הקדמה:
במאה ה־19 נטו להסביר הימשכותם של פרפרים למוקדי אור ב״סקרנות״. נסיון זה של גילוי תכונות אנושיות בבעלי חיים (אנתרופומורפיזם) נוטש במרוצת הזמן לטובת מונחים השאולים מהמדע האמפירי, כמו גרוי ורפלכס. עם זאת, האמונה שהטבע ספוג רמזים והדים אנושיים לא בטלה והיא ניכרת הן בכתבים מדעיים והן בכתבים אמנותיים. ב”אחרית דבר” שצירף למחזהו, ״משפט פיתגורס״, מפרש נתן אלתרמן את התנהגותו של גיבורו בכך שהוא רואה עצמו חלק ממבנהו של היקום כולו, וכיוון שהעקרון המוסרי כלול בתוכו והוא חלק ממנו, הרי שהעקרון המוסרי הוא חלק ממבנהו של היקום כולו. גם פרופ’ אהרון קציר, בספרו ״בכור המהפכה המדעית״, הולך בעקבות האתולוג המפורסם קונרד לורנץ ומעלה את שאלת המוסר בטבע: ״האם הצו המוסרי הנגזר מן התת־מודע נקבע אף הוא באופן תורשתי, כמו יצרי האכילה, המין והשלטון? האם הוא בגדר יצר הטבוע בסטרוקטורה מסויימת של מוחנו? ” פרופ׳ קציר מציין את הקשר המופלא בין הזכרים לנקבות־האווזים, ואת שאיפת “הביתה” המתגלה בשיבתם של האלבטרוסים לאיי מושבם ממרחק של 4500 ק״מ. נטייתו של פרופ׳ קציר לראות בגילויים אלה הוכחה למקורה הביולוגי של המערכת המוסרית מביאה אותו לשאול: ״אם להבחנה בין טוב לרע ולמושגי הצדק, היושר, ההגינות, הכבוד והאצילות שורשים עתיקים בעולם החי — מדוע כה פגומה התנהגותו של המין האנושי ?”
על המקור הביולוגי של גילויים אלטרואיסטים ואגואיסטים בטבע שוחחנו עם פרופ’ דן כהן מהאוניברסיטה העברית. פרופ׳ כהן עוסק זה שנים בחקירת מודלים של תהליכים ביולוגיים. לאחרונה מטפל הוא באמצעות מודל מתימטי בתופעה של עזרה לזולת המתגלה בקרב קבוצות שונות של בעלי חיים. מהי אם כן עזרה לזולת?
פרופ’ כהן: הנסיון להגדיר במדוייק את המושג ״עזרה לזולת״ אינו קל, אם כי קיימות דוגמאות מובהקות לכך, כמו התכנסותם של בעלי חיים מאותו מין כדי להלחם בטורף משותף. במקרה כזה אנחנו מניחים שקיימת אצלם תכונה תורשתית הגורמת להם להחלץ לקרב, למרות הסיכון הכרוך בכך, ואין ספק כי תכונה זאת מועילה למין כולו. השאלה היא למה לא מופיעה אצל פרטים מסויימים באוכלוסיה זאת תכונה נגדית העוצרת אותם להצטרף לקרב ומניחה בכך לאחרים לנהל את המלחמה גם בעבורם. לתכונה נגדית כזאת יש יתרון ברור, שבן שעה שאחרים מסתכנים או תרים אחר מזון, יכולים הם לחזר אחר הנקבות וע״י כך להפיץ את תכונתם הנגדית בקרב האוכלוסיה החדשה. השאלה היא, אם כן, מה בכל זאת מאפשר לתכונה של עזרה לזולת להשתלט באוכלוסיה?
