הקדמה:
״אנו סבורים, שאמיתות אלה מובנות מאליהן, כי כל בני האדם נבראו בשוה…״
סעיף זה ממגילת זכויות האדם, המקובל כהנחת יסוד אכסיומטית על כל שוחרי האדם, הותקף לא אחת במהלך ההיסטוריה על ידי תורות גזעניות של עמים ויחידים, אך ידו היתה תמיד על העליונה. עתה קמה קבוצה קטנה של מדענים הכופרת באמת העובדתית של אמירה זאת, לא מטעמים אידיאולגיים, אלא מנימוקים מדעיים אובייקטיביים, ועל כן מסוכנים אולי יותר. מדענים אלה מטעימים, כי אנשים נולדים עם פוטנציאל שכלי שונה, ולפיכך כל התורות הפוליטיות והחברתיות הרושמות על דגלן את סיסמת השיוויון בין בני האדם ואשר שמו בראש מאבקן את ביטול החלוקה המעמדית למועדפים ולנחותים, עתידות לנחול כשלון חרוץ. שכן גם אם יבטיחו חינוך גבוה חינם (מלווה תמריצים כלכליים) למעוטי יכולת, עשוי להתבטל (כביכול) המבנה המעמדי הנוכחי של עניים ועשירים, בכך שינתן סיכוי שווה לכל, אך רק כדי לפנות מקום למבנה מעמדי חדש, שמידות העוני והעושר נקבעות בו על פי שיעורי האינטליגנציה של הפרטים. אם תימשך המגמה הקיימת, מוסיפים אותם החוקרים, עתידים בעלי האינטליגנציה הגבוהה לאייש את כל עמדות המפתח הכלכליות והמימסדיות, ומהם יתגבש מעמד העשירים החדש, בעוד בעלי האינטליגנציה הפחותה ייפלטו מבתי ספר למלאכות פשוטות ויהוו מאגר של מובטלים ועניים.
דעות מפליגות אלו, ובמיוחד המסקנות המתחייבות מהן, עוררו סערת רוחות לא רק בציבוריות האמריקנית כי אם גם בקרב הקהיליה המדעית. שכן החזות הקודרת המצטיירת כאן קמה ונופלת על יסוד הנחה אחת והיא: שכל אדם נולד עם מנה קבועה של אינטליגנציה, תורשתית ברובה המכריע, ולפיכך כמעט שלא מושפעת מגורמים סביבתיים. משמע, כל כמה שישפרו את תנאי חייו של הפרט וייטיבו את חינוכו, תרבותו וידיעותיו, לא יהיה בזה כדי לשנות את האינטליגנציה שלו, שנקבעה בתוך הגנים שלו עוד טרם לידתו.
המכשיר ששימש חוקרים אלה להגיע למסקנותיהם הקונטרוברסליות הוא מבחן האינטליגנציה, או בכינוייו הנפוץ: מבחן אי־קיו.
התורשה כנגד הסביבה
אי־קיו, או בעברית – מנת משכל, הוא גודל המבטא את רמת האינטליגנציה של הנבחן, כפי שהיא באה לביטוי בפתרון סדרה של שאלות ותרגילים, בהשוואה לרמת האינטליגנציה הממוצעת של קבוצת בני גילו. נוטלים אוכלוסיה של אלף ילדים בני עשר, למשל, וקובעים את הממוצע של אוכלוסיית ייחוס זאת בתור 100. כאשר ילד בן 8 פותר בהצלחה מבחן משכל המיועד לילד בן 10, תחושב מנת המשכל שלו לפי הנוסחה הבאה: 125=100 10:8x. כלומר,רמת האינטליגנציה שלו -כפי שנקבעה עפ״י מבחני המשכל- היא ב־25 נקודות מעל הממוצע של בני גילו.
לו ביקשו מבחני המשכל לקבוע רק מידת התאמתו של הפרט לתפקיד זה או אחר — נוסח מבחנים פסיכוטכניים מסויימים — קרוב לודאי שלא היו עולים אף פעם לכותרות העתונים. הצרה היא שגובה האי־קיו הפך במרוצת הזמן, בארה״ב בעיקר, לקריטריון מקובל ומכריע לגבי גיוס עובדים למשרות מפתח במוסדות הממשלה ובסקטור הפרטי. יתר על כן, לאי־קיו התלוותה גם הילה מאגית למחצה בעיני הבריות, לפי שהוא העניק לכאורה גושפנקה מדעית בלתי מעורערת לעליונותו השכלית של אדם אחד על פני רעהו. כיוון שכך החלו אנשים שונים להתעמק במבחני המשכל על מנת לבדוק אם אכן משקפים הם את האינטליגנציה הטבעית של הנבחן, או אולי את הרקע התרבותי של הבוחנים עצמם ואת הידע הנרכש של הנבחן.
