הקדמה:
״על החיים, על מכאניזמי החיים ועל התהוותם״ הוא תשובתו של פרופ׳ ישעיהו ליבוביץ לתיזה שהציג פרופ׳ מישל רבל בראיון שקיימנו איתו (“מחשבות״ 33/4) תחת הכותרת ״על התהוות החיים״. ביסוד דבריו של פרופ׳ רבל עמדה ההנחה (אותה הגה מורו, ז׳אק מונו), בי מושג החיים נבחן בשתי תכונות עיקריות: עקרון היציבות (יכולתו של החי לשכפל את עצמו לדמות דומה לו) ועקרון השכלול (יכולתו לבצע את ההכפלה בדרגת יעילות גבוהה, באמצעות אנזימים מתאימים, ולעבור שינויים מהירים בהתאם ללחץ הסביבה). עקרונות אלו מתגלמים בשני חומרים — חומצות הגרעין (החומר הגנטי) והחלבונים (אנזימים) — אשר אבני היסוד שלהם (נוקליאוטידים וחומצות אמיניות) נוצרו באורח ספונטני מסינטיזה של חומרים לא אורגניים (מיתאן ואמוניאק), בהשפעתם של ברקים, חום, קרנים אולטרה סגוליות ותופעות טבע אחרות. מעגל החיים הראשון, הסביר פרופ׳ רבל, החל עם היווצרות מוליקולה של חומצת רנא־מעביר, כנראה — שהיו לה התכונות הבאות: (א) יכולת לשמור את האינפורמציה הכלולה בה ולשכפלה (יכולת השמורה לבל חומצות הגרעין); (ב) יכולת לקשור אליה אנזים מחיש-שכפול המאפשר לה לבצע את תהליך השכפול במהירות רבה — ולפיכך בדרגה גבוהה של דיוק; (ג) מוליקולה זו הכילה, במקרה, אינפורמציית מבנה של אנזים מחיש-שכפול.
המפגש בין חלבון-מחיש־שכפול לבין החומצה הגרעינית הספציפית שמכילה את אינפורמצית המבנה שלו — היא פרי המקרה (וכן גם הצרוף העתיד לבוא בין מערכת זאת למערכת דומה, אך בעלת אנזים־קושר־ חומצה־אמינית), המסתבר ע״י משחק הצירופים האינסופי בין חומצות גרעין לחומצות אמיניות, שהתרחש באוקיינוס הקדום. אך משנוצר צרוף משמעותי כזה פעם אחת התרבתה מוליקולה זאת בקצב מהיר, השתלטה עד מהרה על סביבתה ודחקה את רגלי הצירופים חסרי המשמעות בזכות יעילות השכפול ודיוקו.
כך, בכוח המקרה וההכרח (הגלום בחוקי המשיכה והדחיה הכימיים), התהוו מערכות החיים הראשונות, אשר הוסיפו להשתכלל ולהתייעל על פי חוק הברירה הטבעית. את דבריו באותו ראיון חתם פרופ׳ רבל באמרו, כי את התשובה לתופעות החיים יש לחפש, לדעתו, במסגרת החוקים של הפיסיקה והכימיה ולא באיזו תכנית מדריכה שמחוצה להם. החיים, לדברי פרופ׳ רבל, הם דבר שניתן לבדיקה מדעית אוביקטיבית, כי החיים הם סה״כ פעולתם של המנגנונים הכימו-פיסיקליים מהם מורכב האורגניזם החי.
״הביולוגים קרובים יותר מאשר הפיסיקאים להיכשל בטעות של התעלמות מן הנראה־בעליל״ — זוהי מימרתו השנונה של אחד מגדולי הפיסיקאים של דורנו, יוג׳ין פ. ויגנר, שהוא גם הוגה-דעות מעמיק בביולוגיה העיונית משתי בחינות : הכרת המכאניזמים הפיסיקו-כימיים בפונקציות של האורגניזם החי — מזה, והכרת אי־השתקפותה של עובדת החיים עצמה במכאניזמים הללו, — מזה.
