מחשבות 50-51 | 1981/10

נאמר על הסוציוביולוגיה שהיא קמה על יסוד הנסיון להסביר את תופעת האלטרואיזם, דהיינו את נכונותם של בעלי חיים שונים לסכן ואף להקריב את חייהם למען צאצאיהם ושאיריהם, תופעה שדארווין והבאים אחריו התקשו להסבירה. שכן, אם הבירור הטבעי פועל נגד כל תכונה שמזיקה לפרט, היה עליו להכחיד אותם גנים המביאים את בעליהם לסכן עצמם למען הזולת. על־מנת להחלץ מדילמה זאת העתיקה הסוציוביולוגיה את זירת הפעולה של הבירור הטבעי מרמת הפרט לרמת הגנים. הווי אומר, צפור המסכנת עצמה כדי להציל את צאצאיה משרתת למעשה את האינטרס האנוכי שלה, שהרי ארבעת גוזליה נושאים כמות כפולה של גנים שלה מאשר היא עצמה.

העתקת זירת הפעולה הופכת את הגנים ליחידת היסוד של הבירור הטבעי, משמע: היא מעמידה את האורגניזם, על דחפיו, מגמותיו ותכונותיו, בשרות הגנים. במילים אחרות, היא מאפשרת להתייחס לאורגניזמים השונים, לרבות האדם, כאל מכונות השררות ש״פותחו״ ע״י הגנים כדי להפיץ את עצמם במירב היעילות. מאחר שכך, דחף החיים איננו יצר שנועד לסייע לקיומו של הפרט, אלא מנגנון שבא לשפר את סיכויי הגנים להשתכפל – גם אם הפרט נדרש לשם כך לשלם בחייו (ראה הדבורים). כך בעלי החיים וכך האדם שהשתלשל מעולם החי ושימר בתוכו כל אותם צווים גנטיים שהבירור הטבעי הנחל לו ומצאם מועלים לקיומו. הווי אומר שגם תכונות אנושיות מובהקות, כמו החמלה, הקנאה, האהבה, השנאה, התבונה, הסולידריות וכיו״ב, עברו את מבחן הבירור הטבעי והשתמרו באדם משום ששרתו את האינטרס של הגנים. מאחר שכך אין לייחס את התנהגותנו לתרבות בלבד, שפירקה אינו עולה על 10,000 שנה, אלא יש לראותה תוצר של אבולוציה גנטית הנמשכת כמה מיליוני שנים. האין מסקנה זאת של הסוציוביולוגים חפוזה מדי ? אולי כן. אין להניח שחלו במוח מוטציות משמעותיות למן שחר התרבות, ואעפ״כ עבר האדם בפרק זמן זה משימוש בכלי אבן למחשבים אלקטרוניים ולחלליות, הודות לתמורות תרבותיות שהולידו תפישות ודרכי חשיבה חדשות.

שאלה גדולה היא מה מצא הבירור הטבעי לצייד את האדם הקדמון, שאך בקושי ידע להבעיר אש, בפוטנציאל מוחי שמאפשר לו לייצר פצצה גרעינית. שהרי, אם מוטציה משתמרת הורות לערכה התיפקודי וליתרונה ההתאמתי בהווה, קשה להסביר היווצרות מבנה מוחי המקדים את צרכי זמנו בעשרות אלפי שנים. באותה מידה של תמיהה היינו מתייחסים לאנטלופה קדומה אילו הייתה מצויירת במערך שרירים שהיה מאפשר לה להתחמק לא רק מברדלסים כי אם גם מכדורי רובה. העובדה שהאנטלופה בת ימינו מסוגלת להתחמק בנקל מברדלס שחי לפני חצי מליון שנה, אך לא להיפך, היא־היא המייצגת את עקרון הפעולה של הבירור הטבעי כמנגנון המספק תשובות לדרישות ההווה ולא העתיד.

אם־כן, אפשר שהשינויים שהתחוללו ברגשות האנושיים, כמו אלו שהתרחשו בכושרים השכליים, אין לחפשם בגנים, אלא במפגש המורכב והרה התנופה שבין התודעה לבין התרבות. בדבר אחד אין ספק, התודעה מייצגת גורם חדש בטבע, הנמנה עם ציו גי הדרך הגדולים של התפתחות החיים: מולקולות הדנ״א הראשונות, התא, האורגניזם הרב־תאי, המוח ועוד. שכן, גם אם הוראתה של התודעה בחומר הגנטי, תוכנה וביטוייה אינם חומריים. יתירה מזאת, היא אינה כפופה לחוקי החומר, באשר אין היא מתכלה ולא מתבלה ולא נגרעת ולא נפחתת. היא מסוגלת להביא את האורגניזם למרוד ביצרים ובדחפים הראשונים שלו, כמו הרעב, המין ואפילו הקיום עצמו. גורם חדש זה העשוי מעל־חומר יכול להביא את האדם להקריב את חייו לא כדי להציל את מנת הגנים שלו הנישאת ע״י קרוביו, אלא כדי להגן על אידאות מופשטות כמו החרות, האדם, השיוויון, הצדק, האמת, הכבוד, התהילה וכיו״ב. הואיל וכך, השאלה אם הגנים שלנו אחראים ל־10% מהתנהגותנו (כסברתו של וילסון) או יותר, אינה רלבנטית. שכן ההכרעה אם וכיצד יעשה שימוש ב־10% אלה נתונה גם היא בידי ההכרה והרצון.

