הפאראפסיכולוגיה – מדע או מהתלה?

מאת: זאב בכלר
מחשבות 40-41 | דצמבר 1974

הקדמה:

ד״ר זאב בכלר, מרצה במחלקה להסטוריה ופילוסופיה של המדע באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת תל-אביב, סיים את לימודיו בשנת 1972. תחומיו העיקריים הם ניוטון והמאה ה-17, הסטוריה של פילוסופיית המדע ותאוריות של דינמיקה מדעית.

צילום: דוד חריס

הוויכוח בין אנשי הפאראפסיכולוגיה לבין המחנה ה״שמרני״ על ערכה המדעי של הפאראפסיכולוגיה, היה למן הרגע הראשון, ויכוח חסר תקווה. הטעם לכך היה שהבעיה נוסחה באופן אשר פיצל מראש את המתווכחים לשני מחנות, החלוקים בדבר “מהותו של המדע״. אומנם, מקובל היה על שני הצדדים כי יש משהו שהוא ״מהות המדע’, במובן זה שנוכחותו הופכת את גוף הידע למדע, והעדרותו — ללא מדע. אבל מכלל הנחה מוסכמת זאת נובע מעין אלגוריתם, המאפשר למחנה אחד ״להוכיח״ שהפאראפסיכולוגיה מקיימת את התנאים ״המהותיים״ של המדע (כגון: כימות סטאטיסטי, דיווח אובייקטיבי, פתיחות לבקורת פומבית), ולפיכך היא אכן מדע;

ואילו למחנה שכנגד הוא מאפשר, באותה שיטה עצמה, ״להוכיח״ שזו אינה מקיימת את התנאים ״המהותיים״ (כגון: הדירות1 נסיונית, בקרה מושלמת, תיאורטיזציה צמודה וחיזוי על בסיסה) ולפיכך אינה מדע. הוויכוח, כמובן, הוא דל וחסר ענין, לפי שכל שהוא מצליח להוכיח הוא שקיימים חילוקי דעות בקרב הקהילה המדעית באשר למושג ״מדע״. אולם, יש צד חומרני ועצוב לבעיה מילולית זו ועלולות להיות לו תוצאות חמורות ביותר: מדע הוא גם שם תואר המשמש כרטיס כניסה למועדון אצולה אקסקלוסיבי. בימינו, נקבעים חייו ומותו של כל ענף ידע נסיוני (פיזיקה, כימיה, ביו-כימיה, ביופיזיקה וכן הלאה), על ידי הפוטנציאל הכלכלי-טכנולוגי שלו.

בהתאם לפוטנציאל זה, מוזרמים כספים מן השוק הכלכלי (הממשלה, התעשיה הפרטית) ומתחלקים בין ענפי הידע. ״מדע״ הוא ענף ידע אשר זכאי לקצבה כזו, בעוד ״לא-מדע״ הוא ענף ידע הנהנה אך ורק מן הפרורים שנשארים לאחר חלוקת העוגה, ולפיכך נידון למיתת רעב מדעית. הוויכוח על ״מדעיותה״ של הפאראפסיכולוגיה איננו איפוא רעיוני אלא סוציולוגי; הוא המשפט על זכותה להתקיים בכבוד או על חובתה להכלות. היה זה פראנסיס בייקון אשר הצליח, בתחילת המאה ה-17, להחדיר את הרעיון שניתן לאחד את ״מדעיותו״ של ענף עם ריווחיותו הטכנולוגית בתוך מערכת תנאים אחת, כך שכאשר זו תסופק, יהיה הענף הן ״מדע״ והן כדאי.

הטיעון שמדע אמיתי הוא מדע מצליח ולהיפך, מתחיל בהנחות ״קלאסיות״: מטרת המדע היא לגלות את האמת, את כל האמת ורק את האמת, על העולם. גילוי האמת פירושו רכישת ידיעה ודאית. אולם ודאות יכולה להיקנות אך ורק בשני אמצעים: הניסוי והמתימטיקה. כמו כן, היא יכולה להיבדק אך ורק על ידי שני אמצעים אלו, שהרי החיזוי הוא הסקה מתימטית של אפקט ניסויי. מתוך אלו נובע, שמדע חייב להערך לתוך מערכת מתימטית (התיאוריה), אשר מפיקה מתוכה חיזויים ניסויים. בכך בעצם, נסלל המעבר החלק אל ערכו הטכנולוגי של המדע: המכשיר המתימטי והחיזוי הניסויי מבטיחים את ריווחיותה הכספית (במוקדם או במאוחר) של האמת המדעית. ולהיפך: העדרותה של התיאוריה המדעית, ובשל כך גם של החיזוי המכריע, שוללים את ריווחיותה הכספית של האמת, אם אכן היא אמת.

התקווה לעשות את המדע למכשיר שימושי, למען הקל את סבלו של האדם עלי אדמות, היתה המניע העיקרי של מייסדי המדע החדש והפילוסופיה האמפיריציסטית של המדע במשך כל המאה ה-17. עבור פראנסיס בייקון ומייסדי החברה המלכותית של לונדון, היתה העקרות הפרגמטית של המדע האריסטוטלי מהות כשלונו ומכאן אף נבעה הדרישה ההפוכה לעשות את הצלחתו הטכנולוגית של המדע החדש לסימן ההיכר המהותי של ערכו ואיכותו המדעית. כיבוש הטבע והכנעתו על ידי חבישתו במוסרות חוקי המדע, היו מאז ועד היום, לבן לוויה צמוד ותקיף של התפיסה האמפיריציסטית של המדע. מכאן; קשה לראות, לכאורה, כיצד נוכל אנו, כבני מסורת אמפיריציסטית מבוססת, לנתק את מושג המדע מן המחשבה על הצלחתו הטכנולוגית.

ועם כל זאת, הפיכת ההצלחה הטכנולוגית לתנאי בלעדי של המדע לא היתה אלא תוצאה של חשיבה מיואשת, חשיבה אשר מרדה בעיקרון לוגי מפורסם, לפיו אין אמיתותה של מסקנה מעידה ולא כלום על אמיתות ההנחות שמהן נבעה. שהרי הדרך היחידה לבדיקת אמיתות ההנחות הינה בדיקת מסקנותיהן הניסיוניות. אבל, התיאוריה המדעית אינה ניתנת לתצפית ואילו מה שניתן לתצפית הוא רק מסקנותיה. במילים אחרות, טכנולוגיה7 עשירה ומפותחת עשוייה בהחלט לנבוע מתוך מדע שיקרי, ממש כמו מתוך מדע אמיתי. ההכרה בכך נודעת לה השפעה משתקת, משום שכל עוד עמדה ברקע הפעילות המדעית, ניטל מן החיזוי המדעי כל ערכו כמאמת והמבסס אמיתותה של התיאוריה. ומשום שהמסורת האמפיריציסטית העמידה את יכולתו של המדען לגלות את הטבע על יכולתו לחזות ולצפות, הפכה ההכרה הזאת את פעילות המדען לחסרת כל בסיס לוגי.

