הקדמה:
איש אינו תמה על כך שדעות קדומות, הנובעות על-פי רוב מבערות או לפחות — בורות, מאריכות ימים מכולן. בטבען הדבר, לפי שאיש אינו טורח לבדוק בציציות ראשה של דעה קדומה עד שהיא הופכת שמרנית ושמורה מפגעי הזמן. ובחלוף השנים מתכסה הדעה הקדומה בתילי אבק ונותרת ״דעה״ בלבד בחזקת עובדה שאין עליה עוררין.
כך, דומה, קרה בפרשת יחסי אדם-מכונה. מאז צויינו לראשונה יחסים אלה כ״התנגשות״, התקבלה ההלכה שאיום המכונה חל לא רק על פרנסתו של האדס, אלא גם על עצם חרותו.
ברם, אם הטענה הראשונה הופרכה כבר דיה ע״י שתי מאות השנים שחלפו למן המהפכה התעשייתית, הרי שהטענה השניה לוטה ערפל סמיך כל כך, עד כי בחינת הענין משתבשת כליל.
מכל מקום, הגישה הקלאסית של יחסי אדם-מכונה, כפי שבאה לבטוי במחזה של קארל צ׳פק: .r.u.r, מפנה דרך לגישה מעמיקה יותר, נקיה מקלישאות, זו המיוצגת במחזהו של נתן אלתרמן: משפט פיתגורס.
פיתגורס של אלתרמן הוא מחשב אנושי לכל דבר — פרט לבחינה הביולוגית — התוהה, מתלבט ושואל ככל אדם. דינו של פיתגורס נחרץ כיוון שאינו מסוגל להציב בראש עקרונותיו את הקריטריון המוסרי. אך כלום אי-יכולת זו מאפיינת רק את המכונה ? הנה במאמר שהופיע לא מזמן בעתון ״הארץ״ קבע השופט זאב צלטנר, כי אין אפשרות לקיים מסגרת חיים צודקת אם הקריטריון המוסרי יועדף תמיד על פני הצדק.
הדילמה שניצבת לפני המחשב פיתגורס: אם לנקוט קו (מוגדר) של צדק, או קו (מופשט) של מוסר — ניצבה וניצבת לפני אנשים רבים, ולא אחד היה גורם כפי שגרס פיתגורס.
מבחינה זו, לפחות, משקף פיתגורס את הלבטים של יוצרו — במחזה, ושל בני האדם — מחוץ לקרשי הבמה.
בכך העביר אלתרמן את נקודת הכובד של יחסי אדם-מכונה מן המכונה חזרה לאדם עצמו. כאן, בנוף הטבעי של יחסים אלה, אפשר לנסות להשיב לשאלה מדוע מוסיף האדם ליצור מכונות המסכנות את קיומו.
אדם בחזקת אלהים
מר מגד, מנין, לדעתך, נובעים שורשי הפחד מפני המכונה?
זהו פחד מפני ״הגולם״ שאדם יוצר במו-ידיו. מפני כוח גדול ממנו, שהוא עצמו ברא. שהיה כלוא, כביכול, כמו ״שד בבקבוק״. פחד זה עתיק כימות עולם. אני בטוח שפחדו של האדם הקדמון מפני האש שהוא הבעיר, היה גדול מפחדנו שלנו מפני מכונות ההרס שיצרנו.
כלומר, אינך קושר פחד זה בהופעת המכונות?
כל המצאה חדשה — משנה בפתאום את תמונת העולם הקיימת, וצריך לעבור זמן עד ש״תיטמע״ בתוך הטבע שאנו חיים בו, ועד שנסתגל אל טבע זה. כשאדם משנה את הטבע, הריהו בחזקת אלוהים — והריהו מתיירא מפני ״האלוהים שבו״.
האינך סבור שעוצמת המכונה מגמדת את האדם?5
בסופו של דבר — היא מגביהה אותו. הוא מתכופף תחילה, כמו הבדואי מפני רעש המטוס העובר מעל לראשו; אבל הטייס — חש עצמו ״רכוב על ענן״, על אחת-כמה-וכמה — טייס החלל. סוף-סוף הרי האדם ״מתרגל״ למחשבה שהוא-הוא שיצר את המכונה, והוא גאה בכך!
האין סכנה שהמכונה תשיג את גבולות היוצר?
