הטכנולוגיה – יריב או ידיד?

מאת: אילן עמית עמוס קינן צבי ינאי
מחשבות 26 | פברואר 1969

הקדמה:

מר עמוס קינן (1927), יליד הארץ, סופר, עתונאי ומחזאי. המחזה האחרון שלו, ״הרכבת האחרונה״ (מוצג ע״י ״התיאטרון הפתוח״), עוסק בהשלכות של החברה הצרכנית.

 

ד״ר אילן עמית (כרוך), יליד הארץ (1935), מרצה בטכניון בפקולטה למתימטיקה, ומנהל-שותף של חברת נת״ם — חברה לניתוח מערכות וחקר ביצועים. בין השנים 64—67 שימש ד״ר עמית מנהל מח׳ חקר הביצועים ב״מקורות״.

מחשבות: אחת החידות הגדולות שהטכנולוגיה מציבה לפנינו היא, שברכתה הכבירה לא עשתה את הפרט והחברה מאושרים יותר. להיפך, נדמה שתחושות התיסכול, הבדידות וחוסר הסיפוק של האדם הוחרפו במידה ניכרת דווקא בתקופה הנחשבת לתור הזהב של הקידמה הטכנולוגית. בזה, כמובן, אין שום חידוש. מה שפחות מובן הוא ההסבר לפאראדוכס זה. להמחשת הדברים אביא שלוש הערות משלושה אישים שונים לתופעה זאת.

הרברט מרקוזה, הפילוסוף המקובל על הסטודנטים השמאלניים, טוען באחד ממאמריו, שלא הקידמה הטכנולוגית אשמה, אלא השימוש האומלל שעושים בה. בדיוק נגד ניסוח כזה של הבעיה יוצא מרשל מק-לון בספרו הנודע Understanding Media. מק-לון אומר, שטענת הנייטרליות של הטכנולוגיה היא מגוחכת כמו הטענה שנגיף אבעבועות הרוח אינו שלילי כשלעצמו, אלא דרך פעולתו. בכך נשאר מרשל מקלון נאמן לתיזה המרכזית שלו, הקובעת, כי את המשמעות הנובעת מכלי — כגון טלויזיה — אין לחפש בתוכן המוקרן דרכו כי אם בו עצמו.

אצל פרופ׳ קורצוויל לשון הגינוי בוטה הרבה יותר מזו של מרקוזה. הוא מאשים את אמצעי התיקשורת בהריסת תרבותו של האדם : ״ככל שהם מתפתחים״, הוא כותב, ״נעשה האדם בודד יותר, משום שחסרה לו השהות הפנימית הנדרשת לפגישה אמיתית״. פרופ׳ קורצוויל מתריע, שאם האדם לא ירסן את מה שמכונה ״התפתחות וקידמה״, תרמוס הקידמה את האדם תחת גלגליה.15

אלה הן האשמות המוטחות בטכנולגיה מצד אחד, ואילו מצד שני אנו נתקלים בגילוי של אכזבה ממנה. באחת מרשימותיו ב״ידיעות אחרונות״ כתב מר קינן, שאחת האשליות האחרונות אבדה לו עם הפלישה הרוסית לצ׳כוסלובקיה. עד אז האמין שצרכי הטכנולוגיה יצרו ברוסיה ובגרורותיה מעמד של מומחים ומשכילים, בעל רוח בקורתית, שאינו מוכן להשלים עם העריצות המחשבתית והפוליטית, וכי מעמד זה עתיד לכפות ליברליזציה ודמוקרטיזציה באותן ארצות.

ובכן, שתי השאלות המרכזיות שהייתי מבקש מכם לדון עליהן בשיחתכם הן אלו: למה פירותיה של הטכנולוגיה עצובים כל-כך, דווקא בזמן שהאתגרים וטובת ההנאה הנובעים ממנה הגיעו לשיא. ושאלה שניה, האם מוצדק לתלות בטכנולוגיה תיקוות גדולות כל כך, כפי שעשה מר קינן, ואם לא — מה כן ראוי ומותר לצפות ממנה.