ניקח דוגמה אחרת. ידועים לנו חרקים בעלי טעם שדוחה צפורים. התוצאה היא שהצפורים לומדות לזהות ולהזהר מפני אכילת מין זה של חרקים. אך גם כאן ניתן לשאול מה ימנע מפרטים בתוך אוכלוסיה זאת של חרקים לאבד תכונה זאת ? שהרי בכך יהנו מהטוב שבשני העולמות: יחסכו להם את האנרגיה הדרושה ליצירת הטעם הדוחה ועם זאת יוסיפו להיות מוגנים בזכות סימני הזהוי המשותפים להם עם שאר בני מינם. מסתבר שמה שמבטיח את השארותה של תכונת הטעם הדוחה היא עובדת היותה מרוכזת בקרב אוכלוסיה שבה דרגת הקירבה המשפחתית בין הפרטים השכנים גבוהה. התברר שהחרקים הנושאים את הטעם הדוחה נוטים להטיל את ביציהם בקבוצות מרוכזות, והתוצאה היא שצפור הנקרית למקום ההטלה של חרק שאיבד את הטעם הדוחה תשמיד את כל אוכלוסיית צאצאיו, בעוד שההטלה הקבוצית של בעלי הטעם הדוחה תשאר מוגנת— לרבות אותו מיעוט בקירבה שאיבד תכונה זאת. במילים אחרות, התכונה הדמוגרפית הזאת מבטיחה תגמול ברור לאלטרואיסטים ועונש חמור לאגואיסטים ש״משתמטים״ מעול נשיאתה של תכונת הטעם הדוחה.
מה שאיננו ברור הוא כיצד מתפתח גן אלטרואיסטי כזה. הבירור הטבעי מלמד שהשתיירותה של מוטציה מסויימת נקבעת עפ״י התועלת שהיא מביאה לפרט, ואילו כאן אנו עדים להשתיירותה של מוטציה שתועלתה מכוונת בראש וראשונה לכלל. שכן, אותו חרק שעל בשרו למדה הצפור את לקחה, הביא אמנם תועלת לכלל אבל לא לעצמו. ואם בכל זאת משתיירת תכונה זאת, הרי שאנו מצפים מחרקים אלה שיהיו א) בעלי תודעה שהם חלק מקולקטיב; ב) בעלי ידיעה כלשהי בתורת ההסתברות, ע״מ להבין שתכונת הטעם הדוחה מגדילה מבחינה סטטיסטית את סכויי הגן שלהם להתקיים; ג) בעלי רגש אלטרואיסטי חזק דיו ע״מ לשמר תכונה שתועלתה לכלל מובטחת ע״י אקט של הקרבה עצמית.
קל מאד להשיב בשלילה על קיומה של תודעה אצל חרקים. ולכן יש להניח כי גם ההתנהגות האלטרו־ איסטית וגם חישובי ההסתברות שלהם הם תוצאה של אבולוציה ממושכת של מנגנוני התנהגות והתפתחות מיכניסטיים ביסודם. לעומת זאת, קיימת אצל בעלי חיים עילאים מודעות מסויימת לגבי דרגת הקירבה הגנטית ביניהם. למודעות זאת תפקיד חשוב, לפי ששעור הסיכון שפרט מסויים יקח על עצמו יהיה שווה בדיוק לדרגת הקירבה הגנטית בינו לבין פרט שני הנמצא בסכנה, כפול התועלת הגנטית שהוא גורם לו במעשה ההצלה. בני אדם למשל, דרגת הסיכון שיטלו על עצמם תהיה גבוהה יותר ככל שהאוביקט הנמצא בסכנה קרוב להם מבחינה גנטית. לדוגמה: אם שני אנשים נמצאים בסכנת טביעה, תציל קודם את זה שיש לו גנים שלך, כלומר — את בן משפחתך. נכונותך להסתכן תלויה כמובן גם במספר הצאצאים שאתה יכול עדיין להוליד. כלומר, אם אתה צעיר אתה עשוי להפסיד בכוח מספר גדול יותר של צאצאים מאשר אם אתה מבוגר, ולכן הנכונות להסתכן או לתרום לזולת תעלה עם הגיל. ציפורים, לעומת זאת, כיוון שאינן יודעות, במובן האנושי של המילה, את דרגת הקירבה, נוהגות בהתאם לדרגת הקירבה הצפויה. זאת אומרת, צפור מתנהגת כלפי כל הגוזלים הבוקעים מן הביצים שבקינה כאלו היו צאצאיה גם אם השתרבבה לשם ביצה לא שלה, שכן הסיכויים הם שאמנם כולן שלה.
