מחשבות 64 | 1992/12
על האי ודאות
דבר המערכת
בראיון ל”מחשבות”, שנערך לפני כמה שנים, טען פרופ’ יוסף אגסי כי מה שחולל את המהפכה המדעית של המאה ה-17 היה הסטת החקירה והבחינה של הטבע מהחריג והתמהוני אל הרגיל והיומיומי. לדוגמה, במקום לחקור את הפלא שאדם נפל ממגדל גבוה ונותר בחיים, החלו לשאול איך קורה שחיפושיות הנופלות ממגדל גבוה לא מתרסקות. כלל זה יפה גם לגבי האי ודאות. השאלה הראויה להישאל היא לא רק מה קורה לבני אדם הקורסים במתח ובלחץ של האי ודאות, אלא איך קורה שרוב בני האדם מתפקדים באורח נורמלי, ולמרות האי ודאות האורבת לפתחה של כל דקה שטרם התממשה הם מתכננים תוכניות לטווח קצר ואפילו מציבים לעצמם מטרות ארוכות טווח, משל היה עולמם שעון ניוטוני שהכל צפוי בו וחזוי. הפלא הנוסף הוא, שתיכנון העתיד לא נעשה מתוך התכחשות לקיומה של האי ודאות, בדומה לבני שבט האזנדה בסודן, המאמינים שמעשי כישוף עומדים מאחורי כל אירוע – מקרי ואקראי ככל שהוא נראה, ולפיכך אין במילונם מושגים כמו מזל ומקרה. ובכל זאת, אפשר למצוא גם בתרבות המערבית ביטויים “אזנדיים” לא מעטים, כמו למשל בחלק מהאינטואיציות השגויות שבהן דנים בר-הלל וטברסקי במאמרם. לדוגמה, הנטייה הרווחת לראות תבניות סדורות בסדרות מקריות של אירועים ומירקמים צורניים, או תחושת “היד החמה” אצל מהמרים. מן המפורסמות הוא, שלגלגל הרולטה אין זיכרון, ולכן התוצאה של הימור אחד אינה תלויה בתוצאה של הימור קודם, ואף על פי כן סידרה רצופה של ניחושים מוצלחים מתקבלת בהפתעה רבה כל כך, עד כי מהמרים רבים נקלעים להשפעת ה”אפקט האזנדי”, והם מוסיפים להמר עוד ועוד – אם בשל תחושתם שאלת המזל מאירה להם פנים ואם בגלל הרגשתם שהתמקדותם בגלגל הרולטה יכולה להשפיע על הכדור לעצור ב”שחור או ב”אדום” כרצונם.
השאלה שכל אדם רציונלי ניצב לפניה היא אם הוא מוכן גם לשלם את המחיר האזנדי של הכנסת כוחות מאגיים לעולם, כדי לסלק את המקריות והאקראיות מחייו. על טיבו של מחיר זה עומד המחזה “רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים” של טום סטופרד, המוזכר בהרצאת הפתיחה. רוזנקרנץ וגילדנשטרן הם זוג בטלנים הנוהגים לבלות את זמנם בהטלת מטבע. מאחר ששני צידי המטבע זהים, ההתפלגות בין שני הצדדים חייבת בטווח הארוך להיות שווה. אמנם התוצאה של כל הטלה בפני עצמה היא אקראית, ולפיכך הסיכוי שהמטבע ייפול על אותו צד כמו בהטלה הקודמת הוא לא קטן מ-50 0 / 0 בכל הטלה חדשה. כלומר אין כל מניעה שהמטבע ייפול שוב ושוב על אותו צד, אבל בסידרה ארוכה דיה של הטלות, האקראיות מתאזנת, ואיזון זה מבטיח שתוצאת ההתפלגות בין שני צידי המטבע תהיה שקולה. מקריות מאוזנת זו מתקשרת בעיני רוזנקרנץ וגילדנשטרן עם סדרי עולם תקינים, שהרי העובדה שהאיזון נובע מחוקים רציונליים ודטרמיניסטיים מעידה על האקראיות בטבע שהיא נטולת משוא פנים ושרירותית. ידיעה זו כשלעצמה משרה על השניים תחושה כללית של רגיעה, ואפילו מידה לא מבוטלת של ביטחון.