מר עמית: טוב. יש השקפה האומרת, שאנחנו נמצאים ערב או בוקר מהפכה תעשייתית שניה. הראשונה, כידוע, עסקה בגילגולי חומר. תחילה ברמה טכנולוגית של בעלי-מלאכה וסופה בתעוש. תהליך זה עיצב צורות חיים חדשות וחולל תמורות עמוקות במבנה החברה והמשפחה, ועל כך דנו כבר הרבה. המהפיכה התעשייתית השניה עוסקת באינפורמציה. וגם כאן אפשר לגלות שלבים של התפתחות: עד מלחמת העולם השניה יצרו אינפורמציה בשיטות של בעלי-מלאכה, בעוד שלאחריה החל שלב התעוש של האינפורמציה.

תעשיה זאת מתחילה לחולל לעינינו תמורות שאיננו יודעים בדיוק לאן יובילו אותנו. כדאי, לכן, לנתח את משמעות השינויים האלה ולבדוק מה באמת השפעתה של המהפיכה הטכנולוגית על האדם, וזאת בלי להכנס לגנויים או לדברי הלל על הטכנולוגיה — כי אני מאמין שהטכנולוגיה כשלעצמה היא דבר אדיש.

נתחיל בפכים קטנים. בתור תופעה חיובית הייתי מצביע על כך, שפחות אנשים יתעסקו בלבלרות. כלומר, אותה התעסקות אפורה בתיוק, רישום והעתקה — שאין בה כל ענין אנושי ואשר אנו מוצאים את ביטויה הקיצוני ב״אדרת״ של גוגול — זו תלך ותפחת בהשפעת הטכנולוגיה. כפי שאמרתי, זו תופעה חיובית, אך יש בה גם צד שלילי והוא, שהקשר הבלתי אמצעי שהיה ללבלר עם נושא עבודתו נעלם והולך. במקום לבצע במו ידיהם את עבודות הלבלרות, יעסקו אנשים יותר ויותר בהכנת המחשבים לביצוע עבודות הלבלרות. כתוצאה מהטיפול העקיף בנושא, שוב אין לצפות לאיזה מגע אנושי בין האדם לבין נושא התעסקותו, כפי שעשוי היה לקרות ללבלר. כמובן, אין זאת תופעה דרמטית מאד, אבל המשקע ילך ויגבר. אני בטוח שהילדים והנכדים שלנו יחושו נוח יותר בעולם כזה שהוא מעט זר לנו, ולכן הם יהיו שונים מאתנו, כי יהיה עליהם לשחות בים אחר.

מחשבות: מה המשמעות הממשית של התרחקות זאת מהנושא?

מר עמית: המשמעות היא בזאת, שהשיטה הממוכנת לא תאפשר גישה מקרית העשויה להפתיע אותך במשהו לא צפוי. כוונתי לכך, שהשיטות הידניות בעבר איפשרו מפעם לפעם פריצת-חלון לדבר פיוטי יותר, חי יותר — כמו בשיר הזה של דינה ברזילי. בהשפעת הטכנולוגיה אפשרות כזאת הופכת נדירה הרבה יותר, היות ואין לאנשים מגע בלתי אמצעי עם החומר. כשאתה מטפל בנושא מרחוק ובעקיפין, אובדת לך תחושת המהות של הענין, ההסתכלות האישית במתרחש. כל מה שקורה מתוכנן, צפוי מראש. ואני חושב שאחד האלמנטים החשובים והמענינים בחיים הוא היסוד הבלתי מתוכנן.

