמר שאדם הוא בריא בנפשו כאשר הוא פועל כהלכה בשלושה תחומים : באהבה, בעבודה וביחסים החברתיים. משמעות הדבר; שיהיה מסוגל כאדם מבוגר ליצור יחסי מין הטרוסכסואליים, שיהיה מסוגל ליהנות מעצם העובדה שהוא עובד, ושיהיה מסוגל ליצור ולקיים יחסים חברתיים. טוב. יפה; אלא שהגדרה זאת נותנת לנו תמונה של אדם קונפורמיסטי. גישה אחרת מעמידה את הבריאות הנפשית תחת מושג הבגרות. כלומר, כאשר אדם נוהג בהתאם לגילו. ושוב, תיזה אחרת מעמידה במרכז תפישתה את הקשר עם המציאות. ילד רשאי להוסיף לשהות בעולם הדמיונות שלו גם מעבר למשחק. מבוגר לעומת זאת, אם הוא מציג עצמו בתור נפוליאון, מעורר את השאלה אם הוא נורמלי. וכן הלאה, אזכיר אולי עוד את תפישתו של קורט גולדשטיין — נוירולוג גרמני אשר התנה את בריאותו של אדם ביכולת שלו לממש את הפוטנציאל שלו. כפי שאתה רואה קיימים מודדים שונים ובאותה מדה עצמה קיימות גישות שונות למושג המחלה. אתן לך דוגמה, אתה יכול לחיות בנחת עם איזה גידול חסר משמעות בלחי עד 120, ועם זאת הגידול הזה הוא משהו חולני. ולהיפך, אתה יכול להרגיש מצויין אף שאתה נושא בתוכך גידול ממאיר. כלומר, אפשר להגדיר מחלה כסטיה מהנורמה, או לפי איזה מודד סוביקטיבי — הרגשת סבל למשל. מזה אתה למד שגם מושג החולי אינו חד-משמעי. כל שכן בשטח הנפשי, שהוא הרבה פחות מוחשי מתמונת דם, למשל. פרט למקרים הברורים מאד משני צידי הקו, אין לנו גבול חד שמעבר מזה — בריא או שפוי, ומעבר מזה — חולה או מטורף. כולנו שמענו על אותם אנשים שהיו בעלי מציאות פנימית יוצאת דופן לגבי זמנם ונחשבו אז מטורפים, אך בינתיים הפכה המציאות שלהם לנחלת הכלל.
האם אתה יכול להביא דוגמה של מקרה גבול כזה?
לפני זמן-מה הביאו אלי בחור בן 18, אחד מ״בני הטובים״, שהפך לפי המושגים שלנו ״ביטניק״. הוא ירד לאילת, ישב לו באיזה אהל באפס מעשה, גידל שערות כמובן, והלך חצי ערום. מה עושה אב אומלל ? שולח אותו לפסיכיאטר. הבחור הזה בא אלי ואומר : ״מה אתה רוצה ממני? כך צריך לחיות. הזקנים לא מבינים אותי וגם אתה זקן ולכן אתה עושה יד אחת עם אבא שלי כדי להפוך אותי לפסיכי. אני נורמלי והעולם שלכם רקוב״. ובכן, אפשר להגיד שהוא ניתק מן המציאות.
מן המציאות שלנו..
כן, נכון. טוב, שוחחתי עמו, אבל לא גמרתי אתו דבר והוא יצא ממני כפי שהוא בא אלי — משוכנע בצדקתו שלו ובטעותו של העולם שאני מייצג. אבל כעבור חודשיים הובא אלי שנית, והפעם התאונן שרודפים אחריו, כי חושדים בו שהוא מרגל וכן הלאה. כלומר, כאן כבר עשה את אותו צעד שהעביר אותו מעבר לגבול של בריאות נפשית. מה שהיה קודם ביטוי של איזו אידיאולוגיה אנטי סוציאלית אולי הפך להיות מחלה ברורה.
