הלגיטימציה של הריקות

מצב הפילוסופיה של המדע

מאת: זאב בכלר
מחשבות 49 | אוקטובר 1980

הקדמה:

״להיפך״, המשיך טוידלדי, ״אם זה קרה, אז זה יכול היה לקרות; ולו זה היה קורה, אז זה היה קורה; אבל מכיון שזה לא, אז זה לא. זה הגיון”.

לואיס קרול

באוקטובר 1975 פרסמתי ב״מחשבות״ (גליון 42) מאמר המתאר את אלפיים וחמש מאות שנות המחשבה המדעית, אשר אנו עומדים בשיאה, כתקופה שהיתה רוב רובה מחשבה רב-ערכית (עם אפיזודה חד-ערכית קצרה באמצע). היו אלו שני מונחים אשר שאלתי כדי לאפיין שתי תפישות בדבר הקשר בין עובדות ותאוריה: התפישה החד-ערכית טוענת שמעובדות נגזרת תאוריה אחת בלבד שמסבירה אותן; התפישה הרב-ערכית טוענת שהעובדות מאפשרות תאוריות רבות, אשר בכוח כל אחת מהן להסבירן באותה מידה של הצלחה.

התיזה של המאמר היתה שהתפתחות הפיסיקה, הגאומטריה והפסיכולוגיה של מאה וחמישים השנים האחרונות הגיעה לפני כ-20 שנה לנקודת צבירה שפרצה את התנגדות הממסד הפילוסופי לתפישה הרב-ערכית של הקשר עובדות-תאוריה. התנבאתי אז, שהתפישה הרב-ערכית תשתלט יותר ויותר ו״תירש את הארץ״, וקשה היה שלא להתרשם מכך שהאמנתי שזה יהיה ״דבר טוב״, מהטעם שהיא ״הענווה שבענווים״, ובגלל הליברליזם היסודי הטבוע בה. הליברליזם טוב מן הדוגמטיות – זו היתה האמונה המוסרית הבסיסית שקבעה באותו זמן את העדפותי במתודולוגיה של המדע. היתה עובדה, אשר אם כי הזכרתי אותה באיפיון התפישה הליברלית, הרב-ערכית, הרי הצלחתי איכשהו להתעלם ממנה עקב הלהט הליברלי של עמדתי, והיתה גם אבחנה שטישטשתי. לאלה מוקדש מאמרי הנוכחי.

העובדה שהתעלמתי ממנה היתה זאת: על-פי התפישה הרב-ערכית, כל תאוריה – ולכן כל הסבר מדעי – היא מעגלית. האבחנה שטישטשתי היתה זאת שמבחינה בין פילוסופיה של מדע לבין מדע. בתקופה שלאחר פרסום המאמר ההוא התברר לי יותר ויותר, שיסוד הטשטוש בין פילוסופיה של מדע לבין מדע הינו עמוק, שכיח ואקסיומטי הרבה יותר משניתן להעלות על הדעת ברגע ראשון, וכי משהוא נחשף נפתחת תיבת פנדורה מלאה צרות הקשורות כולן בטבעה המיוחד של הפילוסופיה של המדע. אך הבה אציג ענין זה אט אט.

20

פילוסופיית האנטי-מדע: התגלית והקוויות

פילוסופים ניתן לחלק למגיני מדע ולתוקפי מדע. תוקפי המדע (אנשים כפרמנידס, אפלטון, הגל, מרכוזה) יוצרים פילוסופיה אשר באה להחליף את המדע. המדע, כך הם טוענים ומוכיחים, הינו טעות והטעיה, צרות מוח ומכשיר כפיה, וכן הלאה. לכך מוקדש אותו פרק במשנתם המטפל במדע; כל יתר הפרקים באים לבאר את טבעו האמיתי של העולם, בניגוד לסיפורי הדמיון של המדע. מטעם זה, אין אנו נוהגים לכנות אנשים אלה פילוסופים של מדע, שהרי אין הם מבקשים לקדם את המדע אלא להרסו.