המוות כביטוי אלטרואיסטי
גילויי ההקרבה האופיינים דווקא לצעירים, אם בעתות מלחמה ואם בימי שלום, אינם מתיישבים עם ההנחה שהבאת, לפיה הנכונות להסתכן קטנה יותר ככל שפוטנציאל ההולדה גדול יותר. האין זה פשטני מדי לקשור את רגש ההקרבה עם גנים בלבד?
תראה, האיש שהגה רעיון זה היה הביולוג הולדן. הוא אמר: נניח שיש גן כזה, מה הקשר בין קירבה גנטית לבין דרגת הסיכון שהפרט מוכן לקחת על עצמו ואשר תאפשר 4לגן כזה להשתלט באוכלוסיה. אבל, אני בהחלט מסכים שצריך להזהר מהסקת מסקנות חפוזות. מכל מקום אני אינני עוסק בחקר המנגנון ההורמונלי, או הפיסיולוגי או הנוירולוגי שגורם להתנהגות מסויימת, אלא בחקר התופעה של ההתנהגות המסויימת, באמצעות מודלים תיאורטיים־מתימטיים, אשר מאפשרים לי לעשות תחזיות, על סמך הנחות מסויימות שאני מניח מראש — באילו תנאים יכול האלטרואיזם להתקיים באוכלוסיה נתונה. (או שאלה אחרת: מה היתרון שברביה מינית, עירבוב טוב יותר? יפה, אבל באילו תנאים מהווה ערבוב זה יתרון? שהרי באותם מקרים אשר מוטציה מקרית הביאה לצרוף מוצלח, ברור שהערבוב המיני הוא חסרון, שכן הוא עלול להרוס את הצרוף הזה). קח, למשל, את שאלת ההזדקנות והמוות בטבע הקשורה אף היא באלטרואיזם. כיצד? נראה שהמוות פוקד את בעל החיים כאשר אין הוא יכול להפיץ יותר את הגנים שלו, כלומר להקים צאצאים, ולפיכך המשך קיומו מבזבז את המשאבים המשמשים את צאצאיו.
דומה שהטבע היה יכול לפתור בעיה זאת לאו דווקא באמצעות המוות, אלא ע״י כך שהיה מותיר אותו פעיל לנצח מבחינה מינית.
מסתבר שאלטרנטיבה זאת אינה כה טובה. אם אנחנו מביאים בחשבון את התמותה הגדולה בטבע הנשקפת לכל פרט, אזי פרט בעל כושר רביה בגיל צעיר — כלומר, לפני שהוא נטרף, זוכה ליתרון גנטי ניכר.
לדוגמא, אם יש לנו אוכלוסיה של 800 פרטים צעירים ואם נניח שבכל שנה נשמדת מסיבות בלתי נמנעות מחצית האוכלוסיה, אזי אחרי 4 שנים, בהגיע פרטים אלה לבגרות מינית, ישארו רק 50. זאת אומרת, שאם הסלקציה היא לטובת פוריות בגיל מאוחר, רק 50 פרטים יהנו מיכולת ההולדה, בעוד שאם הסלקציה היא לטובת פוריות כבר בשנה הראשונה לחייהם של פרטים אלה, הרי שאתה מבטיח כושר הולדה ל־400 פרטים. עכשיו, ההנחה המקובלת ואשר אושרה בכל מקרה שנבדק היא, שכל שיפור של תכונה אחת בא על חשבון הפסד של תכונות אחרות. כך גם לגבי כושר הרביה. ככל שהבירור הטבעי פועל להקדמת כושר הפריון בגיל צעיר יותר, נוצרת נסיגה חזקה יותר של כושר זה בגיל מאוחר, עד שמעבר לגיל מסויים הוא חדל לגמרי, ואז כמובן שוב אין שום סלקציה לטובת השארותם של פרטים אלה בחיים מעבר לגיל זה. להיפך, הסתלקותם מפנה מקורות הדרושים לגידולם ולהתרבותם של צאצאיהם הנמצאים בסביבה הקרובה.
ובהסתלקות זאת מן הבמה אתה רואה את האלמנט האלטרואיסטי?