עכשיו, יש לעובדת ריחוקם של האנשים מהאינפורמציה גם משמעויות שליליות קונקרטיות יותר. אחת מהן היא, שאדם יכול לשלוף אינפורמציה בקלות רבה יותר. דבר זה נותן לך כוח, שאי-אפשר לא לנצל אותו. אם בעבר נידרש השלטון להשקיע מאמץ רב בשביל להגיע אל הפרט — כיום אין לו שום קושי. ולכן האפשרויות שלו לעקוב אחרי הפרט, לקבוע סטנדרטים וקריטריונים של התנהגות הנוחים לו, הן הרבה יותר גדולות. כשיש כוח נוצר תמיד פיתוי להשתמש בו. השימוש יכול להיות לטובה כלרעה, אך עצם קיומו של פיתוי כזה מהווה סכנה לאדם. כמובן, קיימות גם בחינות חיוביות להתפתחות טכנולוגית זאת. למשל, טיפול בבעיות שפיתרונן קודם היה בלתי אפשרי, העלאת השכבות הנחשלות קרוב יותר לממוצע החברתי. אך זה ייעשה בד בבד עם הורדת רמתן של השכבות העיליות. כי זהו פועל יוצא של האינפורמציה הקיימת: יצירת נורמות וסטנדרטים בכל מיני שטחים.

מה משרת מה

מר קינן: ראשית, כשאנחנו מדברים על חברה טכנולוגית, צריך להתיחס — אני חושב — לאלה שנולדו אחרי 1945. אלה שנולדו קודם לא יכולים לשמש כצד לבירור יחסי אדם — מכונה. זה כמו הדוקטורים הזקנים שקנו מכוניות מכספי השילומים ומתחילים ללמוד לנהוג כשכבר אין להם רפלקסים.

בחברה הטכנולוגית נהנה הפרט, אני חושב, מתקופת זוהר שלא היתה כמותה בהיסטוריה. אדם קם בבוקר ולרשותו עומד שפע של אינפורמציה שלא היה לפני דור למלומד באוניברסיטה. פעם, כדי לדעת מה קורה בטוקיו, היה צריך ללמוד היסטוריה. כיום, אתה פותח עתון בבוקר ואתה יודע את המתרחש בטוקיו ובארצות אחרות. ועם אינפורמציה זאת אתה יכול לעצב לך השקפת-עולם. היום מצויה האמנות, הספרות, המוסיקה בהישג ידו של כל אדם והאפשרויות שיש לו הן עצומות. הפרט נהנה כיום מחופש גדול יותר וכבול ע״י פחות איסורים מאי-פעם. אני מדבר על הפרט ולא על החברה, מפני שאם לפרטים טוב זה לא עושה עדיין את החברה טובה. דבר אחד ברור, הטכנולוגיה מביאה איתה דברים נפלאים, אבל גם דברים היכולים להיות אסון לאנושות. לי נראה, שה16פלנטה הזאת — כפי שאנו מכירים אותה — תיהרס ע״י הטכנולוגיה מפני שקצב ההתקדמות שלה הוא כה מהיר שאנחנו לא מספיקים לעמוד על שגיאותינו ולתקן אותן. זאת ועוד, היא יוצרת סביבנו מעגלי קסמים. אם תשאל לשם מה לך המכונית, יתברר לך שהמכונית משרתת את המכונית. אתה זקוק לה כדי להגיע מהר יותר למוסך. אתה זקוק לה כדי לנסוע שעתיים למקום העבודה ושעתיים כדי לחזור לביתך.

יש כאן אבסורד אנושי — אינך יודע מה נולד לשם מה ומה משרת מה. מכונית זאת, שנוצרה לשם הנאה, הפכה להיות גלגל עיקרי במשק — על-פיה תקום או תיפול הכלכלה ; היא יצרה כרכים מפלצתיים — בהם רואה אדם בקושי את זולתו, שהרי כולם נעים בתוך התנועה.

חברה טכנולוגית לובשת אופי של חברת-צריכה, ואם זה יימשך כך יגבר השלילי של הטכנולוגיה על החיובי שלה. אין הכרח שזה יהיה כך, ולכן יצאו מרקוזה והסטודנטים נגד חברת הצריכה. בחברת צריכה יש לכל מוצר חיים עצמאיים משלו, וכמו בג׳ונגל — החזק מנצח, בעוד שהטכנולוגיה נוצרה לצורך האדם, לשרות הפרט והחברה. לאנושות אין שום ענין במאבק של ג׳נרל מוטורס נגד פורד. כדי שאנשים יגיעו מהר יותר למחוז חפצם די שיעמדו עשר מכוניות ציבוריות בכל קרן-רחוב, וכל מה שאתה צריך לעשות הוא לשלשל שילינג לחריץ והיא תביא אותך לפינת רחוב שניה. שיטה כזאת תביא, כמובן, נזק לחברת-צריכה, אבל לא לחברה האנושית. החברה לא זקוקה ל-700 מרקות של משחת שיניים, היא צריכה מרקה אחת טובה.