מה שאנו מכנים פילוסופיה של מדע היא יצירתם של הפילוסופים מגיני המדע. לאלו אין מטאפיסיקה אשר באה ללמדנו את טבעו האמיתי של העולם – בניגוד למה שמספר לנו המדע עליו. פילוסופים של מדע מאמינים שהמדע הוא, ביסודו ובסופו של דבר, טוב, אמיתי עד קצה גבול האפשר, רציונאלי עד קצה גבול האפשר, וקיומו הינו העדות המפוארת ביותר להודו ולהדרו של השכל האנושי.

הפילוסוף האנטי-מדעי מופיע ובפיו תמיד דיווח על התגלות שארעה לו, או על תגלית יסודית אשר גילה בקשר למבנה העולם. הוא יאמר דברים, כמו: ״הכל זורם״, ״הכל עומד״, ״יסוד הדברים הוא המשך״, ״העולם הוא שלבים בהתפתחות הרוח״, וכן הלאה. יסוד הפילוסופיה שלו הינה עובדה שנתגלתה לו. והנה, המעניין הוא שזהו גם יסודה של כל תאוריה מדעית, הנוצרת כדי להסביר עובדה שנתגלתה. מכאן, בקרוב ראשון, הפילוסופיה האנטי-מדעית אינה פילוסופיה של המדע אלא של העולם. אופיה היסודי זהה לאופיו של המדע: שניהם עוסקים בעובדות על העולם ומבארים אותן. העוינות והתוקפנות של פילוסוף האנטי-מדע אל המדע משקפות את היחס הטבעי אל מתחרה, והופעתה של פילוסופיה אנטי-מדעית דומה מאד להופעת תאוריה מדעית חדשה המתחרה בתאוריה הקיימת. אלא שקיים הבדל מכריע: הפילוסופיה האנטי-מדעית באה לבטל לא רק את התאוריה המדעית הקיימת באותו זמן, אלא את המדע כולו כשיטת הכרה של העולם – פעם אחת ולתמיד. לאחר שגילה את קיומו של ״עולם האידאות״, הפך אפלטון לתוקף לוהט של המדע הקיים ושל רעיון מדע הטבע בכלל. אנרי ברגסון גילה שתאור הרגשות באמצעות מילות כמותיות (כאב ״חזק״, הנאה ״מועטה״ וכו׳) הינו תאור מוטעה ביסודו מכיוון שכאב אחד אינו חזק או חלש מכאב אחר, הוא פשוט כאב אחר, ואילו השוואתם יוצרת את האשליה שהם זהים באיכותם ומה שמבדיל ביניהם הוא שכמות האחד גדולה מכמות השני.

תגלית עובדתית זו, שאותה גילה מתוך התבוננות מעמיקה בתוך עצמו, שימשה בסיס להתקפה טוטלית על אמיתות המדע, הבנוי על כימות הנסיון האנושי. בהתקפה זו הבהיר שהזמן המשמש את המדע אינו אלא מעין מרחב, שמושג הסיבתיות הינו ריק מתוכן, וכי הממשות היסודית של העולם הינה מה שהוא קרה משך (Dure’e). ברגסון טען שממשות יסודית זו אינה ניתנת לתאור בעזרת מושגים כלשהם, מכיוון שכל שימוש במושגים הינו פיצול וחלוקה מלאכותית של הממשות, בעוד הממשות הינה דבר שלם ובלתי ניתן לחלוקה. כל המשגה הינה סילוף21 ועיוות. ברגסון היה מוכן לסבול את קיום המדע כל עוד הוא משמש כלי עזר לקיום החיים החברתיים המסודרים, אך בשום אופן לא כדיסציפלינה המגלה את האמת על העולם. וכך עבר מן התגלית העובדתית שלו בדבר האיכותיות הטהורה של מצבי הנפש, אל התגלית המהפכנית השניה שלו בדבר טבעה של הממשות, ומכאן אל התקפה טוטלית על המדע: המדע הוא טעות אחת עצומה (אם כי טעות מועילה).