גם עמוס עוז רואה מידה רבה של חיוב במקריות ובאקראיות, מעצם העובדה שהן מייצגות “מצב פתוח”. הוא יוצא בעד “אקלים של אי ודאות”, בעד “קבלת אי הוודאות לא כרע הכרחי שאין מנוס ממנו, לא כאיזה עונש, לא כחלק מן הגירוש מגן עדן, אלא כמצב פורה שיש בו ברכה, כמצב הנותן לאדם הנתון בו גירוי בלתי פוסק ליצור, לחפש, להכריע’/ ולעשות בחופש שלו “שימוש גדול או שימוש קטן”. כך גם יהשוע אריאלי. הוא אינו רואה בוודאות ובאי ודאות ניגודים, אלא מושגים המשלימים זה את זה. יתר על כן, כמוהו כעמוס עוז, הוא מוצא באי ודאות הקיימת לגבי דפוסי החיים והקשר בין ההווה, העבר והעתיד, את הכוח המניע של החברה המודרנית.
אסתר שינברג, שבאה מעולם המוסיקה, אומרת דברים דומים בבואה להסביר את המשמעויות הריגשיות שמעבר לצלילים: “אין לנו ברירה אלא להודות בחוסר היכולת שלנו (…) להוכיח את המשמעויות שבמוסיקה, ולהשלים עם האי ודאות לגבי קיומן ומהותן”. היא מציעה למדעי הרוח להודות באי ודאות, באי ביטחון ובספק, וקוראת להם לנטוש את הקרקע הבטוחה של ההוכחות ולהצטרף “למסע רווי פיקפוקים וסימני שאלה, מסע שהמדעים המדויקים יצאו אליו זה מכבר”.
המלצה זו עולה בקנה אחד עם הערכתו של הפיסיקאי ג’ון ווילר, כי הלקח העמוק ביותר של מכניקת הקוואנטים הוא שתופעות פיסיקליות מוגדרות איכשהו על ידי השאלות שאנו מציגים להן. כלומר, אם אופי השאלות שאנו מציגים לטבע קובע במידה רבה את אופי התשובות שאנו מקבלים, אין מנוס מהזדהות עם קביעתו של הפיסיקאי ורנר הייזנברג, כי האובייקטיביות של העצמים שמחוץ להכרתנו התאיידה בעקבות הפיסיקה הקוואנטית. קביעה קטגורית זו מעניקה משנה עומק לתפיסתו המיוחדת של נילס בוהר את המדע ואת אנשי המדע: “תפקידנו הוא לא לחדור לתוך מהות הדברים, שאת משמעותם ממילא איננו יודעים, אלא לפתח מושגים שיאפשרו לנו לדבר באופן פורה על התופעות בטבע”. הגדרה צנועה זו של תפקיד המדענים הולמת להפליא את בוהר עצמו, והיא מסבירה אולי את ההערכה שרחש לו אינשטיין, למרות חילוקי הדעות העמוקים ביניהם על מהות המציאות. בוהר, אמר אינשטיין, “מביע את דעותיו כאחד שלעולם מגשש אחרי האמת, ולעולם לא כמי שמאמין שהוא מחזיק באמת הסופית”.
אם כן, התמונה המצטיירת לעינינו בשלהי המאה ה-20 היא של עולם מקושר, עולם של משתתפים, עולם שאינו מקיים הפרדה חדה בין הצופה לנצפה, בין החוקר למושא מחקרו, בין האירוע האובייקטיבי למשמעותו הסובייקטיבית, בין נוסח השאלה לנוסח התשובה. בעולם זה של משתתפים, המציאות הסובבת אותנו היא חלק בלתי נפרד מהמציאות הפנימית שלנו, וכדבריו של נילס בוהר בהשוותו את חוסר האפשרות בפיסיקה הקוואנטית להפריד את הצופה מהעצם הנצפה לקושי להבין את המציאות הפנימית שלנו, “בדרמת החיים אנו גם השחקנים וגם הצופים”.
לסיום, אם כדברי אבישי מרגלית, השקפת העולם המוסרית שלנו מחייבת אותנו להאמין שבני האדם הם יצורים חופשיים, ואם – כדברי עמוס עוז – יש מקום לראות באי ודאות ברכה על שום שהיא מייצגת “מצב פתוח” המגרה את האדם ליצור, אפשר אולי לומר גם שהאי ודאות פותחת פתח לידיעה עמוקה יותר של עצמנו והעולם מזו שהבטיחה לנו הוודאות הלכאורה מלאה וסופית של ניוטון ולפלאס.
הברית המרגיעה בין המקרי והמחויב
|
הפסיכולוגיה של האי ודאות
|
הפרדוקסליות של הוודאות
|
המשמעות שמעבר לצלילים
|
מישהו יודע משהו שמישהו אחר …
|
דטרמיניזם וחופש הרצון
|
בין עובדות לאמת
|