הקדמה:
המאה ה-18 היא תקופה ארכאית, מיתולוגית כמעט, תקופה שאמצעי התחבורה המהיר ביותר שעמד לרשותה היה מרכבת סוסים. מטוס קונקורד שהיה חולף בשמי פריז לפני 200 שנה היה אל-נכון מתקבל ע״י הבריות כהתגלות אלהית. כה מושרשת בהכרתנו הזהות בין ההישג הטכנולוגי של תקופתנו לבין קידמה אנושית בכלל, עד כי פיגורה הטכנולוגי של המאה ה-18 נראה בעינינו כצידה השני של נחיתות שכלית, תבונית ורגשית.
כלום טרם למדת כי התענוג, שהוא בלי ספק המניע היחיד לאיחודם של שני המינים, לא די בו, בכל זאת, כדי ליצור קשר ביניהם? וכי אם קודמת לו התשוקה המקרבת, הנה באה אחריו הסלידה המרחיקה! חוק טבע כאן, ורק האהבה לבדה יכולה לשנותו.
המרקיזה דה-מרטיי
ספרו של שודרלו דה-לקלו, ״יחסים מסוכנים״ (הוצאת הקבוץ המאוחד, עברית: יונת סנד), ממוטט אשליה זאת של קידמה משל היתה בניין קלפים. באשר דומה כי איש מופלא זה, שחי לפני 200 שנה, האיר כמה מן האזורים היותר כמוסים של נפש האדם באור בהיר וחד יותר מכל קרן לייזר העומדת כיום ברשותנו. 175 המכתבים שמחליפים ביניהם גבורי “יחסים מסוכנים״ מהווים את אחד המסמכים הנוקבים ביותר שנכתבו בזמן מן הזמנים אודות יצרי הלב וניגודי הנפש — הרהב האנושי, תאוות השלטון, הכמיהה לאהבה צרופה, ומעל לכל אלה — אודות כשלונם של בני-אדם לשלוט בגורלם.
“הכיבוש הוא גורלנו המשותף ועלינו לקבל את דינו״, כותב הרוזן דה-ואלמון למרקיזה דה-מרטיי — בת-בריתו משכבר הימים לנקמה, להרס לעוול ולהשחתה. היעד שמציב ואלמון לעצמו הוא הנישא והפחות אפשרי מכל יעדי-אנוש: השגת שליטה מוחלטת על תהפוכות נפשם וגורלם של בני-אדם, ושיעבודם לרצונו. שכן, בניגוד לשטן ולאלים, החותרים ליעד זה מן החוץ, מבקש ואלמון לשלוט, תוך פעולה מבפנים, על מערכת שהוא עצמו מהווה חלק בלתי נפרד ממנה. משל היה מפרש, המנסה להשתלט בים זועף על נתיבה ההפכפך של הספינה שנושאת אותו.
כמעשה השטן באיוב בוחר לו ואלמון לקרבן את מאדם דה-טורואל — הנאה והחסודה שבנשי פריז. טורואל היא אשה צעירה, המקיימת באדיקות קיצונית את חובותיה לבעלה ולאלהיה; אשה המייחסת את יצרי הגוף ותאוותיו לחלק הנחות והבזוי שבאדם; אשה המעמידה את ישוב-הדעת והמתינות בראש סולם ערכיה. “מי ירצה באושר שנקנה במחיר התבונה”, משיבה היא לחיזוריו הלוהטים של ואלמון, ”ואשר הנאותיו החולפות מביאות בעקבותיהן אך חרטה, שלא לומר יסורי מצפון?”; אשה שמאמינה כי הערובה לאושר מצויה בשמירה על מידותיה הטובות ועל נאמנותה לבעלה. ״אם קיימים תענוגות עזים מאלה”, טוענת טורואל באזניו, “אין לי חפץ בהם… הדבר המכונה בפיך אושר אינו אלא מבוכת חושים, סערת תאוות…״.
תפישה קנאית ומחמירה זאת באשר לחובותיה לעצמה ולאישה מביאים את ואלמון לקרוא בהתלהבות: “הנה כאן אני פותח בהתקפתי. כאן יריב כערכי, מטרה יאה לשאיפתי.״
ושוב, כשטן שיצא להעביר את פאוסט על מידותיו, שם לעצמו ואלמון כמטרה “לנתק את ריתוקיה מעצם אלהיה הנערץ”. אט-אט, צעד אחר צעד, כנטפי מים המפוררים את אבן הסלע, מכלכל ואלמון את פועלו: ״תוסיף-נא להאמין במידות הנעלות, אך תקריב-נא אותן למעני; יוסיפו-נא חטאיה להטיל עליה אימה, אך אל-נא יהיה בכוחם לעצור בעדה”, עד אשר תיאלץ להודות בהערצתה אליו ועד אשר יהפוך הוא ״האלוה של בחירתה”.