בהחלט. יש כאן הסבר מתקבל על הדעת להתפתחות תופעת ההזדקנות בטבע. במילים אחרות, בנוסף למוות מסיבות חיצוניות בלתי נמנעות אנחנו נתקלים כאן בתופעה שניתן לכנותה מוות מתוכנן. מוות כתכונה תורשתית, או אם אתה רוצה — תכונה גנטית שאומרת לך באיזה גיל בערך עליך למות.
אם המוות, כדבריך, הוא תבונה תורשתית שהתפתחה בלחץ הסביבה, אזי במין שאין לו טורפים צריך הלחץ האבולוציוני לפעול לטובת תוחלת חיים ארוכה יותר.
זה נכון בדרך כלל, ויש בעלי חיים, כמו דגים גדולים, למשל, שפטורים מסכנת טורפים, ואמנם איו אנו יודעים אם קיימת אצלם תופעה של מוות טבעי. אך צריך לזכור שתמותה בלתי נמנעת נגרמת גם ע״י מחלות וגם ע״י אסונות טבע, ואלה פוגעים גם באוכלוסיה של מין שאיו לו טורפים.
אפילו יש ללחץ האבולוציוני השפעה על הארכה או קיצור אורך החיים, האין המוות בסופו של דבר נובע מהשתחקותם של מנגנונים כימו-פיסיקליים?
אילו היה זה כך, צריך היה לצפות שיצורים המשתייכים לקבוצות שונות, אך בעלי הרכב ביוכימי זהה, יהיה להם אותו אורך חיים. אבל אנחנו יודעים שפרה חיה עשר שנים, כלב— 15 ואילו פיל— 100 שנה. ונניח שמאה שנה הוא הגבול הביוכימי הבלתי נמנע לחיים— למה לא כולם חיים עד גיל זה? למה לביאה מאריכה חיים כפליים מן האריה? למה צבים מגיעים ל־200 שנה, תוכי ל-100, קוף ל־30 ואילו בן אדם ל-80? תחילה סברו שאורך חיים קשור בגודלו הפיסי של בעל החיים, ואמנם בדרך כלל חיים יצורים קטנים פחות מיצורים גדולים, אבל חתול למשל, חי בערך אותו פרק זמן כמו נמר. כלומר, מה שברור הוא, שמנגנונים ביוכימיים, גודל פיסי, הבדלים בין טורף לנטרף וכיו״ב אינם מספקים הסברים מהותיים לתופעת המוות. קח את היצור האנושי, למשל. אין ספק שהסלקציה לכושר אינטלקטואלי גבוה דחתה אצלו את תחילת הבגרות המינית, שכן אם יקדים במעשה הרביה, הוא לא יהיה מוכן להלחם למען צאצאיו בטרם יגיע הוא עצמו לבשלות אינטלקטואלית. הדרישה לבשלות אינטלקטואלית, מסבירה גם את היחס השונה בין פוריות לגיל אצל נקבת האדם לעומת נקבת הקוף. אשה מאבדת את פוריותה בגיל 55—45, אך היא שומרת על חיוניות גופה למשך 20 שנים נוספות. הסיבה היא, כנראה, ש־20 שנים אלה הם פרק הזמן שהיה דרוש לה בתנאים של אבולוציית האדם כדי לגדל את הצאצאים ולהביאם לבשלות גופנית ואינטלקטואלית, בעוד רוב בעלי החיים בטבע מתים כשעוד כוחם עימם להקים צאצאים.
שעונים ביולוגיים
פרופ’ כהן, בעקבות הסתכלותך הממושכת בתופעות ההתנהגותיות המגוונות בטבע, האם לא עלה בדעתך פעם שמא ניתן לגלות מאחו5ריהן, פרט לתכתיבים גנטיים, גם ראשיתן של תכליתיות והתכוונות המגיעות לביטויין המלא אצל בני-אדם?