ד״ר זאב בכלר

 

הקשר בין גילוי העולם, ז״א בין מטאפיסיקה חדשה, ובין תוקפנות כלפי המדע, הינו קשר מהותי ואין האחד מתקיים ללא האחר. ולהיפך גם-כן: במקום שבו הפילוסוף, מגן המדע, עוסק בהוכחת עליונותו ותפארתו של המדע – אין הוא עושה שם כל שימוש בתגלית עובדתית. במלים אחרות לפילוסוף של המדע אין מה להגיד על העולם, והוא מגביל את עצמו לדיבור על המדע. יתר-על-כן, הוא יודע מראש מה ברצונו להוכיח; הוא רוצה להוכיח שהמדע הוא שיאה של הפעילות הרציונאלית האנושית, וכי זהו גם שיאה הגבוה ביותר האפשרי. וכדי להוכיח זאת הוא אינו זקוק, למעשה, לעובדות בקשר למדע, שהרי הוא יודע מראש שהאמיתות היחידות שמתגלות לנו הן אלו שהמדע מגלה. הוא יודע מראש שדרך הגילוי של המדע, המתודה המדעית, היא המתודה הרציונאלית ביותר האפשרית; הוא קובע שהקהילה המדעית הינה הקהילה הרציונאלית ביותר האפשרית בדרכי קבלתה ודחייתה את התאוריות המדעיות, וכי ההתקדמות ההיסטורית של המדע הינה הדרך הרציונאלית ביותר האפשרית לקידומו של המדע. את כל אלו הוא יודע מראש, כלומר, בטרם הוא מעיף מבט במדע, בקהילה המדעית ובהיסטוריה של שני אלה.

מצויד בידע בלתי ניתן לערעור זה, שהוא, למעשה, מערכת האמונות האקסיומטיות שלו, הוא ניגש אל העובדות, ז״א אל המדע ואל התפתחותו. ומהי מטרתו? כמובן, להוכיח את מה שהאקסיומות שלו הניחו מראש! עוד מעט אסביר נקודה זו בפירוט, אך עתה חשוב להדגיש את ההבדל בעניין זה בינו לבין פילוסוף האנטי-מדע: הפילוסוף-של-המדע מצהיר ומכריז על האקסיומות שלו והוא גוזר מתוכן את העובדות (ביחס למדע וכו׳) המוכיחות אותן. מבחינה זאת הפילוסופיה של המדע מעגלית במוצהר, מכיוון שהיא מוכיחה את מה שהיא מניחה: הוכחותיה בנויות על עובדות, ואלו בנויות על אמיתות האקסיומות, ולכן ההוכחות נכונות רק אם האקסיומות נכונות, אך ההוכחות מתימרות להוכיח את האקסיומות. זוהי מעגליות שאין עגולה ממנה. הפילוסופיה האנטי-מדעית, לעומת זאת, מגלה את עובדותיה בלי שום תלות במטרותיה, לכאורה, מתוך ״התבוננות אובייקטיבית״ בעולם, והיא גוזרת את התקפתה על המדע מתוך ״עובדות טהורות״ אלו. הפילוסופיה האנטי-מדעית הינה מה שקראתי פעם ״קווית״. כלומר, חד-ערכית.

אפשר לטעון שגם עמדתו של פילוסוף האנטי-מדע ידועה לו מראש ולכן כל הפילוסופיה שלו מעגלית. אולם, אפילו אם עמדתו של הפילוסוף ידועה לו מראש, אין זה נורא בתנאי שאין תלות לוגית בין עמדתו לבין העובדות שעליהן הוא בונה את הפילוסופיה שלו. שכן אם קיימת תלות כזו, משמע שהעובדות נכונות מכיוון שעמדתו היא כזו וכזו, ודבר זה מביא ליצירת מערכת מעגלית: מן העמדה נובעת אמיתות העובדות, ומן העובדות נובעת העמדה. לעומת זאת, אם העובדות אינן נגזרות מעמדת היסוד שלו, אין כאן מעגליות. ולכן, אם כי פילוסוף האנטי-מדע מבסס במודע ומראש את הפילוסופיה שלו על עמדתו האנטי-מדעית, הנקודה המכריעה בהערכת יצירתו היא זו: העובדות אשר עליהן הוא בונה אינן נובעות מעמדתו האנטי-מדעית וגם אמיתותן אינה תלויה בה. עמדתו תכתיב לו אמנם את בחירת העובדות שעליהן ירכז את תשומת ליבו, אך לא את תוכן העובדות. פילוסוף האנטי-מדע הוא פילוסוף משוחד אך אינו מעגלי בעקרון. לעומתו, הפילוסוף של המדע הוא פילוסוף משוחד אשר מעגליות טיעונו הינה עקרון מרכזי בשיטתו. מעל לכך קיים ההבדל היסודי שבין שתי העמדות: עמדתו הבסיסית של פילוסוף המדע היא שהמדע בסדר והוא אינו זקוק לשום תיקון מהותי. עמדתו הבסיסית של פילוסוף האנטי-מדע היא שהמדע פגום ביסודו וכי הכרחי לתקנו או ליצור מערכת מושגית אחרת שתחליף אותו (מין מדע חדש שפילוסוף האנטי-מדע עומד להקימו).