ביקורתו הנוקבת של ויגנר (מלפני כ־10 שנים) כוונה כלפי זרמים מסויימים בביולוגיה החדישה, בייחוד באנגליה, הזרמים ״הרדוקציוניסטיים״ — המזהים את החיים עם המכאניזמים הפיסיקו־כימיים הפועלים בחיים. התיאוריות הרדוקציוניסטיות שואבות ממקור הגנטיקה והנאו־דארוויניזם, הביולוגיה המולקולרית וקצת מימצאים בסינתיזות של כמה חמרים אורגניים הכלולים כאבני־יסוד בהרכב של חמרי־מבנה וחמרי־פעולה של רקמות האורגניזמים החיים. לאחרונה ניתן סיכום לגישה הרדוקציוניסטית בספרו של הביוכימאי והגנטיקן הצרפתי ז׳אק מונו, ״המקרה וההכרח״, שזכה בפירסום רב בגלל השילוב שהוא משלב מחקר ביולוגי ב״פילוסופיית־טבע״, באנתרופולוגיה פילוסופית ובתורת־ערכים. תמצית דלילה של תכנו של ספר זה משמשת נקודת־מוצא לפרופ׳ מישל רבל בשיחתו (מחשבות גל׳ 33/4) על התהוות החיים, המתגלגלת בדיון במהות החיים ובמשמעותם.
״חיים״ – מה הם?
על רמתו הרעיונית של ספרו של מונו מעידה העובדה, שמכל עולם ההגות הפילוסופית בת 2500 שנה, על הדומם והחי, על החיים והערכים, לא נודעו לו אלא… ברגסון, טילאר דה שארדן ופרידריך אנגלס (עכ״פ אין לו ויכוח אלא עם שלושת אלה), ואף מבין אלה אנגלס הוא היחיד שזכה לתיאור ברור ולבקורת ברורה של השקפותיו ניכר במונו צימצום־האופק הפרובינציאלי,3 שהוא אופייני לסוג מסויים של אינטלקטואלים צרפתים, וכן ניכרים בו רישומי התלבטויותיו במטריאליזם הדיאלקטי, המוסיפים לנקר בו גם לאחר שפרש מן הקומוניזם.
כאן עלינו להצטמצם בהערות לגבי הנושא ״התהוות החיים״, שהוא עיקר שיחתו של פרופ׳ רבל. הבעייתיות הלוגית היסודית של כל שאלה בנושא זה — אף לפני כל בחינה מחקרית ובדיקה ניסויית — היא הקושי לשוות מובן ברור לאותו מונח המציין את הדבר (או את העובדה, התופעה, התהליך) שאת התהוותו אנו מבקשים להבין ; לשון אחרת : הגדרת החיים. פרופ׳ רבל, בעקבות רבו מונו, מתעלם לחלוטין מכשלון כל הנסיונות להגדרת החיים, הן בפילוסופיה והן במדע, מימות אריסטו ועד ימינו, ועד בכלל. מבחינה לוגית כללית, אין ממש בהגדרה אלא אם יש בה משום הקניית ידע על הדבר המוגדר למי שלא קדמה לו ידיעה בדבר הזה אף בלי הגדרה זו; אין ממש בהגדרה אם אין היא אלא מצביעה על אחת או על אחדות מתכונותיו או מסימניו של הדבר המוגדר, ואין הצבעה זו אומרת כלום אלא למי שדבר זה מוכר לו גם בלאו הכי. מבחינה זו, אין החיים מוגדרים ע״י הצבעה על מכאניזם או על מכאניזמים שפעולתם גלומה בחיים, אם מהכרת מכאניזמים אלה לא ניתן לגזור את התופעות המוחשיות של החיים, ז.א. את הדמות והפונקציות של האורגניזם החי. לצרכי דיונו בוחר לו מונו באופן שרירותי שתי תכונות לאבחנת החיים: ״עקרון היציבות״ — יכלתו של החי לשכפל את עצמו לדמות הדומה לו; ו״עקרון השיכלול״ — היכולת לבצע את ההכפלה בדרגת יעילות גדולה באמצעות אנזימים מתאימים, וגם להחיל בהם שינויים בהתאם ללחץ הסביבה. כאן לא נוכל להמנע מלשאול שאלת־תם: נניח שנגיע לידי קומוניקציה עם יצור מעולם מרוחק ונעביר לו אינפורמציה על מציאות ״חיים״ עלי אדמות ; על שאלתו: ״מה זאת?״ נשיב לו בשני ״עקרונותיו״ של מונו — היהיה עתה ליצור ההוא מושג או דימוי כלשהו על תכנו של מונח זה? שני ״עקרונות״ אלה מצביעים על מכאניזמים שאותם אני מבחין במחקר מדעי של החיים, הנתונים לי כעובדה קיימת ; אולם מידיעת מכאניזמים אלה כשהם־לעצמם מעולם לא הייתי מסוגל להסיק את התופעות המוחשיות של עובדת החיים, אם לא היו תופעות אלו ידועות לי כעובדות נתונות.
