על מלחמה ועל שלום

הקדמה:

כאדם טכני חי האדם בהווה,
בתורת אדם פילוסופי — בתקופת ההשכלה,
בתורת אדם דתי — בימי הביניים,
ובתורת אדם מלחמתי — בימי קדם.
אריך נוימן

בספרו ״פסיכולוגית המעמקים ומוסר חדש״, כותב אריך נוימן, כי ״בתקופה המודרנית משמשים המדע והטכניקה הוכחה חותכת לכוחה של התודעה לנצח את הטבע הפיסי ולשלוט בו שלטון ללא מצרים״. ומה לגבי הטבע הפסיכי? כשלונה לשים קץ למלחמות ולמעשי הרג אינה צריכה פרושים. אמונתו של אפלטון, כי הדרך להפסקת הרע היא ע״י איחוד בין הכח הפוליטי לפילוסופיה — נתבדתה כליל, לאחר שהתנאי שקבע לה לא נתגשם: שום פילוסוף לא נטל את רסן השלטון ורק שליטים ספורים פיתחו זיקה לפילוסופיה. עוד יותר פאתיטית ותמימה נראית בעינינו כיום הכרזתו של קאנט, כי ההסטוריה לא תוסיף להכתם בדם אם יהיו המשטרים רפובליקנים ומלחמות יוכרזו עפ״י משאלי עם. לפי טוינבי מלמדת ההסטוריה, שתוקפנות החרב סופה להביא כליה על שולפה, חרף זאת אין רגיעה במעשי האיבה וההרג. אפשר משום ש״משהו מעוות בתוכנו״, כדברי דאנטון במחזה של גיאורג ביכנר. או, אולי, תלוי הקולר במבנה הדואליסטי של המוסר — ״טוב ורע״ — כדבר התיזה של אריך נוימן.

בין שתימצא התשובה לחידה זו ובין שלאו — יכול העיון בהסטוריה לגלות את חוסר השחר והאיוולת שביסוד מרבית המלחמות. עצם הידיעה של ״אחר המעשה״ עשויה לשמש לפרט, אם לא לכלל, עקרון מנחה לידיעה של ״לפני המעשה״.

ד״ר בלוך, איזו מלחמה רשומה ראשונה בהסטוריה?

אה, כן. בררתי ענין זה. חושבני שהיתה זו מלחמתם של המלכים אמנהמט וססוסטריס נגד הנובים ונגד פיאודלים שקמו נגדם. זה היה בשנת 1970—2000 לפנה״ס. כלומר, לפני חמורבי. כן, מאתיים שנה בערך לפניו. במלחמה זו הרחיבו מלכי מצרים את שטח ממלכתם עד למצרים העילית ונוביה. כמובן, אנו יכולים להניח בודאות שנערכו מלחמות רבות לפני כן, אבל זו, כמדומני, המלחמה הראשונה שההסטוריה יודעת לספר עליה.

ד״ר בלוך, לנוכח המלחמות הבלתי פוסקות, האפשר להסיק שהשלום הוא בלתי אפשרי מבחינת טבע האדם?

לא קל להשיב על כך. יש דעות שונות בענין זה. היתה דעה שאמרה, כי המלחמות בלתי נמנעות וכי החיים הם מאבק בלתי פוסק בין אדם לחברו. יש בזה משהו נכון. אך הייתי אומר שיש גם צד שני לטבע האדם — נטייתו להגיע לפשרה, גם מתוך שקולים מוסריים וגם מתוך אינטרס עצמי, כדי שהחיים לא יגיעו לכלל שיתוק. אני נזכר בויכוח פילוסופי גדול שהתנהל בסוף המאה ה-19. זה היה בזמן שדרווין פיתח את התאוריה שלו על הברירה הטבעית. קם הפציפיסט-אנרכיסט הרוסי הדגול פטר קרופוטקין וכתב ספר שהיווה תשובה לתאוריות הסוציאליות שפיתחו חסידי דרווין על סמך תורתו. קרופוטקין מביא בספרו דוגמאות רבות של שיתוף הפעולה הקיים בין בעלי חיים בכלל ובין יצורי אנוש בפרט — שבלעדיו שום חברה אינה יכולה להתקיים.