בכך החל המדע המודרני את אורח חייו המפוצל: אם כי הוא מודע היטב לאין-אונים הבסיסי של “השיטה המדעית”, הוא משתדל לשמור על כך בסוד ולא להזכיר “שלד בארון” זה אפילו בלחישה, בעיקר בחוג המשפחה. הצלחתו של המדע בריסון הטבע, כלומר, התאמתות החיזוי המדעי, היתה, מאז המאה ה-17, לטיעון היחיד למען אמיתותו, בד בבד עם המאמר המוסגר והמוצנע היטב, שמבחינה לוגית אין לטיעון זה ערך כלשהו.

מדע ועקרונות מטאפיסיים

למרות שהכישוף הינו בראש וראשונה ענף טכנולוגי (שהרי הוא עוסק בהשפעה ישירה על תהליכי הטבע, כגון הורדת גשם, או בחיזוי — כמו ניבוי עתידות), הרי מה שהיה בעוכריו, לפי הקריטריונים של המדע החדש, הוא דווקה כשלונו הטכנולוגי. (אילו היו ניבויי האסטרולוגיה מתאמתים, ואילו ניתן היה להחליט על אמיתותם בעזרת מכשיר מתימטי, היינו עדים — קרוב לוודאי — לקיומו של חוג לאסטרולוגיה בפקולטה למדעי הטבע שבאוניברסיטה העברית). משהתגלה הכשלון, ניגש המימסד המדעי להסיק מסקנות מן הנסיון שהצטבר. הסקה זו התנהלה שוב, כמובן, בעזרת ההגיון הבדוק של “השיטה המדעית”, היינו: מכיוון שהכישוף נכשל, הרי שיש מעתה להזהר מפני אותן תכונות שלו אשר גרמו לכשלונו. ומה הן? ברור — אותן תכונות שיש לו ואין למדע המצליח. סוג זה של לוגיקה שהועמדה על ראשה הוציא מכלל המדע המצליח את העיסוק ביישויות לא חומריות עצמאיות (כגון: “מהויות”, “נשמות” ו”רוחות״), במנגנונים בלתי חומריים ובתהליכים סמויים, שאינם ניתנים לתיאור על ידי המתימטיקה ולחיזוי ניסויי חותך.

אולם, חשיבותו המרכזית של המדע בחיי הרוח של האדם בן התרבות המערבית, איננה עומדת על הצלחתו או כשלונו הטכנולוגיים. עיקר תפקידו בחיי המחשבה שלנו הוא לשמש שופט אחרון לראציונליות או לחוסר הראציונליות של אמונותינו. בכך מספק המדע חלק מן ההנחות הבסיסיות הנרחבות והכוללות ביותר לכל חיי הרוח שלנו.

חשיבותו של המדע יונקת מתרומתו ליצירת המטאפיזיקה של מחשבת היום-יום הנאורה שלנו; חשיבות התפתחות המדע והשינויים החלים בו מרוכזת בשינויים אשר התפתחות זו גורמת במטאפיזיקה. כך לדוגמה, אין חשיבות רבה, בחיי היום-יום שלנו, לשאלה אם כח המשיכה העולמי תלוי בחזקה 2 או 2.00001 של 1/r. אולם, מבנה ראייתנו את עולם היום-יום שלנו תלוי בהחלט בשאלה, אם עצם מסוגל לפעול על עצם מרוחק במישרין וללא שום מתווך חומרי, או אם אפשר לגלות אמיתות על העולם שלא באמצעות החושים. מהפכות מדעיות, כמו זו שנתבצעה במאה ה-17 וזו שנתבצעה במאה ה- 20, בנויות משלושה מרכיבים: המרכיב המטאפיזי, המטודולוגי והפיזיקאלי. במרכיב הפיזיקאלי נכללת החלפת התיאוריה הפיזיקאלית הישנה בחדשה. למשל, הדינאמיקה הניוטונית באה להחליף את הדינאמיקה של דקארט, וזו של דקארט באה במקום הדינאמיקה האריסטוטלית (כשם שתורת הגראביטציה של איינשטיין באה להחליף את זו של ניוטון). מסתבר, שעיקר ההתנגדות שהמהפכה המדעית חייבת להתגבר עליה, איננה מכוונת נגד המרכיב הפיזיקאלי שלה, וכי כאשר ״מפלגת הזקנים״ מוכנה להתחיל לדון בערכו של המרכיב הזה, מסתיים המאמץ המהפכני בהצלחה.

עיקר הוויכוח מתנהל על תכנם של המרכיב המטאפיזי ושל המרכיב המטודולוגי, מכיוון שרק על בסיסם ניתן להבין את משמעות התוכן הפיזיקאלי החדש. למשל, במהפכה שנתרחשה במדע במאה ה-17, ואשר במרכזה עמד דקארט, הוחלפה המטאפיזיקה העתיקה במטאפיזיקה המכניסטית. המטאפיזיקה הישנה הניחה, בין השאר, שהישויות הגורמות לשינויים טבעיים בעולמנו ומכוונות אותן הן ישויות לא חומריות. כך למשל, “מהותה” של האבן היא להיות במנוחה במרכז העולם, וזו, לכן, סיבת נפילתה.

חשיבותן של המהויות הלא חומריות בעולמנו באה לידי ביטוי בהנחה, שהעולם נברא על ידי האל במחשבה תחילה ומתוך כוונה להגשים תכנית ערוכה היטב; מכאן, שיסודות התבונה בעולמנו מתבטאים באותה תכנית, וההסבר המדעי חייב לגלות את הכוונה והתכליתיות שבעולמנו.

לעומת תפישה זאת הציג דקארט מטאפיזיקה אחרת, לפיה אין בעולם, מלבד האל ונפשות בני האדם, שום ישויות שאינן חומריות, ואין בכוחה של נפש האדם להשפיע במישרין על תנועת העצמים החומריים. ההנחה היסודית החדשה היתה, שרק דחיפה פיזית עשוייה לגרום לחומר לנוע, ולכן מגע ישיר בין שני עצמים חומריים הוא תנאי הכרחי לכך שאחד מהם יניע את השני. בצמוד להנחות אלו, הופיעה כמובן ההנחה, שאין תכליתיות בעולמנו וכי האל, בבוראו את העולם, לא כיוון למימוש תוכנית זו או אחרת. אולם, למרות המהפכה, הרי הרעיון הפיזיקאלי הבסיסי של דקארט, הרעיון שדבר לא יכול לנוע אלא אם כן משהו אחר מניע אותו מתוך מגע ישיר, בא אליו הישר מן המסורת האריסטוטלית. רעיון משותף בסיסי זה אילץ הן את האריסטוטלי והן את הקרטזיאני להמציא מנגנונים חומריים שאינם ניתנים לתצפית, לצורך באור תנועות שאינן טבעיות. הפיזיקה של דקארט איפוא, היתה כל כולה מאמץ דמיוני עצום להקמת מנגנונים חומריים סמויים כאלה.8

דאלי

 

הופעת הדינאמיקה הניוטונית נתפסה בעיני הקרטזיאנים כאיום על ההישג המטאפיזי, משום שדינמיקה חדשה זו הנהיגה ׳׳כוחות״ הפועלים בין עצמים חומריים — ללא מגע צמוד ביניהם, ובכך שברה מסורת מטאפיזית בת אלפיים שנה. תורת הגראביטציה היתה בעיניהם חזרה למטאפיזיקה של ימי הביניים ולמושגים האריסטוטליים על המהויות הלא-חומריות המנהיגות את תנועות העצמים. הוויכוח בין הקרטזיאנים לבין הניוטוניאנים על שאלת המגע נמשך כמאה שנה והוא היה מר וחסר תקווה.