ואמנם התגלה תוך זמן קצר, כי אין בנמצא מבחן, מבין כל מבחני המשכל השונים, שיהיה פטור לחלוטין מהטיות תרבות. כלומר, כל המבחנים מסתמכים במידה זאת או אחרת על ידיעה או כושר שהם אופיינים לתרבות מסויימת של מעמד מסויים או של חברה מסויימת. למשל, אחד הפריטים במבחן משכל מסויים דרש מהילד הנבחן לגלות כי היחס בין סוס לטלפו הוא כיחס בין נער לרגלו1 . התברר כי בקרב בני השש, מבין המעמד הגבוה, השיבו 93% תשובה נכונה, ואילו בקרב אותה קבוצת גיל מבין בני המעמד הנמוך רק 58% נתנו תשובה נכונה. מהי המסקנה ? אלה נבונים מאלה, או אולי מצויים ילדי העשירים יותר אצל ספרי ילדים מצויירים מאשר בני עניים, ועל כן מסוגלים יותר לגלות את ההקבלה.
גילויה של הטיית התרבות במבחני המשכל המריץ את החוקרים להעביר תחת שבט הביקורת גם אותם פריטים שעטו לכאורה כסות של אינטליגנציה טהורה, ואמנם ככל שהעמיקו לחקור גילו, כי כל מבחני המשכל תלויים במידה גדולה או פחותה בידע שנרכש בגיל מסויים.
מה שניתן לפסוק ממצב דברים זה הוא, שאולי לכל אדם יש פוטנציאל טבעי וקבוע של אינטליגנציה, אך מבחני המשכל הקיימים אינם יכולים לבודד פוטנציאל זה מהידע הנרכש ואף לא לנקותו מהטיית התרבות. מסקנה זאת מערערת במידה רבה את תוקפו המדעי של המושג אי־קיו ומסלקת הרבה מן המאגיות שדבקה בו.
מה כן נשאר בו? יש הסבורים הרבה ויש הסבורים מעט. ד״ר ניר-ראש השרות הפסיכולוגי־חינוכי של עירית תל־אביב – מדגיש, שמבחני המשכל המשמשים אותו טובים רק כדי לבחון את מידת התאמתו של הנבחן ללימודי תיכון, אבל אינם מראים דבר לגבי האינטליגנציה שלו, כי יתכן שמבחן מסוג אחר היה מגלה אצל הנבחן הצטיינות שכאן נשארה נסתרת. בעצם, סבור ד״ר ניר, יכולים המבחנים להצביע בוודאות מלאה כמעט מי לא יצליח, שכן לצורך זה די שיראו אם קיים או לא קיים אצלו בסיס מינימלי של אינטליגנציה; בעוד כדי לנבא מי יצליח צריך המבחן לרדת גם לטיב המוטיבציה של הנבחן. הצרה היא, אומר ד״ר ניר, שפעילות האדם איננה תופעה כימית או פיסיקלית, שאפשר לבודדה במעבדה ולמדוד במדוייק את השפעת הגורמים החיצוניים עליה, כיצד, הוא שואל, תבודד את גורם החרדה? וכיצד תבדוק מהי השפעת החרדה או המתח על האינטליגנציה? ואמנם הצביעו כבר חוקרים על כך, כי מבחני המשכל יפים למדידת השגיות בחינוך, אך גרועים למדידת פעילות שכלית בתנאי מבחן (סרסון־גלדווין).
כיצד מתיישבים עיוותים אלה, הנובעים מגורמים אישיים בלתי מדידים, עם אמינות מבחני המשכל? ע״י סטטיסטיקה, כמובן. אומר ד״ר ניר: לאמת סטטיסטית תהיה תמיד עדיפות על פני האמת הפרטית. כאשר 90% מתוך אוכלוסיה מסויימת משיבים בצורה אחידה על שאלה מסויימת, מספר זה הוא תוצאה אמיתית לגבי הקבוצה, אך מה הם 90% לגבי היחיד? אין לכך כל משמעות.
