קץ המחלות הנגיפיות?

הקדמה:

את גוף האדם ניתן להמשיל למתחם מבוצר, המצוי שעה שעה ויום אחר יום תחת הרעשה כבדה ממאות ואלפי כלי-נשק מטפוסים שונים — החל מחיצים וחניתות וכלה בטילים בעלי ראש חץ גרעיני. ברם שיטת התגוננותו מוזרה מכל אשר העלה מצביא צבאי אי-פעם בדמיונו. לפי שמלחמתו מתנהלת נגד כל אחד מכלי הנשק התוקפים בנפרד, ורק אחרי שעמד במדוייק על פרטי מבנהו ויצר תחמושת ספציפית המסוגלת לפעול אך ורק נגדו.

טקטיקה מגושמת זאת נקוטה ע״י מערכת הנוגדנים — הגדולה והידועה מבין שלוש מערכות ההגנה של גוף האדם, שהיא אחראית גם למנגנון החיסון שלנו.

((התמונות וההסברים מתוך ספריית ״לייף״)) עובדת קיומה של מערכת נוגדנים בגוף, המתעוררת לפעולה עם חדירת גוף זר (אנטיגן) ידועה מזה זמן רב. ידוע גם שהנוגדנים נוצרים בתאים מיוחדים של הטחול והרקמות הלימפטיות, אך כיצד נוצר נוגדן בעל מבנה שתואם בדייקנות מופלאה את האנטיגן שעורר אותו — זאת אין יודעים לאשורו עד היום הזה. ההנחה הרווחת היא, שקודם ליצירת הנוגדנים הספציפיים מקיימים תאי דם לבנים מסויימים מגע פיסי עם האנטיגנים השטים עם זרם הדם, קולטים בדרך כימית כלשהי את האינפורמציה המבנית שלהם ומעבירים אותה לתאי הטחול והרקמות הלימפטיות. ואלה, על יסוד האינפורמציה שקיבלו, מתחילים לייצר נוגדנים ספציפיים נגד כל אחד מסוגי האנטיגנים בנפרד. מכאן (לאחר מספר שלבי ביניים) יוצאים הנוגדנים לזרם הדם וקושרים מגע עם האנטיגנים מבני דמותם. בשעת המגע נוצרת אינטראקציה כימית המשבשת את אבני הבנין של האנטיגנים ומנטרלת ע״י כך את פעולתם.

 

בשלב זה נכנסת לפעולה מערכת ההגנה השניה של גוף האדם המורכבת מתאי פאגוציטים. תאים אלה, המצויים אף הם בסרום הדם, יוצרים אינטראקציה כימית שניה עם האנטיגנים, הורסים את המבנה שלהם כליל ומאפשרים את סילוקם מהגוף כפסולת.

כאשר מסתיים הקרב בין אוכלוסיה של אנטיגן מסויים לבין הנוגדנים הספציפיים שנוצרו נגדו — בנצחון האחרונים, קונה לו הגוף חיסון מלא מפני אותו אנטיגן לתקופת-מה ולפעמים בכלל.

 

כיצד נשמרת תכונת החיסון אין אנו יודעים בודאות גמורה. יש הסוברים שכמות מסויימת של אנטיגנים מוסיפה לשכון בגוף ומעוררת בהתמדה יצירת נוגדנים ספציפיים לטפוס זה, ויש המייחסים זאת למנגנון הייצור של הנוגדנים, שלאחר שהופעל פעם — הוא מוסיף לייצר נוגדנים מאותו טפוס לאורך זמן ועד בכלל.

על אף סיבוכה נראה כאילו עשויה מערכת הנוגדנים ללא דופי. אך לא כך הוא. חסרונה הגדול, הנעוץ באיטיות תגובתה, מתגלה בעליל כאשר חודר לגוף נגיף זריז שאינו ״מוכר״ לה מקודם. שכן, עד אשר נכנסת מערכת ייצור הנוגדנים להילוך גבוה עלול להגיע ההרס למימדי שואה. העובדה שהתקפת בזק זאת מקנה לגוף חיסון מפני אותו נגיף בעתיד יש בה משום לעג לרש כשמדובר בנגיף ממאיר כמו הפוליו, למשל.