בשני סימני־ההיכר שמנו מונו ורבל בחיים ניתן לראות מכאניזמים הפועלים בחיים, אך אין הם החיים, ז.א.: אין בהם משום הגדרת החיים. בכך דומים הם ל״הגדרות״ המרובות שנתנו חוקרים והוגים דגולים, בדורות הקודמים וגם בדורנו, ל״חיים״: ״ההתאמה המתמדת של היחסים הפנימיים ליחסים החיצוניים״ (הרברט ספנסר) ; ״היציבות של סביבה פנימית, בלתי־ תלויה [בגורמי־הסביבה]״ (קלוד ברנאר — מתוך תפיסה המנוגדת לזו של ספנסר) ; ״קיום פעיל של מבנה תקין וספציפי״ או ״פרשה של גילגולים מסויימים ועוקבים, הן של מבנה והן של הרכב, המתחוללים בגוף מבלי לבטל את זהותו״ (ג׳.ס. הולדין) ; ״ניצול מקורות של אנרגיה חפשית (נגאנטרופיה) כאמצעי להגדלת דרגת הסדר של מבנה, בדרך קומפלכסית ובלתי־סבירה מבחינה תרמודינאמית״ (פ.ב. פלגט — על הגדרה זו ראה להלן). מבחינת הגנטיקה, שבה רואים מונו־רבל את חזות־הכל של החיים, הגדיר ה.י. מולר את האורגניזם החי כ־ ״מערכת בעלת ספציפיות שעשויה להיות מועברת לצאצאים, ושבה עשויים לחול שינויים המועברים אף הם לצאצאים״. באירוניה נוקבת ניסח צ׳.ה. וודינגטון — שהוא, אולי, גדול חוקרי התורשה והאונטוגנזה בימינו — את ההגדרה הזאת בז׳ארגון הביולוגיה המולקולארית והקיברנטיקה, שהן היום האפנה בביולוגיה: ״מערכת של הצפנת(encoding) אינפורמציה תורשתית, שבה עשויים לחול שינויים, והאינפורמציה ששונתה מועברת אף היא בירושה״. וודינגטון מטעים את העובדה המכרעת — שגישה גנטית זו להכרת ״מהות החיים״ מתייחסת לגנוטיפוס1 בלבד ומתעלמת לחלוטין מן הפנוטיפוס2 , שהוא־הוא4התגלמותם של החיים־בפועל (ר׳ מימרתו של ויגנר לעיל)! בראיה גנטית זו של החיים אין רמז לספ־ ציפיות המורפולוגית ולא לכל הפעילות הפיסיולוגית, ואין צורך לומר — הפסיכו־פיסיולוגית, של החי. בהיעדר אפשרות ל״הגדיר״ את החיים הגדרה המבטאה את תופעות החיים כפי שהן מוכרות לנו בעליל, נמצאת קביעתו הפסקנית של פרופ׳ רבל שהמערכת (ההיפותטית של אייגן) ה״מסוגלת לשמור אינפורמציה ולייצר את האנזימים הדרושים לה לשיכפול מהיר ומדוייק של עצמה״ היא מערכת חיה — קביעה שרירותית לחלוטין. משל למה הדבר דומה? — לפסק של גרינג: ״מיהו יהודי — אני קובע זאת״.