ולא רק בכך. אם האינטליגנציה היא אמנם גודל קבוע, ומבחני המשכל אמורים למדוד באוביקטיביות גודל זה, אזי גם אם יעבור הנבחן עשרה מבחני משכל צריכים כולם להראות אותה תוצאה. אך לא כך הוא; הוכח כי מבחנים חוזרים עשויים להעלות את מנת המשכל עול הנבחן בין 20 ל־30 נקודות. כיצד אפשר? אומר ד״ר ניר: התוצאה המשופרת אינה מצביעה על עליה באינטליגנציה, אלא על עליה באינטליגנציה הנמדדת ע״י מבחן האינטליגנציה.
דעה דומה, אך ביקורתית יותר, משמיעה ד״ר אריקה לנדאו, העומדת בראש המרכז למדע ולאמנות לנוער שליד ״מוזיאון הארץ״. ד״ר לנדאו סבורה, שמבחני האינטליגנציה כלל לא מודדים את כושרו היצירתי של האדם, שהוא בעיניה אחד המרכיבים המכריעים של האינטליגנציה. היא מצטטת את מסקנתו של אחד החוקרים (טורנס), לפיה בחירת ילדים על בסיס מבחני משכל בלבד גורמת לפסיחה על כ־70 אחוז של הילדים היצירתיים. אחד מטעוניה העיקריים של ד״ר לנדאו הוא, כי מבחני המשכל בודקים בעיקר את כושרו של הילד לחשיבה ממוקדת (לכל בעיה קיים פתרון אחד) בעוד הילד היצירתי ניכר בכושרו לחשיבה מסתעפת (לכל בעיה יתכנו מספר תשובות). אינטליגנציה, היא אומרת, קשורה בעיקר ביכולת לאגור ידע, בעוד צבירת ידע אצל ילד יצירתי מביאה לארגון מחדש של הידיעות הקיימות עקב שנוי ביחסי הגומלין בין הידיעות. ולסיכום, אומרת ד״ר לנדאו, היצירתיות שמה את הדגש לא על התוצאה אלא על דרך הגעתה.
סיכום זה עומד בניגוד לאמרתו המפורסמת של האדם היצירתי ביותר בדורנו, פיקסו, לפיו החיפוש הוא חסר משמעות וכי העיקר הוא למצוא. אך מי שאינו מוכן להתיחס ברצינות גדולה מדי לאמרות כנף של אמנים, יסכים בודאי, כי הטעמת החשיבה היצירתית אצל ילדים עשויה – לפחות – לאזן את הדגש המופרז המושם על ההשגיות. ודבר זה, כשלעצמו, הוא בבחינת הישג.
מהי אינטליגנציה
לקוצר ידם של מבחני המשכל למדוד את האינטליגנציה הטבעית של האדם יש השלכות מרחיקות לכת. שכן אם מבחנים אלה מודדים אמנם את הפוטנציאל הטבעי, הרי כל מה שנשקיע בבעל אי־קיו נמוך הינו ברכה לבטלה, אבל אם האינטליגנציה הנמדדת במבחני המשכל היא מוצר משולב ובלתי ניתן להפרדה של החלק התורשתי ושל החלק הנרכש, הרי שניתן להעלות אותה ע״י השכלה מתאימה ושיפור הגורמים הסביבתיים.
השאלה היא, איפוא, אם ניתן להפריד בין השניים. יש חוקרים הסבורים, כי הדבר ניתן באמצעות מחקרים בקרב תאומים זהים. כיוון שתאומים זהים מתפתחים מאותה ביצית – וע״כ יש להם אותם הגנים, הרי שהבדלי האינטליגנציה ביניהם חייבים לנבוע מהשפעת הסביבה.
אלא שאין הדבר פשוט כל כך. פרופ׳ עזריאל אביתר – דיקן הפקולטה למתימטיקה בטכניון, ומיוזמי הפעילות לטיפוח ילדים מחוננים — מצביע על שוני חשוב בין תאומים זהים: הם אינם יוצאים בעת ובעונה אחת לאויר העולם, לכן אינם זהים בדיוק. גם אם תאיהם זהים הרי שמיקומם ברחם היה שונה וע״כ סביבתם הכימית לא בהכרח חייבת להיות זהה. ולבסוף, מנין לנו שאין מדדים נוספים, פרט לתאים, הקובעים את הזהות בין התאומים? כך או אחרת, פרופ׳ אביתר היה מרגיש נוח יותר לגבי תוצאות המחקר אילו היה מבוסס לא על 80 זוגות תאומים זהים, כי אם על עשרת אלפים.
