הקדמה:
לפרופ’ אמוץ זהבי, העומד בראש המכון לחקר שמירת הטבע באוניברסיטת תל-אביב, יצאו מוניטין רבים בקרב הקהילה הבינלאומית של חוקרי האבולוציה והסוציולוגיה של בעלי-חיים. רעיונותיו המקוריים מציעים פירוש שונה מהמקובל (ושנוי במחלוקת) למקורן ולמשמעותן של התנהגויות רבות של בעלי חיים, ובו-בזמן קוראים תגר על העקרונות המרכזיים של הסוציוביולוגיה. בהציעו תאוריה משלו על התקשורת הסוציולוגית, מאמין פרופ’ זהבי כי בעקבות תורתו עתידה התקשורת הסוציולוגית להכתב מחדש.
אחד מחידושיו העיקריים של אמוץ זהבי, אם לא החשוב ביניהם, הוא טענתו (בניגוד לגרסתו של דארווין) כי הבירור הטבעי והבירור המיני (Sexual Selection) מתנהלים על פי עקרונות שונים במהותם. בהכללה ניתן לומר כי במקום האבחנה המקובלת בין השניים מציע זהבי להבדיל בין שני מנגנוני בירור יסודיים אלה ולראותם כפועלים בדרכים שונות: הראשון אחראי לבירור כל התכונות הקשורות בקומוניקציה (עימן נמנות, למשל, תצוגות הכוח והראווה שבמסגרת הבירור המיני), ואילו השני משמש לבירור כל התכונות הנעדרות יסוד תקשורתי.
ההבדל בין שני סוגי התכונות הינו מהותי ביותר. ערכה של תכונה לא תקשורתית עולה ככל שמחירה יורד. מעמדה של תכונה תקשורתית הפוך- ככל שמחירה יורד – ערכה קטן. לדוגמא: ערכו הממשי של טון פלדה לא פוחת כאשר מחירו בשוק החופשי יורד לשקל אחד. שכן אם הפלדה יועדה לבניית אניה, היא תמלא את יעודה באותה מידה של הצלחה. לעומת זאת, אם הכל יוכלו להשיג טון זהב במחיר של שקל אחד – ערך הזהב יירד פלאים, שכן הזהב ממלא, בראש וראשונה, תפקיד תקשורתי: ככל שמחירו גבוה מוחזק בעליו כעשיר יותר. הבדל עקרוני זה בין השניים ממלא תפקיד מרכזי בעיצוב דפוסי התנהגותם של בעלי החיים.
פרסומת עצמית ועקרון ההכבדה
התקשורת מותנית, כמובן, בקיומם של פרטים המסוגלים לקלוט ולהבין את המסר התקשורתי. אלא שאין די בקליטה ובהבנה, יש צורך גם באמינות. אם מסרים תקשורתיים, כמו צבעי אזהרה וקריאות איום ופיתוי, אינם אמינים, הם מאבדים את ערכם וכל-כולם ברכה לבטלה. שכן, אם גם החלש והפחדן יכול לאמץ לעצמו את הצבע ואת הקול של החזק והאמיץ, יאבדו סימנים אלה במהרה את ערכם התקשורתי.
השאלה היא, אם-כן, כיצד להבטיח מערכת זאת מפני הונאה. תשובתו של זהבי: מחיר. ככל שהמסרים התקשורתיים עולים יותר לבעליהם, כן גדלה אמינותם. שכן, רק מי שכוחו עומד לו לשלם מחיר גבוה יוכל לרוכשם ולעשות בהם שימוש. כמובן, בטבע התשלום לא נעשה בדולרים ואף לא בזהב, אלא במטבע הקשה של הכשירות הדארוויניסטית (דהיינו, הפרט מקטין את פוטנציאל ההתרבות שלו). אם צבעו הססגוני של העוף הזכר נועד למסור לנקבה על איכותו ולשכנעה בכדאיות ההתקשרות עימו, זהו מסר בעל אמינות גבוהה מכיוון שעצם נשיאת הצבע חושפת אותו לעיניים הבולשות של הטורפים. ואם, למרות מחירו הגבוה של סיכון זה, הוא נותר בחיים, אות הוא כי הוא אכן חזק, נועז ומשובח כפי שהוא טוען.
