שאלת התהוות החיים, עליה משוחח פרופ’ מישל רבל ממכון וייצמן, הינה אחת המרתקות שאפשר להעלות על הדעת, לפי שהצד הביולוגי של שאלה זאת אינו ניתן להפרדה מהצד הפילוסופי של שאלה שניה: מה הם החיים.
מכאן השאלה שחזרה והוצגה לפרופ’ רבל: האם ניתן לפרק את מושג החיים למנגנונים כימו־פיסיקליים — בלי לאבד דבר ? או בגרסתה ההפוכה: האם די להרכיב יתד מספר מנגנונים (השומרים על עקרונות היציבות והשכלול) כדי לקבל חיים ? תשובתו של פרופ’ רבל לשאלה זו, על שתי גרסאותיה, הינה חד משמעית: החיים אינם משהו מעל או מעבר (או בנוסף) למנגנונים; החיים הם־הם המנגנונים.
גישה זאת, ככל הנראה, תישמע באזני־מי מכניסטית מדי. שהרי, יטען, הבנת התהליכים הכימו־פיסיקליים אינה חייבת בהכרח לומר דבר על כוליות פעולתם של המנגנונים ועל המגמתיות המאפיינת אותם בתור כלי שרת של קיום ״בעל המנגנונים”. ועוד יטען, שבכוחנו להבין, למשל, במדוייק את הגורמים האלקטרו־כימו־פיסיקליים העומדים מאחורי תגובת העור לגרוי של נוצה, אך הבנה זאת של המנגנונים אינה מסבירה את תחושת העונג המתעוררת בנו עקב הגרוי. כי תחושת העונג היא תהליך נפשי, ואף אם צודק פרופ’ רבל בטענתו כי גם תהליכי הנפש כפופים לתהליכים כימו־פיסיקליים, גם אז אין בכפיפות זאת כדי לומר לנו מה זה ״עונג״.
בסוף דבריו מאיץ בנו פרופ’ רבל לראות בטבע אחרות אחת, בה החי והדומם בנויים מאותן אבני יסוד (אטומים) ונשלטים ע״י אותם חוקי חומר. אלא שהטבע כולל גם את הרצון, את המחשבה, את ההחלטה וכדומה, תהליכים פסיכיים שאינם בנויים מאטומים ואינם כפופים לחוקי החומר. תהליכים שהמנגנונים הכימו־פיסיקליים ״של״ פרופ’ רבל יכולים לעורר או לדכא, אבל לא להסביר.