כדי לממש את זממו פורש ואלמון מחיי התענוגות של פריז ומבלה עתותיו בכפר, במחיצת דודתו הזקנה וטורואל. במקום זה יערוך, במתינות הראויה לשבח ותוך הפגנת רגשי כבוד וחמלה נוצרית, את התקפתו על חומותיה הבצורות של טורואל. כחוקר במעבדה העוקב אחר חידק מבעד למיקרוסקופ, בוחן ואלמון את תגובותיה הדקות ביותר, מודד את עוצמת הסוסיה ומבוכותיה, המסמנות את מהלך כניעתה; לא כניעה פשוטה, רגילה ופתאומית, כי אם איטית, זוחלת ונאבקת. “תמצה-נא כאוות נפשה את טעם חולשתה ותיאלץ להודות בתבוסתה!״, כותב ואלמון למרטיי.
טורואל המסכנה, שפשר מבוכתה וחרדתה נסתר מידיעתה, נאבקת בחיזוריו של ואלמון בדרכי נועם ובדברי כיבושין, המעוררים אצל ואלמון לעג רב: “היית צוחקת צחוק גדול אילו שמעת באיזה תום-לב היא מטיפה לי מוסר”, הוא מדווח למרטיי. “היא אומרת שרצונה להציל את נשמתי. היא אינה מנחשת עדיין מה יהיה מחירו של נסיון זה.”
ככל שמאבקה גובר ומחריף כן גדל תענוגו של ואלמון. כאותו עכביש שחור ושעיר, שתאבונו גובר עם כל עווית של קרבנו, מוסיף ואלמון לטוות קורים דקים סביבה, הלוך וטווה. הוא מטביע את טורואל בנחשול מכתבי אהבה לוהטים, במבטים כנועים ומיוסרים ובמגעים לא-מגעים, המעכלים כחומצה את כוח התנגדותה. ומשהיא מבקשת במצוקתה את רחמי האל מתמלא ואלמון בזעם על כי אשה זאת מהינה לשטוח תפילתה לאל, בעוד גורלה נתון בידו שלו לשבט ולחסד: “לשווא תתור אחרי העזרה במחוזות זרים”, כותב הוא למרטיי. “אנוכי הוא זה שיגזור את גורלה”.
אולם, ככל שנוקפים הימים ומאבקה של טורואל מתגלה כעיקש ונחרץ יותר, מתמלא ואלמון זעם לנוכח ההשפלה שבדחייתם החוזרת ונשנית של חיזוריו.
ואכן יש דבר-מה משפיל ומעליב בחיזורו העקר אחר טורואל. הוא, המניפולטור הגדול, הגבר ששום אשה לא עמדה בפני קסמו, נאלץ להשקיע מאמץ אדיר כדי לכבוש יצור תמים ופשוט זה, לגבב באזניה הררי-מילים, להכות על חטא, להתרפס, להתבטל, לעשות שקר בנפשו ולהזיל דמעות ע״מ לעורר רחמיה אליו.
בשיניים חורקות מתכנן ואלמון את שעת הנקמה, ואכן משמתגלה לו כי חרף התנהגותה הנחרצת היא שומרת על כל פיסת נייר שכתב לה, משגר ואלמון למרטיי שדר נצחון: “הסרתי את הלוט מעל המסתורין של האהבה ושל עיוות הדין גם יחד. מן האהבה אהנה ועל עיוות הדין אקח נקם”. ואלמון נודר נדר “לכלות את מידותיה הנעלות בפרפורי גסיסה ארוכים” ולהכריח “אשה יהירה” זו להודות בתשוקתה אליו. ואכן, כוח התנגדותה של טורואל נחלש והולך ככל שטבעת החנק מתהדקת עליה. כצייד המריח את טרפו מרחוק מלקק ואלמון בהנאה את שפתותיו: “כן, אוהב אני להתבונן ולראות איך אשה נבונת-דבר זו מפליגה מתוך היסח הדעת בנתיב שאין חזרה ממנו, שיוליכנה על כורחה במורד19 התלול והמסוכן, בעקבותי״, עד אשר, תשושה מקרב האיתנים שבין האהבה למוסר ומושפלת בתבוסתה, “לא תהיה עוד עבורי אלא אחת מני נשים רבות”.
אלא שבשלב זה של ערב נצחון חודרת נימה חדשה למכתביו של ואלמון: נימה של התפעלות, של הערצה, ואולי גם של חמלה, כלפי טורואל. מעין רגש שעשוי להתעורר בליבו של צייד בצפותו במאבק הנואש של טרפו בהחתם עליו דרכי המוצא. כנחש המתהפנט מצמרמורת המוות שהוא מעביר בקרבנו טרם הכשתו חש ואלמון אל-נכון רטט מוזר לנוכח המאבק המר שמנהלת טורואל באהבתה האסורה, מאבק של “נפש טהורה וענוגה”, כדבריו, “היראה מפני האושר שאליו היא מתאווה ואינה חדלה מלהתגונן אפילו כשהיא חדלה להדוף”.