בשום פנים לא. כל ההמצאות המדעיות לא הפילו שערה אחת ארצה, לא מן הדת, לא מן הספרות, לא מן האמנות ולא מן הפילוסופיה. תחומי הרגש, האמונה, המחשבה — אינם מצטמצמים ע״י התפתחות המדע. בעצם — כמעט ואינם משתנים. גם היום, כמו לפני יותר מאלפיים שנה, יכול אדם לומר: ״השמיים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע״. או: ״ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו״.
האין אותם שירים נסיוניים שנכתבו ע״י מחשב אלקטרוני מרמזים על פלישה אפשרית לתחום היצירה?
מחשב יכול להיות גרפומן, אבל לא אמן מקורי: כל עיקרה של האמנות הוא היותה חד-פעמית. יצירה אמנותית היא הבעת יחס חד-פעמי להוויה, יחס שהוא נמנע-ההעתק ונמנע-החזרה ; הוא בנוי על הבלתי- צפוי, הבלתי-ידוע, או על ״המשגה״, כלומר מה שחורג מן החוקיות הידועה. והרי זה ניגוד גמור לפעולת המכונה, שהיא בגדר ״החוקיות״. על כך יש מאמר חסידי נאה, של הרבי מקוצק: ״כל דבר בעולם אפשר לחקות מלבד האמת. כי אמת הבאה בחיקוי, שוב אינה אמת״. קח למשל שורה ידועה אחת משיר של ביאליק: ״צנח לו זלזל על גדר וינום — כה ישן אנוכי״…
מר מגד, הרושם הוא, כי אם יש משהו ראוי לציון באותם שירי-מחשב, זה היסוד האסוציאטיבי שלהם, בדומה לציטטה של ביאליק.
קשר אסוציאטיבי מסוג זה יהיה חזרה, איפוא. כלומר, חקוי, גרפומניה. אמנות היא מתן צורה ליחס אישי למציאות. כלומר — זהו אקט אינדיוידואלי. רק אם יוכלו ליצור במחשב יחס אישי — הוא יוכל ליצור יצירות אמנותיות.
מר מגד, האם נכון להגיד שהאמן מתיחס לטכנולוגיה בחשדנות, מכל מקום, ללא התלהבות?
אני כשלעצמי רואה בהישגי הטכנולוגיה בטוי לגדלות הרוח של האדם. אני אחוז התפעלות כלפיהם. כשאני קורא שמעבירים הוראות מכדור-הארץ לחלליות על-פני הירח ומפעילים מכאן מכשירים שונים שם — אינני מבין בזה דבר, אבל אני מלא התפעלות מהישגיו של מוח האדם. בזה אינני שונה מאמנים בדורות עברו. אבן-גבירול שר ב״כתר מלכות״ לא רק את שבחי אלהים, אלא גם את שבחי המדע שבימיו, ולא ראה בזה סתירה. גם היום אפשר היה לכתוב ״וקרא אל האין — ונבקע, ואל היש — ונתקע, ואל העולם — ונרקע!״.
האם התמונה שהעלה צ׳רלי צ’פלין בסרטו הנודע ״זמנים מודרניים״, מוטעית לדעתך?
מושג ״האיש הקטן״ הוא תוצאה של יחסים בין בני-אדם, ולא ביניהם לבין המכונה. בטעות (או מתוך נוחיות) — אנו מעבירים את זה ליחסים שבין אדם למכונה. ק. של קפקא מתקפד מול העולם האנושי שמסביבו ולא מול העולם הטכנולוגי. בעצם, גם צ׳רלי צ׳פלין כך, אפילו אם נדמה לנו אחרת.
בספורך ״מסע לארץ גומר״ מופנה עוקץ הסאטירה כלפי הנסיון לארגן את החיים, לרבות האושר, כאילו היו מדע מדוייק. האם ארגון ומסגור-יתר של החיים מפחידים אותך?
אני פוחד מניתוק הקשר בין בני-האדם. הניתוק הגובר בעולם המודרני בגלל מגמת הספציאליזציה. האידיאל של הרנסאנס היה אדם-הומניסט שיש לו יחס למדע, לתיאולוגיה ולאמנות כאחד, והוא יודע את קוי-הקשר שביניהם. כאלה היו אנשים כדנטה, מיכאלאנג׳לו, או הרמב״ם ואבן-גבירול. כיום נוצרת הסתגרות מקצוענית כזו, שהמשורר אין לו שפה משותפת עם הפיזיקאי והפיזיקאי אינו מתענין בשירה.7
בתשובתך זו, מר מגד, ענית בעקיפין על שאלתך מקודם — למה אנו מעונינים בראיון זה ובשאלות אלה ב״מחשבות״.
