שיחה על מהו חינוך עם הסופד יזהר סמילנסקי
שני דברים ממלאים את ליבי בפליאת אין קץ : הכוכבים שמעלי וחוקי המוסר שבתוכי.
קאנט
״מה זה חינוך ? למה באמת מתכוונים הכל בדברם בו ? מי יודע להשיב: איך נבדקת הצלחת החינוך ? ומי הבודק !״
ברשימה היותר מרתקת אולי שנכתבה בארץ על מהות החינוך (התפרסמה בהמשכים בחוברות 13, 14, 15 של ״מולד״), מעלה הסופר יזהר סמילנסקי צרור תמיהות במהירות עוצרת נשימה. מה זה ״לתת חינוך״ הוא שואל, ״איך זה לתת ? זה מושיט יד לתת וזה פושט לקחת, ושניהם נהנים ? ומיהו היודע מה לתת בחינוך ומה לא לתת ? על פי מה יוחלט ויוסכם, ומי צריך להסכים — הלומד, המלמד, או לא זה ולא זה, אלא הורי הלומדים המשלמים שכר המלמדים ? ואולי זה שיעסיק את הצעירים בצאתם לשוק וישכרם לעבודה ?”
״מה שידוע היום על החינוך״ — כותב ס. יזהר — ״הוא, בו בזמן, שלל מושגים מהודרים מאד וגם פרימיטיביים למדי, שמעורבים בהם ביחס לא עקיב: פרטי־פרטים עם הכללות היפותטיות, דיוק עם שרירות, מיתוס וממשות, צל ידיעות וידיעות, נסיון ורצון, מישאלות ועצות מעשיות, בפייה ותפילה… ואעפי״כ, הבל, במין חדוות מובן־מאליו, שטופי התלהבות בריצה אל החינוך, בטיפוחו ובהאדרתו, ובהצעתו כפתרון ראשון לבל מדווי החברה והיחיד״. יזהר סמילנסקי חותם את הרשימה במין ״אני מאמין״ אקסיסטנציאליסטי: ״כדי לעמוד במציאות ולבחור נבונה, כלומר להיות מחונך — אין חוקים וכללים להנחות, ואפילו הם כתובים יפה ונקראים יפה. כל שיש לנו הוא נוכחות. נוכחותם שלאנשים ספוגים בבלמה שארע להם בחייהם ובהשקפותיהם, ובלתי מסתלקים מלחץ ההכרעה שעליהם, ומאומנים כבל האפשר לעמוד בו ולא לנפול. מתורגלים לשחות גם בסוער, מפני שאין להם יותר מאשר הם. אין להם גם אל מה להשוות את הכרעתם, שום דיבור או דיברה מוכנים מראש ומונחלים מן העבר, קדושים ועילאים בכל שיהיו — אלא רק לשפוט לפי מיטב נוכחותם האנושית בדבר. הנושאת באחריות לעמוד, בלתי חסויים לעתים, אבל תמיד בנוכחות להתחיל. במעט ולא הרבה יותר מזה״.
עד כאן דברים שכתב ס. יזהר. השאלה היא אם אפשר להכניס קצת יותר בהירות למושג החינוך, על ידי בך שנמצא מבנה משותף מספיק רחב לזכות בהסכמה כללית. נכון הוא, ששני אנשים יבולים להיות חלוקים ביניהם על כל ערך שבעולם, אבל אם נעבור מהפרטים לחברות, נדמה לי שאפשר להצביע על מספר ערכים, שהם חיוניים לבל חברה — ולכן יהיו מוסכמים על כולן — יהיה משטרן הפוליטי ותפישותיהן החברתיות אשר יהיו. למשל: נאמנות, עוז רוח, מסירות ועוד. הפרט יבול לחלוק על חשיבותה של הנאמנות להצלחתו בחיים, אבל החברה אינה יבולה להתקיים במעט ללא נאמנות הפרטים כלפיה.