בכך, בעצם, מתמצה עקרון ההכבדה של זהבי: הדרך היעילה ביותר להוכיח את אמינות המסר התקשורתי היא לקשור אותו בגורם כלשהו המכביד על כושר ההשרדות של בעל החיים, במידה כזאת שרק המעולים שבהם יכולים לעמוד בו. והתוצאה: זה שיכול לעמוד בסיכון מרוויח את הזכות להפרות את הנקבות.
למעשה, המנגנון של עקרון ההכבדה הנו מתוחכם יותר. לפרט המוצלח קל לעמוד במחיר ובסיכון של נשיאת זנב מגושם וכבד, שהרי הוא חסון. אבל לפרט החלש יש בעיה, שכן הקושי שבנשיאת זנב מגושם מהווה הכבדה שאין הוא יכול לעמוד בה. מכאן אמינותה של ההכבדה: שום מעשה רמייה או התחכמות לא יעזור לחלש להתהדר בנוצות לא לו. שכן רק החסון באמת יכול ומסוגל להתגדר בהם.
עקרון ההכבדה הוא אולי אחד ההסברים היותר מעניינים שהוצעו לפתרון אחת הקושיות המציקות של האבולוציה. דארווין אמנם הסביר כי הקרניים הכבירות של האיל, הזנבות הארוכים של הטווסים והצבעים הססגוניים של הזכרים ממלאים תפקיד חשוב במשיכת עינן של הנקבות ובהבאתן לבחור בבעל התכונות התרומיות האלה לבן זוגן. אך אליה וקוץ בה. ברי לכל כי זנב ארוך ויפהפה זה הוא סרח עודף לפאסיון כאשר הוא נדרש להתחמק בזריזות מטורף. הכיצד, אם-כן, לא הכחיד הבירור הטבעי זנבות וקרניים מגושמים אלה, כי אם להיפך – עודד את תפוצתם?
דארווין הבחין בניגוד, אך העריך כי יתרונן של תכונות אלה לבירור המיני מהווה יותר מפיצוי נכבד לסיכון הטמון בהן מבחינת ההשרדות ומאבק הקיום.
״הבעיה היא״, מדגיש פרופ’ זהבי, ״שלדארווין לא היה הסבר מניח את הדעת לשאלה מדוע מעדיפות הנקבות צבאים בעלי קרניים מסועפות ופאסיונים בעלי זנבות ארוכים״.
ב-1930 הציע החוקר הנודע, דונלד פישר, פתרון המקובל עד היום על כלל קהילת הביולוגים והאבולוציוניסטים. פישר גרס שבראשית התהוותן של תכונות אלו היה מיתאם כלשהו בינן לבין איכותו של הזכר כזכר. אך משעה שהוכרו תכונות אלו ע״י הנקבה כמייצגות איכות זכרית, עצר מעגל המזין את עצמו והמנותק משאלת האיכות הזכרית: נקבות נבונות הבוחרות בזכר הצבעוני מביאות לעולם צאצאים צבעוניים, אשר בתורם הם יועדפו ע״י נקבות (תהליך המבטיח את תפוצת הגנים של הנקבות הנבונות). מאחר שכך נוהגות הנקבות, יפעל הבירור הטבעי בהתמדה לחיזוק התכונה הצבעונית או הזנבית או הקרנית אצל הזכרים, כיוון שבעלי תכונה זאת יולידו יותר צאצאים מאשר נטולי התכונה.
פרופ׳ זהבי סבור שתפישתו של פישר מוטעית. לא ברור לו מדוע לא ימשיכו הנקבות לבחור במוצלחים, ומדוע צריכות הן לבחור ביפים רק משום שנקבות אחרות נוטות לבחור בהם. הוא גם אינו רואה בעיה מיוחדת בשבירת מעגל הקסמים שמזין את עצמו. לדבריו, ״בעלי חיים יכולים לצאת משיטת בחירה לא מוצלחת לטובה ממנה״.