חלוקה זאת בין תוקפי מדע למגיני מדע יוצרת שינוי מסויים באינטרפרטציה של הספרות הפילוסופית המסורתית. כך, למשל, דייויד יום, אשר נהוג לראותו כמייצג הספקנות וכמערער אשיות המדע – בטיעונו המפורסם כנגד תקפותו של תהליך האינדוקציה המדעית,1 נתפש אצלי כמגן מדע טיפוסי, והטעם פשוט: יום ראה במדע הניוטוני את שיא המחשבה הטובה שאליה יכול להגיע השכל האנושי. הוא לא הציע מעולם, ולו ברמז, להחליף מדע זה באחר. יתר-על-כן – הוא לא ראה באי-תקפותה הלוגית של האינדוקציה פגם במדע. נהפוך הוא: הוא ראה באי-תקפות זו עדות ברורה לכך שאם ברצוננו להבין נכונה מהו המדע עלינו לוותר על פרשנותנו המקובלת הרואה בו מפעל אינטלקטואלי מובהק, ולמצוא פרשנות חדשה למדע אשר תראה כי המדע, כפי שהוא, הוא עדיין יצירת הפאר של האנושות.

לעומת יום, הרי אפלטון, ברגסון ואפילו וייטהד, הינם פילוסופים מתקיפי מדע. שכן הם מוצאים במדע פגם יסודי ומכריע המונע ממנו עקרונית לתאר את העולם כמו שהוא. וייטהד הוא דוגמא מצויינת. הוא טען שעובדת התעלמותו של המדע מן הטיעון של יום בדבר האינדוקציה, הנו פגם יסודי. קיימת חריקה רעיונית בתוך המדע, טען וייטהד, בין שתי הנחות יסודיות שלו. הנחה אחת אומרת שהעולם בנוי מחתיכות חומר בדידות ומנותקות זו מזו; עצמיות זו היא התכונה המאפשרת לתאר כל אחת מפיסות חומר אלו תאור שלם, מבלי לקחת בחשבון את כל היתר. ההנחה השניה קובעת שקיימת חוקיות ופעולה סיבתית בין פיסות חומר אלו, ורק חוקיות וסיבתיות אלו מאפשרות הסבר לתופעות. בעיית האינדוקציה שיום ניסח מראה ששתי הנחות אלו סותרות זו את זו: המדע זקוק לאינדוקציה ואילו האינדוקציה היא קישור סיבתי וחוקי של אלמנטים, אשר הם, למעשה, מנותקים ועצמיים.

אין ספק, הסיק וייטהד, שמדע המכיל סתירה כזו פגום מיסודו. וייטהד ראה בפילוסופיה דרך חשיבה העשויה לפתור קושי זה, וזאת ע״י בניית מדע חדש לחלוטין אשר בו לא תהיה קיימת הבדידות היסודית של החומר שבמדע הקלאסי ואף לא הסיבתיות כקשר ״חיצוני״ בין פיסות חומר. בחלקים הקונסטרוקטיביים של תורתו ניגש לבנות אלטרנטיבה זו למדע הקיים, ולה קרא התאוריה האורגנית של הטבע.