אם אתה מתכוון למושגים כמו הכרה ותודעה— התשובה שלילית. לי ברור שתופעות אלו הן תורשתיות ומה שעומד מאחוריהן הם מנגנונים כימו-פיסיקליים. קח, לדוגמא, בקיעה של חרקים; חרקים בוקעים מגלמיהם בשעה מסויימת בערב כיוון שהתיישרות הכנפיים דורשת אויר לח והיעדר טורפים בשטח. כיצד הם יודעים זאת? מסתבר שקיים מנגנון תאי, שאיננו מכירים אותו עדיין, אשר אומר להם מתי וכיצד לפעול בהתאם לשעה. או קח דוגמא מענינת יותר. ידוע, למשל, שאצות שוקעות לעומק הים לקראת חשיכה ועולות על פני השטח לקראת בוקר. מאחר שתהליך העליה אורך שעתיים צריכות האצות להתחיל את מסען למעלה כשעדיין חושך. כיצד הן יודעות זאת? מסתבר שיש בתאיהן שעון ביולוגי, שדרגת דיוקו אגב היא פנטסטית — פלוס-מינוס דקה או שתיים ביום — המפעיל את המנגנונים המטבולים השונים כך שישיגו יעילות מקסימלית. לאחר בדיקה התברר שמערכת זאת הינה מורכבת מאד. אנו יודעים שתהליך הפוטוסינטיזה והגידול באצות מתרחש ביום ואילו תהליך ההתחלקות בלילה. כלומר, על האצה לאגור ביום כמות מספקת של חומרי תשמורת כדי להבטיח לה את כמות האנרגיה הדרושה לה בלילה להתחלקות. בנקודה זאת נכנס לפעולה המודל המתימטי, שכן בכוחו להצביע מתי צריכה האצה להפסיק את תהליך הגידול כדי להתחיל בייצור המלאי. החישוב מראה שתהליך האגירה צריך להתחיל שעות אחדות לפני סוף היום— כיצד יודעת האצה מתי יסתיים היום? היא אינה יודעת, כמובן, אבל השעון הביולוגי מכוון כך שאם השמש שוקעת בשעה שש, הוא משנה את הפעולה הביוכימית של התא בשעה ארבע. עכשיו, ברור לגמרי שקיום השעון ודרגת דיוקו הם פרי של לחץ אבולוציוני. כלומר, מי שלא הצליח לפתח שעון כזה, פשוט נעלם. ניתן להניח שפיתוח כושר זה נעשה בשני שלבים, תחילה הסתגלו האצות למחזור הזמן של הטבע, בן 24 השעות, ובשלב שני רכשו לעצמן את היכולת לתאם את שעוניהן הפנימיים עם השעון החיצוני בהתאם לצורך. יש כאלה המאפסים את שעוניהם עם זריחת השמש ויש כאלה העושים זאת על פי שקיעתה. בנקודה זו, אנו שואלים את השאלה הבאה: בהנחה שיש לאצה שעון כיצד תחלק את הזמן בין מקסימום גידול לבין מקסימום התרבות? השיקולים האופטימליים מורים שהאצה החד-תאית תייצר חמרי מלאי רק בשעות האחרונות של היום.
מתאור זה משתמע שהאצה פועלת על פי אותם שקולים כלכליים ורציונליים המקובלים על מנהל ייצור בביח״ר מודרני.
בהחלט, והדבר בולט עוד יותר בצמחים עיליים, שתקופת גידולם מוגבלת לפרק זמן מסויים. אפשר להוכיח שכדי להשיג מקסימום זרעים על הצמח להקדיש בתקופה הראשונה את כל מאמציו לייצור עלים, ורק בתום שלב זה, עליו לעבור לייצור פרחים וזרעים. השאלה היא מנין הוא יודע מתי להפסיק לייצר עלים. אם הצמח גדל באזור צפוני קר, הרי שהחישוב המתימטי מראה שכבר בחודש אוגוסט עליו להפסיק לגדול ולהתחיל לייצר זרעים; כיצד הוא יודע שהוא באמצע אוגוסט? את התשובה כמובן, יש לחפש בסיגנלים המתקבלים מהטבע. אורך היום הוא הסיגנל השכיח ביותר בטבע ורוב האורגניזמים יודעים לקרוא אותו.
כיצד הוא מבחין שהיום באוגוסט קצר יותר ב-40 דקות מאשר היום ביולי?