נראה, איפוא, שהסיכוי לבודד את האינטליגנציה הטבעית מהנרכשת הוא לפי שעה קלוש. מהו, אם כן, מוצר משולב זה הקרוי אינטליגנציה?
״השאלה פשוטה״, אומר פרופ׳ אביתר, ״אבל התשובה מסובכת. הרושם שלי מכל החומר שקראתי בנושא זה הוא, שעדיין אין יודעים את התשובה. הייתי אומר שאנו עוסקים כאן במשהו חי ולכן נתקלים באותו קושי הניצב לפני כל המדענים שעוסקים בדברים חיים, היינו: קל לעשות אנליזה של התופעות אבל קשה להגיע לסינתיזה שלהן״.
כיצד בכל זאת היית מגדיר אינטליגנציה ?
״אינני אוהב להגדיר אינטליגנציה, מפני שהמקצוע הבסיסי שלי, המתימטיקה, מבוסס על הגדרות נכונות, ומתימטיקאים מאוד מפחדים מהגדרות מילוליות וכלליות שלא אומרות דבר״. בכלל, קובע פרופ׳ אביתר, ״מבחינת המתימטיקאים כל הדברים האלה נראים כבלתי מוגדרים וכבלתי מדעים אפילו. אנחנו בקושי מוכנים לומר על הפסיכולוגיה שהיא מדע, ואם אנחנו אומרים זאת זה יותר מתוך נדיבות־לב, כדי לא לפגוע באנשים, אבל אנחנו לא מאמינים בזה״.
עם זאת מוכן פרופ׳ אביתר לומר, שאינטליגנציה לדידו היא היכולת של אדם לפתור מצבים חדשים על סמך מצבים קודמים שנתנסה בהם; היא היכולת שלו למצוא את המשותף והמבדיל בין המצב החדש למצבים הקודמים; היא היכולת לעשות אנליזה של הגורמים השונים ולבצע אינטגרציה של כל הנתונים המצויים בזכרונו.
הגדרה כה רחבה וגמישה עשויה להחיל את מושג האינטליגנציה גם על כשרונו של סוחר ממולח לסיים עיסקה מוצלחת, וגם על יכולתו של מכונאי לאלתר תיקונים במכונית; האין בכך כדי לטשטש את הקשר המובהק שבין האינטליגנציה לבין החריפות השכלית והיכולת המחשבתית?
פרופ׳ אביתר סבור, שאם בפעולות המכונאי והסוחר היה מצוי גורם של אנליזה ושל אינטגרציה אזי הן מוכיחות על אינטליגנציה. הוא אינו חושב שצריך לצמצם את מושג האינטליגנציה רק לתשובה מופשטת בדרג גבוה, עם זאת לא היה מייחס אינטליגנציה לתגובות מיידיות שאינן קשורות במאמץ שכלי, כמו, למשל : החלטות ספונטניות של מפקד בשדה הקרב.
האם פירוש הדבר שהספונטניות אינה נכללת באינטליגנציה? ״זאת שאלה קשה״,אומר פרופ׳ אביתר,״כי היא מאלצת אותי להגדיר מה זאת אינטואיציה. האם החלטה מיידית אינה עושה שימוש באינטליגנציה, או שיש כאן פעולה מחשבתית כה מהירה עד כי הוא עצמו חושב שהוא איננו חושב? לי נראה, מתוך הסתכלות בעבודתם של מתימטיקאים, שאינטואיציה היא מחשבה בהילוך גבוה, ועל כן היא תוצאה של אינטליגנציה״. מכך אין להבין, טוען פרופ׳ אביתר, שאינטואיציה פרושה לעבור על כל האפשרויות ולבחור בטובה ביותר. בכך נעוץ בעצם ההבדל המהותי בין אדם למחשב. ״המחשב עושה אנליזה של המצב, אח״כ סינתיזה – לפי איזה פולימר שהוא, אבל הוא אינו מסוגל לצלם את כל המצב הנתון כמו שהוא; בעוד לאדם יש איזו תמונה גלובלית של המצב, והיא שמאפשרת לו להעריך אותו באורח מיידי״.
מה בין אי־קיו לאינטליגנציה
אם גורמים כה מרובים וכה מעורפלים מרכיבים את האינטליגנציה, מה בעצם משקל האי־קיו?
