מחשבות 65 | 1993/07

הדחף העז המקנן באדם למצוא הסברים רציונליים לתופעות בטבע היה הדלק המניע להעלאתן של רבבות תיאוריות מדעיות למן המהפכה המדעית במאה ה-17. בשלהי המאה ה-20 נתקל דחף זה בזרם מתגבר של ממצאים, שאינם עולים בקנה אחד עם המודלים הקיימים ועם תמונת המציאות המאורגנת, השיטתית והלכידה, שזועזעה בלאו הכי על ידי האי ודאות במכניקת הקוואנטים והאי סדירויות בתופעות הכאוס. דומה כי אנו מצויים בעיצומה של תזוזה רחבת היקף, שבסיומה נתייצב אולי אל מול פארדיגמות חדשות בכמה תחומים של המדע.

תחושה זו של ערב מהפך אינה מוגבלת למדעי הטבע. סיום המלחמה הקרה בין שתי מעצמות העל וקריסת המשטרים הקומוניסטיים עוררו ציפיות לתור זהב ביחסים בין מדינות ולדמוקרטיזציה של משטרים. אפילו תמונות הזוועה מאפריקה לא היה בהן כדי לערער את תחושת העידן החדש, מפני שאפשר היה לייחסן לנחשלות ולבורות הניתנות לביעור באמצעות סיוע כלכלי וחינוך לדמוקרטיה. אולם טירוף המערכות שפקד את יוגוסלביה, בלב לבה של אירופה, שם קץ לאשלייה זו. מעשי הזוועה ההדדיים בין מי שהיו עשרות בשנים שכנים, חברים וקרובי משפחה, חשפו רבדים קמאיים של יצרים שבטיים, שנדמה היה כי סולקו מהעולם המערבי לפני מאות שנים. האמונה בקיומו של פרוגרס לקראת אחדות, חירות, דמוקרטיה ושלום, שהתחזקה בעקבות איחוד אירופה וקריסת הקומוניזם, נבלמה בהשפעת התזוזה הפארדיגמית, שאיש אינו יכול לצפות את כיוונה ואת תוצאותיה. האם תסתיים באינדיבידואליזציה של המשטרים החברתיים או בכינון תת קבוצות אינטימיות של שותפים לדעה, לאמונה ולטמפרמנט, שיבקשו לעצב לעצמם אוטופיות גיאוגרפיות? האם תחזור ההיסטוריה על המודל האוטופי של הפוריטנים באמריקה, עליו כותב ד״ר אביהו זכאי בגיליון זה?

במדע נקלטים רעשי התזוזה הפארדיגמית זה עשור שנים ויותר. לדוגמה, הקוסמולוגים חלוקים היום באשר לטיבו של המפץ הגדול (היה או לא היה? מפץ רגיל או אינפלציוני?), בשאלת גיל היקום (15 או 35 מיליארד שנה?), ובנעלם הגדול של צפיפות החומר ביקום. הפיסיקאים עדיין תקועים עם תורת הקוואנטים ותורת היחסות הכללית, הממאנות להתאחד, אך קיימת תחושה שמשהו עומד לזוז. תורת העל-מיתרים היתה הסנונית הראשונה, ואילו לאחרונה הוסבה תשומת הלב לתורת הלולאות של סמולין ואשתקר.על פי תורה זו, המרחב אינו רציף, כי אם עשוי מלולאות מיקרוסקופיות בדידות של מרחב־זמן, השזורות כמו קרסי המתכת בצינות האבירים של ימי הביניים. סמולין ואשתקר מאמינים שתורתם עתידה לחולל שינוי כה יסודי בראיה הקוסמולוגית שלנו, עד כי תורת המפץ הגדול תיראה לנו מיושנת כמו המודל הגיאוצנטרי של תלמי. גם בביולוגיה ניתן לחוש בציפייה לשינוי. תובנות ראשוניות, הצצות מזיקת הגומלין בין תיאוריית המורכבות ומערכות בעלות ארגון עצמי, מאירות באור חדש את מנגנון הברירה הטבעית בתהליך האבולוציה ומצמצמות את יכולתה לעצב תכונות ומבנים חדשים ללא הגבלה.2