והנה כאן, כאשר דומה היה כי כל דרכי הנסיגה חסומות בפניה, חומקת טורואל במפתיע מלפיתתו ומסתלקת מהאחוזה הכפרית. זעמו של ואלמון עולה עד להשחית; הסתלקותה מציגה את שליטתו עליה ככלי ריק. מעתה הופך כיבושה להכרח: “לא אוכל שאת את גורלי אלא אם אשלוט בגורלה”, כותב ואלמון למרטיי. “לא אדע עוד אושר ולא שלווה אלא אם-כן אכבוש אשה זו, שאני שונא ואוהב בשצף-קצף”.
ואמנם הכרח הוא לואלמון לכבוש אשה זו משני טעמים לפחות. אדם שכמותו, שהפך את האהבה למכשיר חד ויעיל למימוש תאוות השלטון שלו, יכול להצדיק את יחסו המחפיר לנשים כל עוד מבוססים היחסים הבין-מיניים, מעצם טיבעם, על רמייה, העמדת פנים, זיוף ועינוגי-גוף, עינוגים הנוטלים לעצמם אצטלה חסודה ומוסכמת של אהבה נאצלה; כל עוד איתנה גרסתו שהיסוד לתחושות הסותרות של חשד, אמון, תקווה ופחד, המאפיינות את רגש-האהבה, אינם אלא ביטוי לאימה מאבדן השליטה; כל עוד משמשים הגברים לנשים “כלי שרת, ממלאי תפקיד גרידא, אשר יתרונם היחיד הוא פעולתם”. אולם, אם תום-לב, צניעות, טהר, אצילות נפש וכיו״ב אפשריים ואפילו קיימים בפועל — אזי התנהגותו היא מעשה נבלה מכוער ובזוי.
ואלמון חייב איפוא לכבוש, לרמוס ולהרוס את טורואל, באשר היא האחת ויחידה שפגש המגלמת את האשה החלומית, זו “שהאהבה תהיה לה עניין יחיד לענות בו”, זו שרגשתה “תהיה נובעת תמיד מליבה ורק לאחר-מכן תגע בחושיה”.
הוא הדין בטעם השני. טורואל חייבת להכבש כדי שואלמון יוכל “להנצל מגיחוך ההתאהבות בה”. שכן התאהבות עבורו היא לא רק נקודת תורפה, כי אם גם סתירה חיה להתנהגותו; באשר כל מעשיו של ואלמון יונקים השראתם וצידוקם מהתחזותם של יצרי גוף כאהבה ומאי-אפשרותה של אהבה תמה ואמיתית.
ואכן, משעומד ואלמון ממכתביה של טורואל לדודתו, כי בריחתה לא היתה אלא נסיון אחרון ונואש מצידה להציל נפשה מחטא אהבתה אליו, חש הוא במשק התהילה. היעד שהציב להביאה לכך ש״כל מארות השנאה וכל ברכות האהבה ימלאו את ליבה חליפות”, כטוב בעיניו, נמצא בהישג יד. בעוד שעה קלה יוכל להציג לעיני-כל את ראשה הכרות ולהכריז: “הביטו וראו את פועל ידי וחפשו לו אח ודוגמא בעידן שלנו!”
אלא שבינו לבין זר הדפנה ניצב מכשול שלא שיערו: המרקיזה דה-מרטיי.
בחירתו של ואלמון את טורואל החסודה כמושא כיבושו היתה מלכתחילה לצנינים בעיני מרטיי, לו הועידה מטרה אחרת: הנסיך דה-ז׳רקור, איש שהעיז לנתק יחסיו עימה למען אשה אחרת. מרטיי נודרת לנקום בו ולהשפילו עד עפר. מכשיר הנקמה הוא ססיל וולאנז’, “יצור שכל-כולו חמישה-עשר אביבים, ציץ ורדים”, שזה עתה הוצאה מהמנזר ע״מ להשיאה לז’רקור. מרטיי מאיצה בואלמון לתת ידו להדחתה של ססיל, טרם תעלה על יצועי כלולותיה, לא רק בגין טינתם המשותפת כלפיו (ואלמון חיזר אחרי האשה האחרת) כי אם גם משום החשיבות שז׳רקור מייחס למידות הטובות “והיהירות האווילית שלו, הנוסעת בו את האמונה שיימלט מן הגורל הבלתי נמנע”. מרטיי מסיימת את מכתבה בקריאה רוויית שנאה: נוכיח לו איפוא שאינו אלא שוטה”.
מרטיי כואלמון מלאה שנאת-נקם לכל מי שעומד בדרכה. אך שלא כואלמון יונקת שנאתה מתחושת עלבון עמוקה כלפי החברה הפטריארכלית הצבועה, הנוהגת בנשים איפה ואיפה וכופה עליהן נורמות כוזבות שנוצרו בידי הגברים ולמען הגברים. “עבורכם, הגברים”, כותבת מרטיי לואלמון באחד המכתבים היותר נוקבים בספר (מכתב 81), “כשלון פירושו נצחון אחד פחות. בתחרות זו, ששוויון אין בה, בנות מזל הננו כאשר אין אנו מפסידות, אתם חסרי מזל כאשר אינכם מנצחים”. בידי הגבר בלבד, מתריסה מרטיי, הבחירה אם לקיים את היחסים או לשים להם קץ, אם להסתפק בנטישה משפילה ולשמור על סודיות, או להעדיף שערוריה. ואם גמור עמו להוסיף ולהחזיק בה, גם אם היה לה לזרא, “כי אז מה שהעניקה לו לפנים מתוך אהבה, שומה עליה להקריב עתה מפחד”.