מעניין לציין שלייבניץ, אשר הקוסמולוגיה הפילוסופית שלו עמדה על קיומן של ישויות לא חומריות, דחה את הפיזיקה של ניוטון בטענה שהיא כישופית מובהקת, שהרי כח הגראביטציה הפועל ממרחק, ללא תיווך חומרי, אינו אלא כיסוי קלוש ליישות הכישופית הקלאסית. הפיזיקה החדשה, נזעק לייבניץ, מתארת את התופעות האסטרונומיות כ״מעשה ניסים קבוע״! אולם, לייבניץ, שהפילוסופיה שלו היתה יציר ימי-ביניים מובהק, החטיא את רוח תקופתו ולא הבין, ש״אין דבר המצליח יותר מן ההצלחה״. ניוטון הצליח ולכן ניצח (למרות שאפשר שלייבניץ צדק).

נצחונו של ניוטון היה רגע הרה-גורל בשבילו. השאלה שעמדה לפניו היתה: האם לוותר על המהפכה המטאפיזית (שהפיזיקה שלו יכלה לחולל) ולזכות בהכרה מיידית מידי הקהילה האינטלקטואלית, או לוותר על ההכרה הזו למען המהפכה. היתה זו, למעשה, וריאציה קלה על הנושא הישן של חיי נצח לעומת חיי הרגע, וניוטון בחר בחיי הרגע: בניצחון קל ובהכרה מיידית; בכניעה ובלבד לא להופיע כלא-ראציונלי. וכך קרה, שבהשפעת איום זה, הכריז ניוטון כי מעולם לא עלה על דעתו שעצם חומרי מסוגל לפעול במישרין על עצם מרוחק ממנו. יתר על כן, כל מה שניסח בתורתו היתה המתימטיקה של ״פעולה מרחוק״ כזו, בלי להתחייב לגבי הפיזיקה הנובעת ממנה.

כך עבר הרגע הגורלי, ללא שום תוצאות, והמהפכה הניוטונית הסתיימה כמעט לפני שהתחילה, בקול דממה דקה. התיאוריה הניוטונית לא שינתה ולא כלום במטאפיזיקה המקובלת שהיתה ונשארה מטאפיזיקה — ״דלה וצרה״, (כפי שכינה אותה לייבניץ) — של חומר ותנועה, אשר שלטה במדע עד סוף המאה ה-19. הפיזיקה של המאה ה-20, היא שביצעה את המהפכה הגדולה שניוטון יכול היה לבצעה. והיא אכן הפכה את מטאפיזיקת החומר והתנועה למוצג ארכיאולוגי. והנה, למרות עובדה גלויה זאת, מאבקו של המימסד המדעי בראציונליות של הפאראפסיכולוגיה מתבסס על מערכת הייחוס של המטאפיזיקה המיושנת מן המאה ה-17. הטעם לכך פשוט: ״הבלבול של הפיזיקה״, כלשונו של קסטלר, הנתונה במסגרת תיאורטית מסובכת וקשה להבנה, עשה את הכל לאפשרי. המסקנה, אם כן, היתה, שבמלחמה נגד הפאראפסיכולוגיה יש לשכוח מן הפיזיקה של המאה ה-20 ולהתחשב רק במחשבת היום-יום, כלומר, במטאפיזיקה של המאה ה-17.

אולם, אם אכן אין להתקפה על הפאראפסיכולוגיה כל בסיס בפיזיקה של המאה ה-20, מהם אותם עקרונות במטאפיזיקה של המאה ה-17, ההופכים אותה לאי-ראציונלית?

מסתבר שהעקרונות הם שלושה:

1. אנו מסוגלים לרכוש אינפורמציה על העולם רק בעזרת חושינו.

2. אינפורמציה שאינה סבה על המצב העכשוי, הנתון לחושינו, ניתן להשיג רק על פי סימנים ובעקיפין. היינו, עדות הסטורית על ארוע שקרה; אקסטראפולציה על ארוע שעתיד לקרות; עדות נסיבתית לגבי מצב עכשוי שאינו נתון לחושינו (כמו הבעת עצב או שמחה על פניו של אדם).

3. השינויים הפיזיקאליים בעולם (תנועת עצמים) נקבעים על פי חוקי הטבע ולא על פי רצוננו.

והנה, אם אכן יש ממש בממצאי הפאראפסיכולוגיה, הרי עקרונות מטאפיזיים אלו של מחשבתנו9 חייבים יהיו לפנות מקום לעקרונות שונים, כוללים יותר ומוזרים יותר, עקרונות אשר יוכלו גם לבאר מה גרם לנו להחזיק במטאפיזיקה מיושנת זו. ולהיפך, כל עוד אנו מחזיקים בעקרונות אלו, נראה שהדרך הפשוטה לטפל בתופעות הפאראפסיכולוגיה תהיה לטעון שהיא כולה מוטעית, וכי שום תופעה בה אינה אמיתית.

מצב זה היה קיים מאז נוסדו החברה הבריטית לחקר הפסיכי ב- 1882, והחברה האמריקאית המקבילה — 3 שנים אחריה, במטרה להבהיר בצורה מדעית את השאלה הבסיסית: האם קיימות תופעות פאראנורמליות (שאותן נגדיר, לצרכינו, כתופעות הסותרות לפחות אחד משלושת העקרונות המטאפיזיים שמנינו), אם לאו. העובדה שחקר הפסיכי התנהל מחוץ למעבדה המדעית ולא היה מכומת, מנעה התקדמות ממשית בתחום זה . המצב השתנה ב-1930, עם הקמת המעבדה המדעית הראשונה לפאראפסיכולוגיה, בראשותו של ג׳. ב. ריין, במסגרת המחלקה לפסיכולוגיה של אוניברסיטת דיוק, בארה״ב. ריין התעלם מכל התופעות הפאראנורמליות המפורסמות, כגון: חלומות המנבאים את העתיד, שעוני קיר המצלצלים בדיוק ברגע שהבן נפצע בקרבות מעבר לים, שולחנות מתרוממים בסיאנסים ספיריטואליים וכיו״ב, וקבע לעצמו כקו מנחה לעסוק אך ורק בתופעות אשר יקיימו את התנאים הבאים:

א. אפשר יהיה להוכיח בעזרת טיעון כמותי שהן פאראנורמליות.