מחשבות: האינך חושב שהטכנולוגיה הגיעה להישגים הגבוהים שלה הודות לתחרות בין 700 מרקות?

מר קינן: אני לא חושב שהאחד הוא תוצאה הכרחית של השני, אין לנו מספיק פרספקטיבה כדי לקבוע בוודאות שאמנם זה כך.

מחשבות: יש לך דוגמה קונקרטית של חברה — שהיא לא חברת צריכה?

מר קינן: הקיבוץ. הקיבוץ הוא לא חברת צריכה.

מחשבות: אבל הוא משולב במערך של חברת צריכה.

מר קינן: מותר לנו לשפוט אותה בתור מיקרו-אורגניזם עצמאי. ועובדה היא שהקיבוץ מאבד את כל ייחודו ואיכותו ברגע שהוא קושר את עצמו עם אורגניזמים אחרים.

לקראת אי-תלות באישיות

מר עמית: אני לא יודע עד כמה התכוון קינן ברצינות למה שהוא אמר. רשמתי לי שלוש הערות שלו. אחת אמרה שלגבי הפרט העולם של היום הוא עולם טוב. בהערה שניה הוא הצביע על הסכנות הטמונות בחברה טכנולוגית; ובהערה השלישית טען שחברת צריכה וחברה טכנולוגית אינן בהכרח אותו הדבר. אני מסכים בהחלט עם ההערה השלישית. יש, למשל, שבטים באמריקה המציגים את כל התופעות של חברת צריכה בלא שתהיה להן הטכנולוגיה שלנו. התוצר העיקרי של שבט אחד, לדוגמה, הוא שמיכות שעשויות מקליפות עץ ושמן דגים. לפי מנהג השבט ניקבע לכל ילוד בן-תחרות, איתו הוא צריך להחליף מתנות בכל תקופת חייו. אם ידו של אחד לא משגת להשיב מתנות לבן- תחרותו — הוא יוצא מושפל ומאבד לחלוטין את מעמדו החברתי. שיאו של מינהג זה בא לביטוי בתחרות בין שני ראשי-שבטים. נציגי שני השבטים נפגשים בסעודה שעורך אחד מהם. אורחים ומארחים מסובים סביב מדורה עליה מטפטף מהתיקרה שמן דגים. בכל שעת המסיבה מתלוננים האורחים על קור ומרחמים בקול על דלותו של בעל הבית שאין לו די שמן דגים לפרנס את המדורה. לא משנה, כמובן, שהם בקושי מסוגלים לעמוד בחום הלוהט של המדורה, כי כך מחייב המינהג. והמארח, כמובן, מוסיף עוד שמן למדורה וכשהשמן אוזל, הוא זורק למדורה שמירות, סירות, אווזים — בקיצור, את כל רכושו; ככל שהוא מרבה — כך גדל כבודו. תוך תקופה קצרה חייב השבט השני להתקין סעודה דומה ולהשמיד באש לפחות כמות מצרכים מקבילה; ואוי לכבודו ולתפארתו אם אינו עומד בכבוד בתחרות. בצורה כזאת מחסלים שבטים אלה את כל התוצר שלהם בצריכה המגוחכת ביותר שניתן להעלות על הדעת.