מה שאנחנו יודעים הוא שהדבר קשור בהפרש שבין השעון הפנימי שלו לריתמוס החיצוני. נניח שהשעון הפנימי שלו מחולק באופן שווה לשתי פאזות — פאזת אור ופאזת חושך; עפ״י ההפרש שבין פאזת האור שלו לבין פאזת האור של השמש הוא יכול לעמוד על השנויים באורך היום. אבל, כיצד בנוי שעון זה מבחינה ביוכימית אין אנו יודעים. מה שברור לנו שהוא נמצא בתוך התא. לקחו למשל את האצה Acetabuleria, שגודל תאה מגיע עד 3 ס״מ, ונוכחו שאם כורתים מתוכה את הגרעין היא תמשיך לנהוג לפי ריתמוס הזמן הרגיל שלה, אבל אם משתילים בתוכה גרעין בעל ריתמוס שונה, היא תתאים את עצמה עם הזמן לריתמוס החדש. אבל נחזור לסיגנלים. יש צפורי-נוד אשר מקננות בארצות הקרה, והנה בעיצומה של עונת הקיץ, חודשיים לפני הגיע עת מסען, הן קולטות סיגנל האומר להן להתחיל לאגור בגופן שומן ע״מ שיספיק להן למסע. עכשיו, אלו מהן שנודדות לקו המשווה יש להן בעיה נוספת, שכן אורך היום שם כמעט קבוע ואינו משמש לכן סיגנל ברור. ההנחה היא שאצלן פועל שעון, הורמונלי כנראה, המתכוון לא לפי מחזור של יממה אל של עונה שלמה, דבר המביא אותן להתכונן לשוב לצפון כעבור שלושה חודשים. התברר אגב שגם הצפורים וגם החרקים מגיבים לאורך היום לא בהשפעת האור הנקלט דרך עיניהם — כפי שטבעי היה לחשוב — אלא דרך מעטה הנוצות המכסה את ראשן — הישר אל מערכת העצבים. גילוי זה יש בו מן המאלף, שכן פירוש הדבר שהאור החודר דרך עיניהן נטול כל משמעות לגבי סוג מסויים זה של תגובות פיסיולוגיות.
אבולוציה עיוורת או מכוונת
אם כן, אורך היום הוא הסיגנל השכיח ביותר, אך מה עושה צמח הקבור באדמה? מסתבר שהסיגנל במקרה זה קשור בטמפרטורה, אלא שלהפתעת המדענים שחקרו נושא זה, התברר שתגובת הצמח לשנוי הטמפרטורה איטית במיוחד. עד מהרה נמצאה הסיבה. אילו הגיב הצמח במהירות לשנויי טמפרטורה, הרי שבתגובה לכל גל חום מקרי בעיצומה של עונת החורף היה מנץ פרחים וכמובן נשמד עם שוב הקרה. מסתבר, אם כן, שהצמח מגיב בצורה סטטיסטית על שנויי הטמפרטורה הממוצעים של משך זמן ארוך, ועל כן אינו הולך שולל אחר הקפריזות האקלימיות.
לדעתך ניתן להסביר תיחכום פנטסטי זה, המתגלה כבר ברמה של התא הבודד, תיחכום הבא לביטוי בתחשיבים אופטימליים של ייצור, מלאי, צמיחה ודגימה סטטיסטית, ע״י מכשיר גס ואלמנטרי כמו הבירור הטבעי?
אני מסכים שהאבולוציה היא מכשיר אלמנטרי, אבל לא גס. אם אתה מביא בחשבון את התחלופה העצומה בצרופים מפחות טובים לטובים יותר, אין ספק שהיא יכולה לספק הסבר מלא לתופעות המורכבות ביותר, עד כי לעתים קרובות נדמה שכל דבר הגיוני שניתן להעלות על הדעת כבר נוסה ע״י הטבע. השאלה המטרידה את החוקרים היא כיצד נעשים הדברים.
השאלה היא אם האבולוציה אינה נעזרת במה שניתן לקרוא לה ״תכנית״. כלומר, האם היא מכשיר עיוור לחלוטין הפועל בכוח המקריות, או שהבירור הטבעי פועל עפ״י מגמה קבועה מראש.