שיתוף פעולה זה לא מנע את שתי מלחמות העולם האחרונות.6

כן, לכך אני מגיע. לא סוד הוא שבמרבית תקופות החיים התקבלו המלחמות ע״י החברה האנושית כדבר מובן מאליו. ההנחה היתה, שמלחמות כרוכות באבדות נפש מוגבלות ואין הן מביאות לאבדן החברה (אפילו במחנה ״השמאלי״ ראו לעתים צד ברכה לחברה במלחמות מסויימות). הסטטיסטיקות המצויות בידינו מוכיחות זאת. כמובן, יש ציניות בעריכת סטטיסטיקות כאלה, אבל מבחינת החברה, אבדן של חצי אחוז, או אחוז, מבניה — אינו מעלה ואינו מוריד. אפילו המלחמות הנפוליוניות, שמשתרעות על פני תקופה של יותר מעשרים שנה והנחשבות לעקובות מדם, הסתכמו ב-300—400 אלף אבדות בנפש, לא יותר. וכאן אנו מגיעים לתקופה שלנו; עצם מושג המלחמה השתנה במאה העשרים. מלחמת העולם הראשונה הביאה לעשרה מיליון אבדות. זה כבר שופך אור חדש על המלחמה.

ד״ר בלוך, השאלה התיחסה להערכה איכותית של המלחמות, כבטוי לנטיית ההרג המצויה באדם, ולא לסטטיסטיקה.

מיד אגיע לכך, אבל הרשה לי לסיים. באה מלחמת העולם השניה, שהפילה, לכל הפחות, 40 מיליון קרבנות. ללא שום פרופורציה למספר הקרבנות שנפלו במלחמות של המאה ה-19. הבדל עצום זה הוא כבר איכותי. בזה, דומני, השבתי לך. אבל אני אומר, גם מספר גדול זה בהשוואה לסה״כ האוכלוסיה של העולם, אינו עולה על 2%. ומה כיום? לפי השקפת המדענים די בעשר פצצות גרעיניות כדי להשמיד כל זכר של חיים בארץ כמו אנגליה או צרפת. כן משערים, שדי במלחמה גרעינית של חודש ימים כדי לשים קץ מוחלט לקיום החיים עלי אדמות. עובדה זו הופכת את השאלה הכמותית לאיכותית. פשוט, דבר לא ישאר. ועוד דבר, בכל מלחמה בעבר היה תמיד מישהו שהרוויח ממנה, אפילו מעמדות שלמים. כוח השמדתה הטוטלי של הפצצה הגרעינית שמה קץ להבדלי מעמדות ומעמידה את העני והעשיר באותו מקום. אפילו אצל השליט העריץ ביותר אתה מוצא התחשבות ודאגה לחיי משפחתו ולחייו שלו. הנה אתה רואה, שעוצמת ההרס של הפצצה הגרעינית מהווה גורם של היסוס, הנותן תקוה מסוימת, שהכוחות המרסנים את המלחמה —

לאיזה כוחות אתה מתכוון, אישיים או שלטוניים?

שניהם, שניהם יחד מעונינים, אני מדגיש, מעונינים למנוע את האסון. כמובן, אני אומר: נותן תקוה, זה לא נותן ערובה מוחלטת. קיימת תמיד סכנה מצד מטורף, או קבוצת מטורפים, המחזיק בשלטון, שאיננו נפחד מפני מלחמת השמד, מכל מקום, אני חושב שפחד הדדי זה בין המעצמות ימנע מלחמת עולם שלישית.

“אבד לי האמון בכלים אבסולוטיים”

ד״ר בלוך, האין זו תקוה אופטימית מדי? עשרים שנה אחרי מלחמת העולם הראשונה יצאו החיילים שנית לשדה הקרב בשירה על השפתיים.

אני לא הייתי אומר שהחיילים יצאו למערכה בשירה על השפתיים. אפשר להגיד שהמלחמה היתה פופולרית רק בשלוש ארצות: יפן, ארצות הברית וגרמניה, ואף בהן רק במידה מסוימת. לשתי הראשונות, עלינו לזכור, לא היו אבידות ניכרות במלחמת העולם הראשונה, ואילו גרמניה היא בבחינת יוצא מן הכלל המאשר את הכלל. אך נחזור לבעיה המרכזית והיא, עצם הקושי לנהל פוליטיקה המונעת מלחמה. כאן, אולי, אחת האכזבות הגדולות של ההסטוריון; אי-אפשר ללמוד מההסטוריה לגבי ההווה. ההסטוריה אינה יכולה להקיש מהעבר על דרך נכונה בהווה ובעתיד, כי המסיבות תמיד משתנות. כך, למשל, הביא מרוץ הזיון בין המעצמות למלחמת העולם הראשונה ואילו למלחמת העולם השניה הביא דווקה פירוקנשק, שלא נשמר ע״י המדינות הדיקטטוריות. אנו למדים מכך, שהבעיה המרכזית בשמירה על השלום, היא שאלת הפיקוח על פרוק הנשק, שיחול על כל המדינות במידה שווה. לפיקוח מעין זה יכולה לדאוג רק רשות על-לאומית, בעלת תוקף ממשי — כעין גרעין לממשלה עולמית. אך7 אנו רחוקים מכך. מה שמציל אותנו כרגע זהו הפחד מהפצצה הגרעינית, כלומר, עם כל האבסורד שבזה — הוא הגורם לשלום, אף שאין כאן ערובה מוחלטת.