ד״ר בריל, קיימת תנועת ״היפיס״ בעולם המקיפה עשרות אלפי בני נוער, שהתנהגותם עונה רק באופן2 חלקי — אם בכלל — אחרי שלושת התנאים שהעמיד פרויד בתור מודד לבריאות נפשית. הם מוכנים לנמק בהגיון רב שהעולם שלנו, המשקיע את מיטב מאמציו כדי לגלות דרכים חדשות להרוג, הוא באמת רקוב, וכי אורח החיים שמציעה החברה הקונפורמיסטית הורסת את כל היפה והחיובי בחיים וכן הלאה. האם אתה רואה בהשתייכות לתנועה זאת עדות למחלת רוח?
לא, בשום פנים לא. אם כי אני בטוח שבתוך תנועה זאת מצוי אחוז גבוה של אנשים מופרעים.
בתור פסיכיאטר, באיזה נמוקים היית משתמש כדי להוכיח לבחור כזה את טעותו ולהפוך אותו לפרט מועיל בחברה המתוקנת?
אינני חושב שאני, בתור פסיכיאטר, הייתי מעמיד לעצמי מטרה כזאת. כאן אנו באים לנקודה פרינציפיונית — מה תפקיד הפסיכיאטר בטפול הנפשי. טוב, העקרון הראשון אומר, שעל הרופא קודם-כל להמנע מלהזיק, שנית, להקל או לרפא את הסבל של החולה. אפשר ללכת עוד צעד אחד הלאה: למנוע את האיש מעשיית צעד שעלול לגרום לו סבל בעתיד. אין פרוש הדבר שעלי לנסות להשפיע על השקפתו של מישהו, כיוון שהיא לא מתיישבת עם השקפתי שלי. אבל, קורה לפעמים שהשקפת עולם, או צורת התנהגות מסויימת, הנובעת כאילו מאיזו אידיאולוגיה — מקורה למעשה במניעים אחרים. ואז אני מנסה להגיע לאותם מניעים ועוזר גם לו לראותם כפי שהם. ואם אני מצליח בכך, ממילא אני משנה את השקפת עולמו. אם לחזור לאותו בחור, תפקידי להצביע לפניו על הסבל שיגרם לו בעתיד אם יפסיק עכשיו את למודיו ובכך ימנע מעצמו למצות את מלוא היכולת הטמונה בו.
מדבריך משתמעת סתירה מסויימת; עצם ההנחה שהפסקת הלמודים תסב לו סבל מלמדת שאתה רואה את המרד שלו כדבר חולף, ואת מחאתו כלא רצינית. ז.א. שאינך מאמין בהשקפת עולמו. שנית, הגדרת הפסקת הלמודים כ״סבל״ נכונה לגבי העולם הקונפורמיסטי. לגבי המורד שקול המרד שלו כנגד כל דיפלומה שבעולם. אבל גם על-פי ההשקפה של גולדשטיין, שמיצוי היכולת פרושה בריאות נפשית, לא נוכל להגיד שמיצוי הפוטנציה של אידיאולוגיה מרדנית היא נחותת-ערך בהשוואה למיצוי היכולת במסגרת החברה הקונפורמיסטית.