מאחר שהטבע חוזר במקרים רבים על עצמו, יתכן שקיימת אסטרטגיה כללית המדריכה את המערכת כיצד לחפש ולברור את הטוב ביותר. אופן ארגונו של החומר הגנטי, למשל, והצרופים הרבים שהוא מאפשר, מבטאים בודאי אסטרטגיה של חיפוש, שנבררה מתוך הרבה אסטרטגיות אפשריות אחרות. החיפוש מסתיים כאשר מגיע מין מסויים לשלב ששום שינוי לא יכול לשכללו יותר. כלומר, ממשיכים תמיד להיווצר שינויים גנטיים, אבל כיוון שהם פחות טובים מהצרוף הקיים הם נעלמים. בשלב זה אנו אומרים שהאבולוציה הגיעה לסוף דרכה.
האמנם יש דבר כזה כמו שיא השכלול? אילו היו צומחים לסוס ניבים האם לא היו מסייעים לו לעמוד בהצלחה גדולה יותר נגד טורפים?
הסוס עבר אבולוציה בשלושה כיוונים עיקריים: גידול ממדי הגוף, יצירת פרסות ורגליים ארוכות המאפשרות ריצה מהירה יותר והתאמות פונקציונליות למזון. האמנם יש בניבים יתרון? מסופקני, מה גם שהאבולוציה בנויה כך שכל שינוי צריך להיות מועיל כבר ברגע הופעתו, שאם לא-כן יעלם. ידוע, למשל, מקרה של דג ממין מסויים שפלש לפני כמיליון שנה לאגם ריק מדגים. תוך זמן קצר יחסית התפתחו מדג זה עשרות מינים שונים בעלי ספציפיקציות חדשות, בעוד שבהיותו בסביבתו הטבעי, בנוכחות מינים מתחרים, לא התפתחו מינים אחרים ממנו. מזה ניתן ללמוד שבסביבתו הטבעית נתגלו הצרופים החדשים כפחות מותאמים לתנאים ולכן נשמדו. במילים אחרות, האבולוציה הולכת רק לאורך קו חיובי, היא איננה יכולה לדלג מעל שלב שלילי או חסר תועלת.
אם אינני טועה, מצויות כמה דוגמאות שאינן מתיישבות עם תאור זה. יש מדענים המצביעים על התפתחות מערכת השמיעה אצל בני האדם כדוגמא חותכת לתהליך השבחה הדרגתי וממושך לכיוון של מנגנון שמיעה, המודרך עפ״י מה שהם מכנים ״פוטנציאל אבולוטיבי״ ואשר בשום פנים אין להסבירו רק בעזרת מנגנון עיוור של מוטציות. קסטלר טוען שיש איברים שנזקקו לעשרים שלבים שונים כדי להגיע ליכולת תיפקוד, ואין שום אפשרות מבחינת ההסתברות ששינויים אלו נעשו במקרה ובאופן סימולטני. למשל, המעבר מיצורי מים לזוחלים דרש יצירת ביצה המכילה בתוכה מים, מזון וקליפה קשה כדי למנוע התאיידות ביבשה. בנוסף לכך נדרשו לעובר אמצעי ניקוז לסילוק הפסולת ולמכשיר שיוכל לפצח את הקליפה הקשה. כל זה, טוען קסטלר, אינו יכול להיווצר שלב אחר שלב כיוון שכל שלב כשלעצמו לא רק שאינו מועיל כי אם מזיק.
אני יכול להפנות אותך לדארווין שבעיה זאת העסיקה אותו מאוד. בספרו, ״מוצא המינים״, הציג את העין כדוגמא קלאסית להוכחת תורתו. שהרי העין היא מנגנון כל כך משוכלל עד כי היה קשה לתאר שכל שלב בהתפתחותו היה מועיל כשלעצמו. דארווין הוכיח שכל השלבים האלה, החל משכבת תאים בעלת רגישות לאור וכלה בעדשה, קיימם אצל אורגניזמים שונים בטבע. המאפיין את האבולוציה הוא שמרנותה. מבנה חדש מתפתח בדרך כלל מתוך מודיפיקציה של מבנה קיים. הסיכוי ליצור בבת אחת אבר חדש לגמרי שיהיה גם בעל מידה מתאימה וגם בעל פונקציה מדוייקת הוא אפסי. השלד המוכר לנו התפתח בהדרגה, בראשיתו היה משהו בלתי ספציפי, אחר נוצרו בליטות בצדדים ורק בסוף התחילה הספציאליזציה לצלעות ולחוליות. עצמות הגולגולת למשל, התפתחו מצרוף של עצמות עמוד השדרה ושלד תת-עורי.