החיים כאי־הסתברות
הצד השווה של כל הניסוחים של הגדרת החיים הוא הפגם הלוגי שבהצגת מכלול פונקציונאלי, קומפלכסי, כמוגדר ע״י מרכיביו, ואילו לאמיתו־של־דבר המכלול הוא הקובע את המשמעות הפונקציונאלית של כל אחד ממרכיביו; לשון אחרת : כל פונקציה במכלול זה נקבעת ע״י הפונקציות של שאר כל הפונקציות החלקיות שבו — וזהו מושג ה״קומפלכסיות״ של האורגאניזם החי, שנותח לאחרונה ניתוח לוגי מזהיר בידי פולאניי (ר׳, למשל, מאמרו [1968] Life’s Irreducible Structure) ובידי אלזסר בספרו [1966] Atom and Organism): האנאליזה הלוגית של האורגאניזם כמערכת קומפלכסית מגלה את היחידות הפונקציונאליות המשולבות זו בזו בפעילות החי. אולם אין דרך לוגית סינתטית לעיצוב החי מן היחידות הללו עצמן. ויגנר מתח ביקורת מאתימטית קטלנית על כל הנסיונות של ביולוגים להציג את התהוות החי — ז.א. של אורגאניזם מוגדר מסויים — כתהליך של צבירת פונקציות חלקיות או מבנים חלקיים, הקיימים בסביבה שממנה מתהווה החי: ״אם אין יחסי־הגומלין (בין החלקים המבניים או הפונקציונאליים הללו) ,תפורים מראש׳ (tailored) כדי לאפשר הכפלה עצמית, אפסית היא ההסתברות (infinitely unlikely) למציאותה של סביבה שתאפשר התהוות של מצב מסויים או אף של מספר מסויים של מצבים מסויימים, הקטן ממספר כל המצבים האפשריים במערכת זו״… ״עובדת היותו חי — זהו מצב לא מסתבר של החומר הנמצא במצב זה : שהרי אותו חומר עשוי להימצא במצבים אחרים מרובים מאד, שאין בהם משום חיים״. יש לציין, שפרופ׳ רבל עצמו עומד על ״שאלה אחת, קשה, שאין לה פתרון: אם הכל מקרי — למה קרה הכל בצורה אחת, עפ״י תכנית אחת ?״ אולם דומה שפרופ׳ רבל לא עמד על מרכזיותה של שאלה זו לגבי כל תיאוריה על מהות החיים ועל התהוותם, ואילו ויגנר נתן לה את הניסוח המתימטי המדוייק. את המשמעות של ניסוח זה ביטא המתימטיקן של הביולוגיה, נ. רשבסקי: ״מערכות חיות מתגלמות בתהליכים הכפופים לכל חוקי הפיסיקה, אולם הן נראות בעלות תכונות־של־יחסים (relational properties) שאמנם אינן סותרות את החוקים הללו אך גם אינן מתחייבות מהם״.
עד כאן הצד הלוגי שבבעית התהוות החי. אשר לצד הניסויי במחקר תהליך עיצוב האורגניזם מנבטו (ההתפתחות האונטוגנטית) — הרי נתגלו ״האינדוקציה״ ופעולת ״האורגניזטור”3 כעקרונות שעל־פיהם מתקדם תהליך זה. שפמאן שגילן סיכם את עבודת־חייו — שהיא המבצע הגדול ביותר בביולוגיה הניסויית במחצית הראשונה של המאה ה־20 — במסקנה שהתפתחות החי אינה ניתנת לרדוקציה למציאות הפיסיקו־כימית שבה מתגלמת התפתחות זו: ״האורגניזם מארגן את עצמו״… התיאור האובייקטיבי של התופעות שאותן חושף מחקר ההתפתחות נאלץ להשתמש ב״ניסוחים שאינם בעלי משמעות של אנאלוגיות פיסיקליות, אלא בעלי משמעות של אנאלוגיות פסיכולוגיות… אם חלק־שבנבט, שבו גלומות אפשרויות־פעולה (Potenzen) מרובות ושונות, מגיב בהתאם למיקומו במסגרת ״השדה״ העוברי ומתנהג בהתאם ל״סיטואציה״ המסויימת — יש בכך יותר מריאקציות כימיות רגילות, בין פשוטות בין מורכבות… בין אם אפשר יהיה בזמן מן הזמנים לפרק את תהליכי ההתפתחות, ואת כל תהליכי החיים כמותם, למכלול של תהליכים פיסיקאליים וכימיים, בין שאי־אפשר יהיה לעשות דבר זה (שפמאן כתב דברים אלה כ־20 שנה לפני הבהרת מבנה ה־רנא ופיענוח הצופן הגנטי!) — הרי מבחינת השתלבותם ההדדית של תהליכים אלה, אין בכל המוכר לנו דבר, שהם דומים לו יותר, מ־ תהליכי־החיים הקרובים לתודעתנו קירבה אינטימית ביותר — התהליכים הפסיכיים״. דברים אלה כוחם יפה גם היום, ולא רק לגבי האורגניזמים המורכבים אלא אף לגבי המוחזקים לכאורה ״פשוטים״, כגון חד־תאי, שהקומפלכסיות של מבנהו ופעילותו אינה נבדלת עקרונית מזו שבאורגניזם המורכב ממיליארדים או ביליונים של תאים ; כוחם יפה אף לגבי וירוס, ואפילו לגבי המאקרו־מולקולות של ״החומר החי״.