כפי שאתה רואה, גישתי לשאלת השלום היא אופטימית-מתונה, כי אבד לי האמון בכלים אבסולוטיים בחיי החברה וההסטוריה.

ד״ר בלוך, איזה לקח יכול הפרט להפיק מספור ההסטוריה העקוב מדם. האם יכול הוא שלא לקבל את השקפתו של אלבר קאמי, האומרת כי ״אם אין יסוד רציונלי להרג בעולם, מוטב שנשקע כולנו בטרוף״?

אינני שותף לדעה פסימית זו. עם כל תופעות הטרוף והזוועה בהסטוריה, אני רואה בה גם תופעות רבות של תבונה וגם של מוסר. יש, לכן, תקוה — אם כי לא בטחון — שגם מלחמות ההרס תיפסקנה, לפחות לתקופה מסויימת.

האם אתה מסכים עם דעתו של קאנט שאמר, כי כל משמעותה של ההסטוריה וכוונתה הן הגבלה גוברת והולכת של התוקפנות והאלימות והרחבה מתמדת של גבולות השלום?

קאנט אמר את דבריו כבן תקופת ההשכלה, שהאמינה בטוב שבאדם ובקידמה המיוסדת על דעת והשכלה. אני עצמי מאמין בקידמה, אבל קידמה עם הפסקות. הייתי אומר, שקורות האנושות עשויות עליות וירידות — כאשר העליה גוברת על הירידה. זה, אולי, לא פופולרי ולא משכנע להגיד כך במאה שלנו שנתנסתה בנאציזם, אבל ככלות הכל, הנאצים נוצחו. אני רואה עצמי שותף לאותה תפיסה של תקופת ההשכלה, הדוגלת בהרחבת הידיעות. תפיסה שהביאה לשנויים גדולים בהסטוריה: מלחמת העצמאות של ארה״ב, צמיחת האידיאליזם ההומאניסטי, המהפכה הצרפתית ועוד. כל אלה יצרו תנאים טובים יותר מאשר קודם: ברמת החיים, בהשכלה, ומזה — הנאה גדולה יותר לכל פרט.

טובת הכלל מצדיקה קרבנות

הפסיכולוג אריך נוימן אומר בספרו ״פסיכולוגית המעמקים״, כי ההסטוריה מלמדת שכל קנאות, דוגמה וחד-צדדיות סופם כליה מידי אותם כוחות שהם הידחו-דחקו. מצד שני אנו לומדים מההסטוריה, שיד הכוחות הקיצוניים תמיד על העליונה בעתות מהפכה ומאבק פנימי. מה טעם, אם כן, בהטפה למתינות ולישוב הדעת?

מה זה קיצוני ומה זה מתון? אלה מושגים יחסיים. גם בין הקיצונים תמצא קיצונים יותר ופחות.

הכוונה שהקיצונים יותר גוברים על הקיצונים פחות, כמו הבולשביקים במהפכה הרוסית, היעקובינים במהפכה הצרפתית, הנאצים בגרמניה ועוד.

לא נכון שתמיד ניצחו הקיצונים. במהפכה הפוליטית באנגליה — מלכתחילה דוכא הזרם הקיצוני של הLevelers. או קח את הסיעה של בבף במהפכה הצרפתית — אף היא דוכאה מיד. אך אני חוזר ואומר, גם במחנה המנצחים יש תמיד תמורה, הוא אינו עשוי מקשה אחת.

יש התפתחות עד גבול מסוים ואז מתרחשת התפצלות שניה ושלישית.

השאלה היא מה הדרך שעל הפרט לנקוט כשהוא נקלע למאורעות הסטוריים כאלה, האם עליו לדבוק בעקרונות מוסריים-אישיים, או שעליו להניח לעצמו להגרף בזרם האלימות של הקיצונים.

תמיד תמצא אנשים הבוחלים באמצעים לא מוסריים. מצד שני אנו יודעים שכל מהפכה כרוכה בשפיכות דמים. השקפתי בענין זה תועלתית. אני מאמין שחישוב תועלתי-פוליטי פועל לטובת האספקט המוסרי. גם הדיקטטורים יודעים היטב שאם ינקטו בקו אכזרי מדי יפנו את העם נגדם. ניקח את דאנטון. הוא לא היה אישיות מוסרית ביותר, אך הוא הטיף למתינות — יש להניח מתוך שקולים פוליטיים. דעתי היא, שעצם ההכרה התועלתית שהדבר עלול להזיק למטרה, יש בה משום חיוב.

