מחשבות 23 | 1968/02

בחודש דצמבר ערך מכון ויצמן קורס בן שבועיים לכתבים לעניני מדע, שבמהלכו נסקרה התפתחותם של ענפי מדע שונים והאתגרים הניצבים לפניהם.

היה זה קורס מיוחד במינו — מעמיק, פרובוקטיבי ומגרה. דומה כי כל אחת מהרצאותיו יכלה לשמש יסוד לידיעה עתונאית מרתקת.

נבעו מקורס זה שני לקחים חשובים: האחד, שפופולריזציה של מדע, כאשר היא נעשית בידי מדענים ממדרגה ראשונה, לא רק אינה פוגמת במשמעותם האמיתית של הדברים, אלא מחזקת אותם. והשני, שפופולריזציה זאת נחוצה למדענים עצמם לא פחות מאשר לקהל הרחב. עמדו על כך הפרופסורים דה־שליט וקצ׳לסקי, אשר הצביעו על ההשפעה העמוקה שיש לדעת־הקהל ולאוירה הכללית בחברה על מנגנון המוטיבציה של המדענים בבואם לבחור ענף מדעי זה או אחר כנושא למחקר.

אם כך הדבר (ואמנם כך הדבר), מה צידוק יש לאותם מדענים המסתופפים עדיין ב״מגדל השן״ המפורסם ? מן־הסתם, שום צידוק. כך, כמדומה סבור פרופ׳ קצ׳לסקי, שציטט בהרצאתו את לואי פסטר: ״איש המדע הוא מוצר של החברה ועל־כן עליו להיות חלק אינטרגלי ממנה״. והוסיף מדברי עצמו: ״על המדענים להבין שהמדע הוא רק אספקט אחד של החיים, וכי שאר האספקטים, כמו יופי, טוב וכיו״ב, אינם פחותים ממנו״.

אך נראה שעל המדען להבין יותר מזה : את השונה והשווה בין העולם המדעי לעולם הלא־מדעי. כי בעוד הראשון כפוף אך ורק לאמת המוכחת ע״י תצפיות אוביקטיביות, חייב השני נאמנות ראשונית לאמיתות מוקדמות נעדרות כל סעד עובדתי, כגון: שהטוב עדיף על הרע, והצדק מותר מן העוול.

זו נקודת השוני בין עולם המדע לעולם הרוח, והשווה: דרישתם לחופש מחשבה ולהבנה גדולה יותר של עצמם.