משהו קרה לתיאטרון, מקוננים חסידיו הזוכרים לו עברו המפואר. רוברט ברונשטיין, דיקן הפקולטה לדרמה באוניברסיטת ייל, שואל למה כה קשה לעורר כיום התלהבות אצל הצופים, למרות החרות המלאה שנטל לעצמו התאטרון המודרני מהמסגרות והכללים המסורתיים. שאלה זו, דומה אינה מעסיקה את הבמאית נולה צ’ילטון, אשר ראיון עמה מופיע בגליון זה. לגבי דידה מוסיף התאטרון להיות ארוע מסעיר, עז ומרכזי לא רק באמנות כי אם גם בחיים. התאטרון הוא לגולה צ’ילטון גג המכנס בצל קורתו, למשך רגע קצר, אנשים בודדים וזרים זה לזה, על־מנת לאפשר להם לחוות חוויות משותפות, לחוש בחולשותיהם ולהתוודע לפגיעותם. ותחושת היחד שנוצרת ביניהם למשך רגע קצר זה, היא הנותנת צידוק לתאטרון כולו. עיקר התאטרון, גורסת צ’ילטון, הוא מה שקורה לשחקן על הבמה בנסותו לעצב את הדמות ולתת ביטוי לחייו של אדם אחר באמצעות אנושיותו, קולו וגופו. ומאחר שזהו העיקר, על הצופה להיות מודע לכך שהמציאות הנפרשת לעיניו על הבמה היא מציאות תאטרונית הנוצרת משחקנים, מבמה, מתאורה ומקהל הצופים, וכי האנשים שעל הבמה אינם הדמויות האמיתיות, אלא שחקנים המשמשים עדים לחייהם ולגורלם של אנשים אלמוניים.
תפישה זאת עומדת בניגוד מהותי לקולנוע, היונק את עיקר עוצמתו מהאשליה הטוטלית שהוא משרה על הצופה, באמצעות תמונות אל־גשמיות, הנספגות בתודעתו והופכות חלק אינטגרלי של דמיונו, באותה מידה שהנפשות המתוארות בספרים הופכות בליבו של הקורא מאותיות דפוס לדמויות חיות וממשיות. אך מה שעושה את הקולנוע למדיום תוסס ומלהיב כל כך הוא אפשרויותיו הבלתי מוגבלות כמעט, ובמיוחד יכולתו לתמצת ולדחוס כמות עצומה של יחידות מידע בכל דקת סרט (באמצעות החיתוך והעריכה), להקפיא או להאיץ את הזמן, לקיים בו־זמנית רמות שונות של התרחשות ואף לגלם במישרין את חוט המחשבה של הנפשות הפועלות (כפי שעושה אלן רנה בסרטו החדש הנסקר בגליון זה).
אחד הביטויים היותר מרשימים של אמנות הקולנוע הוא סרטה של לינה ורטמולר, “שבע היפהפיות”, המוצג בימים אלה בארץ. זהו סרט שרבים ממעמדיו קרובים כדי נגיעה ממש בשלמות; סרט המצליח על־ידי שילוב מדהים של ריאליזם וגרוטסקה במקום שהכל נכשלו לפניו: לטפל בזוועת המחנות הנאצים במסגרת אמנותית. בסרקאזם קר מוקיעה ורטמולר את הפנאטיות — ולא פחות ממנה את קשר השתיקה ואת האווילות האנושית, המפרנסים את כבשני המוות של מטורפים מסוגם של היטלר ומוסוליני. לכאורה מייצג גיבור הסרט, פסקואלינו, רק את עצמו: מוקיון נפוליטני וגנגסטר מדרגה גי. אולם רצון החיים האדיר האצור בעצמותיו מעלה אותו לדרגת סמל אוניברסלי של יצר קיום קמאי ואווילות אנושית גם יחד. פסקואלינו לא רק חוזה על בשרו את אימי מחנות המוות, כי אם גם נתבע להרוג במו ידיו את הטוב שבידידיו. ולאחר כל אלה הלקח היחידי שהוא מפיק, איננו מתן עדיפות ראשונה לשנוי המציאות שאיפשרה זוועה כזאת, אלא הולדתם של עשרות צאצאים, שיבטיחו את השתיירות הגנים שלו לקראת הפורענות הבאה. אך המחיר הכבד שמשלם פסקואלינו בעבור הצלתו מציג את ההשרדות לשמה בכל ריקנותה.