אם-כן, בענין זה אני בהחלט מסכים להערה השלישית של קינן, אבל לא מסכים עם ההערה השניה בדבר הסכנות הנשקפות לעולם שלנו מהטכנולוגיה. גישה זאת נראית לי פשטנית מדי. האדם הוא אורגניזם ביולוגי ונפשי, ובתור כזה קיימת אצלו מיגבלה של הסתגלות לסביבה המשתנה בקצב מהיר מדי. הבעיה של הטכנולוגיה היא לא זו שהיא מאיימת או לא מאיימת עלינו. הבעיה נעוצה בריתמוס הפנימי של התפתחותנו כאורגניזם ביולוגי ונפשי, שאינו עולה בקנה אחד עם הריתמוס בו אנו מפתחים כלים ואמצעים. מאז התפתחותם יונקים בני-אדם את הערכים הנפשיים והביולוגיים שלהם מהטבע. כושר הסתגלותם עוצב ע״י סביבה שלא הם יצרו אותה. יתכן מאד שלימים מציאות זאת תשתנה. כלומר, בני-אדם ייצרו את סביבתם הקרובה ואילו מה שקרוי טבע יהיה היקום והכוכבים.

מר קינן: אולי פעם, כדי לראות עץ, יצטרכו לנסוע לכוכב אחר.

מר עמית: יתכן. מכל מקום — את מה שקרוי אצלנו חוויית-טבע ישאבו אולי אנשים משביל החלב. אנו יכולים להניח דמיונית שדברים כאלה יכולים להתרחש, אבל נכונותו של הדמיון לקבל אפשרות כזאת אינה עוזרת לנו, כיוון שלדמיון כושר הסתגלות הרבה יותר גבוה מכושר הסתגלותנו הרגשי והביולוגי. אולי אביא דוגמה מתחום החומרים הפסיכו-גניים כדי להמחיש את החיוב והשלילה של הטכנולוגיה. סביר להניח שאדם יוכל, בעזרת חומרים אלה, לשלוט על מצבי רוחו. הוא יחליט, למשל, שבין השעות 4 ל-6 הוא רוצה להיות מאושר, ואילו לפגישה עם ידידתו בין 6 ל-10 הוא17 ירצה להיות עצוב. ברור שאפשרויות כאלה עשויות להביא אנשים לאי-תלות באישיות שלהם. כלומר, אותם אנשים שוב לא יהיו כפופים לנתון המקרי של האישיות אשר התגבש בהשפעת ההורים, ביה״ס, הסביבה והתורשה. הם יוכלו להינתק מאישיות זאת כרצונם ולהשקיף על עצמם באותה מידה של אוביקטיביות שרק סופרים ופילוסופים בודדים הצליחו להשיגה. הסכנה בדבר הזה היא, שעצם השליטה באישיות תהפוך להיות ערך בשביל הפרט, ואז במקום שהאדם ישתמש בה להנאתו הוא יאבד בגללה את רצונו ואת עצמאותו. וכמובן, קיימת סכנה שגורמים מסויימים ינצלו חומרים אלה בקנה-מידה רחב למטרותיהם הם.

מה מאחורי האתגר הטכנולוגי

וכאן אני רוצה לעבור להערה הראשונה של קינן — אותה במיוחד אני לא מקבל: כי הפרט נמצא במצב טוב. זה היה יכול להיות כך, אילו ידע הפרט — או היה מסוגל — לנצל את אפשרויות הטכנולוגיה לטובתו.

מר קינן: אפשר לנסח גם אחרת : אילו הפרט היה חי בתוך חברה שיודעת לנצל את הטכנולוגיה כהלכה. בדברי התכוונתי שיש לפרט היום פוטנציאל עצום —

מר עמית: שאינו מנוצל כראוי.

מר קינן: בדיוק. מזה נובעים מהומות הסטודנטים — הם חשים שהפוטנציאל האדיר הזה מתבזבז על שטויות וכי הזדמנות גדולה הנוגעת לעתידם הולכת ומוחמצת. על כך הם מתמרדים.

מחשבות: הטכנולוגיה מציבה לפני הסטודנטים אתגרים עצומים, כמו כיבוש החלל. אתה חושב שאתגר כזה יכול לתת להם תחושת מיצוי, או הרגשה שהם מנצלים את הטכנולוגיה כהלכה?