ס. יזהר: הזכרת מספר ערכים, כמו עוז רוח שמשותפים לכלל בני האדם, אבל כל אלה פרובלמטיים עד מאד. כשאומרים מילה, המילה מצלצלת יפה, אבל הצרה היא שבני אדם חיים בתוך ערכים אלה בתרגום שלהם, באפשרי ליום יום שלהם, ואפשר לתרגם נאמנות בצורות שונות, בצבעים שונים, החל מזה שזה ערך, וכלה בזה שזה לא כל כך ערך. אפילו קוראים לזה בשמו.
אמרנו עוז רוח, האם מישהו יודע איך עושים עוז רוח ? מישהו יודע איך עושים אומץ לב ? ע״י זה שמספרים מעשיות, שמספרים ספורים, ע״י איזה שהוא מופת אישי, ע״י שמנסים את האיש ביום ובלילה, ע״י שמפחידים אותו או מרגילים אותו לחינוך ספרטני ? זה הולך ? זה טוב ? זה מתמיד ז אין לזה תשובה פשוטה, ולכן בדרך כלל הערכים האלה קל מאד לרשום אותם באיזה מקום שהוא גבוה, אבל עד שמגיעים לבני האדם המעשיים, שאתה מכיר אותם ונפגש אתם, הם עוברים הרבה תרגומים, וכל תרגום תלוי בבני אדם ולא במה שכתוב במקום הגבוה ולא בצד העליון.
אני מציע לקרוא בהזדמנות זאת את מאמרו של פרופ׳ קליינברגר במגמות, ״הזכות לחנך לערכים מחייבים״1 , המראה כי בסופו של דבר בכל אחת מהשיטות הקיימות, שבהם בני אדם הצליחו להגיע לאיזה גיבוש של ערכים — אם זה בשיטה דתית ואם זה בשיטה של אידיאה כללית ואם זה בשיטה רציונלית — הם הגיעו לאיזה מקום מסויים, שהכלל לפיו עשו את הערכים שלהם איננו עומד במבחן המציאות ומתפורר גם באופן עיוני וגם באופן מעשי. הוא (פרופ׳ קליינברגר) עומד כאילו בידיים ריקות ובסופו של דגר הוא אומר : בואו נחפש הלאה, אולי נמצא להלן. מה שמצאנו עד עכשיו לא קיים או שהוא קיים בצורה רלטיבית ולא מוחלטת. אבל אולי נחזור לשאלה המרכזית של מה הוא חינוך והאם זה תוכן. קח את התוכן הנעלה ביותר, שכל אחד אולי צריך להאמין בו, כמו שוויון, כמו חרות, כמו קדושת חיי אדם, קדושה בכלל, אמת, יושר — שורה שלמה של דברים נפלאים וטובים, אלא שיש בהם צרה, שמאז שהעולם קיים מתנהלים הדיונים — מה זה בדיוק אמת, מה זה בדיוק יפה, איך זה צדק ; והעובדה שעד עכשיו דנים בדבר הזה אומר שלא מצאו עד כה תשובה אחת נחרצת וטובה לכל. מפעם לפעם קם איזה פילוסוף גדול, או איזה מנהיג, ואומר: הנה זה הדבר, ואחר כך באה אסכולה שלמה, בודקים ימינה ובודקים שמאלה ומפשפשים בכל מה שאמר ומוצאים שהדברים אינם עומדים כל צרכם. אחד הפילוסופים של המאה הזאת קבע, שאי אפשר להסביר “טוב״ למי שאיננו יודע מה זה טוב. כשם שאת
העיוור אינך יכול ללמד להבחין בין ירוק לצהוב.