 

אפשר, כמובן, לחסן מראש את הגוף בעזרת נסיובים ספציפיים, אלא שפתרון זה נראה תיאורטי, כי פרוש הדבר שניאלץ לפתח במוקדם או במאוחר קרוב ל-100.000 נסיובים — נסיוב אחד כנגד כל אחד מן האנטיגניים הקיימים, אם בכלל ניתן לפתח נסיוב חיסון יעיל בכל מקרה. זאת ועוד, נגיפים וחידקים רבים עוברים מוטציות (שנויים) תוך פרקי זמן קצרים ביותר, ודי בכל מוטציה כזאת כדי להפוך את האנטיגן ה״מוכר״ לנוגדנים הספציפיים שנוצרו בעבורו — ל״זר״. משמע, יש לייצר נסיוב חדש אחרי כל מוטציה כזאת.

חסרונות אלו, הנובעים מאופיה המיוחד של מערכת הנוגדנים ומאיטיות תגובתה, מורים בעליל על נחיצותה של מערכת הגנה שניה, מידית יותר, שתוכל להחזיק ב״קו הגנה ראשון״ עד אשר יכונן השני. ואמנם דאג הטבע לכך באמצעות מערכת האינטרפירון (Interferon).4

גילוי האינטרפירון

האינטרפירון התגלה רק לפני 11 שנה, ע״י החוקר האנגלי אליק אייזקס, אך כבר תולים בו תקוות גדולות בתור נשק מצויין נגד מחלות נגיפים. על פעולתה של מערכת חדשה זאת מספר ד״ר עמנואל הלר, מרצה במחלקה לוירולוגיה בביה״ס לרפואה של הדסה. ד״ר הלר, שהחל את מחקרו באינטרפירון בשנת 1961 אצל אליק אייזקס עצמו, פותח בהשתלשלות שהביאה לגילוי האינטרפירון: ״אייזקס חקר ב-1957 פנומן ביולוגי-וירולוגי, המתבטא במנע נגיפי (Viral Interference). פנומן זה מתגלה בכך, שכאשר מדביקים תא חי בנגיף מטפוס אחד ואחר-כך מדביקים אותו בנגיף מטפוס שני — נמנעת עפי״ר תפוצתו של הנגיף השני בתוך התא. תופעה זאת, כמובן, אי-אפשר ליחס לנוגדנים, משום שהם פועלים רק על אנטיגנים המוכרים להם מקודם. אייזקס המשיך לחקור תופעה זאת ומצא שהיא נובעת מאיזה חומר בלתי ידוע לו עד אז, הנוצר בתוך התא בהשפעת הנגיף״.

 

לחומר חלבוני חדש זה קרא אייזקס בשם אינטרפירון (גזור מInterference) ופרסם ברבים את מימצאיו. אולם השלכותיו האפשריות של האינטרפירון כאמצעי למניעת מחלות נגיפים לא בלטו מן הסתם לעיני הציבור הרחב, והמחקר הוסיף להתנהל במעבדות החוקרים מחוץ לזרקורי הפרסומת.

 

ידיעות ראשונות על האינטרפירון הגיעו לאזניו של ד״ר עמנואל הלר בין השנים 59—61, כאשר שהה באוניברסיטת סטנפורד, ארה״ב. אותו זמן עסק בחקר נגיף הקשור ללאוקמיה ועבודתו זו משכה את תשומת ליבו לאספקטים מסויימים של האינטרפירון. עם סיום מחקרו ב-1961 נסע ד״ר הלר ללונדון ועבד במחיצתו של אליק אייזקס במשך שנתיים.

סוד האינטרפירון

המחקרים שנערכו לליבון תכונותיו של האינטרפירון הצביעו על כמה אספקטים יסודיים המבדילים אותו מהנוגדנים. ראשית, הוא פועל אך ורק בתוך התא (בעוד הנוגדנים פועלים מחוץ לתא). שנית, הוא נוצר ע״י כל התאים בגוף (בעוד הנוגדנים נוצרים ע״י תאים מיוחדים). שלישית, הוא פועל אך ורק נגד נגיפים — בין שהם אנטיגנים או לאו — (כלומר, בין אם יש להם כושר לעורר יצירת נוגדנים בין אם לאו). רביעית, פעולתו אינה ספציפית לכל נגיף בנפרד, אלא לכולם ביחד. ואחרון, תגובתו על חדירת הנגיפים מהירה הרבה יותר.

״המענין הוא״, מעיר ד״ר הלר, ״שהאינטרפירון עצמו איננו החומר האנטי-נגיפי, כלומר החומר שבא במגע ישיר עם הנגיף. האינטרפירון נוצר אמנם בתא בהשפעת כניסתו של הנגיף, אך הוא מהווה מעין מנגנון אינדוקטיבי שתפקידו לשחרר מתוך החומר הגנטי שבגרעין התא אינפורמציה רדומה, המכילה תכנית בנין של חומר חדש. חומר חדש זה, שהוא כנראה חלבון, הוא החומר האנטי-נגיפי המונע את התרבות הנגיף״.