אתה לא מקבל אם כן את התאוריה שהאבולוציה מתקדמת בדילוגים.
ריכרד גולדשמידט, גנטיקאי נודע מאד, סבר שיש מקרים של התפתחות פתאומית ושלמה מטיפוס אחד לטיפוס שני. בתור דוגמא הזכיר אותם פרפרים שבהקלעם לאזור חדש מסוגלת אוכלוסייתם להשתנות ולחקות את תבנית הצבעים המיוחדת של הפרפרים המקומיים אותם הם 8מחקים. מתנגדיו טענו שלא יתכן שינוי כולל כזה באופן פתאומי, כיוון שדבר זה כרוך בפעולה של הרבה גנים ועל כן הוא חייב להיות תוצאה של אבולוציה ממושכת. מה שלא ידעו מתנגדיו, שקיימים שני סוגי גנים, האחד סטרוקטורלי שקובע את הקוד למירקם מסויים, והשני רגולטורי שקובע איזה מירקם מאלה העומדים לבחירתו יופעל בכל מקרה ומקרה. כלומר, רפרטואר המירקמים הוא תוצאה של סלקציה איטית וממושכת, וכל מירקם כזה מורכב ממספר גדול של גנים, אבל המעבר ממירקם אחד למשנהו יכול להיות מופעל ע״י גן בודד. יש סוג אחר של פרפרים אשר בחורף מקימים צאצאים בעלי צבע אחר לגמרי מאשר בקיץ. היה זמן שחשבו עליהם כעל מינים שונים, עד שהתברר שזהו מין אחד בעל מירקמים פיסיולוגיים ומורפולוגיים שונים. המענין הוא שמנגנון ההפעלה של מירקמים אלה נקבע ע״י קליטת סיגנלים של טמפרטורה ואורך יום השונים בחורף מאשר בקיץ. הוא הדין אגב, לגבי סוג המין. ההבדלים בין זכר לנקבה ניכרים מאד, אף כי יש להם פחות או יותר אותם הגנים. מה שקובע את המין הוא הכרומוזום או הגן הרגולטורי המכריע אם להפעיל את קומפלכס הגנים של הזכר או של הנקבה.
האין במציאותם של הרפרטוארים האלה, המופעלים על ידי גן בודד, משום הוכחה לקיומה של ״תכנית״ הבאה להבטיח את הסתגלותו של הפרפר לדרישות המתחלפות של הסביבה?
לא בהכרח. אם אנחנו מקבלים שתנאי הסביבה יכולים ליצור סלקציה לכיוון מסויים, אזי במצב של תנאים משתנים תפעל הסלקציה לקיום מספר אלטרנטיבות. כלומר, במקרה של אותו פרפר אשר יש לו צורות קיץ שונות מצורות חורף, תפעל הסלקציה להשגת יעילות מירבית בכל אחת משתי העונות בנפרד. מה גם שצריך לזכור, שקיימות מספר תכונות שעוברות סלקציה ומשתמרות לא בגלל התאמה ספציפית לתנאים מסויימים, אלא בגלל התאמה לאופי השתנות תנאי הסביבה לטווח רחוק. הפרייה עצמית בצמחים יש בה יתרון ברור לטווח קצר, אולם הפרייה חיצונית מבטיחה לטווח רחוק סיכויי השארות גדולים יותר לאוכלוסיה בכללה.
לסיום, פרופסור כהן, האין מציאותן של תופעות אלטרואיסטיות, כבר אצל חרקים, מחזקת את דעתם של מספר חוקרים כי חלק ניכר של ההתנהגות המוסרית אצלנו אינה תוצאה של בחירה חופשית אלא מוכתבת לנו מבחינה גנטית?
תראה, אינני חושב שנוכל אי-פעם לדעת בדיוק את משקלה של התורשה בהתנהגות המוסרית והחברתית של האדם, וזה בגלל ההתנייה החברתית החזקה לגבי כל האלטרנטיבות האפשריות. ניתן לומר בודאות, שהמודעות לבחירה המוסרית היא תופעה אנושית מיוחדת. •