מר קינן: כאן אנחנו נוגעים בשאלה של ערכים. האתגר הגדול ביותר אינו אתגר אם לא יודעים לשם מה עושים אותו. מהו כיבוש החלל — כיבוש טריטוריות על פלנטות? יותר השפעה על מדינות כמו מצרים, למשל? אתגר קשור לערכים, למטרות; ויש פער בין הקידמה הטכנולוגית לבין ההכרה החברתית המלווה אותו. ההכרה מפגרת אחרי הקידמה, כך היה תמיד. וכאן הסכנה הגדולה, כי האמצעים שבידינו הם כל כך איומים, שקצת פחות הכרה מסוגלת להשמיד את כולנו.

מר עמית: אני רוצה להביא דוגמה מהעבר הרחוק כדי להמחיש כיצד נוצרים ערכים. החקלאות לגבינו נחשבת כיום לערך, אבל אין ספק שבתקופה קדומה היתה החקלאות המפלצת הטכנולוגית של זמנה. זה בוודאי קרה כאשר למדו אנשים לבסס את קיומם על עיבודים חקלאיים וחדלו להיות תלויים בגידולים הטבעיים של האדמה או בפירות הג׳ונגל. זאת היתה מהפיכה עצומה שיצרה בין שני מעמדות אלו פער מושגים לא פחות קטן מזה שיוצרת הטכנולוגיה בין ארצות המערב לארצות הנחשלות. יתכן שיבוא יום, שלבית-החרושת, למכונית ולריח הדיזל תהיה אותה רומנטיקה שנודעת כיום לעבודת השדה. מה שאני רוצה להגיד בזה, שהערכים – המשמעות של הדברים, תלויים באדם ולא להיפך. המסקנה שהטכנולוגיה רעה היא פשטנית, והסכנה היא שאנשים ירימו ידיים ויתנו לטכנולוגיה לגרוף אותם ללא מטרה, במקום לחתור לאיזה שיווי-משקל.

מחשבות: עדיין נותרה השאלה לשם מה לפתח את הטכנולוגיה האדירה הזאת. מהו האתגר שעומד לפני צעיר היוצא ללמוד הנדסה בטכניון — עוד ביח״ר ענק? האם יכול אתגר כזה לחולל איזה שינוי מהותי בחייו?

מר עמית: ״לשם מה״ – היא מסוג השאלות שאיננו מסוגלים לענות עליהן. יש שני מצבים: אחד שהשאלה בכלל לא מתעוררת — מפני שהצורך לעשות נבע מתוכו; והשני שאדם שואל לשם-מה. על כך אין תשובה.

מחשבות: יש לנו, אם כן, טכנולוגיה, המסוגלת מבחינת הפוטנציאל שלה להביא ברכה עצומה לאדם, אבל בגלל הפער בין המציאות לפוטנציאל נוצרת תחושת תיסכול שמעמיקה ככל שהישגי הטכנולוגיה גוברים.

מעמד חדש: האינטלקטואלים

מר קינן: אני רוצה להיות אופטימי יותר. אני חושב שאיננו שמים לב לכך, שמעמד חשוב מאד במערכת הייצור מאבד את הבכורה שלו ותחתיו צומח מעמד חדש. כוונתי למעמד הפועלים, שהיה לו בעבר עמדת בכורה בייצור ובחברה. פעם היו מאמנים פועל שנים רבות לספציפיקציה מסויימת בתהליך הייצור. כיום אימון כזה הוא בעוכריו של הפועל, כיוון שמערכות הייצור משתנות כל כמה שנים ואם הוכוון הפועל לתחום צר לא יוכל למצוא תעסוקה בתחום אחר. לכן, כיום זקוק הפועל לחינוך רחב יותר, לפתיחות ולגמישות, למען יוכל לנוע בקלות מענף לענף. אני חושב שדרישות אלה של ידע רחב יותר, בצרוף גמישות, חלות גם על המהנדס ועל המדען. למעמד חדש זה, התופש את מקומו של מעמד הפועלים, אני קורא מעמד אינטלקטואלי, כי מה שמאפיין אותו הוא לא הצווארון הלבן, אלא התכונות הרוחניות שלו. אני חושב שמעמד זה, ברגע שיכיר בחשיבותו, יוכל להכווין גם את החברה, לעצב אותה עפ״י נטייתו הטבעית למחשבה חופשית, כי אינטלקטואל אינו יכול להיות כפות למחשבה נוקשה, כי בכך הוא יעצור את הקידמה. אני חושב שמערכת הייצור היום היא כזאת, שהיא דורשת אנושות המתנהגת וחושבת בצורה אחרת. מספרים על סטודנטים בטכניון שהציבו לפניהם אתגר לבנות צינור דם מאילת לחיפה, והם ניגשו ישר לחישובים בלי שאיש מהם ישאל של מי הדם ולשם מה הוא נחוץ. אני חושב שהמעמד הזה, שהולך ונוצר עכשיו, לא יסתפק באתגר של צינור הדם. הוא יהיה מוכרח לדעת, אולי אפילו לצורך החישובים, של מי הדם הזה ומה מטרתו. ואם הוא כבר מגיע לשאלה כזאת, יתכן שהוא יבטל אתגרים לא נחוצים. יתכן שישאל : למה נחוץ18 לי כיבוש החלל או למה לשמש יועץ שיווק בחברה של משחת שיניים. יתכן שהוא יצרף את אתגר השיווק לאתגר של הגיינה ציבורית.