אבל השאלה אם החינוך הוא תוכן — זה מה שהאמינו־מאמינים עד עכשיו. מאמינים, משום שהחברות היו בנויות על אדיאולוגיות כאלה ואחרות. ואידיאולוגיות הן שאיפות שחברות בני אדם רוצים בהן לשנות את העולם, שאינו כל כך טוב, כדי שיהיה עולם יותר טוב ; והאמצעי הטוב ביותר שיש להם הוא האדם. והאדם הזה הוא בגיל מסויים יותר רך ואפשר לתת לו צורות. ואז מנסים לעשות בו כל מיני פעולות שקוראים להן פעולות חנוכיות. בספרטה הקיפו אותו מן הבוקר ועד הלילה וניתקו אותו מהמשפחה ; באנגליה, כשיצרו את המודל של הג׳נטלמן, ניתקו את הילד בגיל צעיר מאד מבית הוריו ושמו אותו בתוך “הפובליק סקול״ וחשבו שיוכלו לתת את התוכן שלהם ע״י אמצעי חינוך מכוונים. אז חשבו, שהחינוך הוא תוכן. ועד היום רבים־ רבים חושבים, כי הוא תוכן, והסימן הטוב ביותר שחושבים שהוא תוכן,
שנוהגים לדבר על חינוך או על מושאים שלו בזו הלשון: מחנכים למחשבה, מחנכים לאזרחות, מחנכים לאדם טוב, מחנכים לחלוציות. כל הדברים האלה הם טובים, נפלאים, אבל האמונה שאם אתה שם את התוכן הנכון בחינוך תוציא כעבור 10 — 12 שנה אדם מחונך להפליא
— זה כנראה מיתוס. זה לא היה ולא נברא ואין דבר כזה. אלא מה, אם החברה, שבה התהליך הזה מתחולל, היא חברה סטטית, יציבה, שקטה, מוגנת, בטוחה, מסורתית, עם רצף שינויים איטי ביותר, ברור שהמוצר שמחכים מהחניך יהיה דומה לא כל כך לבית הספר כמו לחברה שבית הספר הוא חלק מהפונקציה שלה. אבל, מאותו רגע שהחברה, כמו החברה שלנו, מתחילה לדהור, והדברים משתנים בקצב עצום
— בענינים של ידע ושל מדע ושל יחסים חברתיים ושל דעות, וכאשר אמונות גדולות מתרופפות ובטחונות גדולים מתמוטטים, ויש פחד — פחדים משותפים לכל העולם ופח-
דים אינדיבידואליים לכל קבוצות אנשים, או ליחידים שבה ; מאותו רגע החברה נעשית הרבה יותר מפוצלת, רב גונית, מפורקת. ולפיכך ניסו לומר: בית הספר יעשה מה שהחברה לא יכולה לעשות יותר. בית הספר יחנך.
ובכן, החברה מאמינה והאנשים מאמינים והמחנכים מאמינים, שהחינוך הוא תוכן מסויים ולפיכך התוכן הזה בית הספר צריך לעשות אותו. והשאלה היא רק — איזה תוכן. זה אומר חינוך ללאומיות וזה יחנך לאוניברסליות. זה חינוך ליברלי וזה חינוך שמרני, ומקוים — מאמינים שהדברים האלה יש להם משמעות.
עדיין איני רואה מדוע החינוך אינו תובן. עובדה היא שבאותם גתים שיש בהם גישה ערכית כנה לחיים, מצליחים ההורים להעביר לבניהם— בעיקר ע״י דוגמה אישית — תוכן חינוכי מוגדר למדי, אם כי קורה שהחינוך יוצר לפעמים ריאקציה ומביא לתוצאות הפוכות. לבן נראה לי, שהבעיה היא להסכים מהו טוב ומהו רע, ואחרי שנגיע להסכמה לגבי המושגים האלה אפשר לבחון מדוע אי אפשר ליישם אותם בחברה ולהפוך אותם נחלת הכלל.
אני מצטער שעוד אין לנו קשר. אתה עוד לא רואה לאן אני הולך ואני מנסה לדעת איפה אתה הולך לאיבוד ממני. אתה רואה כמובן מאליו שהחינוך הוא תוכן ומביא כל מיני דוגמאות, ודרך אגב אומר : כמובן שיש פה ושם חריגים. אתה לא בדקת מהו הפה ושם, האם הפה ושם זהו באמת מקרים שוליים, אחוזים בודדים, או הפה ושם הוא האחוזים הגדולים ביותר. תראה, מדינות גדולות ורבות ניסו כבר את הדבר הזה. מדינות אחדות בעולם יש להם אפילו אמצעים להקיף את החניך לא רק בתוך בית הספר אלא בכל הוויית החיים. קח מדינה כמו ברית המועצות. אחרי 50 שנה של קומוניזם — האם הצליחו להספיג בנוער את התוכן שביקשו ?