שנאתה של מרטיי מופנה במידה לא פחותה כלפי “אותן נשים חסרות בינה המכנות עצמן בעלות רגש”, אותן נשים “שהאהבה קונה לה שליטה עליהן כה בנקל… נשים שאינן חוששות להפקיד את הוכחות חולשתן בידי האיש שהביאן לכך״. אך שלא כנשים אלה “שראשן ריקן” הופכת מרטיי “את הגברים האימתנים הללו לכלי משחק״ של חשקה ושרירות ליבה. “כלום כל זה לא יביאך לכלל מסקנה שנולדתי לנקום את נקמת בנות-מיני ולשלוט על בני-מינך?”
מרטיי יוצאת איפוא לתבוע את עלבון בנות-מינה מחברת הגברים הצבועה, בהכותה אותם בנשקם-הם: באהבה.
בזעם קר ובלתי נלאה של אל נקמות נועצת מרטיי את חוד פגיונה בנקודה הרכה ביותר — בגאוותם. “הו, כמה שמשונים החיים עמנו מחלפותיהם נתונות תחת מספרי!” צוהלת מרטיי.
אולם השתקעותו המתמשכת של ואלמון בפרשת טורואל מפנה לעברו את חיצי זעמה. בהדרגה יתברר למרטיי, כי כל עוד איש זה, המתיימר ליהנות בזכות ולא בחסד מהגורל השמור עימה לבני-מינו, יוסיף לעמוד במריו, תוטל עליונותה בספק.
אט-אט מתגלה מערכת יחסיהם בכל מורכבותה. ואלמון ומרטיי חייבים לעודד זה את מעלליו של זה, כי רק הגמוניה ללא-עוררין של כל אחד מהם על בני המין השני, עושה אותם ראויים זה לזה; הם חייבים לסייע זה לכיבושיו של זה, כיוון שכל כיבוש נוסף הוא עדות חיה לנצחון השכל על הרגש ולעליונותם הם ע״פ שאר האנשים. (כך, למשל, הכשלון להדיח את ססיל משמעה נצחון לז׳רקור ולאמונתו במוסריות האדם); הקשרים שהם מפתחים עם זולתם חייבים להיות למטרת כיבוש ולעינוגים בלבד, באשר קיומו של קשר רגשי מקנה יתרון לרגש ע״פ השכל. ואמנם מרטיי מזהירה את ואלמון מפני המשך הפרשה עם טורואל, העלולה להשיב לו את אשליות הנעורים,20 במילים אלה: ”הנה, כבר אתה נחבא אל הכלים, כבר אתה עבד נרצע, ולא רב המרחק מזה ועד להיותך מאוהב”. אך יותר מכך, קשר אהבה עם מי שאמור להיות קרבנם משמעו ששוב אין העדפתם נתונה זה לזה וששוב אין הם רמים ונישאים זה בעיני זה. ״כל עוד דרכך לחלק את חסדיך בין הרבים אינני מקנא כהוא זה”, כותב ואלמון למרטיי. ״כי רואה אני אז את אהוביך כאילו הם יורשיו של אלכסנדר, תשושי-כוח לקיים בידם, כולם כאחד, את הממלכה שלפנים הייתי אני שליטה האחד ויחיד.” ואילו מנגד תשיב לו מרטיי: ”הנני אשה שיש לאל ידה לחזור ולאסור אותך באזיקים, ואף להשכיח מליבך את רעיית הנשיא שלך”. מרטיי מתנה איפוא את בקשתו של ואלמון לחזור ולהתאחד עימה בהוכחה מצידו כי הקשר שלו עם טורואל נועד לכיבוש והשפלה בלבד: “מייד אחרי שתכבוש את החסודה הנאוה שלך… בואה אלי והנני שלך… בואה, אם-כן, מהר ככל שתוכל והבא עמך את אות נצחונך, כאותם אבירים בני-חיל מימים עברו.”
בסיבובים הראשונים מנהלים השניים קרב גישושים. מרטיי משגרת לעברו הערות עוקצניות על חשבון חסודתו, הלבושה כריכות ורדידים מגוחכים, ועל נסיונותיו העקרים לכבשה: “תן דעתך שאם אשה זו לא תהיה שלך, האחרות תעטינה סומק על שהיית שלהן״. ואלמון נענה למשחקה ומקבל עליו במחוות אבירים את התפקיד של שותף זוטר: “כוחך עמך להביא אדם לידי הערצת הרודנות”, משיב הוא למנהגה המצווה.