ב. אפשר יהיה לחזור עליהן עוד ועוד לפי דרישה; כלומר, הן תהיינה הדירות.

כך נוצרה הפאראפסיכולוגיה המדעית, אשר במשך הזמן שעבר מאז, הצליחה, לטענתה, להוכיח קיומן של שתי תופעות: esp — תפישה על-חושית (כלומר, רכישת אינפורמציה באופן הסותר את שני העקרונות הראשונים של המטאפיזיקה הישנה) ו-PK — פסיכוקינזיס, כלומר, הזזת עצמים בעזרת הרצון בלבד ובניגוד לחוקי הטבע (היינו, בסתירה לעקרון השלישי הנזכר).

פרופ׳ ריין בראשית עבודתו הניסויית בפאראפסיכולוגיה.

 

שיכפול וחיזוי בניסויי ESP

כמעט מן הרגע הראשון בחיי הפאראפסיכולוגיה המדעית, היתה ההצלחה בשיכפול הניסוי החיובי בעייתה העיקרית, מכיוון שהשיכפול (Duplication) הוא האמצעי העיקרי שבו משתמש המדע הניסויי במאמציו לביסוס אפקטים, חוקים ותאוריות, והוא גם הנשק הכבד שבו הוא לוחם בטעות. המתודה המדעית הטמיעה את השיכפול כהליך סטנדרטי לביסוס אפקטים, עד כדי כך ששיכפול מוצלח מהווה תנאי הכרחי ומספיק לקבלת האפקט הנידון כ״ממשי״ על ידי הקהילה המדעית. ההנחה המונחת ביסוד התהליך היא, שביצוע הניסוי על ידי אנשים שונים ובתנאים שונים, מן ההכרח שיביא לקיזוז הדדי של מערכת הסיבות השוליות המתלוות תמיד אל האפקט העיקרי. חוק מדעי טיפוסי מהווה, לכן, הגדרה חדה של מערך הסיבות העיקרי, אשר אם ישוכפל, יביא בהכרח גם לשיכפול התוצאה. ריין הגה איפוא, מערך ניסויי הניתן לשיכפול ולכימות, ואשר התבסס על חוקי ההסתברות והסטטיסטיקה בניחוש בקלפים. הבסיס ההסתברותי הוא זה: מכיוון שיש בדרך כלל חמישה סוגי קלפים, ובכל חבילת קלפים יש מספר שווה מכל סוג, הרי שבהתאם לדגם ההסתברות המקובל, מספר הניחושים האמיתיים המסתבר ביותר, בשורה של n ניחושים מקריים הוא 5/n. בדרך כלל לא יהיה מספר הניחושים האמיתיים, או כפי שנקרא לזה מספר הקליעות, בדיוק 5/n, אלא יסטה ממנו במשהו. יש גם אפשרות לחשב מהי הסטייה “הסטנדרטית״, אותה סטייה המסתברת ביותר, כאשר נתון סוג המדגם שמתוכו נעשה הניחוש ומסתבר שהסטייה הסטנדרטית היא, עבור הדגם של 5 קלפים שונים: 2/5x√¯n. כדי לחשב מהי ההסתברות שהסטייה הממשית מ- 5/n ניחושים אמיתיים, שהתקבלה ב-n ניחושים, קרתה במקרה, כלומר, ללא סיבה קבועה הפועלת באורח חוקי, יש למצוא את היחס בין הסטייה הממשית והסטייה הסטנדרטית ולמצוא את ההסתברות של היחס הזה בטבלת פונקציית הטעות הנמצאת בכל ספר לימוד להסתברות. כאשר היחס בין הסטייה הממשית והסטייה הסטנדרטית גדול יותר מאשר פי 2.5, ההסתברות שסטייה זו הינה מקרית בלבד מתחילה להיות נמוכה מאוד. לדוגמה, כאשר היחס הוא 4, אזי לפי דגם ההסתברות הזה, סביר שמספר הניחושים האמיתיים יופיע בממוצע לא יותר מאשר בסדרה אחת מתוך עשרת אלפים סדרות בנות n ניחושים כל אחת.

עם פרסום הממצאים הראשונים של ריין, לפיהם היתה הצלחת הסטודנטים ששמשו כמנחשים גדולה מכדי שאפשר יהיה ליחסה למקרה, החלו מאמצים לשכפל את הניסויים באנגליה. במשך שנים מספר (החל ב-1935) הם נחלו כשלון חרוץ. עד 1940, לא נמצא באנגליה אפילו מנחש מוצלח אחד, לעומת כעשרה מנחשים טובים שמצא ריין בקהילה הזעירה של הסטודנטים באוניברסיטת דיוק. התגובה באנגליה היתה ספקנית ביותר, ורבים הגיעו למסקנה שריין ״בחר” לפרסם רק את הניסויים המוצלחים והסתיר את הכושלים. צריך לזכור, שעל מנת ש10סטייה ממשית מן הממוצע החזוי תחשב למשמעותית, ולכן למצביעה על קיומה של סיבה קבועה, הכרחי לקבוע מראש את מספר הניסויים שייעשו, ולבצע את כל הכמות עד סופה. אין להפסיק את המשחק לאחר שנצטברה כמות זכיות נאה.

בדומה לכך, הכרחי למנות בפרסום של הדו״ח את כל הניסויים שנעשו בסדרה. פרסום הניסויים המוצלחים בלבד והעלמת הכשלונות, עשוי להיות עיוות מובהק של התוצאה והוא גובל בתרמית פשוטה.

אחד החוקרים האנגליים, שהחל ניסוייו כספקן קיצוני, וב-1940, לאחר 5 שנות כישלון ב-ESP, היה בטוח בטעותו של ריין, היה המתימטיקאי סול. עד 1940, בחן סול כמאה שישים איש ואסף 128,350 ניחושים, ללא שום תוצאות מענינות, ואז ארע הזעזוע. כאשר תאר את תוצאותיו לחוקר אחר, יעץ לו הלז לבדוק מחדש את רשימת נתוני הניסוי שלו כדי לראות אם אין בה ״ניחושים מוזזים״, כלומר, ניחושים אשר קלעו לא אל הקלף שהוצג בזמן הניחוש אלא אל קלף שהוצג בניחוש הקודם או בניחוש הבא. סול ניגש לבדיקת ההזזות האפשריות וגילה, להפתעתו, כי לשניים מבין 160 המנחשים שבדק, היתה הצלחה בלתי סבירה בקליעותיהם.

הסטייה, בסך הכל הקליעות הישירות והמוזזות, היתה גדולה מה- סטייה הסטנדרטית פי 5.82. ההסתברות שסטייה כזו הנה מקרית היא אחד למיליון. במילים אחרות, התוצאות שקיבל סול מוציאות מכלל חשבון אפשרות של מקריות.