אין זה בדיוק כך. אני אינני מציב לפניו את הדרישה שעליו ללמוד כי ״כולם עושים כך״, אני מנסה רק לפקוח את עיניו אל מול מציאות מסויימת. אם הוא אינטליגנטי מספיק אצליח להוכיח לו, כי החמצת הלמודים עכשיו תפריע לו למצות את ההזדמנות שהחברה נותנת לו כדי שיגיע למימוש יכולתו. כמובן, אני צריך להשתדל שלא לכפות על החולה את הערכים שלנו, או שלי, אבל אני לא חושב שזה לגמרי אפשרי. גם אם איני רוצה בזה ואני נזהר מלגלות לו את דעתי — הוא חש את הלך רוחי. אתן לך דוגמה נחמדה שהעלה אחד הרופאים בכתב כדי להוכיח עד כמה אין הרופא אוביקטיבי. הוא ציטט תגובות של ארבעה רופאים שונים על מקרה זהה שהובא לפניהם בנפרד. זה היה מקרה שדן בבגידת חולה באשתו. הראשון שמע את המקרה והמהם בצורה סתמית. השני הגיב בהערה כמו: ״סוף כל סוף״. השלישי התחיל לחקור את החולה איך זה היה, מה זה היה ומי זאת היתה. ואילו הרביעי שאל אותו: ״איך אתה מרגיש עכשיו?״ אותו רופא טען שאילו שאל את ארבעת הפסיכיאטרים היו משיבים לו ללא הסוס שהם התיחסו למקרה כמות שהוא. ובכל זאת, גם בלי להיות פסיכיאטר, נקל לעמוד על יחסו של כל אחד מהרופאים האלה על בגידת בעל באשתו. מה רציתי להגיד לך; לי ברור שאין אני יכול להיות ראי המחזיר באוביקטיביות גמורה את הבעיות הנזרקות עליו. פסיכיאטר, כמו כל אדם אחר, איננו ״טאבולה ראזה״. אבל, וכאן אני רוצה לומר במפורש, אם בא אלי בחור כזה ואומר לי: ״אני מרגיש טוב, בטוח בדרכי ושבע רצון מעצמי״ — איני יכול לעשות דבר, אלא אם כן אני מגלה שהשקפת עולם זאת היא סימפטום של דברים אחרים. על כך הייתי מוסיף עוד תנאי אחד, גם אם אני בטוח שהוא שלם עם עצמו ולהתנהגותו אין יסוד חולני, אבל לפי הערכתי אין בו הכוחות הנפשיים לעמוד ברעיון שהוא נושא — אז אראה לעצמי צורך להתערב.
״אתה הוא הגוף״
ד״ר בריל, ידוע כי קיימות שתי גישות יסוד לשאלת ההפרעה הנפשית. התפישה הפיסיולוגית, הרואה את ההפרעה כביטוי של שנויים המתרחשים במח וע״כ מכוונת מאמציה לחקר שנויים אלה. והתפישה הפסיכולוגית, המתיחסת לתהליך הנפשי, הנובע משנויים אלה, כאל התופעה המעשית שאותה צריך לחקור. באיזה מהם אתה דוגל?
ראשית-כל אני לא מפריד בין הגורם הפיסיולוגי לפסיכולוגי, אלא מתיחס אל שניהם כאל דבר אחד, כיוון שקיימת השפעת גומלין בין השניים. אתה יכול לשאול, למשל, למה מחלת שתוק ילדים פוגעת בילד אחד ולא בשאר הילדים המצויים אתו. למה?
הרפואה מסבירה את זה כחיסון טבעי, לא?
מסכים, אבל זה חלק אחד של הספור. הוא מחוסן מפני שגופו יוצר נוגדנים, אבל יתכן גם שחסינות זאת נובעת משלמות פנימית ומחיסון נפשי. יש ילדים חלשים שחולשתם נובעת מאיזו דלקת ריאות שהיתה להם, אך יש גם ילדים שמקור חולשתם בפחדים, בטפול לא נכון בבית וכיו״ב. וכאן לא חשוב מה סיבת החולשה, בשני המקרים יש להקדים לחסן ילד זה מפני מחלות מדבקות.
האינך סבור שכח עמידה נפשי נובע ממבנה ביולוגי תורשתי חזק?
אין לי כל ספק בכך, אבל אני גם בטוח שההיפך נכון. כלומר, שחיסון נפשי מקנה כח עמידות ביולוגי.3
תראה, יש הרבה דברים שאיננו יודעים בדיוק אם הרקע שלהם ביולוגי או נפשי. קח אדם ששבר רגל בתאונה. אם לאדם זה מצפה לאחר הבראתו עבודה שאינה מביאה לו ספוק — תהליך הבראתו ימשך כפליים — אם לא יותר — מאשר אדם השש לשוב אל עבודתו. מה שעומד ביסוד השאלה שלך: פיסיולוגי או פסיכולוגי, נפשי או גופני — זה באמת אותו הדבר עצמו. תביט, אתן לך דוגמה, אני אומר: יש לך גוף; ואתה אומר: נכון, יש לי גוף. אבל אני יכול להגיד לך: נכון, יש לך גוף — אבל אתה הגוף. בניסוח פשוט זה, ״אני הגוף״, תמצא בעצם את כל התשובה, כי שוב אין זה ״אני והגוף״.