יש, לכן, לפילוסופיה של וייטהד כל הסימנים האופיניים לפילוסופיית אנטי-מדע: יש תגלית עובדתית ביחס לעולם וטבעו (העולם הוא אורגני וכל אירוע בו ״רומז״ ו״פונה״ אל כל אירוע אחר שבו), אשר המדע אינו מסוגל להסביר אותה והוא, למעשה, מתעלם ממנה; ישנה תכנית להקים מדע חדש, טוב יותר מן הקיים, הבנוי על לוגיקה חדשה; ולבסוף, המדע החדש הוא פילוסופי במהותו.

פילוסופיית המדע: הגנה ומעגליות

המצב המעגלי של הפילוסופיה של המדע איננו מצב משונה או חריג. אנו נתקלים בו בחיי היומיום על כל צעד ושעל. הדוגמאות הבולטות ביותר הן העורך-דין, הפוליטיקאי והשקרן. שלושתם אינם מעוניינים בגילוי העובדות ובהצגתן האובייקטיבית, ובדרך-כלל זהו הדבר האחרון אשר אותו הם משתדלים להציג לפני קהלם. יתר-על-כן, האמת אינה קשורה במישרין למילוי נאות של תפקידם: תפקידו של הסניגור הוא להוציא את הנאשם זכאי – ללא תלות באשמתו22 או בזכאיותו באמת. יהיה זה סניגור גרוע אשר יגלה לבית-משפט אמת אשר תפליל את הנאשם. כדי להיות ״שלם עם עצמו״ משתדל הסניגור לא לדעת את האמת בכלל, ואם הוא מסכים ללמוד את האמת הריהו נכון לכך רק בתנאי ורק עד כמה שהיא תעזור לו בתפקידו, ולא על מנת לפרסמה בעולם. למעשה, המושג היומיומי ״אשם אך זכאי מבחינת החוק״, אינו קיים עבורו. בעולמו המקצועי קיים רק ״אשם או זכאי מבחינת פסק הדין״.

בדרך דומה מגן הפוליטיקאי על מפלגתו, תוקף את המפלגה היריבה, מגן על כסאו ועל האידאולוגיה שבה הוא מחזיק ברגע זה. אין זה מתפקידו, ותהא זו בגידה ביעודו הפוליטי, לספר לאומה את העובדות כמות שהן. העובדות שאותן הוא מציג, האופן שהוא מציגן, השמות שבהם הוא בוחר לתארן – כל אלו נקבעים באופן חד-משמעי ע״י מטרתן, לאמור: הגנה על מפלגתו, כסאו והאידאולוגיה שלו ברגע זה.

את השקרן אין צורך לתאר.

החלטתי, לכן, לאפיין את הפעילות הטיפוסית הזו במונח ״הגנה״. חיי היומיום שלנו מלאים פעילות הגנתית כזו, עד-כדי-כך שניתן לומר שפעילויות רבות אינן שייכות לחיי היומיום כיוון שהן אינן הגנתיות. למשל: המשורר, המיסטיקן, ולפעמים גם האמן, עוסקים בפעילות שאיפיונה הפוך באופן קוטבי: הם מגלים, לדבריהם, אמיתות עובדתיות בעזרת ראייה מיוחדת והם עוסקים בביטוי השלם ביותר של האמת השלמה והסופית, כביכול, שהתגלתה להם. בניגוד להגנה, פעילותם היא התגלית של האמת השלמה והסופית. זוהי גם פעילותו של המטפיסיקאי, ולכן של פילוסוף האנטי-מדע. אבל, למרות שחיי היומיום מלאים בפעילות הגנתית, אין אנו מוכנים לקבל אותה בתור שכזאת, כיוון שהיא נוגדת את עקרונות המוסר המחשבתי שלנו. שאיפתנו ליושר אינטלקטואלי מחייבת אותנו להסוות את קיומה של ההגנה בחיינו עד כמה שאפשר. אנו מסווים אותה ע״י יציקתה לצורות דיבור תגליתיות: עורך-הדין ידבר על ״טבע האדם״ ועל ״מהות השגעון״, כשם שהפוליטיקאי ידבר על ״טבע הציונות״ ועל ״המשמעות האמיתית של הצדק החברתי״.