זו השאלה. אולי האמצעים שהם משתמשים בהם נוגדים את התוכן שהם מנסים להעביר.
לא זו השאלה. יהיה התוכן אשר יהיה, העיקר הוא אם אני מאמין בו. והשאלה היא אם אני יכול להעביר תוכן זה לילדים, כך שיהיו טובים יותר מאשר היו לפני שקיבלו את התוכן הזה. ההעברה הזאת היא משאלה שאין לה שום הוכחה. האם תוכן אחד כל הילדים קולטים אותו
שווה, וקורה להם אותו הדבר ? או תוכן אחד קולטים אותו ילדים שונים בצורות שונות ועושים אתו, כל אחד ואחד, דברים שונים. תזכר מה הלעיטו אותך במשך ימי חייך, בדרכי חינוך שונות, האם נשארת באותו מקום ובאותה צורה של מה שנתנו לך ? כל מה שאתה, עתה, הוא זה מה שרצו הוריך ? שמעת פעם שילדים דתיים כפרו בדת ? או שזה בלתי
נסבל ובלתי נשמע כדבר הזה. שמעת על דברים כאלה שבהם יש חלוקי דעות בהשקפות פוליטיות על כל מיני ערכים ? שמעת על סכסוכים עם הורים איזה מוזיקה היא טובה ואיזה מוזיקה היא פחות טובה ? מאין זה בא י הרי היתה בידיהם כל האפשרות לתת לו את אותו הטוב שעליו מדברים. אבל הטוב אצל ההורים הוא רב גוני. הטוב אצל ההורים
הוא עשיר מאד, הוא מורכב מאד, הוא מעורפל מאד, ומה שאתה עושה לילדים — אתה מנסה למכור להם תוכן לא רלבנטי, על מנת שהם יהיו יותר מאשר יכולתם. ומה שמתברר, שהשונה בכל ילד מקבל ומעכל את זה באופן אחר. אילו החינוך היה תוכן, והתוכן ניתן להעברה, לא היתה בעיה כזאת. אז, אולי, פה ושמה, היה צריך לתקן, לקשר איזה קשר, לגהץ איזה קפל, לעשות משהו בתוך המחשבים שיעבדו יותר טוב על מנת שתוכן יעבור. תוכן איננו עובר, תוכן — בני אדם בוחרים, בגלל זה הם בני אדם ואולי זה הדבר הטוב ביותר שישנו בחינוך, אם הוא חינוך אמיתי, שהוא מלמד את האדם לבחור בעצמו את התכנים, שהוא בעצמו — בצורה מבוגרת ורציונלית, יודע לומר עליהם : זה עדיף בעיני מאשר זה.
בפך שאומרים שהחינוך זה תוכן — אין שום התחייבות שהתוכן יקלט ללא ריאקציה, ללא דחיה, ללא אינטרפרטציה וללא הטמעה במבנה הנפשי המיוחד של המקבל. טוב, הבה נבדוק את השאלה. נאמר שכדבריך כן הוא. אז אני שואל את
השאלה הקודמת לה : מי אמר לך שהתוכן הזה הוא התוכן הרצוי, איך אתה יודע את זה ; האם זהו התוכן שקבלת אותו מכוחות שמעל הטבע או האם זהו התוכן שקבלת ע״י שיקול רציונלי של עצמך ; האם יש לך סמכות לומר — הואיל והתוכן הזה נראה טוב בעיני משמע שהוא יהיה טוב גם לילדים הבאים אחרי ; האם התוכן הוא משהו מכני, בדומה למילוי כלי ריק, או שאתה מציע לו משהו שניתן לבדיקה, שניתן לביקורת, ואולי האפשרות שידע לבדוק, שידע לשקול, שידע לשפוט כל מיני תכנים — חשובה מאשר התוכן עצמו. ואם זה כך, אני מגיע לצעד השני, שהחינוך אולי איננו תוכן אלא הוא אופן. אופן שבו בני אדם בודקים, יודעים, מכריעים, בוחרים, מנהלים את החיים שלהם. והאופן הזה הוא דבר שאתה יכול להקנות למישהו אחר מבלי לפגום את האדם עצמו. כי התוכן, אם הוא תוכן, הוא משהו שיש בו תמיד יסוד של כפיה. הוא אומר : אתה כמו שאתה לא מספיק טוב ; אם לא תהיה דומה למה שאני רוצה אינך תלמיד טוב. ופה מגיעים לאותה פרשה שאני קורא לה ״עיצוב האדם״.