האם לא נכון הוא שהביטויים הנפשיים שלנו תלויים בגורמים כימיים ?
נכון, אם תסכים לוותר על המלה הגורמים. אנחנו יודעים, למשל, שכאשר מפריש הגוף כמות גדולה מדי של חומצה מסויימת אנו נתקפים בדכאון, ואם ניתן לגוף תרופה מסויימת המבטלת הפרשה זאת אנו מסלקים את הדכאון. עכשיו, לא נתתי בזה שום תשובה מהו הגורם. האם היה כאן גורם נפשי שעורר את ההפרשה, או להיפך. דוגמה נוספת. אנחנו יודעים שהתגברות האדרנלין בגוף יוצרת תופעות של מתח. אבל מה זה אומר? למה הגביר הגוף פתאום את הפרשת האדרנלין? שוב אני אומר, אין לי שום ספק שלכל תופעה נפשית יש סובטרט פיסיולוגי. אבל אין זה אומר שזה הגורם. אני מתאר לעצמי שביום מן הימים נוכל להבין את התהליכים הביוכימיים שביסוד הזכרון. אבל אני בטוח שלעולם לא נוכל להבין באופן ביוכימי את הזכרונות — וזה כל ההבדל.
רק המתמטיקה מדוייקת
ד״ר בריל, בחיי יום-יום אנו נתקלים בתופעות ברורות השייכות לקטגוריה של הפרעה נפשית. מאידך, כאשר תופעה זהה מתרחשת בסביבה שונה לא עולה בדעתנו לראות בהן עדות למחלת רוח. למשל, אתא טורק הוציא צו הגוזר מוות לכל מי שיתהלך עם תרבוש על ראשו — אך איש לא אמר עליו שהוא מטורף אלא מדינאי נבון. האנרכיסטים שהשליכו פצצות בבתי קפה הוכרו ע״י הצבור כמייצגי השקפה חברתית מוצקה בעוד סתם אדם בעל השקפה אישית משלו שיזרוק פצצת תופת בבית קפה יחשב למטורף. רומיאו ויוליה מייצגים מופת של אהבה בעוד דמיטרי קרמזוב, שאהב אף הוא עד כלות נפשו, מוחזק כמשוגע. וכן הלאה, לאורך פיקסציות של מדינאים שונים המצמיחות במקרים רבים דפים מפוארים בהסטוריה. העדר מודד אוביקטיבי להערכת התנהגותו של אדם — כלום אינה מפריעה לך בעבודתך?
לא, אין זה מפריע לי.
האם לא היה נוח לך הרבה יותר אילו היו הדברים ברורים ומוגדרים ?
לא. אינני חושב. לא. הרפואה בכללה איננה מדע מדוייק, ולא רק רפואת הנפש. נכון, מצויים שטחים שונים ברפואה שהם בעלי מדות שונות של דיוק. יש בידינו מכשירים המסוגלים לקרב אותנו לאיזו אנליזה כמותית, נסיבתית. ועם זאת כל רופא יודע שעל אף המדידות והמכשירים קיימים תמיד גורמים בלתי צפויים. קח דבר מדוייק כל כך כמו קארדיוגרם ותראה אותו למומחים הגדולים ביותר, תקבל תשובות שונות כמספר המומחים. רק המתמטיקה היא מדע מדוייק במלוא מובן המלה.
בכל זאת, האין הבדלי דרגה בין הדיוק של הרפואה הגופנית לבין הדיוק של הרפואה המתעסקת בנפש ?
לא באופן אבסולוטי. בשטח שלנו אתה מוצא מקרים רבים מאד שהם ברורים ופשוטים, מצבים שאנחנו יודעים בדיוק מה הם. אבל הבעיה, כמובן, היא במקרי הגבול. יש אנשים הנושאים איתם ״רעיון בעל משקל יתר״, כמו אספנים למיניהם, מדינאים וכדומה — אשר אי-אפשר להכליל אותם כחולים, אם כי יתכן שברעיון שלהם יש משהו חולני. אבל על כך אני יכול להחליט רק אחרי שאני רואה את האיש ומשוחח עמו.