הבחירה היא החרות
מאחר ואתה מתיחס בחיוב להתפתחות הטכנולוגית, ולבקשת האמת העומדת מאחוריה, מה יחסך להתפתחות טכנולוגית הבאה לשרת המצאות הרסניות?
אין אפשרות, לדעתי, לשים גבולות לבקשת האמת. זהו יצר טבעי של האדם. בכל דבר אפשר להשתמש להרס ולבנין — כן גם בבקשת האמת. אולי זהו אופטימיזם תמים מצדי, אבל לדעתי, יצר הקיום של האנושות חזק מיצר ההרס שלה. בסופו של דבר, מביא גילוי האמת פתרון לבעיות חיוניות של האנושות. כך, למשל, עשוי המרוץ לירח — הנראה בעינינו כהרפתקה חסרת טעם — לפתור בעתיד את בעית איכלוסו של כדור הארץ.
השאלה אינה מתיחסת לתגלית בכללה, אלא ליישומה למטרה הרסנית ספציפית, כמו פיתוח פצצת האטום. האינך סבור שעל מדעני האטום חל אותו צו האוסר על חייל מן השורה לבצע פקודה בלתי חוקית?
כן. כך צריך היה להיות. אבל אני חושש שזה נמנע-הגשמה. אם לא אלה ולא עכשיו — יעשו זאת אחרים, מחר. כשאנו אומרים שאין גבולות ומעצורים לרוח — הדבר כולל, לדאבוננו, גם ״רוח רעה״.
מר מגד, במחזה של סארטר ״כלואי אלטונה״, מנמק פון-גרלאך הזקן את הסכמתו למכור להימלר חלק מאדמותיו להקמת מחנות רכוז, בטענה שסרובו לא היה משנה דבר. לדבריו, מחנות הרכוז היו מוקמים קצת יותר מערבה, קצת יותר מזרחה — על אדמותיו של מישהו אחר. האין זו ממין אותה תשובה שלך?
הבחירה היא המתנה הגדולה ביותר שניתנה לאדם, כי היא החירות. כל אדם חייב לבחור, בין טוב לרע, כפי שהוא בעיניו. תשובתי התייחסה ל״הכל צפוי״, אבל בכל-זאת נותר עוד החלק השני של הפסוק — ״והרשות נתונה״.
בספרך, ״מקרה כסיל״, משתף גבורך פעולה עם קבוצת חיילים ישראליים שהוטל עליה להוציא אנשי כנופיות מבתיהם כדי להורגם בסתר. המעשה, אמנם, נוגד את מצפונו של גבורך, אך הוא מצטרף לקבוצה מפחד דעת-הקהל ומשקולי כבוד עצמי. גם פרנץ ב״כלואי אלטונה״ מנמק (בין השאר) את הוצאתם להורג של השבויים שנפלו לידיו, כיוון שהיה נאלץ לשמור על האוטוריטה שלו אצל חייליו. האין הצבא הגרמני והצבא הישראלי בשתי דוגמאות אלה נוהגים לפי אותו קריטריון עצמו?
אם יש דמיון — הרי זה בהתנהגותם של פרטים מסוימים במצבים מסוימים.
מר מגד, מהו הדבר שמפחיד אותך ביותר במוות.
הכליון של ״האני״. הידיעה שאני לא אוכל עוד לומר ״אני״, או לחשוב ״אני״. לכן אין שום נחמה ביצירות שאשאיר אחרי, שהן כביכול ״הישארות הנפש״. זהו כנראה ה״הורור ואקואי״, ״פחד הריקות״ — שאנו מכירים אותו גם בחיים.
האם אתה סבור שתכליתם העליונה של המדע והטכנולוגיה למנוע כליון אבסורדי זה?
אני מכיר בכך שזוהי שאיפתם. ובה-בשעה אני יודע ששאיפה זו לעולם לא תושג. ייתכן שההכרה בשני הפכים אלה היא טעם החיים. על-כל-פנים — היא המתח שבהם. • •17