״האי־קיו מודד מרכיבים מסויימים של האינטליגנציה״, משיב פרופ׳ אביתר, ״בהתאם למבחן שאתה משתמש. כשלעצמי אני לא מסכים עם הטוענים שהוא מדד לא טוב. מדד לא טוב לגבי מה? לא טוב כדי למדוד את היכולת של מישהו להגיע לעומק הפשטה בדרגה רביעית וחמישית של בעיה מתימטית, אבל מדד טוב מאוד של מה שהוא מודד. כלומר, אם אני רוצה לקבל רושם על בן אדם ועל סיכויי הצלחתו בלימודים פורמליים, האי־קיו שלו עוזר לי – אם כי לא קובע באופן בלעדי״.
מסתבר מכך, כי בפירוש מצומצם זה אין האי־קיו מהווה בעיה, אבל אם הוא אמור לשקף את האינטליגנציה האמיתית של הנבחן עשויות להתעורר שאלות שונות. למשל, ילד שלא היה לו רקע לימודי יתגלה במבחני המשכל כבעל אינטליגנציה נמוכה, אולם לאחר קורס מזורז עשויה האינטליגנציה שלו לקפוץ כמה עשרות נקודות. מהי, אם כן, האינטליגנציה האמיתית של הילד: זו שלפני הקורס או זו שלאחריו?
״הארגומנט עצמו נכון״, משיב פרופ׳ אביתר, ״אבל אין הוא פוסל את האי־קיו. בסופו של דבר, כדי למדוד אינטליגנציה אנחנו חייבים להשתמש באמצעי הקומוניקציה – כלומר השפה. ההנחה היא, שאם קיימת אינטליגנציה היא חייבת להתבסס על אוצר מילים ועל השימוש בהן. כמובן, הנחה זאת נכונה מבחינה סטטיסטית, ולכן אתה יכול לומר שהמגרעת של מבחני האי-קיו היא אותה מגרעת המשותפת לכל המדדים הסטטיסטיים. אבל זאת איננה המגרעת היחידה; הדבר שבאמת איננו מוצא חן בעיני הוא קביעת האי־קיו לפי קבוצות גיל. בשיטה הנוכחית יש לגורם הסביבה השפעה גדולה מדי. ילד של מדען, המוקף ספריה גדולה, מתענין הרבה יותר בכל מיני נושאים מאשר ילד של פועל דחק, שהתעניינותו מוגבלת וספרייתו ריקה. יוצא מזה, שהגורם הסביבתי פועל בצורה שלילית ביותר כאשר אתה משווה שני ילדים בני אותו גיל אבל מסביבה תרבותית שונה. הייתי רוצה שיהיה מבחן אינטליגנציה אחד לילד ולאדם מבוגר, כדי למנוע מהנסיון שרכש המבוגר להשפיע על תוצאות המבחן. ואז היה נמנע אותו אבסורד הקיים היום, לפיו יתכן שילד בן ארבע ישיג אי־קיו של 180 ואילו בהתבגרו ״תרד״ האינטליגנציה שלו ל־156 נקודות — כיוון שזה המכסימום שמעניקים לאדם מבוגר. אני מניח שאנשי המקצוע יגידו לי שמבחן אחיד כזה הוא בלתי אפשרי, אבל זה מה שהייתי רוצה״.
השאלה היא אם יש בכלל אפשרות להשוות בין שני ילדים. דייויס והייויגהורסט, שני חוקרים אמריקנים, קבעו שהבעיה המכרעת הכרוכה בכל נסיון להשוות באורח מדעי את כושר הלימודים של שני פרטים היא מציאת מצבים שבהם היה לשני הפרטים נסיון שווה. מאחר שאין שני פרטים בעולם כולו שהתנסו בנסיון זהה, הרי שהמסקנה המשתמעת מקביעת החוקרים היא, שכל מדדי ההשוואה הם פיקטיביים.
פרופ׳ אביתר אינו גורס כך. ״מבחינה יבשה־פורמלית״, הוא אומר, ״הצדק איתם. אבל הם מביאים בכך את הדברים לפראדוקס הידוע של זנון: אין תנועה, אין הגדרה, אין כלום. אם רוצים להיות פורמליסטים עד הסוף ולהגיע לדיוק כזה של הגדרות, אז אי אפשר לעשות דבר – אלא אם כן אתה מיישם גישה זאת במתימטיקה. גם בענפים מסויימים של הפיסיקה ושל הכימיה אתה חייב להשתמש בשיטות סטטיסטיות״.