לפני שאתה עובר לפרשה זאת הייתי רוצה שנבהיר אם אמנם תוכן הומניסטי מסויים הוא שרירותי כפי שמשתמע מדבריך.
הוא שרירותי לחניך לא למחנך. על יסוד מה אתה קובע כן ?
כל דבר שלא נותנים לאדם לבחור בו או להטיל בו ספק — הוא שרירותי. מי לא מאפשר לו לכפור בו ?
אם אתה נותן לו, אתה צריך להשאיר אפשרות שגם התוכן שלך איננו התוכן היחיד.
נניח שימצאו, שתכנים מוסריים מסויימים מוקנים לאדם מבחינה גנטית, או שהם פועל יוצא של התבונה האנושית שלו — האם גם אז תטען שהעברת תכנים אלו היא שרירותית ? נניח שיצליחו להראות, שהמושג ״טוב״ הוא התפתחות של תהליך הכרחי לקיום המין האנושי. תהליך תועלתני שנובע מיצר הקיום של בעלי החיים, ואשר עם היווצרות חיי שיתוף הורחב למשפחה, לשבט, למדינה ולמין כולו. בלומר, אותה הבחנה בין טוב לרע, שכמותה אתה מוצא אצל מינים שונים של בעלי חיים, אך שבכוח התבונה האנושית קנתה לעצמה מעמד של מושג מופשט, העומד בזכות עצמו בערך מנוגד למושג ״רע״. והמאבק ביניהם
הוא תרומתן של התודעה והתבונה האנושית לחוקי הקיום של הטבע.
זהו תיאור של תהליך פשטני מדי ואידיאלי מדי. אינני יודע אם קיים במקום כלשהו תהליך כמו זה שאתה מביא. לא בגזעים פרימיטיביים — כפי שידועים לנו, ולא בחברות רגילות. התהליך הרבה יותר מורכב. מבחינה היסטורית… ההסטוריה לא אומרת בדיוק את מה שאתה אמרת.
מבחינת ההרג לא חל אמנם שום שינוי לטובה, אבל לפחות מבחינת היקף החוקים המוסריים ״על הנייר״, המדריכים כיום את החברות, ואפילו מבחינת המאמץ שמדינות וגופים עושים בדי למצוא צידוק למעשי הרג, יש בכך משום התפתחות לגבי העבר. ״לפחות על גבי הנייר״ הוא נורא מחריד. ה״לפחות על גבי הנייר״ יכול לתת לביאפרה למות, ולשישה מיליוני יהודים להשמד, ולעשות כל מה שעולה על הראש, וישארו החוקים צוהלים ושמחים ונפלאים במינם. חוקים — בני האדם עושים אותם, בני אדם משנים אותם. שני כוחות מרכזיים פועלים בחברה : אחד שנוטה לשמר דברים ואחד שנוטה לשנות דברים. השינוי הוא שינוי פתוח לבני אדם של אותו דור. ואין אדם יכול לרצות או לבחור בשביל מישהו אחר. כי אם הדברים נבחרו בצורה רציונלית ועל יסוד התיחסות בין בני אדם, אז גם אלה שיבואו אחר כך צריך להניח להם לבחור. אנחנו רוצים באדם שיוכל להטיל ספק, שתהיה לו סקרנות בלתי פוסקת, שיוכל להכיר דברים. ומה שעלינו לעשות הוא מה שעושים מאז ומעולם בתוך החלק הזה של החינוך : ללמד אותו להשתמש בדברים, לתת לו את כל הידע ואת כל השימושים הידועים לנו, ולשמש אותו בין אם הוא ילך מאיתנו והלאה ובין אם הוא יבחר להשאר אתנו. אם הוא ילך מאתנו והלאה לא נוכל לעצור בו, אם הוא יבחר להשאר אתנו הוא יבחר דבר זה מרצון ולא מפני ששללנו ממנו את הבחירה. אתה אינך אחראי לתחנת הרכבת שאליה יגיע הילד. אתה אחראי למסע שיתקיים. אתה אחראי לתהליך. לכן אני כופר ששתי המלים האלה יכולות להיות בחינוך : חינוך ל־ חינוך תוכני, או חינוך חברתי, או חינוך פוליטי, או חינוך אינטלקטואלי. בעיני זה שימוש אבסורדי במילים. חינוך יכול להיות רק בשימוש אחד על פי הכרתי: לחנך את האדם, כדי שהאדם יוכל להיות בן חורין