סול, אשר ספקנותו ספגה מהלומה מטשטשת, ניגש לחדש את ניסוייו כשהוא מתרכז עתה (1941 — 1942) במנחש המצליח ביותר שגילה. על מנת למנוע כל פתח למירמה, רמיזות מקריות וטעויות שיטתיות, הקשיח את מערך הניסויי עד כמה שיכול. הוא ערך סדרה של 6290 ניחושים. בתוך סדרה זו נבדק מספר הניחושים המוצלחים המוזזים קדימה והתברר, שהסטייה הממשית גדולה פי 16.8 מן הסטייה הסטנדרטית. ההסתברות שמספר קליעות זה ארע במקרה, קטנה מאחד ל-10 בחזקת 35. זוהי בערך ההסתברות שבהטלה אקראית של מטבע סימטרית לחלוטין יופיע צד אחד למעלה מאה פעמים רצופות. מבחינת המטודולוגיה של הענין, מכילים ניסויי סול מספר יסודות בעלי משמעות רבה. ראשית, הם משמיטים את הקרקע מתחת לטענה אפשרית של מירמה. שכן, קשה להניח שבניסוייו מלפני 1940, יוכל צוות בן שישה עובדים לקיים מעשה תרמית במשך חמש שנים ועל פני עשרות אלפי ניסויים, וכי מעשה התרמית יכוון ליצירת המבנה של קליעות מוזזות. שנית, הניסויים שנעשו ב- 1941 — 1942 היו חתומים הרמטית בפני כל מעשה מירמה אפשרי. שלישית, בהנחה שאין כאן קשר של מירמה, מהווים הניסויים הללו שיכפול מפואר של ניסויי סול מ-1934 (עד 1939) ושל ניסויי ריין הקודמים. רביעית, הצליח סול לחזות ולאמת אפקט שהתקבל עם שינוי קצב הצגת הקלפים. היתה זו דוגמה מוצלחת לאיכותו של חיזוי תאורטי לפיו אם נניח ש״באופן טבעי” המנחש קולט אינפורמציה בקשר לקלף אשר יוצג בעוד שנייה, כך שאם הקלף הזה הוא הקלף השלישי מן הרגע הנוכחי (וזאת משיגים על ידי הצגת שני קלפים בשניה במקום קלף אחד בשניה), נוכל לחזות שזהו אכן הקלף אשר אליו אמנם יקלע המנחש. חיזוי תאורטי זה התאמת למעלה מכל ספק.

שיכפול ובקרה בניסויי PK

משנת 1934 החל ריין לבצע ניסויי פסיכוקינזיס. בניסויים מסוג זה מוטלות קוביות משחק רגילות על ידי מכשיר מיכאני, הדואג לאקראיות ההטלה, והנבדק מכוון על ידי רצונו בלבד את התוצאה הרצויה שביקש מראש להשיג. הדגם ההסתברותי אומר, שבמספר הטלות גבוה מספיק יופיע כל פן מפני הקוביה ששית פעמים ממספר ההטלות, זאת, כמובן, אם הקוביות ותנאי הניסוי סימטריים לחלוטין.

הפרסום הראשון של ריין על ניסויי פסיכוקינזיס, ראה אור ב-1943, והתוצאות היו מרשימות ביותר. בעשרים הניסויים שפורסמו (יותר מחצי מיליון הטלות קוביה) היה ניסוי אחד בלבד שבו היחס בין הסטייה הממשית לבין הסטייה הסטנדרטית היה רק שתיים וחצי. בכל היתר הוא היה גבוה משלוש (בחמישה היה יותר מארבע, בארבעה יותר משבע, ובשניים גבוה מ-15). אלא שעד מהרה נמצא שאופן בצוע הניסויים היה מרושל ביותר.

התברר, למשל, שבמרבית הקוביות מרכז הכובד אינו חופף את המרכז הגיאומטרי, ואסימטריות זו גורמת להן להעצר על מספר מסויים. כיוון שכך, היה הכרח בניסויי בקרה בעלי תנאים זהים לאלו של הניסוי הראשי ושבהם אין הנבדק מכוון את רצונו לתוצאה כלשהי.

אולם, בעיית הבקרה היתה והינה אחד הפצעים הפתוחים של הפאראפסיכולוגיה. ניסויי הבקרה המועטים שבוצעו בסוף שנות ה-30 הותירו טעם מר. במפורסם שבהם, שנערך על ידי Frick ב-1937, נעשו 52,128 הטלות קוביה והושגו 9,264 קליעות, כלומר, ב-576 יותר מן הממוצע.

ההסתברות לקבלת סטייה כזו, לפי הדגם ההסתברותי, היא בסדר גודל11 של 1:500,000,000. אולם, כאשר נגשו לבצע ניסוי בקרה עם מספר הטלות דומה וללא כוונת רצון, התקבלה סטייה זהה! בעיני הספקנים היתה זו הוכחה חותכת שהדגם ההסתברותי אינו ישים לקוביות, כיוון שאינן סימטריות. יחד עם כך, ללא שום בקרה, לא היתה אפשרות להעריך את הסתברות הסטייה. התודעה שניסויי בקרה עשויים להכשיל את הניסוי העיקרי, וכי כל הקוביות שאפשר להטיל הן אסימטריות, איימו להשבית לחלוטין את ניסויי ה- pk בשנות השלושים. אולם, ב-1943, כאשר נגשו ריין וצוותו לערוך את נתוני הניסויים לפרסום, התגלה מה שנחשב כפתרון לבעיית הבקרה, פתרון אשר היווה פריצה מכריעה בתולדות הפאראפסיכולוגיה המדעית. התברר שקיימת חוקיות מחזורית בהצלחת השפעת ״הרצון״ על נפילת הקוביה. הנוהג היה לחלק כל ניסוי למספר “סדרות” בנות 24 הטלות קוביה כל אחת. מה שהתגלה עתה היתה מחזוריות, אשר לפיה היתה הצלחת ההשפעה מרוכזת בתחילת הסדרה ויורדת לקראת סופה, וכך גם לגבי הניסוי כולו: ההצלחה מרוכזת בסדרות הראשונות ויורדת לקראת הסופיות. הטיעון היה, שאם ההצלחה בניסויים אלו מקורה באסימטריה מבנית מסויימת של הקוביות, הרי מן ההכרח שתהא מפוזרת באופן אקראי על פני כל הסדרה ועל פני כל הניסוי ולא תתרכז במקומות קבועים. הירידה המחזורית הפכה איפוא, לעדות חזקה ביותר לכך, שמקור ההצלחה אינו באסימטריה הפיזיקאלית של הקוביה. בו בזמן התברר, שתופעת הירידה המחזורית של ההצלחה טיפוסית גם לניסויי ה-ESP בניחושי קלפים, והוחלט להגדיר את תופעות ה-ESP וה-PK בהתאם לשני האפקטים הבאים: דרגת ההצלחה (מספר הקליעות) ושיפוע הירידה בהצלחה. הסתברות נמוכה עבור דרגת הצלחה או עבור הירידה היוו מעתה שני תנאים, שכל אחד מהם מספיק להעיד על תופעת ESP או PK בדומה להזזות שסול גילה בדיעבד בניסוייו המוקדמים, כן נתגלתה גם כאן הירידה בנתוני הניסויים שנערכו בעבר. בשני המקרים באה התגלית לאחר שהלך ונתבסס הספק בערך הניסויים הללו וביכולתם להצביע על תופעות פאראנורמליות, עד כדי כך שלא נראה טעם להמשיך בהם. מעתה ניתן היה להשתמש בקריטריון המחזוריות כבעדות לכך שהניסויים הקודמים היו נקיים ממירמה, שהרי אחרת סביר שהמירמה היתה מתחלקת באופן אקראי לאורך הניסוי והסידרה. קשה להניח שיש למירמה מבנה התפלגות קבוע. יתר על כן, מעתה נתבטל בחלקו הצורך בניסויי אי-בקרה נפרדים (ניסויי אי-רציה ב-PK ואי-ניחוש ב-ESP). קיומה של ירידה בלתי סבירה בהצלחה, היה לסימן היכר מובהק לכך שתוצאות הניסוי נקבעו למרות האסימטריות המבניות של המערך הפיזיקאלי של הניסוי ומעל להן. ריין עצמו היה מוכן, אף בשלב מאוחר יותר, להעמיד את כל טיעונו למען קיום האפקטים של PK ב-ESP על קיומה של הירידה. ההסתברות שירידה זו היא מקרית בלבד הגיעה, לפי הניסויים שלפני 1942, לסדרי גודל פנטסטיים בזעירותם (אחד לעשרות מיליונים). חשיבותו של קריטריון הירידה הגיע עד כדי כך שאפילו ניסויים שמידת ההצלחה שבהם (מספר הקליעות) היתה מקרית בלבד, הוצגו כמקרים מוצלחים אם תלילות הירידה השיגה דרגת אי-הסתברות העולה על אחד לאלף.

