מחשבות 62 | 1991/12

גיליון זה של מחשבות בוחן מחדש כמה עקרונות מרכזיים באבולוציה הדארווינית. למשל, האם התחרות, התוקפנות והכוחניות הן אכן הכלי העיקרי של הברירה הטבעית לסילוק התכונות הפחות מוצלחות והפרטים הפחות יעילים? עד כמה המוטציות המתחוללות בחומר הגנטי הן המכניזם הבלעדי לשינויים המתחוללים בפרטן האומנם עובר המידע הגנטי אך ורק מהורים לצאצאים? לין מרגוליס (״לא על השתפנות לבדה״) כופרת באמיתות אלו. הגורמים המרכזיים בהתפתחות החיים בטבע ב-3 מכלל 3. 8 מיליארד השנים, היא אומרת, היו שיתוף פעולה, דו קיום וסימביוזה. זאת ועוד, אם המקריות ממלאה תפקיד מרכזי באבולוציה, כטענתו של סטיבן ג׳ גולד (״החשיבות הבלתי נסבלת של המקריות”), ממילא האבולוציה לא מייצגת מגמה מתמדת של קידמה, והברירה הטבעית לא מביאה בהכרח לשיפור תכונותיהם של הפרטים, שהרי אסון טבע או שינוי מקרי בתנאי הסביבה יכולים להכחיד דווקא את התכונות המשופרות ואת המינים המוצלחים.

העיקרון הסימביוטי של מרגוליס לא בא במקום התחרות והכוחניות, המשרתות את מלחמת הקיום של פרטים בטבע, שהרי הסימביוזה בין מינים שונים של בקטריות נוצרה בעקבות מפגש אלים ביניהן. אבל העובדה שיריבות אלימה יכולה להוליד שיתוף פעולה מעידה שהחיים אינם משחק סכום־אפס, המותיר בזירה רק את המנצחים, כפי שמשתמע מהתורה הדארווינית. נס עקרון המקריות של גולד לא מבטל את חשיבות המנגנונים הדארוויניים של התאמה לסביבה וברירה טבעית, שכן מבין ניצולי האסון המקרי עתידים לשרוד רק מי שתכונותיהם מתאימות יותר לתנאי הסביבה החדשים. גולד ומרגוליס אינם טוענים אפוא להחלפת הפאראדיגמה הדארווינית, אלא להרחבתה ולהעשרתה במכניזמים נוספים. דבר זה נכון גם לגבי ג׳ון קריינס מאוניברסיטת הרווארד ובארי הול מאוניברסיטת רוצ׳סטר, שהראו כי לחץ סביבתי כבד גורם לאוכלוסיית חיידקים לפתח מוטציות החיוניות לשרידותם. אפשרות זו, שמוטציות נוצרות בתגובה ללחץ סביבתי ולא באורח אקראי ועיוור, מחזירה את ז׳אן באטיסט למארק לביולוגיה ומעוררת קושיה לא קלה: איך ייתכן שמוטציות הנוצרות משיבושים בתהליך השיכפול של הדנ״א בתאי המין מונחות על ידי גורמים סביבתיים או דחף קיום פנימי? ידוע לנו שתאי גוף יכולים לפתח עור עבה יותר בתגובה לחיכוך ושתאי שריר משתנים בתגובה למאמץ, אבל תכונות אלו לא עוברות בתורשה. כדי שהן יעברו בתורשה צריכים לחול שינויים בחומר הגנטי של תאי המין, אולם אין אנו מכירים מכניזם ביולוגי המאפשר לבעל החיים לייצר מוטציות בהתאם לדרישות הסביבה. מכניזם כזה מחייב לייחס לבקטריה הבנה גדולה מזו שיש לביולוגים, שכן עליה לדעת באיזה מקום בגן לחולל מוטציה שתיצור את התכונה הדרושה לה כדי להסתגל לסביבה.

עדיין מוקדם לומר שקריינס והול גילו מכניזם למארקיאני אותנטי, ואפילו כן – אם הוא פועל גם מחוץ לעולם החיידקים. אבל אם תאושר הנחתם הסנסציונית, כלומר אם יוכח שבמצבים מסוימים נוצרות מוטציות בתגובה לסביבה, ניתן יהיה לטעון כי שינוי סביבתי קיצוני יכול לחולל קפיצה גנטית גדולה. קפיצה כזאת עשויה להסביר מדוע איננו מוצאים חוליות ביניים באבולוציה של המינים, או כיצד מוחו של הומו ארקטוס גדל ב־43% בתקופה קצרצרה של 200 אלף שנה.

כך או כך, קריינס, הול, מרגוליס וגולד פועלים במסגרת המתודה המדעית. כלומר הם מציעים מכניזמים וחיזויים הניתנים לבדיקה. גם תורת גאיה (״לא על השתפנות לבדה״), הניצבת על גבול האזוטריה בשל טענתה שקליפת כדור הארץ, האטמוספירה, האוקיינוסים, הצומח והחי מהווים אורגניזם חי אחד מציעה חיזויים קונקרטיים. למשל שאין ומעולם לא היו חיים במאדים, כי אם התקיימו בו בשלב כלשהו, הם היו משנים את סביבתם ומתפשטים על כל שטחו. לפיכך החללית ויקינג, שנחתה שם ב-976ו, היתה מוצאת את עקבותיהם. משמע, אם יגלו חיים על מאדים, או אם יימצא שבעבר התקיימו בו חיים, תופרך תורת גאיה.

גישות חדשות אלו לאבולוציה מעלות שאלה מסקרנת: האם הן מגלות עובדות חדשות או רק מייצגות אינטרפרטציות חלופיות? המאובנים שגילה צ׳רלס דוליטל וולקוט ב-1909 במחצבות בורגס (״החשיבות הבלתי נסבלת של המקריות”) נבדקו מחדש על ידי הרי ויטינגטון בשנת 1971. היו אלה אותם המאובנים, אבל הם קיבלו מידי השניים אינטרפרטציות הפוכות. פירוש הדבר הוא, כי מה שמקנה למאובן (ולכל ממצא אחר) מובן ומשמעות הוא לא תכונותיו האובייקטיביות, אלא התיאוריה הניצבת מאחוריו. אבל אם ידיעת המציאות מותנית באינטרפרטציה, ואם זו מושפעת מתיאוריות, מאמונות ומהנחות מוקדמות, משמע שהמציאות שרויה בסכנה מתמדת של הבנה שגויה. במנגנון האינטרפרטציה, שהוא אחד המנגנונים הראשוניים והחשובים ביותר לשרידותם של בעלי החיים, עוסק המאמר על “המציאות כאינטרפרטציה של המציאות״.2