אולם משהוא חש בסכנה של ממש למעמדו מתברר שמרטיי, ככלות הכל, אינה לדידו אלא אשה, אמנם אשה מיוחדת במינה הראויה לאמונו ולהערכתו, אך עדיין מי שנמנית עם בנות המין הנחות. כך, כאשר נודע לואלמון שפרואן, הידוע בכיבושיו הרבים, גמר אומר להעמיד את צניעותה במבחן, הוא נחרד מהנזק שעלולה לגרום הצלחתו של פרואן זה למוניטין שלו, והוא מפציר במרטיי לא להענות לאתגר: “להכפיש כבודה של אשה, לכך נמצאו לי תמיד מאה, אלף דרכים, אך כל אימת שניסיתי לחשוב כיצד תוכל אשה להציל את כבודה, לא העליתי בדעתי אפילו אפשרות אחת”.
מכתב זה משמש אל נכון נקודת מפנה ביחסים שבין מרטיי לואלמון, לפי שואלמון מכליל במפורש את מרטיי עם כלל הנשים: “את עצמך, חמדת-ליבי, שהתנהגותך היא מלאכת מחשבת, המזל הוא ששיחק לך ולאו-דווקא תכסיסיך הנאים.” ואכן דברים אלה מוציאים את מרטיי מהכלים: ”לטעון כי זרעתי ולא אקצור, כי אחרי שהתרוממתי בדי-עמל מעל נשים אחרות אסכים לזחול כמותן… וראש לכל, כי אתיירא מפני גבר עד שלא אמצא מבטחי אלא במנוסה — לא ולא, רוזני, לא יהיה כדבר הזה.” מרטיי נענית לאתגר, וכתחבולה ערוכה להפליא שמה את פרואן ללעג ולקלס. אך מרגע זה ואילך יהפוך ואלמון להיות מטרתה הראשית; רק השפלתו של הטוען לכתר הכובשים תהווה בידה ראייה מוצקה לעליונותה שלה על בני-המין השני: “חרדותיך כמה רחמים הן מעוררות בי! בעליל הן מוכיחות את עליונותי עליך!… הו, ואלמון המסכן שלי, מה רב עדיין המרחק בינינו! לא ולא, כל הרהב של בני מינך לא ימלא את החסר”. בזעמה כי רב יוצאת מרטיי להתקפת-מצח: ״אם בתבונה מדובר, בדקות התפישה, היכן האשה… אשר לא נתברכה בהן יותר ממך? הא לך! רעיית הנשיא שלך אוסרת אותך ברתמותיה כאסור תינוק”. דומה אין חמתה של מרטיי יודעת שובע. הכי באמת לא הבין כי מעולם לא היה עבורה אלא מכשיר, שנועד להשלים במוניטין הגדולים שלו את תהילתה שלה? ולראייה, אפילו הוא, המצוי בסוד ענינייה, אין לו נשק נגדה. שכן ״יודע אתה גם יודע אילו שיקולים של שכר והפסד מאחדים אותנו”.
עתה ברור, כי כמוה כואלמון ביחסו לטורואל, לא השכל הנערץ עליה, אלא הרגש יכלכל את צעדיה.
סגנונה הבוטה והנישא של מרטיי מחזקים ביתר-שאת את תביעתו של ואלמון לאיחודם מייד עם תום עניינו עם טורואל, למען ביצור מעמדו כראש וראשון להעדפותיה. אך בד בבד עם רצונו המפורש לסיים לאלתר את פרשת טורואל, קונה מאבקה העיקש של אשה זו את הערצתו: “מן כוח נעלם מושך אותי אליה”, כותב ואלמון בשולי מכתבו למרטיי, “מחזירני אליה אפילו שעה שאני עולב בה.” ומשמגיע סוף-סוף רגע כיבושה של טורואל וליבו של ואלמון מתמלא גאוות אין-קץ, חש הוא להפתעתו ברגש נוסף וחדש, כמותו לא ידע בעבר. ואלמון נחפז לסלק “סיפורי סבתות” אלה מליבו ולגבור על זכרונם של רגעי הקסם, ע”מ לשוב אל עקרונותיו. אלא שהרגעים הקסומים ששהה במחיצת ”אשה מתמיהה זו” אינם משים מליבו. שוב ושוב עולה לנגד עיניו דמותה של טורואל, הישובה קפואה לפניו ועיניה זולגות דמעות כמו מעצמן, מבכה את כניעתה ועם זאת נודרת להקדיש לאושרו את חייה המקוללים. ”בגילוי-לב זה, התמים או הנשגב,” רושם ואלמון בלא מעט התפעמות, “היא מסרה לידי את עצמה ואת קסמיה.” ואלמון מגלה לתדהמתו שלראשונה בחייו שכרון האהבה לא תם עם תום התענוג, ודבר זה מעורר בו חרדה: “כלום יתכן כי בגילי ישתלט עלי, כעל נער בית-ספר, רגש לא נודע ושלא מרצון? לא ולא; ראשית חכמה, עלי להעמיק ולחקור בו ולהיאבק בו”. איחודו עם מרטיי, עתה שמושא כיבושו שרוע שלל לרגליו, הוא לואלמון לא רק גולת הכותרת בנזר נצחונו, כי אם גם ביזוי הרגש המוזר שהתגנב לליבו ועדות חותכת שאין לרגש זה אחיזה בליבו.