האם אתה מצדיק את הדעה ש״המטרה מקדשת את האמצעים״?

צר לי שעלי לאכזב אותך, אולי אתה מצפה לתשובה שונה ממני, אבל אני רלטיביסט. בעבר האמנתי באבסולוטיזם. אני אינני מאמין באדם שכולו מוסרי, גם בו תמצא אנוכיות, כפי שאין אדם שהוא כולו לא מוסרי. גם האדם וגם הגורמים הפועלים בהסטוריה מורכבים יותר. נכון שבהסטוריה קים גורם מוסרי ואי-אפשר להתעלם ממנו, אך אני בטוח שהכח המוסרי לבדו, בלי שיהיה מהול בשקולים תועלתיים, לא ישיג אף פעם את שלו.

בכל אופן, כאשר מתיצבת שאלה כזאת לפני פרט המבקש להיות נאמן להשקפתו המוסרית, האם עליו להתעלם ממנה בעבור המטרה הסופית?

זה תלוי במידת אנוכיותו של הפרט, אם הוא מתיחס לעוול שנעשה לו באופן אישי, או שהוא מתחשב בטובת הכלל. אם הקרבנות האינדיבידואלים של המהפכה הצרפתית קובלים על שנעשה להם עוול — אפשר להבין אותם, אבל אם שוקלים קודם כל את טובת הכלל — הרי מגיעים למסקנה, כי לקרבנות אלה, אפילו אם היו ביניהם חפים מפשע, היתה הצדקה. צריך לראות את הדברים במציאות הסטורית. הטרור8 אף פעם לא חד-צדדי. ההסטוריה מראה, כי אם צד אחד אינו מפעיל טרור יעשה זאת הצד השני. מדברים על הטרור האדום של המהפכה הצרפתית, אך שוכחים את הטרור הלבן. אנו יודעים, למשל, את תכניתה של מריה אנטואנט להוציא להורג את אויביה מבני המעמדות הנמוכים, על-סמך רשימות מוכנות שהיו בידיה. טרור אפשר היה לגנות אילו היה חד-צדדי. מכאן אני אומר, שיש הצדקה לטרור מסוים, במטרה למנוע את הצד המוגדר כריאקציוני לעשות כאוות נפשו. אבל גם אלה מושגים יחסיים. מי יכריע מי הצד הריאקציוני, מי יחליט מהו גבול המותר בטרור ומתי הוא הופך שרירותי? מה שאנו יכולים ללמוד מהתנהגותו של קרנסקי ברוסיה ושל איברט — נשיא רפובליקת ווימר בגרמניה הוא, שהסוסיהם להפעיל טרור שכנגד לא הביאו להם שבחים מפי ההסטוריה.

ד״ר בלוך, האם אנו מסוגלים ללמוד מההסטוריה על דרכי התנהגותם של החברה והפרט בסטואציות מסוימות, כמו מצוקה, רווחה כלכלית התעצמות וכיו״ב?

כל חברה מורכבת מבני אדם, וכדי ללמוד על החברה צריך ללמוד את בני האדם — אם כי החברה היא תמיד יותר מסה״כ הפרטים המרכיבים אותה. פסיכולוג אחד אמר שיש שלושה יסודות בעם: 1) התכונות שהוא מקבל בירושה. 2) התכונות הנדבקות אליו מתוך החינוך שקיבל והאוירה שגדל בה. 3) התכונות המתפתחות אצלו עקב נסיונו בחיים. אדם יכול לשנות את עצמו חלקית, מה שירש — אינו יכול לשנות, אך מה שרכש תוך כדי חינוכו — הוא יכול לתקן חלקית. ומה שקנה ע״י הנסיון האישי שצבר — ניתן בהחלט לתיקון. אני מאמין, איפוא, שע״י החינוך ניתן לשנות את האוירה החברתית עצמה. אני, שרואה את עצמי כבן ההשכלה של המאה ה-18, מאמין שאפשר להסיק מההסטוריה עיקרון כללי והוא, שבה במידה שבני אדם מרחיבים את השכלתם — והם מצליחים בכך — הם משנים את פני ההסטוריה ומשפיעים, במידת-מה, גם על ההווה ואולי גם על העתיד. כפי שאתה רואה אני אופטימיסט מתון. תפקידי כהסטוריון לדון כל תופעה הסטורית לגופה, אחרת מגיעים להכללות (לדאבוני, לא כל ההסטוריונים נשמרים מהכללות). נקודת המוצא של ההסטוריון היא היחסיות, כי רק לפילוסוף מותר להיות אבסולוטיסט. • •