אי-הגיון שהוא הגיון
במחזות של בקט, יונסקו, פינטר, אלבי ואחרים — מה שנוהגים לכנות מחזות האבסורד — פועלים הגבורים בתוך מסגרת משוללת כל הגיון, אבל התנהגותם בתוך מסגרת זאת מודרכת ע״י הגיון מלא. האם ניתן למצוא הגיון כזה גם בהתנהגותם של חולי הרוח?
כן, בודאי. הנחיה זאת היא המדריכה אותי כאשר אני בא אל חולה : שיש למצב שלו הגיון פנימי משלו. זוהי אותה סטואציה שאתה מוצא בעולם הקאפקאי. הקושי הניצב לפני הוא למצוא את המפתח להגיון הפנימי שלו, והרבה פעמים אינני מצליח בזה, אך זו בדיוק הבעיה שלי — למצוא אותו.
אתה מסכים שאחד הסמנים למחלת רוח הוא העדר הגיון או קשר בין הדברים. עם זאת ישנה תורה שלמה בשם זן-בודהיזם, שכל משמעותה העמוקה נובעת מהעדר הגיון כזה. יש, לדוגמה, ספור נחמד על מריבה שנפלה במנזר בין נזירי האגף הימני לבין נזירי האגף השמאלי (לחלוקה זאת יש ודאי גם משמעות) בדבר בעלות על חתול. במהלך הריב מופיע ראש המנזר, מניף את החתול מעל לראשו ומכריז, שאם לא יעלו נמוק לפניו לחון את חיי החתול — יהרוג אותו. איש לא ניגש אליו וראש המנזר הורג את החתול לעיניהם. לימים נפגש ראש המנזר עם המורה הדגול יושו, מספר לו את ספור המעשה ושואל אותו מה הוא היה עושה לו נכח במקום. יושו לא השיב דבר, חלץ את סנדלי הקש שלרגליו והניח אותן על ראשו. כאשר ראה זאת ראש המנזר אמר: ״לו היית עושה כמעשה הזה שם לא הייתי הורג את החתול״.4 ובכן, יש כאן מעשה של חוסר הגיון מוחלט כביכול, אך לא יעלה בדעתנו להגדיר את יושו בתור חולה רוח.
בודאי לא. כי אנחנו צריכים לראות כל תופעה אנושית בתוך הקונטכסט שלה. אם יבוא אלי תימני מאלישיב ויאשים אותי שבנו חלה בשתוק ילדים, כי הטלתי בו ״עין רעה״ — לא אחשוד בו שהוא חולה רוח, לא כן אם יגיד לי כדברים האלה פרופסור למתמטיקה. לא מכבר קראתי ספר יפה מאד הקשור לזן, בשם ״אמנות הקשת״. הוא מתאר שם למוד אמנות הקליעה בחץ וקשת בלא לירות יריה אחת, רק בכח רכוז פנימי מקסימלי. זאת גישה שאני בהחלט יכול להזדהות איתה ולא רק להבינה מבחינה אינטלקטואלית. עם זאת ישנם דברים רבים בעולם זה של הזן, כמו בעולם המיסטיקה היהודית ובעולם של קאפקא, שאינני יכול להבין אותם, אם כי אני יודע שבעולמות אלה קיימים מושגים אחרים, הגיון אחר, הרגשת ישות אחרת.
היופי שבדבר
ד״ר בריל, האם הפסיכולוגיה יכולה לתת הסבר לחוסר תחושת חטא? כיצד אפשר להבין אנשים כמו הס — מפקד אושוויץ — שביומנו הוא מגלה נפש רגישה כלפי בעלי-חיים וכלפי משפחתו, או היטלר עצמו שאסר על קציני מטהו לצאת לציד בגלל חוסר ההגינות שבפגיעה בבעלי-חיים חסרי מגן?