אלא שתגובתה של מרטיי נזעמת מתמיד. מרטיי מיטיבה לקרוא את אותות ההערצה ואת הרגש המוזר והחדש המפעם בו. הענות לואלמון לעת כזאת, שעה שטורואל חוגגת את נצחון אצילותה, היא למרטיי השלמה משפילה עם דחיקת מעמדה למקום השני. מרטיי משיבה לו איפוא באותה מטבע עצמה: לא זו בלבד שלא תוותר בעבורו על דאנסני (מאהבה החדש), המשרת, כדברייה, את אושרה והנאתה ביתר יעילות ממנו, כי אם גם אינה מוצאת אותו ראוי בעיניה לשמש אפילו כסגן לאותו דאנסני.
בנסיון אחרון לפייס את גאוותה הפצועה, כותב לה ואלמון: ״אינני יכול לשער כי עשויה את לחשוב ברצינות שמצויה בתבל ומלואה אשה אשר תראה בעיני עדיפה על-פניך”. ולראיה — די במילה אחת מצד מרטיי כדי שינטוש הכל ויבוא להפיל עצמו לרגליה.
מרטיי מתראה כמפוייסת, ואף-על-פי-כן דוחה פגישתם. בערמה דקה להפליא שחה עמו מרטיי על מהות האהבה. ברי לה כי למשך ערב אחד לא יחסרו מאומה זה במחיצתו של זה, אבל “התענוג שהוא בלי ספק המניע היחיד לאיחודם של שני המינים, לא די בו, בכל זאת”, כדי ליצור קשר עמוק ובר-קיימא ביניהם. שכן רק נוכחותה של האהבה יכולה למנוע את רגש הסלידה והניכור, היורשים את מקום התשוקה הרוויה. אך אפילו אין21 הדבר כך,” מסיימת מרטיי ושולפת את הפתיון, “הייתי תובעת קרבנות שבוודאי לא היית רוצה להקריב למעני.”
בהתלהבות של פתי תופש ואלמון בשתי ידיו את הפתיון שהוגש לו: ״וכי מה הם, חמדת ליבי, הקרבנות אשר לדעתך אינני נכון להקריב, ואשר בגמולם אמור הייתי לשאת חן בעיניך?״ ואלמון נוהג אמנם כפתי, ועם זאת הנקודה המעניינת כאן היא לא פתיון הפתאים, אלא העובדה שואלמון לא יכול היה לנהוג אחרת גם אם היה רואה בעליל את הפתיון. שכן, בשלב זה, כיבושה-הכנעתה של מרטיי הוא עניין של צורך, הדרוש לו להבאת המפואר שבכיבושיו לסיום מושלם. כל שהוא מבקש ממנה היא ארכה קצרה, הדרושה לו לשהות של-מה במחיצתה של טורואל, כפרס כביכול על חודשי העמל שהשקיע להכנעתה.
מרטיי, כמובן, אינה הולכת שולל: “לבך מתעתע בשכלך ומשיאו להמציא נמוקי סרק”, היא משיבה לו בבוז. עתה היא נכונה גם לגלות לו את הקרבן שהייתה תובעת ממנו על הענותה לו: ״הגברת דה-טורואל, המופלאה, הנדירה, לא תהיה עוד עבורך אלא אשה מצויה כמות-שהיא, ותו-לא.״ את מכתבה חותמת מרטיי באגרת ששיגרה כביכול ידידתו של אחד ממכריה, כרמז מנחה לדרך שעליו לשים קץ ליחסיו עם אשה, אשר לא הביאה לו כבוד:
“מלאכי, כל דבר סופו שעמום, חוק טבע הוא; אין זו אשמתי… מכאן שזה זמן-מה הייתי בוגד בך … אין זו אשמתי… אשה שאני אוהבה עד אובדן החושים עומדת עתה על כך כי אביאך קרבן. אין זו אשמתי… אם לעצתי תשמעי, בחרי לך מאהב אחר, כשם שאני בחרתי לי מאהבת אחרת… היי שלום, מלאכי. לקחתיך בעונג ואני נוטשך בלי צער. אפשר אשוב אליך. מדרך העולם הוא, אין זו אשמתי…”
בחדוות-נצחון מודיע ואלמון למרטיי שהעתיק המכתב כלשונו ושיגרו בשמו שלו לטורואל, וכבר גונב לאזנו שטורואל הסתלקה בפתאומיות מביתה והסתגרה במנזר. סיום זה של הפרשה, כותב ואלמון בגאווה למרטיי, יוסיף מוניטין לשמו ויאלץ את אלה שלחשו מאחורי גבו כי נפל בפח של אהבה רומנטית, למלא פיהם מים. אדרבא, “ינתקו-נא הם את קשריהם באורח מהיר ומבריק יותר… הם ילמדו לדעת… כי כאשר אני שוקד על מעשי, הרושם שהנני מטביע הוא בל יימחה…”
שעתה הגדולה של מרטיי סוף-סוף הגיעה. במכתב שכל מילה שבו נוטפת רעל, קורעת מרטיי את מסווה גאוותו הכוזבת. היא מגלה לו שלא היה בידה אלא כלי משחק וכי הקרבתו את טורואל, מרצונו כביכול, לא היה אלא מהלך בתכניתה הערמומית שנועדה להכריע אותו עצמו: “כן, הרוזן, אתה אהבת מאוד את הגברת דה-טורואל, ועדיין אתה אוהב אותה, אוהב עד טירוף הדעת. אולם מפני ששיעשע אותי הרעיון להלבין את פניך, אזרת כגבר חלציך והקרבת אותה. נכון היית להקריב אלף כמותה ולא לסבול מהתלה אחת. עד היכן יוליכנו הרהב!״ למרטיי סיבה טובה לעלוז. זוהי שעת נקם ושילם באיש שגילם עד לרגע זה את כל הרהב והיוהרה של בני מינו; האחד ויחיד שניצב בינה לבין כס היחיד של המנצחים; איש שכמוהו כז׳רקור, הרשה לעצמו לכדי הרף-עין להעדיף אשה אחרת על-פניה ועוד להאמין שיימלט מן הגורל הבלתי נמנע.