האדם, איפוא, הוא יונק ככל היונקים. דהיינו – תוצר של האבולוציה והבירור הטבעי. אך המוצרים המנטליים של מוחו לא זו בלבד שאינם כפופים לטבע, כי אם גם מנטרלים באמצעות התרבות את עקרונות ההתאמה לסביבה והשררות הכשירים.

ומה באשר לאבולוציה הדארוויניסטית? תורה זאת מספקת את ההסבר הרציונלי הטוב ביותר להבנת התפתחות החיים ומוצא המינים, אך מנגנוניה האקראיים, הסבילים והמכאניים מותירים שאלות רבות פתוחות, אולי רבות מדי.

העובדה שהדארוויניזם הוא בעיקרו מדע היסטורי, המפרש מימצאים וארועים בדיעבד, פותח פתח גדול מדי לטענות ולהסברים אד־הוק, המקשה להכריע ביניהם ע״י ניסוי אמפירי מובהק. למשל, האם הזנב הארוך של הפאסיון הוא טעות של הטבע (מזכה אותו אמנם בחסדן של הנקבות, אך פוגע בכושר המלטותו מטורפים), או – כטענתו של פרופ’ זהבי – תפקידו להעביר מסר אמין על חוסן בעליו (אם למרות הזנב המגושם נותרתי בחיים, סימן שאני אכן חסון) ? אך אם זהבי צודק, נשאלת השאלה מדוע נדרשים הזכרים לעדות מסוכנת כל כך. מדוע זקוקות הנקבות לקישוט אכסטראווגנטי כדי לזהות את האיכויות הזכריות ? הלוא אפילו האדם, שחושיו לבטח מחודדים פחות משל הפאסיונים, די לו במבט עין כדי להבחין בחוסנו הגופני של יריבו. יתירה מזאת, זהבי עצמו טוען כי הזנבנים מבחינים ללא קושי בקרוביהם, מדוע אם־כך לא יוכלו נקבות הפאסיונים לזהות זכרים חסונים ?

הנה כי־כן, הויכוח על זנב הפאסיונים יכול להמשך ללא קץ ולא נראה בעליל מבחן אמפירי שיאפשר להכריע בין שתי התפישות.

דוגמא נוספת, מהותית יותר. מי ממלא תפקיד מרכזי יותר בקביעת הפנוטיפוס (התכונה הפיסיולוגית/התנהגותית הסופית): הגנים או הסביבה ? האם ״מפתחים״ הגנים תכונה מסויימת כדי לשרת את האינטרסים האנוכיים שלהם, או שהסביבה בוררת תכונה מסויימת התואמת את תנאיה, ועקב כך נשרדים הגנים הנושאים את הצופן המבני שלה ?

קושיות אלה ורבות אחרות המוצגות בחיבור המרכזי, מאפיינות את האבולוציה הדארווינסטית. החומר המתפרסם בנושא זה חדשות לבקרים מדהים בהיקפו. זאת אחת הסיבות שכתיבת החוברת ארכה זמן רב. למעשה, ממצאים מחקריים חדשים הוכנסו למאמר גם בשלב הסופי של הגהת החומר. זאת ועוד, חככנו בדעתנו אם לנהוג כמקובל ולהשתמש במראי מקום לציון שמות המאמרים והספרים שהיוו בסיס ורקע להבנת הרשימה. החלטנו לוותר על כך משום שמדובר במאות מאמרים (בעיקר מתוך New Science, Nature, Scientist ו־Scientific American) ובעשרות ספרים, אשר אזכורם בגוף הטכסט היה משבש את שטף הקריאה. ובכל זאת פטור בלי כלום אי־אפשר ואנו חשים חובה להזכיר שמותיהם של חמישה ספרים מרכזיים: Sociobiology-A New Synthesis (וילסון), The Theory of Evolution (ג׳ון מיינרד סמית), Evolution in Action (ג׳וליאן אקסלי), Ever Since Darwin (סטפן ג׳אי גולד), New Perspective ,in Evolution (ה. קרנר, ה. הולדר, א. אגלהף, ג׳. ג׳יקובס, ג. הברר).

השאלה האחרונה ששאלנו את עצמנו היא האם יש תועלת במאמץ זה לדחוס בחוברת בת 48 עמודים נושאים כה רבים ומגוונים, המאכלסים ברגיל מאות ספרים ורבבות מאמרים. האם המחיר הכבד שתובעים התימצות, הפופולריזציה והפישוט אינו כבד מדי?

אנו מקווים שלא.2