בין איפיון להגדרה
שפמאן בדבריו מרמז לבעיית הסיבתיות והתכליתיות בתיאור המציאות החיה; כחוקר ניסויי מובהק, הנמנע ממסקנות פילוסופיות, הוא מסתפק בהצבעה על ״אנאלוגיות״ בלבד, שהן דרושות ״למען סיפוק צרכי הביסוס המוחש והמדוייק של מחקר החי, מחוץ לכל השיקולים הפילוסופיים״. דברים אלה אמורים ברוחו של קאנט. עדות לשטחיות של הגותו של מונו היא שאין הוא מתייחס אפילו ברמז לקאנט (ואולי אין הוא מכירו כלל), שהקדים את הפיסיולוגיה הניסויית החדישה ואת מחקר התורשה וההתפתחות במאה שנה מבחינת ניתוח בעיות הביולוגיה העיונית — בעיית ״החיים״ — בהעבירו (ב״ביקורת״ השלישית) את הבעיה מן התחום האונטולוגי4 אל תחום האפיסטמולוגי5 : ״מהות״ החיים — ככל בעיית ״מהות״ המכוונת למציאות הקיימת מחוץ לתודעתנו (למשל, ״מהות״ החומר או האנרגיה) — היא בעיה מטאפיסית ; עיסוקו של המדע הוא בהכרתנו את ״המציאות״, וכאן מתגלה פער עצום בין המיתודות של מחקר העולם הדומם ומחקר העולם החי — במחקר הראשון אנו יכולים להסתפק ב־ קטיגוריות־החשיבה של הסיבתיות, ואילו בשני כפוי עלינו גם השימוש בקטיגוריית־החשיבה של התכליתיות. שני דורות אחרי קאנט, עם ראשית התפתחותה של הפיסיולוגיה הניסויית החדישה, אמר בריקה : ״הטלאולוגיה6 היא גברת אשר אין הביולוג יכול לחיות בלעדיה,5אלא שהוא מתבייש להיראות בחברתה בציבור״. והארי שבחבורת מניחי־היסוד של הביולוגיה שלנו, קלוד ברנאר, סיכם את עבודת־חייו במחקר ובעיון בקביעה, ש״החיים ניתנים לאיפיון בקטיגוריות פיסיקו־כימיות, אך אינם ניתנים להגדרה בקטיגוריות אלו״. וכ־120 שנה לאחר קאנט חזר שפמאן (ר׳ לעיל) על דבריו של קאנט בניסוח המבוסס על השגי המחקר הניסויי. והדברים שרירים וקיימים גם היום. סוף־דבר: מחוץ לבעיה הפילוסופית של הבדל מהותי בין החי והדומם או היעדר הבדל כזה — שהיא בעיית הרדוקציה של החי לדומם — קיימת במדע העובדה של אי־אפשרות הרדוקציה של מחקר החי (הביולוגיה) למחקר הדומם (הפיסיקו־כימית), וזאת למרות שהמחקר במכאניזמי החיים אינו חושף אלא גורמים פיסיקו־כימיים.
פרופ׳ רבל לוחם מלחמה דון־קיחוטית בטחנות־רוח של ״ויטאליזם״, שאין לו היום נציגים בביולוגיה. עובדה פאראדוכסאלית היא שדווקא העמדת מהות החיים על המהות הכימית המיוחדת של החומצה הגרעינית כ״חומר היחיד המסוגל להכפלה עצמית״ — יש בה מעין חזרה לוויטאליזם התמים והפרימיטיבי של ראשית המאה ה־ 19. הוויטאליזם ההוא היה לאמיתו־של־דבר מאטריאליזם נסתר, שהרי הוא האמין שההבדל בין החי והדומם אינו אלא בהבדל שבין מהות החומר ״האורגני״ ומהות החומר ״האי־אורגני״. הכימיה האורגנית — שהביוכימיה והביולוגיה המולקולארית אינן אלא סעיפים ממנה — הוכיחה, מימי ולר (1828) ואילך, שאין בין שני סוגי החומר הבדל מהותי, ושההבדל בין חי לדומם משמעותו פונקציונאלית ולא מאטריאלית. במחצית השניה של המאה ה־20 מחזירים אותנו מונו, רבל וחבריהם לאמונה בכוח הניסי של חומר ״מיוחד״, ה־רנא, אעפ״י שאין הוא אלא מולקולה ככל המולקולות, שבה פועלים אותם הכוחות והגורמים התוך־מולקולאריים והבין־מולקולאריים הידועים לנו מכל עולמן של הכימיה והפיסיקה. על צד הדיוק אין לראות כלל ב־רנא ״חומר המכפיל את עצמו״ : הוא מוכפל ע״י סינתזה של מולקולה מקבילה־משלימה, באמצעות אנזימים ספציפיים, בשמשו דגם־דפוס (template) לעיצובה של מולקולה זו. מכאניזם זה, ככל שהוא מופלא, אינו נבדל עקרונית מתהליכים אוטו־קאטאליטיים הידועים לנו בכימיה.