הרעיון הבסיסי, כלומר, שכל התפלגות לא אקראית של הצלחות מצביעה על סיבה קבועה הגורמת להתפלגות, הופעל מיד לצורך בדיקת השפעת פרמטרים שונים על האפקטים הפאראנורמליים. כך, למשל, כאשר נמצא הבדל לא הסתברותי בין מספר ההצלחות בניסויים שנעשו ביום לבין אלו שנעשו בלילה, בין אלו שנעשו על ידי ״מאמינים” ואלה שנעשו על ידי ״ספקנים״, בין אלו שנעשו בנוכחות חוקר א׳ לבין אלו שנעשו בנוכחות חוקר ב’, בין אלו שנעשו על ידי קבוצת משפיעים או מנחשים אחת לשניה, היה ההפרש שנתקבל עדות לקיומו של אפקט פאראנורמלי. יתר על כן, עד מהרה נמצאו סוגי מחזוריות חדשים בהתפלגות הקליעות וגם הם הונהגו כתנאי מספיק לאפקט פאראנורמלי.

גישה זו באה בזמנה, כיוון שבניסויים שנעשו אחרי 1943 נעדרה ההצלחה האסטרונומית במספר הקליעות שהיתה טיפוסית לתקופה הקודמת. בניסויים החדשים, שבהם הופעלה שיטת בקרה פנימית (כגון כיוון הרצון אל מספר הנקבע לפי שורת מספרים אקראית, או כיוון הרצון מספר פעמים שווה לכל אחד מששת פני הקוביה), כמעט לא היתה הצלחה בו-זמנית משתי הבחינות גם יחד: מבחינת מספר הקליעות ומבחינת מחזוריות ההצלחה. רובם המכריע של הניסויים החדשים סיפקו קריטריון אחד מאלו בלבד ונכשלו ביחס לקריטריון האחר. דרגת ההצלחה ירדה מסדרת המספרים האסטרונומיים של הניסויים המוקדמים, אם כי ממוצע אי-ההסתברות של השערת המקריות הגיע עדיין ליחס של אחד לשלושת אלפים.

בקרב הניסויים המאוחרים קיימת סדרה מיוחדת במינה (שנערכה בין השנים 1961 — 1951), שקצרה הצלחה מן הסוג האסטרונומי הישן. אלו הם ניסוייו של מהנדס אלקטרוניקה שבדי, פורוולד (Forwald). הם שונים מן הניסויים בנוסח ריין בכך, שפורוולד כיוון את רצונו לא לפנים מסוימים של הקוביה, אלא למקום מסוים על פני השטח שעליו היא הוטלה. ניסויים אלה נקראים לכן, ניסויי מיקום (placement). המערך הניסויי פשוט: מספר קוביות מוטלות באופן מיכני מתוך כלוב הנפתח אוטומטית לתוך מסלול שיפועי, המוביל אותן למישור אופקי. המישור מחולק לאזורים, חצי ימיני וחצי שמאלי בדרך כלל, והחוקר מתאמץ לכוון את הקוביות לפי רצונו לאזור זה או אחר של המישור. פורוולד בצע ניסויי בקרה מפורטים לקביעת האסימטריה הפיזיקאלית (סטיית המישור מאופקיותו והמסילה ממרכזיותה), ומשזו נקבעה באופן כמותי עבר לניסויים עצמם, כשהוא מחליף בקביעות את אזורי המטרה (כאמצעי בקרה פנימי). התוצאות היו מעורבות: בחלק מן הניסויים הגיעה אי-הסתברות הסטייה עד לסדר12 גודל של מאה אלף ובחלק אחר לא הופיעה שום סטייה. מטרידה יותר היתה העובדה שכמה מניסויי הבקרה נתנו סטיות רציניות מן הממוצע ההסתברותי וכן הראו מחזוריות קליעה מובהקת מסוג ״רים״ (מירב הקליעות מתרכזות בחלקו האמצעי של הניסוי). כאשר הוזמן פורוולד לסדרת ניסויים באוניברסיטת דיוק, הוא הצליח, לאחר מספר כשלונות, לחזור על הצלחות הסולו שלו בנוכחות עדים.

ריקנותו של הוויכוח

יחסם של אנשי המדע אל ממצאים אלו של הפאראפסיכולוגיה נקבע, כאמור, על ידי יחסם אל העקרונות המטאפיזיים שהזכרנו. כללית התחלקו המדענים לשתי קבוצות — אלו הרואים בעקרונות כללי הגדרה של הראציונלי, האפשרי והקיים, ואלו הרואים בהם מסקנות זמניות מעין אמפיריות, שהוסקו על בסיס התופעות הידועות עד עתה. רק הסוג השני, הרואה בעקרונות מסקנות זמניות, ומוכן לכן לזנוח אותן בהינתן עדות אשר את ערכה יכולים לקבוע בעזרת קריטריונים שהוחלט עליהם מראש, מוכן לגשת לוויכוח עניני על ערכה וחשיבותה של העדות שנצטברה עד כה על ידי הפאראפסיכולוגיה. אולם, המדען הרואה בעקרונות ״הגדרות מהותיות ומוחלטות״, נאלץ להניח מראש שממצאי הפאראפסיכולוגיה הנם עורבא פרח. כדי להראות זאת הוא יצביע על פגמים אפשריים בניסויים.