בשמושי האנושיות שלו. וזה צריך לאמן, לתרגל, לפתח, להרחיב, להגדיל, לעדן, להעשיר. כל הפעלים האלה הם פעלים חיוביים, ואף אחד אין לו משהו שאומר : האיש הוא פסיבי ואני אמלא אותו. הוא עוור, הוא לא יודע, הוא קצת חלש, לכן אני אתפוש אותו. אם התכנים הם תכנים גדולים באמת, ואוניברסליים כמו שאמרת, אז הוא יבחר בהם בעצמו. הוא יגיע אליהם. וכל זה משום שאין דעה אחת על דבר אחד. אין שום מקצוע שאומר אמת. חינוך פירושו לבוא לאדם ולומר לו: ישנן שבע דעות, חפש בעצמך.
אבל זה לא כך בכל מקרה. אתה לא תיתן לילד להגיע בעצמו למסקנה שלהרוג או לגנוב זה לא אנושי.
אל תביא את הדברים לידי אבסורד. כי אני יכול מיד להמשיך באבסורד ולומר שהמדינה כן מצווה להרוג.
אין זה אבסורד, מפני שהמדינה מצווה להרוג על פי אותו היתר שיש לך כפרט להרוג כדי להגן על קיומך. המדינה היא אחד הגלגולים המאוחרים, אבל לא האחרון, של המושג ״טוב״.
אז אתה אומר שהמדינה היא ערך, אבל יש השקפה שאומרת, שהמדינה היא לא ערך, היא רק מכשיר. אנחנו נכנסים כאן לענין של עמדות, ואני לא רוצה לסגור את החניך בשום עמדות. אני רוצה שהעמדות תהיינה שלו. אינני תומך בזה שהמחנכים צריכים להיות חסרי עמדות וחסרי דעות. לא. כמחנך, אני מביא לפניו את דעותי ואת עמדותי כמו שאני מאמין, כמו שאני חושב, אבל אשתדל לא לסגור אותו. כיצד י בכך שאלמד אותו אמצעי בקרה, שימנעו אותו להיות טרף לדמגוגיה, טרף לשטיפת מוח, טרף לכל אותם התהליכים המפורסמים מתוך התקשורת המודרנית, או מאז ומעולם. אני רוצה שהוא לא יהיה המון. שידע לשפוט, שידע לראות — את הערכים שלי גם כן. אני רוצה לעודד בו משהו אנושי, שחושב, ששופט, שמעריך, שבוחר, שאומר : זה ישנו וזה ישנו.
אתה רוצה לפתח כלי שפיטה, לעצב אדם עצמאי שמסוגל לבחור את דרכו בין כיוונים שונים. אבל על איזה בסיס הוא מתחיל ? הלוא כשהוא מגיע לגיל שבו הוא מסוגל לבחור בין הכיוונים שתציג לו הוא כבר מצוייד במערכת עשירה של ערכים. ואתה עצמך, כמחנך, תיאלץ להסתמך על, או להתמודד נגד, ערכים אלה.
מי אומר שערכים אלה הם באמת ערכים ? אולי בעוד חמש שנים יבואו ויסבירו לי שערכים אלה הם סתם מיתוס ואני אודה בכך. איך אני יכול לקבוע דבר כזה י
אז ממה אתה מתחיל ז
כל מה שאני רוצה הוא להשאיר אותו בכמה מקומות על פרשות דרכים, לא במבוכה, אלא לחשל את כוחו, כי אם יפול למים שידע לשחות. אני רוצה ללמד אותו לשחות. את הכיוון של השחיה הוא יבחר כשיהיה בוגר, כשיעמוד ברשות עצמו, כשיהיה אוטונומי — בין כה וכה הוא יעשה את זה. אם ירצה לעשות חברה — חברה שיוויונית, חברה שיתופית, הוא יעשה את זה מרצונו ולא משום שאמרתי לו.