לעומת זה יש לעמוד על העובדה הפאראדוכסאלית, שראיית האורגניזם החי כמכונה אין בה כלל משום רדוקציה של החיים למערך פיסיקו־כימי, כפי שסבורים הדוגלים בראייה זו. דווקא בהעמדת מהות החי על מהות של מכונה גלום דואליזם הנסתר מתודעתם של בעלי גישה זו. מכונה איננה מערך פיסיקו־כימי ! מערכים או תהליכים המוסברים הסבר ממצה ע״י הגורמים הפיסיקו־כימיים הפועלים בהם הם, למשל : סלע המתפורר מחמת ארוזיה ע״י רוח ומים ; הצטברות חולות בשפך של נהר בעקבות הסחף ; ברזל המעלה חלודה במגע ממושך באוויר לח ; התהוות שדה־גלים על שטח פני־הים כתוצאה ממשב רוח — ואין בכל אלה מה שניתן לכנותו ״מכונה״ משום בחינה של מושג זה. כל מכונה שאפשר להעלותה על הדעת (מכונת־ גילוח או מכונת־כתיבה, טרקטור או עגורן, סוללה חשמלית או טראנסיסטור, מטוס או פצצה גרעינית, וכו׳ וכו׳), אעפ״י שפעולתה אינה אלא מכלול של תופעות פיסיקליות־ כימיות בלבד — אינה מובנת כלל מן הגורמים הפיסיקו־כימיים הפועלים או המופעלים בה, אלא רק מתכנית-הפעולה שהיא מבצעת. ה־ תכניתיות גלומה בעצם מושג המכונה.
החי מן הדומם?
כל ידע על אפשרות התהוותם של חומרים ״ביולוגיים״ בעולם הדומם, בעקבות פעולת הגורמים הפיסיקו־כימיים הפועלים בעולם ההוא, ואף כל ההיפותזות (ברובן מעורפלות ורבות הסתירות הלוגיות) בדבר אפשרות צבירתם של חומרים אלה ושילובם ההדדי עד ליצירת מבנים פונקציונאליים — אין בהם הסבר ל״התהוות החיים״, מאחר שאין ידע זה ואין היפותזות אלו מתייחסות כלל לשאלה הנידונה: מדוע (או מאיזו בחינה) מבנים אלה הם ״חיים״? משל למה הדבר דומה — לתיאור ממצה של אוטובוס מבחינת דרכי ההפקה או היצור של החומרים שמהם הוא מורכב (פלדה, פחי־ברזל, העץ, הצמג, החומרים הפלסטיים וכו׳), עיצוב הרכב והמנוע מחומרים אלה, מכאניזם פעולת המנוע והתנעת הרכב וכו׳: אין בכל זה שום הסבר, ואף שום התייחסות, לעובדה שאוטובוס זה מקיים שירות קבוע בין ירושלים לתל־אביב!
