במכתב תגובה לדבריו של פרופ׳ פלדמן, שפורסמו בגליון הקודם של “מחשבות”, דוחה פרופ׳ ליבוביץ את הטענה שהועלתה בראיון, לפיה אין עוצר ביד המחקר המדעי להבין ברבות הימים את המציאות הפסיכית, בעזרת אותן שיטות מדעיות המאפשרות לו לחקור את המציאות הפיסית. פרופ׳ ליבוביץ איתן בדעתו כי הקשר בין גורם פסיכי לתהליך פיסי, חרף היותו גלוי לעין, אינו ניתן להבנה. טענתו נגד פרופ׳ פלדמן היא, שאינו חש שבאמרו כי אנו עתידים להבין כיצד הרצון (החלטתנו להרים יד, למשל) יכול להניע את המנגנון הפיסי של העצבים והשרירים, “הוא מחסל את התרמודינמיקה, את הפיסיקה, את הכימיה ואת הפיסיולוגיה, וחוזר למיתולוגיה, למאגיה, לאמונה בכשפים ובלח־ שים: ׳רצון׳ ו׳החלטה׳ אין להם משמ-
עות אנרגטית ואילו פעולת העצבים והשרירים אינה אלא גלגולי אנרגיה”. (על הבעיה הפסיכופיסית ראה מאמרו ב־ ״מדע״, כרך י״ד).
עד כאן הפרופסורים. את האדם הפשוט מעסיקה השאלה מה היא אותה מהות פסיכית (קרי, הנפש), שאין לה אנרגיה ולא גודל ולא נפח ולא משקל ולא ממשות, אשר אף לא אחד מחוקי הטבע חל עליה — לא בליה, לא זיקנה, ולא מיתה, ואעפי״כ אין בלעדה משמעות למושג ״אנוש״.
אך מה בכלל מעמדו של קשר זה בין המציאות הפיסית לפסיכית ? מבחינות רבות הוא נראה כאנכרוניזם ששרד עמנו מתקופה קדומה, עת שלטו היצרים הביולוגיים שלטון יחיד באדם — כבכל בעל חיים אחר. ויצרים אלו שרתו (ו־ נשרתו) בהרמוניה מופלאה את חוקי האבולוציה בהשגת היעד העליון של קיום המין. אלא שאותה מוטציה, שהביאה להתפתחותו המדהימה של המוח האנושי, הולידה תופעה יחידה במינה בטבע, את תודעת ה״אני״. ומתוככי לא־חומר זה קם ועלה יצר חדש, רוחני, שאינו מוצא את הגשמתו בקיום אלא בתכלית הקיום. כיצד גדל והעצים יצר זה — איש אינו יודע, אלא זאת, שהוא כיום לא רק שווה ערך וכוח ליצרים הביולוגיים, כי אם גם מסוגל לגבור ולדכא לעתים את החזק והאדיר שבהם, את יצר הקיום. נראה איפוא, כי האדם מצוייד בשתי רשויות, הפיסית והפסיכית, השזורות זו בזו מעשה סריג. ברגיל הן מאדירות או מחלישות זו את זו אהדדית, אך יש פעמים שהן בדולות ואוטונומיות לחלוטין. אלא שגם במצב של פרידות מוחלטת אין הרשות הפסיכית אוטונומית אלא בתוכנה ובמהותה, לפי שקיומה מוסיף להיות מותנה ותלוי בקיומו של האורגניזם הפיסי. וזה אולי הדבר המר והאבסורדי של המצב האנושי, שאוצר בלום של רגשות, רצונות, חוויות ואידיאות, בצד מטען תועפות של סקרנות, תבונה ויצירה, אובדים ללא השב, על פי חוקים זרים להם (חוקי החומר), בלא שקיומם יותיר אחריו עקבות כלשהם. אבדן מוחלט ומושלם, לפי שחוקי שימור החומר והאנרגיה החלים על הגוף נטולי כל תוקף לגביהם, אלא אם כן יקום למציאות הפסיכית ״טבע״ משלה, עולם של תודעה בלבד, שיהלום את צרכיה והרכבה הלא־חמרי, כשם שהעולם המצוי תואם את הרכבו ומהותו של הקיום הביולוגי.