כלומר, תציג לו חברה שיוויונית, ולעומתה חברה טוטליטרית, ולא תיתן לאף אחת מהן עדיפות על פני רעותה ?
לא, לא, אתה רוצה שאתן לך את הפתרונות האלה עד הסוף. אני רוצה להמנע מזה. אני רוצה להמנע מהתפישה הזאת, כי זה מכניס אותי כאילו לרצפטים שאני רוצה להמנע מהם. אני רוצה שתבין, אינני מסתיר את עמדתי, אני אינני איש נייטרלי, אני אינני איש סתמי, אני אינני איש שקוף. יש לי עמדות ויש לי דעות. אבל אני יודע שמה שאני עושה בהן הוא לא התוכן הבלעדי, ולגיטימי לגמרי למישהו לקום נגדי, אם אני נותן לו כלים לכך. בדיוק כפי שאני מלמד אותו בחשבון: כשאתה מחבר — תחסר ותמצא אם זה נכון. אל תאמין לי. בספר אחד שמעת הסטוריון כזה, קרא הסטוריון שני מה הוא אומר. זה הכל. לא שאני מוכר בבת אחת דבר והפוכו, מעשה היפוקריט או סופיסט, שיודע למכור שני דברים שונים. לא. אני כן עם עצמי ואומר לו דברים שאני חושב אותם, אבל לא סותם אותו, אלא מטפח בו את האופנים הנכונים. כלומר, את האופן שבו אדם קולט עולם, שופט עולם, מגיב על העולם, בלי לתת לו מראש את התשובה האידיאית, אליה הוא צריך להגיע על פי מבחן כוחותיו — באופן רציונלי, באופן אוטונומי, כשהוא מבוגר למדי.
מה שקשה לי עדיין להבין היא ההפרדה שאתה עושה בין תוכן לאופן. כל מה שאתה אומר בקשר לבנות שבהצגת העמדות השונות, להקניית כלי ביקורת ושפיטה, לטיפוח הכרעה
על פי אמונה פנימית, לגישה שקולה ואוביקטיבית לבעיות — כל אלה הם חלק בלתי נפרד מתוכן חיים מסויים, והם עצמם ערכים הומניסטיים־ליברליים מובהקים. עצם השימוש בערבים אלה הוא אכיפת תפישת חיים מסויימת אחת על פני האחרת ועשיית נפשות לה. והאופנים אינם אלא כלי העבודה באמצעותם אתה מממש את התוכן המסויים הזה. במילים אחרות, אופן הצגת הערבים לילד קובעת מראש את כיוון הבחירה שלו, וזה כשלעצמו תוכן.
אני בכלל לא אומר באופן דיכוטומי: או אופן, או תוכן, אני אומר שזה אופן של תוכן. הם לא מנותקים. כמו שצורה לא מנותקת מתוכן. אז השאלה מה אתה מדגיש, במה אתה מתחיל. אני אומר שאם אתה מתחיל בקו הזה נכון — תגיע לדבר ההוא בסופו של דבר. אם אתה מתחיל רק בזה אתה מפסיד את שניהם. אני נגד עשיית נפשות, גם מהצד שלי. עשיית נפשות זה תוכן, זה דמגוגיה, זה לא חינוך. לא חשוב מי עושה אותו. אם כולנו, כמחנכים, נעשה את האופן, את המתודה ; אם נטפח את התכונות של הילד, נחזק אותו, נרחיב אותו, נעשיר אותו, אז לא יוכלו לעשות בו נפשות. העיקרים שאני מאמין בהם הם עיקרים טובים, משום שאני בחרתי בהם. אם מישהו אחר לא בחר בהם הם אינם טובים לו. ואין טוב אחד ויחיד אלא אם הוא בשמים או אם הוא באידיאות של אפלטון. אם יבחר בעיקרים שלי, זה לא יהיה משום שמישהו טימטם אותו, או מפני שקנו אותו, או מפני שלא הראו לו דברים אחרים, אלא מפני שיאמר שתי מילים נורא פשוטות : אני רוצה בזה. ״אני רוצה בזה״ מנוסה, מבוגר, לאחר שהכיר את הצדדים האחרים.