סכנה: אנשי הסינתיזה

מר עמית: הנקודה שהעלה קינן, שמעמד הספציאליסטים מפנה מקומו, נכון גם לגבי הטכנולוגיה המודרנית. האנשים המבוקשים כיום בשטח זה הם לא הספציאליסטים, אלא אנשי הסינתיזה. אבל יש למגמה זאת גם צד שלילי, וצר לי שאני צריך תמיד לייצג את הצד השלילי. יש מקצוע המכשיר אנשי סינתיזה הנקרא ניתוח מערכות. במקצוע זה מנסים לעקור את התוכן מהדברים ולראות רק את המבנים השווים ואת היחסים הקיימים ביניהם; ועל סמך ראייה זאת לפתור בעיות גלובליות. כלומר, איש הסינתיזה החדש יהיה איש המסוגל לנהל באותה מידה פרויקטים בתחום התחבורה, הרפואה הציבורית, הצבא וכדומה — מפני שבכל תחום הוא יראה אותו מבנה של בעיות וישתמש באותו סוג של פיתרון הידוע לו. הצרה עם מעמד זה של אנשי סינתיזה, שמכיוון שאינו מתיחס לתכנים הוא עלול ליהפך כלי שרת לכל אדון. הגרמנים, למשל, היו חזקים מאד בפיתרון בעיות סינתטיות. לכן הם גם פתרו בהצלחה רבה כל כך בעיות ארגוניות בקנה מידה גדול. וראינו שאנשים אלה לא מהווים ערובה טובה נגד גישה של ״צינור הדם״. הסכנה היא, שהסינתיזה תהפוך להיות מקצוע, ובעלי מקצוע אלה, שאינם מתענינים בתוכן הנושאים, עלולים להשכיר את שרותיהם כדי לארגן מדינה נוסח פורטוגל, למשל.

טיפוס חדש של מנהיגים

מחשבות: הייתי רוצה להפנות אליכם שאלה נוספת. לפנים שימשה האינפורמציה כלי-עזר לקבלת החלטות. כיום, הודות לקידמה הטכנולוגית, זרימת האינפורמציה היא כה מהירה והכמות שלה כה גדולה עד שנוצרים מצבים בהם מעצבת האינפורמציה את אופי ההחלטה עצמה. למשל, ראש מדינה צריך לקבל החלטה גורלית, כמו הפעלת טילים גרעיניים נגד מדינה עויינת, תוך שניות ספורות מהרגע שגופים חשודים מתגלים על מסכי המכ״ם. ונקודה שניה, עד היום יצרו מדינאים גדולים את ״שעתם היפה״ לא במעט הודות לאינטואיציה שלהם. לנוכח אופיה של האינפורמציה המודרנית — האם יהיה מקום בעתיד לאינטואיציה בכלל?

מר קינן: אם יתברר באמת שבן-אדם אינו יכול לעמוד בהכרעת כאלה, אז יבטלו את הדבר הזה ששמו מנהיג.