הבריחה אל המושג המטאפיסי ״מקרה״, על רקע של פסודו־שיקולים הסתברותיים, לשם הסברת התהוות החיים היא או ביטוי לאי־ הבנת בעיות פיסיקליות ולוגיות־ מאתימטיות יסודיות או להתעלמות מהן. עובדה זו בולטת ביותר דווקא על רקע התפתחות הקיברנטיקה, שביולוגים מסויימים רואים בה סיוע להסבר מכאניסטי של החיים ושל התהוותם. מערכת חיה קולטת ״אינפורמציה״ (אינפורמציה במשמעות הקיברנטית של המושג) מסביבתה, והודות לה היא מסוגלת להתקיים קיום דינאמי ולהתרבות, ואף להעביר את האינפורמציה לדורות שלאחריה. אולם הגידול באינפורמציה שקול כנגד הפחתת האנטרופיה — לפיכך הוא מנוגד ניגוד ישיר לתהליך המתרחש בכל מערכת מאקרוקוסמית דוממת. כיצד תיתכן עליית החי מן הדומם מבחינה תרמודינאמית? כיצד יתכן שמן המערכות הדוממות הסגורות, שבהן גדלה האנטרופיה בהדרגה, צומחות מערכות חיות שבהן גדלה הנגאנטרופיה — האינפורמציה? תורותיהם של אופארין, של הולדין, של ברנאל ושל אחרים בדבר התהוות החיים — שאותן מקבלים מונו ורבל כעובדות — אינן אלא נסיונות להבהיר את הצד הכימי־מבני, את הפורמאליזם הכימי שבהרכבת מולקולות מסובכות מפשוטות יותר, את הפורמאליזם שביחסי־גומלין בין מולקולות אלה וכו׳, אך אין הן מעמיקות בבעיה התרמודינמית שבפתרונה תלויה אפשרות כל התהליכים הללו. ההצבעה על אפשרות כזאת, כהתגלמות של הסתברות סטאטיסטית L אינה פתרון כלל, שהרי לא בקפיצה תרמודינמית חד־פעמית אנו עוסקים אלא בקיום פער תרמודינמי מתמיד לדורי־דורות מול לחץ בלתי־פוסק לביטולו — וכבר אמר אריסטו: ״המקרה לא יתמיד״ (בניסוחו של הרמב״ם); ובימינו אומר ויגנר : ״החיים בקיומם המתמיד הם מצב מוזר ביותר, שההסתברות של מציאותו היא אפס (zero probability)”.
כל הנסיונות (שהחשובים שבהם הם של אייגן) להסביר את התמדת קיומו של הפער התרמודינאמי במערכת החיים כהישג של הבירור הטבעי המבוצע בהתמדה במכאניזמים שנוצרו במקרה, מתעלמים מן השיקול הלוגי שמכאניזמים אלה נתונים עצמם ללחץ הגדלת האנטרופיה6
— ז.א. לנטיה להתפרק — והתמדת קיומם מחייבת מציאות מיכאניזמים בוררים המפקחים עליהם — ואין לדבר סוף. פרט ביו־ כימי אחד ישמש דוגמה, והוא הספציפיות הסטריאוכימית (ההסדר המרחבי של האטומים במולקולה) של החומר ״הביוגני״: העובדה שגם פרופ׳ רבל מזכיר אותה, אולם אינו נוגע בה אלא דרך־אגב — שהביוסינתזה של החומצות האמיניות מרכיבות הפרוטאינים של כל עולם הצומח והחי מובילה מחומרי־מוצא חסרי אסימטריה מולקולארית לחומצות בעלות כיווניות מיבנית של שורת־L (שמאליות) בלבד, ואילו במבנה של כמה חמרים ביוגניים לא־פרוטאיניים (כגון בפניצילין) כלולות גם חומצות אמיניות משורת־D (ימניות). כמו־כן נוצרת בפוטוסינתיזה של הגלוקוזה מפחמן דו־חמצני ומים — D־גלוקוזה בלבד. אנו יודעים שהאסימטריה הלא־מסתברת הזאת נוצרת בפעולתם המכוונת של אנזימים שהם עצמם בעלי כיווניות סטרית, ופרופ׳ רבל מתרץ את הקושיה בהנחה שהמולקולה הראשונה מסוג זה שהתהוותה היתה ״במקרה״ בעלת כיווניות מסויימת, ומכאן ואילך נמשכת כיווניות זו ״בהכרח״. תירוץ זה אין בו ממש, שהרי ככל תהליך כימי בחומרים בעלי מבנה אסימטרי — ז.א. גם בביוסינתזה של האנזימים המפקחים על הביוסינתיזה האסימטרית — קיימת הסתברות מסויימת של ראצמיזציה (מעבר מצורת־L לצורת־D או מצורת־D לצורת־L בכיוון יצירת התערובת הראצמית DL), והסתברות זו — גם אם היא מינימאלית — מן ההכרח שתביא במרוצת הזמן הארוך של ההתפתחות ל־ ראצמיזציה של החומר כולו, שהרי בשום אופן לא תיתכן התפלגות מתמידה של ראצמת למרכיביו בלי גורם מכוון (העקרון התרמודינאמי השני!). (הבעיה הסטריאו-כימית הזאת כבר נותחה ניתוח ממצה בידי ק. פרוידנברג וו. קוהן לפני יותר מ־30 שנה.) נמצא, ש־ ״סקאלת הזמן של עשרות מיליון שנים״ של התפתחות החיים, שהיא אחד היסודות שעליהם בונה פרופ׳ רבל את שיקוליו, הופכת לרועץ לשיקולים הללו.