טיעונו יהיה לכן כזה: מכיוון שמסקנת הניסוי סותרת את העקרונות המגדירים את האפשרי בעולמנו, הרי שהניסוי מוטעה (דבר שהיה צריך בעצם להוכיח). אפשרויות הטעות הן א’, ב’, ג’, או כל אפשרות דומה. מכאן שהניסוי טעה או בא’, ב׳ או ג’, או ביותר מאחת האפשרויות האלה. ברור שסוג זה של אנשי מדע סגור לוויכוח עניני עם אנשי הפאראפסיכולוגיה. האפשרויות לטעויות שהסוג הסגור אוהב למנות הן, בראש וראשונה, התרמית (בקנה מידה מצומצם או אוניברסלי), אי מדעיותה של הפאראפסיכולוגיה, ולבסוף שלילת ערכו של הדגם ההס13תברותי מכל וכל. חשוב להדגיש שאין כל דרך בעולם המאפשרת לסתור אפילו אחד מן הטיעונים האלה, שכן אין הם טיעונים עובדתיים אלא עקרוניים; אין הם טוענים שבניסוי זה נעשתה מירמה, הם טוענים רק זאת: או שנעשתה מירמה, או שנעשה יישום מוטעה של דגם מתימטי, או שהניסוי איננו מדע וכיו״ב. בגלל קוצר המצע, נטפל רק בטיעון בדבר המירמה. אולם, כדאי להדגיש שההבדל בין הפאראפסיכולוגיה לבין המדעים בנקודה זו איננו הבדל עקרוני כי אם כמותי. תולדות המדע מראים שמעשי המירמה, הנסיונות למעשי מירמה והטענות שנעשתה מירמה, נפוצים בתולדות הפיזיקה והכימיה (בעיקר בתקופות ינקותם) ממש כשם שהם נפוצים בפאראפסיכולוגיה. ניוטון, לדוגמה, עסק במעשי מירמה בכל הספקטרום, החל במעשי מירמה לבנים, שבהם שינה והיטיב את הנתונים המספריים, הניסיוניים כביכול, שלו, כדי לקבל התאמה טובה יותר לחוקיו בספר הפרינקיפיה, וכלה במעשי מירמה אדומים לוהטים, כגון — פרסום ניסוי שמעולם כנראה לא עשה והסתרת ניסוי אשר הוא כן עשה, ומעל לכל בידיעה מלאה ששני הניסויים האלו, זה שעשה וזה שפרסם, סותרים זה את זה. יחד עם כך, קיים הרושם שאם ירדו לעולם המדע עשרה קבין של מירמה, נתכבדה הפאראפסיכולוגיה בתשעה מהם. יש לכך סיבות רבות ומחקרן עשוי להיות נושא מרתק בסוציולוגיה של המדע. אולם, קשה לראות בתופעת ריבוי המירמה יותר מאשר תופעה מענינת. קשה לראות את המשמעות העקרונית שלה וזאת מטעמים מספר. אפילו אם נניח ש-50% מן התוצאות המשמעותיות של הניסויים זוייפו, עדיין קיימת הבעייה לבאר את ה-50% הנותרים. אפילו אם ניסוי אחד בלבד מבין כל ניסויי הפאראפסיכולוגיה הינו ״טהור״ — עומדת בעיית באורו בעינה וניתן להטיל את כל כובד טיעונה של הפאראפסיכולוגיה עליו. גם אם יתברר במשך הזמן שרק ניסויי סול ב-ESP ופורוולד ב-PK ״טהורים״ — טיעוני הפאראפסיכולוגיה ימשיכו לעמוד בכל עוצמתם. יתר על כן, מן הבחינה הלוגית אין שום צורך בשום ניסויים נוספים — הרעיון שחמישים ניסויים זהים מחזקים את הטיעון יותר מאשר ניסוי אחד (בתנאי שברור לחלוטין שהוא ״טהור״), הוא רעיון הבל. לכן, חשיפת רמאים ותרמיות אינה גורעת מעצמתו הלוגית של הניסוי ״הטהור״ האחד. אם כי אין ספק שכל חשיפה כזו הינה מכה נוספת לתדמיתה הציבורית של הפאראפסיכולוגיה (ולכן לסכויי השארותה בחיים), הרי כל חשיפה כזו מהווה, למעשה, אישוש נוסף לאותם ניסויים שתרמיתם לא נחשפה (בדומה לכך שכל כשלון בניסוי הפרכת תיאוריה מהווה אישוש לניסויים אשר תמכו בה בעבר). שהרי מדוע עדיף להסיק מחשיפת מירמה שבל הניסויים הינם מעשי מירמה, יותר מאשר להסיק שמעשי מירמה מתגלים עד מהרה ולכן אלו אשר עד עתה לא נחשפו כמעשי מירמה סביר שהם ״טהורים״ ?

החוקר שסרח, וולטר לוי.

 

מבין הסיבות המוצעות לבאור ריבוי מעשי המירמה בפאראפסיכולוגיה יש להדגיש את הטיעון שקיימת תכונה מבנית (או ״מהותית״) בגילויי הפאראפסיכולוגיה, תכונה הנעדרת מיתר המדעים הניסויים, העושה את התרמית לאפשרית ומושכת לב, ותכונה זו היא הקושי העצום לשכפל ולאשש את הניסוי בפאראפסיכולוגיה. העובדה ששיכפול הניסוי בפיזיקה (למשל) הינו תמיד בעיה טכנית בלבד, ולכן כל ניסוי פיזיקאלי ישוכפל במוקדם או במאוחר, משריינת את הפיזיקה בפני רמאים. ולהיפך, מכיון שהרמאי הפוטנציאלי שקט ובטוח שלא יוכלו לשכפל את ניסויי ה-ESP וה-PK שלו, אין טעם מצידו להמנע מרמאות (בעיקר כאשר שכרה בצידה).

אולם, במצב של היום אין עוד טיעון זה מתווה הבדל עקרוני. מחד, כדי לשכפל ניסוי בפיזיקה, צריך להשקיע בו כספים רבים ומאמצים עצומים של צוות עובדים לא קטן. כל עוד לא נמצאים כספים בהישג יד, אי-אפשר לחזור על הניסוי. הטענה שאפשר לחזור עליו באופן עקרוני מאבדת קצת מערכה כיוון שאין אנו יודעים היכן נגמרת הבחינה הטכנית והיכן מתחילה הבחינה העקרונית במקרים אלו. מאידך, אפשר כיום כבר לחזור על ניסויים בפאראפסיכולוגיה ולשכפל אותם תוך התאמה טובה, בתנאי שאפשר יהיה להשיג את המנחש המתאים (בניסויי ESP) או המכוון המתאים (בניסויי PK) מכאן אפשר לטעון, שהשגת המכוון או המנחש דומה מאוד להשגת הכספים והמיכשור המתאים בפיזיקה. ולהיפך, הגדלת דרגת התחכום של המיכשור בניסויי PK וה-ESP גורמת כיום לכך שהתרמית הופכת לאפשרית ממש כמו בפיזיקה, דווקה בגלל מיעוט הכספים (המונע מחוקרים אחרים לשכפל את הניסוי).