מבנה זה של טיעוני העו״ד והפוליטיקאי ידוע לכל ושום אדם שפוי לא יעלה על דעתו להתווכח ברצינות עם הפוליטיקאי על טבע הציונות וכו’, או עם העו״ד על טבע האדם וכו׳. לכל הטיעונים שמשתמשים בהם העו״ד, הפוליטיקאי והשקרן יש מבנה אחד: מסקנתם ידועה מראש וההגדרות למושגים החשובים מנוסחות לפי המסקנה ולאחריה.

הטבע, המהות והמשמעות האמיתית, מפוברקים במיוחד כדי שיתמכו במסקנה שהיתה מוכנה מראש ואשר עכשיו היא פתאום ״נובעת״ מתוכם. זהו המקור למבנה המעגלי של הטיעון ההגנתי. בקיצור, מעשה ההגנה נאלץ להתחזות לרוב כמעשה תגלית וחקר המציאות, מכיוון שמעשה ההגנה כפי שתארתיו עתה – נחשב בעינינו לפגום מבחינה מוסרית, פגם יסודי ומהותי. עכשיו, משהוצג מעמדה המעגלי של הפילוסופיה של המדע, עולה מאליה השאלה הבאה: מהו מעמדו של המדע – האם גם הוא מעגלי או, אולי, קווי?

מהפכת הפילוסופיה הקונית – קומדיה של טעויות

הפילוסופיה החדשה, אותה אכנה הפילוסופיה הקונית, טוענת שהמדע אכן מעגלי. הפילוסופיה הקונית, על-שמו של תומס קון (מחבר ״מבנה המהפכות המדעיות״, 1962), נוצרה כמרד נגד הפילוסופיה הפוזיטיביסטית של המדע, בין 1956 ל-1970, ובין יוצריה האחרים נמצאים מ׳ פולני, נ׳ ר׳ הנסון, ס׳ טולמין, א׳ קסטלר, י׳ אגסי ופ’ פייאר-אבנד. הפילוסופיה הטרום-קונית, זו הקרויה גם פוזיטיביסטית או אינדוקטיביסטית, האמינה שהמדע הוא קווי. אולם המהפכה שהתרחשה במעבר מן הפילוסופיה הפוזיטיביסטית אל הפילוסופיה הקונית אינה המעבר מן התפישה הקווית אל התפישה המעגלית של המדע.

הטענה שהמדע הוא מעגלי היא טענה ישנה. היא הופיעה לראשונה אצל פילוסופים צרפתיים בראשית שנות ה-80 של המאה ה-19 ופותחה בידיהם פיתוח נכבד במשך יותר מעשרים שנה (עד 1905). אולם ההבדל המכריע בינם לבין הפילוסופיה הקונית הוא בכך, שהמעגליות אצל הצרפתים נתפשה כדבר רע ואילו הפילוסופיה הקונית הפכה את המעגליות במדע לדבר טוב. הפילוסופיה הצרפתית לא באה להגן על המדע, ומטרתה היתה למעשה, להציגו כנחות. כך, למשל, פ׳ דיאם התאמץ להראות שהמדע אינו רציונאלי יותר מן הדת, וכי בסופו של דבר הוא מבוסס בדיוק כמו הדת על אמונה עיוורת ועל אינסטינקט קוסמולוגי ולא על השכל.

החלק המהפכני שבטיעון המעגליות של הפילוסופיה הקונית הוא, שהיא רואה את המעגליות כדבר טוב. זו נקודה בעלת חשיבות מרכזית בהבנת מחשבת זמננו, ואם מתעלמים מהעובדה שהפילוסופיה הקונית נועדה להגן על המדע ולהציגו בכל פארו כשיאה של הרציונאליות האנושית, הרי קל מאוד לטעות ולפרשה כהתקפה על המדע. ואכן כך פרשה כמעט כל הקהילה האינטלקטואלית את הפילוסופיה הקונית במשך שנים רבות לאחר הופעתה. הפילוסופיה הקונית נחשבה, למעשה, להתקפה על המדע, התקפה המציגה את המדע כמפעל לא רציונאלי ואת הקהילה המדעית כקהילה לא-רציונאלית. טענו נגדה שהיא האשימה את הקהילה המדעית בדוגמטיות, בחוסר ביקורתיות, בהתעלמות ממוסדת מחידושים ובדיכוי ממוסד של כל עובדה המפריכה את התאוריה המדעית השלטת; אמרו עליה שהיא האשימה את הקהילה המדעית בכך שהמעבר מתאוריה שהופרכה לתאוריה חדשה, בתקופה של מהפכה מדעית, אינו מתרחש ע״י הוכחת עליונותה המדעית של התאוריה החדשה, אלא ע״י שכנוע מקרי, שטיפת מוח וזמן (המעביר מן העולם את ראשיו הזקנים של המדע הישן).