״כוח החיים״ ־ כמכוון
נילס בוהר, אבי התורה המודרנית של מבנה החומר, סיכם את עיונו בחומר הביולוגי בקביעה ש״החיים הם עובדה ראשונית של המציאות, שלא ניתן לגזור אותה מן הפיסיקה ולא משום דבר אחר שבמציאות״. עמדה זו דבר אין לה ול״ויטאליזם״, שחוסל במאה ה־ 19 ולא הצליח לקום לתחיה במאה ה־20. הוויטאליזם האמין במציאותו של ״כוח־חיים״, המתוסף על הגורמים הפיסיקו־כימיים הפועלים באורגניזם החי בביצוע תהליכי החיים — מעין צורת־אנרגיה שאינה קיימת בעולם הדומם. לפחות מימיהם של הלמהולץ ושל קלוד ברנאר יודע כל פיסיולוג, שהחיים מתגלמים במערך של תופעות פיסיקו־כימיות ושמאזן גילגולי החומר והאנרגיה בתופעות אלו תואם את החישובים הפיסיקו־כימיים ואינו מניח מקום להתערבותו של גורם נוסף בהפעלתן. אולם, במה דברים אמורים ? — בתופעות של החיים ולא בחיים, שאלו הן תופעותיהם. שוב נוכל לפנות כאן למשל האוטובוס (ר׳ לעיל), שתיאור ממצה של מבנהו ושל הפונקציות של מבנה זה ניתן בקטיגוריות של הפיסיקו־כימיה ; אך אין עובדת השירות הקבוע שהוא מקיים בין ירושלים ותל־אביב כלולה בתיאור זה.
ייתכן, שלגבי הנמשל — ״החיים״ — כבר נאמרה המלה הסופית ע״י קלוד ברנאר לפני 100 שנה [ומה מוזרה העובדה, שהצרפתים מונו ורבל אינם מתייחסים כלל לגדול הביולוגים הצרפתים, שהוא מגדולי האישים בהיסטוריה של הביולוגיה כולה !] : ״בהכירנו שתופעות החיים הן תופעות פיסיקו־כימיות, לא הבהרנו כלל את בעיית מהות החיים, שהם מבצעים פרוגרמה… במסגרת החיים, ׳כוח־החיים׳ [מונח שקלוד ברנאר משתמש בו במשמעות אנטי־ויטאליסטית מפורשת !] הוא בבחינת הרשות המחוקקת, ואילו הגורמים הפיסיקו־כימיים — בבחינת הרשות המבצעת. ׳כוח־החיים׳ מכוון את התופעות, שבביצוען אין לו חלק ; הגורמים הפיסיקו־כימיים מבצעים את התופעות, שאותן אין הם מכוונים״.
לבעיה הפסיכו־פיסית ולבעיות האמונה הדתית, שלהן נגרר פרופ׳ רבל בסיום שיחתו, אין שום קשר — לא ישיר ולא עקיף — עם הבעיה ״הביו־פיסית״, שהיא נושאה של השיחה ההיא.
גנוטיפוס — הטיפוס התורשתי, מכלול הגנים הנמסרים בירושה מדור לדור. ↩
פנוטיפוס — הטיפוס החזותי, המתגלם בפועל בכל אורגאניזם כתוצאה מפעילות גנים בסביבה ובתנאים המיוחדים לכל מקרה ומקרה. ↩
אורגניזטור — הגורם הכימי, הבלתי מחוור עדיין, הקובע את מקנם התהוותם של האיברים באורגאניזם העומד להתפתח בעובר מן הנבט. ↩
אונטולוגיה — תורת המציאות, תורה העוסקת ביש בכללותו. ↩
אפיסטמולוגיה — תורת ההכרה, תורה העוסקת בבירור הבעיה של ההברה האנושית. ↩
טלאולוגיה — — תכליתיות. ההשקפה לפיה תופעות הטבע נקבעות לא רק ע״י גורמים מכניים, אלא על פי כיוון או מגמה הגלומים בהן. ↩