אולם, יחד עם כך נהיית חשיפתה לבעיה טכנית בלבד. המקרה האחרון של חשיפת התרמית הינו עדות מענינת להתפתחות זו בפאראפסיכולוגיה. וולטר לוי, אשר כיהן כמנהל המכון הפאראפסיכולוגי ב14דרהם (Durham, בצפון קרוליינה, ארה״ב), מיסודו של ריין (אשר מינה את לוי לתפקיד זה), עוסק זה יותר משלוש שנים בבדיקת יכולת ה-PK של בעלי חיים. בניסויים אלו מקשרים מערכת היוצרת גרויים מהנים אל בעלי החיים בקצה אחד ואל מנגנון אקראי (כמו התפרקות רדיואקטיבית) בקצה שני. המנגנון האקראי מפעיל את המערכת ב-50% של הזמן. אם בעלי החיים מסוגלים להשפיע על המנגנון האקראי, הוא יפעיל את מערכת הגרויים ביותר מ-50% של הזמן. לוי מסר על הפעלה ב-54% של הזמן, שהיא תוצאה משמעותית ביותר. לאחרונה התברר שתוצאה זו היתה מזוייפת, לוי הודה בכך והתפטר ממשרתו.

ד״ר זאב בכלר

 

והנה, ברור שאין שום קושי עקרוני לשכפל את הניסויים הללו ולהפריכם. יחד עם זאת, לא נעשה מאמץ כזה במשך כל שלוש השנים האחרונות בגלל מעוט הכספים והצוותים המאומנים בהפעלתו של המיכשור המתוחכם.

אולם, כך נראה, עיקר עצמתו של הטיעון להוכחת קיומה של המירמה בפאראפסיכולוגיה אינו יונק מן המקרים שנחשפו, מכיוון שבעיקרו של דבר אין הוא טיעון עובדתי כל עיקר. הוא טיעון עקרוני האומר, שמירמה יכולה היתה לקרות בניסוי זו או אחר. מבנהו הכללי של הטיעון הוא, בנוסח שלי, טיעון של הקונספירציה: מכיון ש- esp הוא בלתי אפשרי הרי שהניסויים המוכיחים, כביכול, את קיומו, מן ההכרח יהיו מדומים בלבד. שתי אפשרויות קיימות, או שהניסוי נעשה בתום לב או שהוא מעשה מירמה. אם נעשה בתום לב, הרי נובע מיד שהוא מבוסס על טעויות כגון תכנון לקוי, בצוע מרושל או פרוש תיאורטי מוטעה. אולם, אם הניסויים שבהם מדובר נקיים מן הפגמים האפשריים הללו, הרי נובע שהם מבוססים על תרמית. ועתה הצעד האחרון: מכיוון שלא נתגלה שום רמאי מבין המעורבים בניסוי, הרי שיש כאן הוכחה לקנוניה רבתי, קונספירציה, ששותפיה הם כל או רוב המעורבים.

מה בעצם פגום בטיעון הקונספירציה? לא כלום, חוץ מכך שהוא מעגלי ולכן ריק מכל תוכן. שהרי השאלה כולה היא, האם ESP או PK הם מן האפשריים או לא. רק לאחר שנסכים, או נניח, שהם אפשריים, רשאים אנו לבדוק את תקפותם של הניסויים וההוכחות לקיומם. אולם בטענת הקונספירציה אחת ההנחות היא שתופעות פאראנורמליות אינן מן האפשר. כשם שאין שום ערך בהוכחת אפשרותן של תופעות פאראנורמליות מתוך הנחת אי-אפשרותן, כך גם אין שום ענין בהוכחת אי-תקפותם של הניסויים אם אחת ההנחות בהוכחה היא שהם אינם תקפים.

מעגליותו של טיעון הקונספירציה וריקנותו הנם גם מקור עצמתו המדומה, עוצמה המהווה, אולי, את סיבת הפופולריות הרבה שלו, שהרי אין שום אפשרות בעולם להוכיח לבעל הטיעון שאכן טעה, וכי למעשה אין שום פגם בניסוי, לא מצידו התאורטי ולא מצידו האנושי. אי-אפשר להוכיח זאת, מכיוון שהמנסה לעשות כך מוכנס מיד לתוך מעגל הקשר העולמי, וההוכחה לכך שהוא אחד מן הקושרים היא העובדה שניסה להפריך את קיומו של הקשר. במקרה הטוב, כאשר טוהר כוונותיו נמצא מעל לכל ספק, מהווה נסיונו עדות לבורות (בלוגיקה, מתימטיקה, פיזיקה, פסיכולוגיה, סוציולוגיה ועוד כהנה וכהנה), שכן הוא מטיל ספק באי-אפשרותו של הבלתי אפשרי.

בעזרת טיעון זה מחולקת האנושות הרלבנטית לשתי מחלקות: האחת מכילה את הבורים, המבולבלים והרמאים, והשנייה מכילה את הנבונים והראציונליים, המבינים שפאראפסיכולוגיה היא בלתי אפשרית. אין מקום לפי טיעון זה למחלקה שלישית: אלו שאינם בורים, מבולבלים ורמאים, אך מטילים ספק באי-אפשרות הפאראפסיכולוגיה. במילים אחרות, אין מקום לחיפוש, בדיקה וויכוח בקורתי, אשר במהלכו נבדקת העדות לטובת ה-ESP וה-PK מתוך הנחת אפשרותם. זהו, כמובן, מקרה טיפוסי של דוגמטיות רעיונית בשמו של המדע, אותו מדע, אשר אנו מנסים להאמין בתפקידו כמיצג הבקורתיות הראציונלית הפתוחה.

האפשרות שקיימים אזורים של היקום, שאינם ניתנים לטיפול על ידי ״השיטה המדעית״ ולקיטלוג לתוך קטגוריות מדעיות מכובדות, אזורים אשר אולי לא נוכל לעולם להצליח בהם יותר מאשר ללמוד עליהם את האמת, אפשרות זו היא כה זרה לרוח מדע ההצלחה, עד כי כל מי שמכריז עליה, מכריז על עצמו כעל מי שאינו מבין מדע מהו. וכל עוד נמצאת האמת הצרופה על מהות המדע בידיהם של חברי המועדון המדעי, הלוחמים בשם האמת הזו נגד הכישוף המודרני, חזקה על הפאראפסיכולוגיה לגווע מרעב.

אולם כל עוד היא חיה, חשוב להכיר בכך שהיא ענף הידע בעל הפוטנציאל המהפכני הגדול ביותר, מאז הפסיד ניוטון את ההזדמנות הגדולה של חייו. •15


  1. הדירות – Repeatability