העלינו לפני פרופ׳ אביתר הסתייגות נוספת הקיימת לגבי האי־קיו והיא, שהתוצאה המשתקפת במבחן מושפעת באופן שלילי מהלחץ ומהתרגשותו של הנבחן. אולם דוקא נקודה זאת היא חיובית בעיניו. ״אם אני צריך ללמוד ממבחני האי־קיו כיצד יתפקד אותו אדם בחיים״, מסביר פרופ׳ אביתר, ״אז טוב שהמבחן יעשה תחת לחץ. כי גם החיים עצמם מתנהלים תחת לחץ ולא בתנאי בידוד של מעבדה״.
הגזע הלבן והגזע השחור עליונות מול נחיתות?
אחד הנושאים השנויים ביותר במחלוקת כיום היא שאלת משקלם המדעי של אותם מחקרי אינטליגנציה, שנערכו לאחרונה בארה״ב, ואשר גילו פער של 21 נקודות באי־ קיו בין הלבנים לכושים. הפולמוס סובב סביב השאלה אם תוצאה זאת משקפת אמנם נחיתות ביולוגית של הכושים, או אולי הטיית תרבות הטבועה במבחני האינטליגנציה וליקויים בשיטות הערכתם. הפנינו שאלה זו לפרופ׳ אביתר.
״דעתי היא, שאין להכחיש עובדות בגלל דעות פוליטיות. ובארה״ב ברור שהאי־קיו הממוצע — ואני מדבר על אי־קיו ולא על אינטליגנציה – של הכושים נמוך מזה של הלבנים. אפשר למצוא לזה הסברים, אבל אי־אפשר להכחיש עובדות מטעמים אידיאולוגיים — ולו נאורים ככל שיחיו. באשר לאפשרות שקיימת הטיית תרבות בשאלונים, מתעוררת מיד שאלה נגדית: אם תבנה מבחן אי־קיו ספציפי לגזע אחד ותקבע את הממוצע כ־100; ואח״כ תבנה לגזע אחר מבחן ספציפי משלו ותקבע את הממוצע כ־100, לעולם לא תוכל לעמוד על ההבדלים בין שני הגזעים, כי אין לך מכנה משותף להשוואה. עם זאת, יתכן שצריכים לחפש מדדים אחרים לאינטליגנציה, לא מדעיים, כמו רמת האינטליגנציה של תרבות מסויימת והשגיה״.
דבר זה, כמובן, אפשרי, אבל השגיות היא מדד ערכי טהור. בחברה אחת הקריטריון ההשגי הוא התקדמות טכנולוגית ואילו באחרת הקריטריון עשוי להיות השגת איזון והרמוניה פנימית. מי יקבע איזה הישג גבוה יותר?
״נכון, שאלה ערכית. אז מה? אינני מאמין שמישהו יצליח להורות לי שהאינטליגנציה של הכושים גדולה יותר משל הלבנים, ושיסובב את הערכים שלו כמה שיסובב. אני יודע, אני נשמע גזעני, אבל עובדות הן עובדות. פגשתי כושים רבים בארה״ב, מהם אנשים אינטליגנטיים ביותר, אבל אין לי ספק שהאינטליגנציה הממוצעת של הכושים נמוכה מזו של הלבנים. יתכן שהדבר נובע מתנאים סביבתיים ירודים, שלא באשמתם, אני לא נכנס לזה. קודם יסכימו איתי על עובדות, אח״כ נחפש את הסיבות״.
עמדה זאת מחזירה אותנו מחדש לשאלת האי־קיו ומה הוא משקף; פוטנציאל האינטליגנציה התורשתית או נסיון וידע שנרכש מהסביבה. אם הראשון — אזי אין מנוס ממסקנה שהגזע השחור נחות, אבל אם השני נכון – אזי ע״י שיפור הסביבה החברתית ניתן לגשר על פער זה תוך זמן קצר יחסית.
״אני לא מוכן לדבר על הפוטנציאל״, אומר פרופ׳ אביתר, ״כי אי־אפשר להוציא מסקנה ברורה בענין זה. אני גם מוכן להסכים שמבחינה מדעית לא הוכחה עליונותו של הגזע הלבן, אבל גם לא הוכח ההיפך מזה. אני רק יכול לומר, שבמרוצת 200 השנים האחרונות התקבל רושם שהעליונות קיימת. לכן, אם קיימת רגישות בשאלה זאת, שיוכיחו שהעליונות לא קיימת״.
ראה ספרם של סיימור ב. סרסון ותומס גלדווין , בהוצאת בית הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית, ירושלים. ↩