אין זאת שסיום כזה לפרשה, שאך לפני שעה קלה הפיצה אור יקרות, לא העלה ואלמון בדעתו אפילו בחלום בלהות. מי כמוהו, הדווה בכל נימי נפשו את אבדנה של טורואל, יודע שהובס כפי שלא הובס איש לפניו. כל שנותר לו לעשות הוא לתבוע את עלבונו ולהציל את פליטת גאוותו: דאנסני תמורת טורואל; על מרטיי לעזוב את דאנסני ולקבוע עימו לאלתר מועד ומקום לפגישה. חילופים עלובים; נער בית-ספר, כדבריו, תמורת אשה אצילת רוח, שחייתה רק למענו.
אלא שגם שמעט זה הוא רב מדי בעבור מרטיי, במכתב רווי סרקאזם חד היא משיבה לו: ״איך, לדעתך, אשא את המחשבה המדכאה כי עוררתי עלי את חרון אפך, ובעיקר איך לא יאחזני חיל ורעדה מפני נקמתך?” מרטיי מודיעה לו כי לא זו בלבד שאינה מתכוונת לנטוש את דאנסני, אלא על ואלמון לעשות מאמץ למצוא חן בעיניה ע״מ שתעדיפו ע״פ אותו נער בית-ספר. כמטאדור הנועץ באנדרילוס מושחזים בערפו של הפר, מוסיפה מרטיי לזרות בו את לעגה:
״לקבלך כפי שהנך מתגלה עתה, פירושו לבגוד בך בגידה של ממש… אותו ואלמון שאהבתי היה רב-קסם… הו! מבקשת אני אותך, הרוזן, אם תמצאנו הביאנו אלי…” דומה כי צמאון הנקמה של מרטיי אינו יודע רוויה והיא לוגמת את סאת השפלתו של ואלמון ושל בני מינו עד טיפת הארס האחרונה. מה לו מבקש את קרבתה? וכי יש הבדל בעיניו בין אשה לאשה? הלא “אפילו תהיה אחת מהן יפה ובעלת-לב, אשה שחיה רק למענך, וברגע זה עצמו אפשר גוועת מרוב אהבה וצער, היא בכל זאת תוקרב לגחמה הראשונה, לחשש שמא יהתלו בך לרגע”.
לעגה של מרטיי חותך בבשרו של ואלמון כשיפוד לוהט. אפילו שונא הוא עכשיו אשה זו יותר מכל יצור אחר עלי אדמות, אין לו תקומה אלא בהענותה לרצונו.
עתה הוא שולף נגדה את הקלף האחרון: “מכאן ולהבא אהיה או מאהבך או אוייבך”.
תשובתה של מרטיי קצרה וחותכת: “יהי22 כן! מלחמה”.
סוף-סוף ניצבים שני הטוענים לכס השלטון לבדם בזירה ואין איש בלעדם. מי שדחו את הרגש מפני השכל ואת אוושת הלב מפני גלי המוח, בדרכם להיות אדוני עולם והשליטים הבלעדיים לגורלם, מסיימים את מרוצם כעבדים נרצעים לגאוות ליבם.
איזה סיום עלוב למי שהתיימרו להיות שליטי עולם. במכתב לדאנסני, החושף את פרצופה האמיתי של מרטיי, מוסיף ואלמון בשולי הדברים: ״מתגעגע אני על הגברת דה-טורואל, שהפירוד מעליה מביאני לידי יאוש; שנותן הייתי את מחצית חיי בעבור האושר להקדיש לה את המחצית האחרת״.
על-פי מיטב המסורת של הסיפורת המוסרית שוקל לקלו לגיבורים כמידתם: ואלמון נספה בדו-קרב עם דאנסני, אך לא לפני שהוא מפקיד בידו את חליפת המכתבים המרשיעה עם מרטיי;
מרטיי עצמה, מוקעת ומנודה מן החברה, נתקפת מחלת אבעבועות ופניה נשחתים כליל; טורואל מתה בקדחת יגונה; ססיל מסתגרת במנזר ודאנסני מפליג לארץ רחוקה. אך מה שמעניין את הקורא המודרני הוא בוודאי לא מוסר ההשכל המוסרי אלא טיבה של התמורה שחלה בואלמון: הכי אמנם התוודע בסוף דרכו לאהבה אמיתית או כל שהתרחש בו אינו אלא תוצר נוסף ומעוות של גאווה פצועה ותאוות כיבוש שלא באה על סיפוקה?