כל זה היה נכון, כמובן, והדברים האלו אכן נאמרו ע״י הפילוסופיה הקונית, אבל היתה זו טעות קשה לראות בכל אלו התקפה על המדע, אם כי יש להודות כי קל היה להכשל בטעות זאת. החדשנות שבאסטרטגיה הקונית היתה כה רבה עד שקשה היה לתפוש שהיא היתה, למעשה, הגנה. שכן, קשה לראות בטענה שהמדע הוא מעגלי ואי- רציונאלי הגנה על המדע.

הטעם לכך נעוץ במסורת המודרנית. כאשר אנו מתארים משהו (תאוריה, טיעון) כ׳׳מעגלי״, אנו מתכוונים לומר עליו שהוא ריק מתוכן. ולא סתם מתוכן, אלא בדיוק מאותו תוכן שהוא מתיימר לספק. התאור ׳׳מעגלי״ הוא כנוי גנאי בתרבותנו שבה האינפורמציה היא ערך עליון; להיות מעגלי הוא תכונה מגונה כמעט כמו להיות שקרי. כל הפילוסופיה של המדע ב-400 השנה האחרונות מהווה, לכן, מאמץ בלתי פוסק להציג את המדע, על המתמטיקה והלוגיקה שלו, כמערכת שאינה מעגלית. זהו מאמץ קשה, אך – למעשה – מלחמת מאסף על טריטוריה ההולכת ומצטמקת במהירות.

ב-1920 בערך, הוחלט לנטוש את המאבק על אי-מעגליותן של המתמטיקה והלוגיקה. היה זה לודוויג ויטגנשטיין, הקדוש הראשי של האימפיריציזם הלוגי, שנתן ביטוי מפורש לכך. צעדו זה היה כה נועז עד כי גם ברטרנד ראסל וגם ויטהד סרבו לקבלו. מאז הצטמצמה ההגנה על האינפורמטיביות של המדע רק לאותם חלקים בפיסיקה שאינם תלויים באופן מהותי במתמטיקה ובלוגיקה. הפילוסופיה של פופר, למשל, עומדת כל כולה על העקרון הזה, לאמור, העקרון שמדע הטבע הוא אינפורמטיבי, ושזהו בדיוק מה שמבדיל בין מדע לבין אי-מדע (הואיל ורק טענות בעלות תוכן אינפורמטיבי ניתנות להפרכה).23

בתוך תרבות כזאת המעלה על נס את האינפורמטיביות ומגנה את המעגליות, התקבלה הפילוסופיה הקונית כאנומליה והתפרשה לכן כהתקפה על המדע. אולם, אם אכן נכונה טענתי שכל פילוסופיה של מדע היא מעגלית עקב הגנתיותה, ואם נכונה ראייתי את תרבותנו כמסורת קווית ואנטי-מעגלית, מאליה עולה השאלה כיצד רואה הפילוסופיה של המדע את עצמה ומהו הדימוי העצמי שהיא יצרה כדי להתגבר על סתירה זאת בין טבעה לבין המסורת שבתוכה היא חיה.

יום אמר: ״יש לשרוף את כל הפילוסופיה״, אך משום מה לא התייחס לפילוסופיה של עצמו – האם גם אותה יש לשרוף? ויטגנשטיין היה מוכן אפילו לכך. הוא הכריז שכל מה שאינו מדע-טבע הוא ריק מתוכן, לרבות הפילוסופיה. מדבריו השתמע בברור שיש לבטל את קיומה של הפילוסופיה של המדע ממש כמו את המטאפיסיקה. היתה זו מסקנה שאיש מבין הפילוסופים לא היה מוכן לקבל, ולפיכך טענו שהפילוסופיה אינפורמטיבית, ממש כמו המדע.