מר עמית: אני חושב שהמצב קצת יותר מורכב. לפנים החליטו מנהיגים בבטחון על-יסוד מבחר קטן מאד של ידיעות. אין ספק שבתקופה שלנו המנהיגות הרבה פחות בטוחה בעצמה. אופייני למצב זה, שהמנהיג מקיף עצמו בצוות עוזרים גדול, שתפקידם לדווח לו על כל האינפורמציה שאין הוא מסוגל להשתלט עליה. והתוצאה היא, שהמנהיג משועבד לדעות של אנשי דרג-ביניים, הדוחפים אותו בכיוונים סותרים בהתאם למגמות שלהם. הסיבה היחידה שאנשי דרג זה אינם הופכים דיקטטורים בפועל היא, שהם רבים ומגמותיהם סותרות. עם זאת אני חושב, שמצב זה הוא במידה מסויימת זמני. יש לנו כאן ענין עם סיטואציה חדשה שטרם קם לה טיפוס של מנהיג חדש, המסוגל בתנאים אלה לחתוך החלטות ולזרוק את האינפורמציה התפלה. כיום יש לאינפורמציה המגיעה מהמחשב משקל מיוחד של סמכות בעיני אנשים, אבל הדור הבא של מנהיגים יתמצא טוב יותר בנושא וידע להבחין בערכם האמיתי של הדברים. גם צורות הדיווח תשתכללנה. אם לא ידע עוזרו של המנהיג להגיש לו 2—3 אלטרנטיבות ברורות של הבעיה, אלא יציף אותו בים של נתונים — הוא יפוטר מיד.

מר קינן: אני מאמין שהמחשבים יכולים להביא גם תועלת מוסרית לאנושות. כאשר מוזנים מחשבים בסטנדרטים מסויימים ופועלים לפיהם, אתה תלוי הרבה פחות בקפריזות של מישהו.

מחשבות: אתה מוכן לוותר גם על מידת הרחמים והלפנים-משורת-הדין של בשר-ודם ?

מר קינן: אני מוותר. לא מעוקצך ולא מדובשך.

מחשבות: ז.א. אין לך שום התנגדות שעל כס השופט יישב מחשב?

מר קינן: אני חושב שזה יהיה הרבה יותר מוסרי והרבה יותר צודק, בתנאי שהסטנדרטים שיוזנו למחשב יהיו אנושיים. זה יתן לנו צדק אחד לכולם.

מחשבות: כיום אתה נהנה מזכות הערעור בפני בית-המשפט העליון.

מר קינן: אני מערער כיוון שנשפטתי בערכאות הקודמות בפני בשר-ודם.

מר עמית: אני מסכים שסוג מסויים של עיוות יעבור מן העולם, אך במקומו עלולים לצוף עיוותים חדשים. מחשב מסוגל לשקול היטב רק לפי קריטריונים אוביקטיביים, אך יש מצבים שצריך להביא בחשבון קריטריונים סוביקטיביים.

מחשבות: שאלת סיכום : איך, לדעתכם, צריך לנצל את הטכנולוגיה כדי להפיק ממנה את החיוב שבה?

מר קינן: אני חושב שעתידה של חברה טכנולוגית תלוי ברמת החינוך של האנושות, ואני חושב שהטכנולוגיה עצמה יכולה לתרום להעלאת רמת החינוך.

מר עמית: הייתי אומר, לחדול מהפיכת האמצעים למטרה. לשים קץ למצב שההנאה מהפוטנציאל הטכנולוגי הופכת עיקר. לשם כך צריכים האנשים לפתח את רצונם העצמי, הם יסעו במכונית מתי שנוח ורצוי להם. הם יגורו בבתים המסוגלים להעניק להם מרחב נפשי. הם יחיו בריתמוס שלהם ולא עפ״י ריתמוס הכפוי עליהם מבחוץ.

מחשבות: אתה מאמין שאפשר לחנך אנשים לעמוד בפני הריתמוס של סביבתם?

מר עמית: אי-אפשר לחנך לכך. צריך שיקומו בודדים, ואחרים ילכו בעקבותיהם. ואני בטוח שבודדים אלה יבואו. • •19