טוב, תביט. אם ניגש לשאלה זאת מבחינה פסיכולוגית, התשובה הכללית מאד היא, שבן אדם מפתח את המצפון וממנו את רגש האשמה כתוצאה מחינוך, מהזדהות עם דמות אם-אב מהם הוא סופג מושגים של טוב ורע. וכמובן העדר תחושה זאת נובעת מתהליכים משובשים של הזדהות, כתוצאה מיחסים משפחתים מעורערים וכדומה. אבל נניח להסברים התיאורטיים, לפנינו אנשים החסרים אותה תכונה אנושית ואותה יכולת של הבחנה בין טוב לרע.
יש תופעה מסובבת יותר, של אנשים בעלי תחושת אשמה סלקטיבית. בספר ״בדם קר״ של קפוטה מתוארת פרשת הרצח האכזרי של משפחת קלאטר. המדהים שם, שאותו פרי סמית, לפני שהוא רוצח את בני המשפחה, דואג להניח כרים תחת גופו של הבן הסובל מאסטמה, הוא משוחח בעדינות רבה עם הבת, מגלה לפניה את לבו ומונע את חברו מלאנוס אותה, ועוד. כיצד מתישבות העדינות וההתחשבות של מעשים אלה עם הרצח האכזרי?
לא קראתי את הספר, אבל שמעתי עליו. ברור שיש כאן תופעה מורכבת מאד. אינני חושב שאפשר להסביר אותה במושגים כללים. צריך לראות את האיש. יתכן שאז הייתי יכול למצוא הסבר למוטיבציה מנוגדת זאת: רכות מצד אחד ורצח אכזרי מצד שני. אני יכול להניח שצריך להיות כאן איזה מניע או גורם פתלוגי, אבל מהו הגורם הזה אינני יודע. לפנינו כאן אותה סתירה יומיומית בין הרגש לשכל והקושי להביא לידי תיאום ביניהם. למה, מתי, באיזו צורה ולאן זה מוביל — את זה איננו יודעים.
המסקנה, אם כך, שאנו יודעים כמעט ולא כלום על עצמנו?
אני… אני מוכן להסכים אתך. אני מוכן להסכים אתך. אבל שוב — זה מתיחס לרפואה בכלל.
האם אתה מתנחם בזה?
לא. לא מתנחם. אני רק אומר שבראיה קרובה יותר, בכל המדעים, על אף ההתקדמות העצומה, אנו רחוקים מאד מתשובות כוללות — טוטליות. נכון, בכל אותם שטחים בהם אני יכול להשתמש במדידה, במשקל, בראיה — כלומר, במחקר כמותי, הדברים קלים יותר וגם זה עד גבול מסויים. גם בפסיכולוגיה נעשים הרבה נסויים ותצפיות, אבל תמיד נשארת השאלה אם הסיטואציה האכספרימנטלית משקפת בנאמנות את המציאות. ותמיד ישארו תחומים שאי-אפשר יהיה לגשת אליהם ולהבין אותם בכלים כמותיים. בזה הקושי, והייתי אומר — זהו היופי שבדבר.
כלומר, השאלות הסתומות לא מפריעות לך?
להיפך! אינני חושב שרופא צריך בכלל לשאוף ליהפך למדען. זה ישים קץ לאמנות הרפואה. אני חושב שעלי, כרופא, לדעת שיש לי ענין עם יצור אנושי, שאני מסוגל למדוד ולשקול אותו רק עד גבול מסויים. אני רוצה ושואף, כמובן, להרחיק גבול זה ולכבוש שטחים חדשים למדידה המדוייקת. אבל, כל עוד אני יודע, כי ההבנה האמיתית היא מעבר לגבול זה. • •5
מתוך המחזה ״מרה-סאד״ מאת פיטר וייס. בשמו המלא : ״ספור רדיפתו ומותו של ז׳אן פול מרה, כפי שהוצג ע״י להקת שחקנים של בית המרפא בשרנטון, בהדרכתו של מר דה סאד״. המחזה הוצג בתיאטרון החיפאי ע״י יוסף מילוא. הנוסח העברי: ד״ר אברהם הוס. ↩