נראה לי, שאת הצדדים האחרים יכיר ממילא מתוך הפגישה שלו עם המציאות. כשאני אומר לילד שאדם צריך להיות ישר, אני לא מטמטם אותו ולא סותם אותו מפני הפיתוי היום־יומי לשקר. בכך שאני מעלה לפניו אידיאל של יושר אני מבטיח לפחות שהתפתותו לשקר תיעשה מתוך מאבק מתמיד וכי תישמר אצלו הזיקה ליושר. הבחירה היא שלו וההחלטה בידו להכריע בין שקר לאמת.
הבה נבדוק את הדברים שאמרת. האם אתה עצמך מחזיק מעמד במופת הזה ? מקום שבו נכשלת אתה מביא לפניו כאידיאל אפשרי. על פי
מה אתה יודע לתבוע ממנו שיהיה ישר ? האם על פי שזה צו מלמעלה י
לגבי אחדים זה צו מלמעלה ולגבי אחרים זהו צו הנובע מכורח פנימי. על פי זה שאין אלה צוים שרירותיים, שאם כן לא היו מאפיינים את התפתחות התרבות האנושית. וכשאני מציג לו מופת בזה, אינני אומר לו ליטול דוגמה אישית ממני, ביוון שאני עצמי נכשלתי בכך, אבל אינני חדל לשאוף להיות ישר. במילים אחרות, אתה תובע ממנו דבר שלא יתקיים לעולם, ואז יתכן מאד שהילדים יעשו חשבון פשוט מאד: אם איש לא השיג את זה — מה פתאום אני ? לא. אני מתנגד לאגדות, אני מתנגד לחינוך בתוך חממה. כי ברגע שיצא מהחממה הוא יבהל מהעולם ויפול בשבר גדול. אני אומר, כל הדברים שאתה מעדיף, אפשר לבדוק בשכל. אז בוא נדבר על פיתוח השכל, על פיתוח המחשבה, על תרגול כושר השפיטה. כי אם זה יהיה טוב יותר — הוא ידע לשפוט בין טוב לרע, בין יושר לשקר.
אבל אני אינני רוצה שישפוט בשכלו מה טוב בשבילו — לשקר או לומר אמת. אני רוצה לחנך אותו לומר אמת גם כשהדבר אינו מביא לו תועלת.
מי נותן לך אפשרות לרצות במקומו? למה שלא הוא ירצה בזה כמו שאתה רוצה ויוכל להגיד לך: ״אני לא רוצה״ או ״אני רוצה כן״ ? למה אתה מקדים אותו? מפני שהוא קטן ואתה גדול ? אם אתה באמת רוצה שלילד תהיה נטיה לצד שלך — פתח אותו, קרא לו, הנח לו להגיע לבד למסקנות היפות שלך, אבל אל תמכור לו את המוצר הסופי שלך.
האם אתה מוכן לגלות את הסוד כיצד נותנים לו לבחור בעצמו בין יושר לרמיה, כאשר חשבון הכדאיות יורה לו ברוב המקרים לבחור ברמיה ?
יש בחירות שונות, ביניהן, זו של קאנט, האומרת כי אנשים בעלי תבונה אי אפשר שיקבלו מעשה היכול בסופו של דבר להתנקם בהם עצמם. אומר לך מעצמי: אשתדל להיות ישר בדוגמה שלי, אבל לא אטיף לשום דבר שהוא מוצר סופי, אשר אליו צריך אדם להגיע מתוך ההתנסות שלו. והמוצרים שמגיעים אליהם אנשים הם שונים, כי בני האדם הם שונים. זה היפה בעיני, שבני אדם הם שונים, שאף על פי שהם שוים הם שונים, ואף על פי שהם שונים הם שוים. • •
״מגמות״, נובמבר 1961, בהוצאת מוסד סאלד למען הילד והנוער. ↩
