אפשר שחוברת זאת לא תהיה לך מן הקלות, אך דומה כי שכר קריאתה בצידה. קח, למשל, את השאלה המרכזית במאמרו המפתיע של וילר: האם יכול היה היקום להברא רק כאשר מובטח שבנקודה כלשהי במהלך עתידו יווצרו החיים, ההכרה וכושר הצפייה בו?
יתכן קראת כבר כדברים האלה אצל מיסטיקנים והוגי דעות מן המזרח והמערב כאחד, אך לבטח לא אצל פיסיקאי פעיל ברמתו של וילר, המסמיך דבריו על מכאניקת הקוונטים. למן ימיה הראשונים של זו, מזכיר לנו וילר, שוב אין החוקר נהנה מהמעמד האובייקטיבי והנייטרלי שהיה לו ביחס למושא מחקרו, באשר עצם מדידתו משנה את תוצאות בדיקתו. כיוון שכך עלה החוקר מדרגה של צופה נייטרלי לדרגת משתתף פעיל. לפיכך, מקשה וילר, האמנם מהווים החיים תופעה מקרית, כפי שהמדע נוטה להניח, או שמא היווצרות היקום מותנית ביכולתנו לצפות בוז תגובתו של פרופ’ שביב אינה מנסה להתמודד עם תיזה זאת אלא לבטלה מעיקרה, מטעם זה שאינה יכולה להציע ניבוי או ניסוי שתוצאותיהם יאשרו או יפריכו אותה. משהו מגישה פוזיטיביסטית ופראגמטית זו משתקף בשיחה עם פרופ’ כשר אודות כשלונו של האמפיריציזם הלוגי, שבר־הלל המנוח נמנה עם ראשיו, לתחום תחום ברור וחד בין מטאפיסיקה ומדע.
כשלון זה להבדיל “מדע טהור” משאינו מדע מקנה למאמרו של פיירהבנד נגד המדע משנה עניין. לא זו בלבד שהמדע חדל לשמש מכשיר של תמורה ושחרור, טוען פיירהבנד, כי אם הפך עריץ, טירן ודוגמתי כמו האידאולוגיות הפוליטיות והדתיות שקדמו לו. המדע, גורס פיירהבנד, הוא רק אחד מני האידאולוגיות הרבות שמניעות את החברה ואין לו שום חזקה על האמת או הראציונליות. כל הראציונליסטים נוכלים, גורס פיירהבנד, במכתב שצרף למאמרו ב״מחשבות”, משום שהם מנסים להשיג את הבלתי אפשרי: משמע – לנהל את חייהם, חיי זולתם ואת העולם באמצעות כישור אחד – השכל.
דברים אלה מביאים אותנו למאמר אחר ב״מחשבות”, הסוקר את ספרו של לקלו ”יחסים מסוכנים”, העובדה שכבר לפני 200 שנה אמר לקלו כל מה שניתן לומר על יצרי הלב וניגודי הנפש, שעה שהטכנולוגיה שינתה בפרק זמן זה את פני העולם ללא הכר, מעידה לכאורה על הפער המשווע בין התפתחות השכל והנפש. אך אם תקרא בעיון את מאמרו של וילר אודות מעורבותו של החוקר בממצאי מחקרו ואודות עקרון אי־הוודאות, תמצא אולי שהמדע הגיע רק עתה לאותה נקודה שבה הנסיון לקבוע אם האלקטרון הוא גל או חלקיק הינו חסר טעם כמו הנסיון להגדיר מה מן ההוויה האנושית הוא גוף ומהו נפש; לאותה נקודה מעגלית ומביכה שבה בצפותנו כלפי הנפש איננו ניצבים כצופים נייטרלים מן הצד, לא רק משום שאקט הצפייה משנה את האובייקט הנצפה, כי אם גם משום שתצפיתנו מהווה חלק מן הממצא עצמו ולפיכך לעולם איננה אובייקטיבית ו״אמיתית”. ואם אכן נטש כיום המדע את המציאות החד־ערכית, החדה, הפסוקה, הבהירה, והוא ניצב על מפתנה של מציאות חדשה – שבה החד־ערכיות היא רק פן אחד של מציאות רב־ערכית, שכמו עשויה מראות־מראות המשקפות זו את פניה של זו פעמים אין־ספור – בהתאם לזוית שממנה צופים בה, אין תימה שנילס בוהר הגדול חש סחרחורת בלמדו לראשונה על הקוונטה של הפעולה. ממין אותה סחרחורת שחשו דורי דורות של בני־אדם עת ניסו להבין את מבוכיה הנפתלים של הוויתם.