התחושה שמשהו צריך לקרות עולה גם מדבריו של פרופ׳ ליבוביץ, בראיון איתו המתפרסם בגיליון זה, על האנטינומיה שמציבה מולנו בעיית הלוקאליות במכניקת הקוואנטים. ליבוביץ גם מביע תמיהה על הטבע המתנהג על פי תורת ההסתברות, למרות שאין לייחס לטבע ידיעה של חוקי ההסתברות. כמו בתשובה לתמיהה זו, התפרסם בשנה שעברה ספר (Predictions), הסוקר את התאימות המפתיעה בין תופעות שונות בטבע לעקומת S (דהיינו, אחרי התחלה מתונה באה עלייה חריפה, המתמתנת לאחר מכן ונעצרת). מחבר הספר, תיאודור מודוס, מראה שתופעות שונות, שאין כל קשר ביניהן, כגון אופן התפשטותה של מגיפה באוכלוסייה, יחסי הטריפה בין טורפים לנטרפים בגומחות אקולוגיות, התנהגות שיווקית של מוצרים טכנולוגיים, התפתחות כלכלית של מדינות – ואפילו מחזור היצירתיות אצל מלחינים וסופרים מתנהגות בהתאם לעקומת S. ליבוביץ עומד גם על חידה אחרת, הקשורה בגורם הפורמטיבי, האחראי לעיצוב צורתם של אברי גופנו (למשל, שהכליה תתפתח בצורה שונה מהלב ושאצבעות הידיים יהיו שונות מהאף). מנגנון התורשה, מדגיש ליבוביץ, הוא מנגנון כימי גרידא, ולכן נשאלת השאלה היכן נמצא בנוסף לו גורם ההתפתחות. מסתבר שתהייתו של ליבוביץ מעסיקה ביולוגים רבים, אך הם מחפשים את הגורם הצורני במנגנון התורשה ולא מחוצה לו או לידו. לאחרונה קצרו חוקרים אמריקניים הצלתה חלקית בתחום זה. מכבר היה ידוע כי תיפקוד תקין של הלב, הריאות, הקיבה והכבד מותנה במיקומם המדויק של איברים אלה בגוף. התצפיות הראו כי כבר בשלב מוקדם של התפתחות העובר, מתמקם הלב משמאל למרכז בית החזה, האונה הראשית של הכבד מקבלת הטיה ימינה, ואילו הקיבה מתייצבת במרכז חלל הבטן. והנה, החוקרים איתרו אצל עכברים גן הממלא תפקיד חשוב בקביעת האסימטריה המרחבית של האיברים הפנימיים בגופנו. עדיין מוקדם לומר אם גן זה קובע במישרין את ההיפוך האסימטרי של האיברים או שהאנזים שלו משבש בעקיפין את הפעילות התקינה של קבוצת גנים האחראית לאסימטריה המרחבית, אבל יש בו כדי לרמוז לחוקרים היכן לחפש את הגורם הצורני. גורם זה עומד בעקיפין במרכז מאמרה של ד״ר עדה למפרט, “אדם, אדמה, דומה”, בגיליון זה. למפרט מדברת על קיומו של מנגנון ביולוגי אבולוציוני, המביא אותנו להימשך לדומים לנו, קרי לבני מיננו. אלמלא מנגנון זה, פרטים המשתייכים למינים שונים היו נמשכים אלו לאלו. משמע גם הרבייה המינית מותנית בגורם הצורני, הדואג לכך שגורי כלבים ידמו לכלבים ולא לחזירים. ושוב עולה השאלה היכן נמצא גורם זה, האם הוא חלק מהדנ״א או מנגנון ביולוגי נפרד? כיווני המאמץ המחקרי מלמדים, כי הביולוגים מטילים על הגנים את האחריות הכוללת להתפתחות העובר, למרות שעצם הפעילות הצורנית נראית לנו לפי שעה כאנטינומיה מרגיזה.

לסיום, כמה מלים על מאמרו של דוד טולדנו. הנפש, ולא היש החומרי, טוען המחבר, היא הממשות הריאלית, “הדבר כשלעצמו״, ממנה עשוי העולם. כך גם המוח, שאינו לדבריו אלא הביטוי החזותי של התודעה. טולדנו מנסה לעשות את הבלתי אפשרי לכאורה: לבסס את חוקי הפיסיקה ומדעי החיים על דברי התורה. בכך אמנם אין חדש, לפי שמאמינים רבים מדתות שונות ניסו לעשות כמעשה הזה. גם הפוריטנים הנסקרים במאמרו של אביהו זכאי ראו את היקום “מאורגן בצורת היררכיה תיאוקטרית, שבראשה אלוהים וממנו הולכת ומתפרטת כל ׳שרשרת ההוויה הגדולה’, עד אחרוני היצורים הנחותים על ארץ”. לזכותו של טולדנו ייאמר, שהוא לא מסתפק בהצהרות כלליות ובדרש של פסוקי התורה, אלא טורח למצוא תימוכין בספרי הפיסיקה, הביולוגיה, הפסיכולוגיה והכימיה. אף על פי כן, מסקנותיו אינן אלא אינטרפרטציה מטאפיסית לתופעות בעולם הממשי, שהרי הוא אינו מציע תנאי ניסוי שיעמידו במבחן מדעי מכריע את הנחותיו ומסקנותיו. לרוע מזלו, כדי שתיאוריה תהיה מדעית, אין די בכך שהיא משכנעת, הגיונית ועקבית; היא חייבת בשלב כלשהו לעמוד במבחן החיזוי והניסוי. יתרה מזו, ליבוביץ קובע באוזני מראיינו, כי ״האמונה אינה מסקנה המתחייבת מן הידע שיש לאדם”, ובהמשך הוא מדגיש: “מעולם לא הגיע אדם לאמונה באלוהים על ידי הוכחות”. עם זאת, כבר אמר הפילוסוף הידוע פאול פיירהבנד, שרק פתיחות מלאה מצד המדע כלפי מתודות אחרות של ידיעה יכולות לחלץ אותנו מהטירניות של השכל. פול דיוויס וג׳ון גריבין טוענים בספרם The Matter Myth, כי התזוזה הפארדיגמית שאנו שרויים בה מרחיקה אותנו מהתפיסה הרדוקציוניסטית ומקרבת אותנו לראייה הוליסטית, שהרי מכניקת הקוואנטים לימדה אותנו כבר שהצופה והעצם הנצפה מהווים מערכת אחת שאינה ניתנת להפרדה. מי יודע? אולי לכשתסתיים התזוזה הפארדיגמית ניטיב להבין גם ביטויים הוליסטיים אלה. ■3