שאלה זו שאין המענה עליה היום ברור יותר מכפי שהיה לפני 200 שנה, היא שמקנה לספרו של לקלו את האקטואליות שלו. ממכתבה של טורואל לרוזמונד, דודתו של ואלמון, ברי לנו שעניינו של ואלמון בטורואל חרג מתחום הכיבוש, שאם לא כן, שואלת טורואל בצדק, “מדוע הפך עדין יותר, נעים הליכות יותר, דווקא עתה, אחרי שהענקתי לו כל מה שיש עימי להעניק?” אין זאת שהגדרתה של מרטיי את אהבתו לטורואל היא הקרובה ביותר לאמת: “לא אהבה טהורה ביותר או ענוגה ביותר, אלא אהבה ההולמת את יכולתך״.
במילים אחרות, ואלמון אינו מסוגל להתמכרות המוחלטת שמאפיינת את יחסיהם של מון הגדול ואיבון דה-גאלה1 , ואף לא להעדר האנוכיות ולמסירות המוחלטת של האדון נימור כלפי דה-קליו2 , ובוודאי שלא להתבטלות העצמית הגמורה של הלואיז כלפי אבלארד3 , אך אין זאת שטורואל מעוררת בו כמיהה אמיתית לאותה אהבה שמיימית שאפלטון מדבר בה ב״משתה”.
מהי אהבה זאת? לפי מרטיי ״אותו קסם שמדמים אנו למצוא בזולתנו, בנו הוא מצוי, ורק האהבה לבדה מעטה יופי כזה על הנאהב.” גורלם של גבוריה, או קרבנותיה, של האהבה האידאית כמו מאשרים את קביעתה: מון הגדול נוטש את איבון דה-גאלה, לאחר שהוציא את כל שנות בחרותו בחיפושים אחריה, מחשש שחלום אהבתו המופלא יתמוסס במבחן חייהם המשותפים; הנסיכה דה-קליו מבכרת חיי מנזר ע״פ המחשבה שאהבתו הגדולה של נימור תצטנן במרוצת הימים. דומה כי האהבה האידאית אינה יכולה לעמוד בנטל שחיקתם של היחסים היומיומיים הניזונים מיצרים וממאוויים גשמיים. ואעפי״כ, כבסיפור המיתולוגי, לפיו היו בני-האדם לפנים אנדרוגינוסים, עד שפילגם זאוס לגבר ואשה, ומני-אז שוחרים שני הפלגים זה את קרבתו של זה בלב מלא געגועים, כמהים הואלמונים, הורתרים המונים והנימורים, לאותו איחוד מושלם שאינו קיים אלא בליבם. כאותה פאטה מורגנה, הנגוזה ככל שקרבים אליה ולעולם אין יודעים אם היא הממשות עצמה או רק השתקפותה, אם השתקפותה הנאמנה או הגדלה אדירה — עד כדי עיוות הממשות עצמה.
אדל הוגו4 חוצה את האוקיינוס והולכת כצל בעקבות אהובה עד קצה תבל, אך משהוא מתייצב סוף-סוף מולה בבארבדוס הרחוקה, היא חולפת על פניו כאילו היה רוח רפאים, משל ביכרה אדל אחת ולתמיד את אהבתה על-פני אהובה. נכון, אין דבקותה של אדל באהובה ביטוי קיצוני של אהבה, אלא חולי שהאהבה היא אך אחת הסימפטומים שלו, אך עצם הזהות בין אהבה מטורפת לטרוף המוצא ביטוי באהבה, מעיד בעליל עד כמה עמומה ממשות זו הקרויה אהבה.
ב-1913, במהלך מסעו של דונלד מק-מילן לאזור הקוטב הצפוני, התגלתה לפתע לעיניו ארץ הקרוקר — על גבעותיה ועמקיה וצוקיה עמוסי השלג. נפעם מהחזיון המרהיב החל מק-מילן את מצעדו אל תוך נווה קסום זה, כדי לגלות, כעבור מסע של 50 ק״מ, שכל המראות המופלאים לא היו ולא נבראו.
אם כאלה הם פניה של האהבה, וכמוה כפאטה מורגנה אין לדעת ממראה פניה אם היא השתקפות של דבר-מה ממשי — ולו רחוק — אך קיים בנפש, או אין היא אלא עדשה מגדלת ומעוותת שמעבירה הנפש על תאוות הגוף ותשוקות הרוח, כל שנותר לואלמונים ולנימורים למיניהם הוא להתייצב מול רגש מדהים זה בהשתאות אין קץ ולקרוא כמק-מילן, בעומדו מול ארץ הקרוקר: ”אלוהים אדירים, איזו ארץ!״