תכונת האינדוקטיביות של האינטרפירון ממלאה תפקיד מרכזי בהקניית עמידות נגיפית לגוף. כאשר חודר נגיף לתא חי (שמגלה רגישות כלפיו) מתיצבות שתי אפשרויות :

א. אם זהו נגיף בעל חיוניות גבוהה הוא ישתלט מיד על מערכות הייצור של התא ויתרבה במהירות רבה עוד בטרם תיווצר כמות משמעותית של אינטרפירון. כעבור זמן יתפקע התא ואוכלוסיית הנגיפים החדשה תפשוט לתאים הסמוכים ותביא עליהם הרס. עם נגיפים חיוניים אלה, המ5קדימים את קצב היצירה של האינטרפירון, נמנים נגיפי הפוליו, החצבת, דלקת המוח, השפעת ועוד.

ב. אם אין לנגיף חיוניות נגיפית חזקה, נוצר בו-במקום אינטרפירון שמקצתו מביא ליצירת החומר האנטי-נגיפי בתאים הפגועים ומקצתו מתפשט לתאים הסמוכים ומקנה להם עמידות מוקדמת מפני הנגיף. כך, למשל, כאשר חודרים נגיפים לכלי הדם, מגיבים תאי הדם, תאי הדפנות ותאי הכבד — ביצירת אינטרפירון. האינטרפירון שנוצר מתפשט עם זרם הדם לכל התאים בגוף ומקנה להם עמידות מפני הנגיף — אם וכאשר יגיע אליהם. יתכן, איפוא, שהגוף יאלץ להקריב במערכה זאת מספר תאים, אך הנצחון הסופי מובטח לו.

הנגיף והחומר האנטי-נגיפי

כיצד פועל החומר האנטי-נגיפי עצמו ? התשובה רחוקה מלהיות ברורה לכל פרטיה. קיימות סברות שונות, אך אף אחת מהן טרם הוכחה סופית. אנו יודעים שהחומר האנטי-נגיפי נוצר ע״י התא. מכאן, שתהליך יצירתו זהה לתהליך יצירתם של מאות החלבונים השונים שמייצר התא ברגיל. דהיינו: מולקולת הdna (היא החומר הגנטי בגרעין התא המכיל את תכניות הבנין של כל החלבונים) משכתבת את תכנית הבנין של החומר האנטי-נגיפי על מולקולה-בת של חומצה גרעינית מסוג RNA. מולקולה זו, הקרויה ״שליח״, מתחברת אל אחד הריבוסומים (אותם חלקיקים בציטופלסמה של התא המייצרים את החלבונים) ומעבירה לו את הוראות הבנין, שלפיהן מתחיל הריבוסום לייצר את החומר האנטי-נגיפי.

 

נפנה עתה לנגיף. הנגיף הוא אורגניזם חי, אף שאינו מסוגל להתרבות, המורכב מחומר גנטי (חומצה גרעינית מסוג dna או rna — לעולם לא שניהם ביחד) ומעטפה חלבונית. כאשר יוצר הנגיף מגע עם התא הוא משיל את מעטפתו החלבונית מחוץ לתא וחודר אל תוכו ב״עירומו״ הגנטי. בתוך התא פועל הנגיף כמו החומר הגנטי של התא עצמו. כלומר, אם הוא נגיף מסוג rna יקשור בישיר מגע עם הריבוסומים ויכפה עליהם לייצר נגיפים בני-דמותו — לרבות המעטפה החלבונית. ואם הוא נגיף מסוג dna ישכתב תחילה את מבנהו על RNA-שליח ויצמד אח״כ לריבוסומים.

שיעבוד מערכות האנרגיה והסינטזה של התא לתכלית יצירת נגיפים מונעת את ייצורם של החלבונים והאנזימים הרגילים ומביאה בכך כליה על התא.

 

כיצד מסכל, איפוא, החומר האנטי-נגיפי את מעשה הכפיה ?

משיב ד״ר עמנואל הלר: ״אין בידינו תשובה מדוייקת. יתכן שהחומר האנטי-נגיפי משמש חיץ בין הנגיף לריבוסום, או מה שנראה סביר יותר — הוא משנה את הריבוסום כך שאין הוא יכול ״לקרוא״ את תכנית הבנין של החומר הנגיפי. עם זאת הוא מסוגל וממשיך לקרוא את תכניות הבנין של חלבוני התא ומוסיף לייצרם ללא הפרעה״.