אחד מכיווני המאמץ העיקרי של האמפיריציזם שאחרי ויטגנשטיין היה, לכן, להפוך את הפילוסופיה למדע ממש (״פילוסופיה מדעית״ קרא לה אחד מיוצריה, הנס רייכנבאך), ועל-ידי כך להציל את הפילוסופיה האמפיריציסטית מגזר-דין המוות שגזרה על עצמה בתוקף עקרונותיה היא. הפילוסופיה של המדע התחייבה אז להפוך לאחד מענפי המדע, ובהתאם לאידאולוגיה זו היתה הפילוסופיה חייבת להיות קווית ממש כמו המדע: שניהם עוסקים בתגליות ובאספקת אינפורמציה. כך נוצר הדימוי העצמי של הפילוסופיה של המדע כמערכת תגליתית.במילים אחרות, כדי להגן על המדע מגלה כביכול הפילוסופיה שהוא קווי. אחר-כך היא ״מסיקה״ שערכו נובע מקוויות זאת (מעגליות הטיעון ברורה, שהרי קוויותו של המדע נגזרת מערכה של הקוויות ולא להיפך). אח״כ היא קובעת שהיא עצמה, הפילוסופיה, הינה קווית ולפיכך מדעית. דהיינו, הפילוסופיה הישנה בנתה את דימויה העצמי הקווי בעזרת טיעון מעגלי בדבר הקוויות של המדע.

חשוב לראות שיש לפנינו משחק בין שלושה תחומים: הפרקטיקה של ההגנה; האידאולוגיה – שהיא גרעין ההגנה הזאת; הדימוי עצמי השואב מהגרעין האידאולוגי הזה.

הפרקטיקה היא מעגלית, אולם האידאולוגיה שלה היא פרו-קווית. הדימוי העצמי של הפילוסופיה מקיש על קוויותו מן האידאולוגיה הפרו-קווית אשר ״הוכחה״, כביכול, על-ידי הפרקטיקה המעגלית. והנה, העיוורון לקיומה של סתירה בין הפרקטיקה מכאן לבין האידאולוגיה והדימוי העצמי מכאן, עיוורון זה הוא חשוב ביותר לפילוסופיה הישנה, מכיוון שכבודה העצמי בנוי עליו. המלחמה נגד הפילוסופיה הקונית היתה לא פחות ולא יותר מאשר מלחמה על שימור העיוורון הזה. אבל חכו מעט – ההמשך מבדח אפילו יותר.

הפילוסופיה הקונית הופיעה על הבמה כתנועת כנות אינטלקטואלית, וקריאת הקרב שלה היתה: יש לראות את המציאות של חיי המדע כמות שהם. זו, כמובן, הכרזה על הכוונה הקווית-תגליתית שלה, ובכך נפלה הפילוסופיה הקונית מיד לתוך הפח הקבוע של כל פילוסופיה עד כה; לאמור, העיוורון לעובדה שהיא מבנה הגנתי שבא להגן על המדע ולא לחשוף את ״טבעו האמיתי״. אך זו היתה ההתחלה בלבד. כי כאשר נחשף ״טבעו האמיתי״ של המדע על- ידי הפילוסופיה הקונית, התברר שהמדע הוא מעגלי.

שני אלו ביחד – ז״א ההכרזה על תכנית הכנות והתגליתיות של הפילוסופיה, וגילוי המעגליות של המדע – יצרו אצל מי שצפה בהם מן הצד את הרושם שהפילוסופיה הקונית באה לתקוף את המדע, וכך אמנם התפרשה אצל הפילוסופיה הישנה. הפרוש הזה של הפילוסופיה הקונית כאנטי-מדע התבסס על ההתחזות התגליתית שלה: מכיוון שהכריזה על עצמה כעל מגלה את טבעו של המדע, ומכיוון שמעגליות היא דבר רע במסורת הפילוסופית, ברור היה שהפילוסופיה הקונית תוקפת את המדע. פרוש זה היה תוצאה של העיוורון העצמי של שתי הפילוסופי