מחשבות 20 | 1967/02

המסוגל מחשב אלקטרוני לגלות תכונות של חשיבה, אינטליגנציה ותבונה ? בשאלה זו דן מאמר מאת נחמן גבעולי, המופיע בגליון זה של ״מחשבות״. השאלה היא לא רק אחת המענינות ביותר לגבי הערכת משמעותם של כלים אלה, היא, לאין ספק, הפרובוקטיבית שבהן. לפי שהתשובה עליה עשויה לקבוע אם האדם יוסיף ליהנות ממעמדו הייחודי כיצור חושב, או שיהיה עליו להתחלק ב״כתר הבריאה״ עם המכונה שיצר — לאחר שזו כבר עולה עליו בכוחה, במהירותה ובכושרה.

המאמר סוקר גישות והשקפות שונות בנושא זה וביניהן גם את עמדתם של שני אנשי מדע ישראליים בולטים: פרופסור ישעיהו ליבוביץ — כפי שבאה לבטוי בהרצאה שנשא לא־מכבר בכנס רואי החשבון; ופרופ׳ יהושע בר־הלל — מתוך ספרו ״אוטומטים — סכויים וסייגים״. שלילתו של הראשון והסתייגותו של השני מהאפשרות של גילוי תבונה (במשמעותה הכוללת של המלה) במחשב, חשובות במיוחד לנוכח התוצאות המפליאות שכבר הושגו ע״י מחשבים, המצויידים בתכניות מתקדמות, והתיאוריות האופטימיות שנרקמו סביבם.

★ ★ ★

הסתייגותו של פרופ׳ בר־הלל נוגעת גם לצד המעשי: ממון, זמן ועמל — הדרושים לבניית מחשב כזה בעל זכרון ענק, וגם לצד העיוני. העובדה שבעזרת תכניות הוריסטיות הוכיח המחשב יכולת היקש, בחירה, הערכה וכדומה, בבצוע משימות שונות, איננה מעידה, לדעתו, על אינטליגנציה. כי סמנה של זו הוא לא רק בהצגת יכולת לעשות דברים, אלא בעשייתם היטב. גם באשר לסכויים בעתיד אין הוא רואה במה שהושג עדות לכך שהדרך להצגת יכולת גבוהה היא שאלה של זמן. כותב פרופ׳ בר־הלל: ״המרחק בין אי־היכולת לבצע פעולה מסוג מסויים לבין היכולת לבצעה, עשוי לעתים להיות קטן בהרבה מן המרחק בין היכולת לבצע פעולה גרועה והיכולת לבצעה בצורה מניחה את הדעת״. הנחה זו מערערת את השקפתם האופטימית של חסידי ״האינטליגנציה המכאנית״, המאמינים כי המחשב ניצב כיום בתחתיתו של קו רצוף — הוא האינטליגנציה — וכי לא הוצגה שום הוכחה, או נמוק הגיוני, שתעיד על איזה מכשול בלתי עביר בדרך עלייתו לפסגת הקו הרצוף.

הסתייגות אחרת של פרופ׳ בר־הלל קובעת, כי לגבי אותן בעיות שלא ניתנות למצוי, או להצרנה, אותן בעיות שהאדם פותרן על סמך נסיון החיים שלו, ידיעות כלליות ומקצועיות, למידה והבנה המתבססת על ארגון סגולי מלידה של מערכת העצבים שלו — ״אין כרגע כל תקוה של ממש כי ייפתרו ע״י מחשבים, אם בדרך תיכנות עצמי ואם מתוך חיקוי לדרכי הפתרון של האדם״.

★ ★ ★

עמדתו העקרונית של פרופ׳ ליבוביץ בנושא זה אינה מותנית ב״כרגע״. הוא אומר: ״מה ניתן — מבחינה עקרונית — להעביר לרשותה ולפעולתה של המכונה ? מה מעולם המציאות שלנו, מהוויתנו או מחוויותינו הפסיכיות, ניתן לביצוע (או להצגה) בפעולתה של המכונה ? הוה אומר — רק החישוב״. פרופ׳ ליבוביץ קובע הבחנה מדוייקת בין מה שהוא חשיבה לבין מה שהוא חישוב, וזו משמשת לו נקודת מוצא עקרונית: ״העברת תהליכי חשיבה למתקנים מכאניים אפשרית במידה שאפשר להעמיד את תהליך החשיבה על חישוב כמותי״. והוא מוסיף: ״לכל פרט, לכל משימה הכרוכה בחשיבה, שניתן לבטא אותם במושגים כמותיים, ז״א, להפוך את החשיבה לחישוב — אפשר לבנות מודל מכאני״.

הבחנתו של פרופ׳ ליבוביץ תוחמת קו גבול ברור ומוגדר, שאיננו ניתן לשינוי, בין קטגוריות כמותיות — שרק בהן מסוגל המחשב לעסוק — לבין קטגוריות איכותיות — בהן עוסקת החשיבה.

מהי, אם כן, החשיבה ? הצגת השאלה מהו דבר מסויים, שהיא קודמת לבניין מודל מכאני — באמצעותו ניתן למדוד ולחשב את הדבר המסויים באופן אוביקטיבי. החשיבה היא עצם הרעיון שאפשר לבנות מודל מכאני להסברת תופעה מסויימת. משהבחנה זו ברורה, אין שום קושי לחשוף את היסוד החישובי, המכאני, הנחבא מאחורי הכסות האינטליגנטית של פעולות המחשב — כרגע ובעתיד.

כי בסופו של דבר, קשורה החשיבה ליוזמה בקשר בל ינתק. שכן, מחשב לעולם לא יתהה על מהותו ולא יהרהר על שייכותו, אלא אם כן צווה (והודרך) לעשות כך. • •