האינטרפירון – סכויי העתיד

ככל שהעמיקו לחקור את פעולת האינטרפירון גברו ועצמו לעיני החוקרים האפשרויות הטמונות בו כמכשיר נגד מחלות נגיפיות. די אם נזכור שמחלת השפעת וההצטננויות השונות — הן לבדן אחראיות להפסדים של עשרות מיליוני לירות בשנה, באבדן שעות עבודה, גם במדינות קטנות כמו ישראל. על כך יש להוסיף מחלות נגיפיות חמורות הרבה יותר המסתיימות פעמים לא מעטות בנכות קשה ואפילו במוות.

בתשובה לשאלתנו גילה ד״ר י. יפה ממשרד הבריאות, שבשנת 1966 הגיע שעור הנפגעים בישראל ממחלות נגיפיות למספרים אלה:

דלקת המוח . . . . . . 139
דלקת כבד נגיפית  . 1,982
דלקת העוצבה . . . . 179
חצבת . . . . . . . . . . 7,529
פוליו   . . . . . . . . . . 9
—————————–
סה״כ . . . . . . . . . . 9,838

סיכום זה, מטעים ד״ר יפה, אינו כולל מספר הנפגעים (העצום בודאי) ממחלות נגיפים של דרכי הנשימה, חזרת ועוד — מאחר שאין הן חייבות הודעה.

ברור היה לחוקרים, שאם יצליחו בדרך כלשהי להבטיח נוכחות קבועה של אינטרפירון בתאי הגוף — יהיו בני-אדם מחוסנים מפני כל סוגי המחלות הנגיפיות. במלים אחרות, האינטרפירון עשוי למלא לגבי מחלות הנגיפים אותו תפקיד שיש לאנטיביוטיקה לגבי מחלות החידקים — אך ללא חסרונותיהן הבולטים של התרופות האנטיביוטיות, שעיקרן תופעות-לואי לא רצויות ואפשרות של הסתגלות החידק לתרופה ברבות הזמן.

נותרה, כמובן, השאלה המעשית: כיצד להבטיח נוכחות קבועה ובכמות מספקת של האינטרפירון בגוף. התשובה אינה קלה. אורך6 חייו של האינטרפירון בגוף — קצר מאד. מכאן, יכול אדם לחלות שוב ושוב באותה מחלה נגיפית, בפרקי זמן קצרים זה מזה. ניסו, איפוא, לייצר נסיוב של אינטרפירון בבעלי-חיים ולהזריק אותו לבני-אדם. אבל אז התברר שלאינטרפירון זה אין כל השפעה, לפי שפעולת האינטרפירון ספציפית לתאים מהמין שלו.

לקח הנסויים הללו הורה, שאת האינטרפירון צריך לייצר בגוף האדם עצמו. ניסו (ומנסים עדיין) לעורר יצירת אינטרפירון ע״י הזרקת נגיפים מוחלשים לגוף, אך גם לשיטה זו חסרונות משלה: יש בה סכון מסויים והיא יוצרת תוצאות-לואי.

״בד בבד עם נסויים אלה״, אומר ד״ר הלר, ״החלו החוקרים שואלים את עצמם מה היא אותה תכונה המקנה לנגיפים מסויימים את הכושר לעורר יצירת אינטרפירון. הסברה הראשונה כאילו לכל חומצה גרעינית זרה יש את הכושר הזה — נתבדתה. ואז מצאו שהגורם האמיתי הוא מציאותו של RNA דו-סלילי (הוא בדרך כלל חד-סלילי) בלא הבדל אם הוא שייך לנגיף, לתא או שהוא סינתטי״.

תגלית זאת האיצה בחוקרים לפתח שורה שלמה של חומרים סינתטיים במעבדה בעלי RNA דו-סלילי, שהבולט והיעיל ביניהם עד כה קרוי בשם POLY I:C. התברר שדי בכמות זעירה של מיקרוגרמים אחדים מחומר זה כדי לעורר יצירה שופעת של אינטרפירון בתאים. השלכתם המעשית של נסיונות אלו היא, שבעתיד נוכל אולי לקנות לעצמנו עמידות מוחלטת מפני כל סוגי המחלות הנגיפיות בעזרת גלולה קטנה של POLY I:C (או חומר אחר מסוגו), שנבלע אחת למספר ימים בארוחת הבוקר, או בסמוך להופעת מגיפה.

• •20