כך או כך ביסוד דחיית התיזה של פישר עומדת הנחת המוצא הבסיסית של זהבי, הדוחה את ההונאה והטפשות כתכניות חיים נפוצות בטבע. ״הנסיון להציג התנהגויות וקונפליקטים נפוצים בין בעלי חיים כתוצאה של מפגש בין חכמים לטפשים או בין רמאים למרומים, הינו טעות״, סבור פרופ׳ זהבי, והוא מוסיף: ״אם הטבע גדוש ביחסים ובתופעות הנראים לכאורה כמעשי הונאה, הרי זה משום ששני הצדדים ׳רמאים׳ כ׳מרומים׳ – יוצאים מהם נשכרים״.
זנב הפאסיון איננו איפוא פרי מעוות של הבירור המיני. הוא עלה ופרח מפני שהוא מהווה מסר תקשורתי אמין לחוסנו של הזכר ומשום שהוא מאפשר לנקבה לזהות מיהו הזכר האיכותי הראוי לה. נכון, זכר בעל אותה איכות אך משולל זנב מכביד, היה יכול להיות בן זוג טוב ממנו. אולם כיצר היתה הנקבה (והיריב) מזהה את עליונותו?
אכן, שאלה נכבדה. עם זאת, אם ההכבדה היא עקרון מרכזי וחיוני של התקשורת, מדוע מוצאים את ביטוייו הקיצוניים רק אצל מינים ספורים?
זהבי מסביר שצורות קיצוניות של קישוטים מתפתחות בקרב זכרים הפטורים מעול גידול צאצאים, דבר המותיר להם פנאי להשקיע חלק גדול מאונם וממרצם בפרסום התכונות העשויות לצודד את לב הנקבות. וכאן, ככל שהפרסום יקר יותר, הוא גם ייטיב לשכנע. עם זאת, מוסיף פרופ’ זהבי, פטור מדאגה לצאצאים אינו מביא בהכרח לפיתוח קישוטים.
״אם סביבתך שורצת טורפים, עלולים קישוטים אלה להיות יקרים מדי. למעשה, תרצה להשקיע כל טיפת אנרגיה שלך במנגנוני התחמקות. במקרה כזה״, מפרט זהבי, ״תימנע כליל מפרסום או תסתפק במנגנוני פרסומת פשוטים וחסכוניים יותר, כמו ריקוד, זימרה, איסוף חפצים וכיו״ב.״
אבל, נשאלת השאלה, אם קיימות דרכים רבות לפרסומת, מדוע בכלל לבחור כמסוכנות שבהן?
״בחירת שיטת הפרסום היא שאלה מעניינת ביותר״, משיב פרופ’ זהבי. ״התאוריה שלי אומרת שצריך להתקיים קשר הגיוני בין המוצר לשיטת הפרסום. למשל, אם ארצה לפרסם את זריזותי לא אעשה זאת ע״י כניסה ללול תרנגולות, אלא לזירת שוורים, כיוון ששם אוכל להוכיח את זריזות רגלי בדרך מהימנה. עכשיו, אחת מתוצאות הלוואי של עקרון ההכבדה הוא שאפשר לעמוד משיטת הפרסומת על הנושא המפורסם. למשל, עוף הזקוק לכנפיים ארוכות כדי לברוח מטורפים ידגיש את מוטת הכנפיים ע״י פס צבע אורכי, כדי לפרסם ברבים את מידותיהן אשר מהן ניתן לעמוד על מהירותו״.36
חידת ניתורי הצבאים
קו מחשבה זה הביא את פרופ’ זהבי להוסיף מימד חדש לסיבת התפתחותם ולתפקידם של מבנים קישוטיים.
בנוסף לתפקיד שהם ממלאים במשיכת הנקבות ולמטרות הסוואה, סבור זהבי שמרקמים אלה התפתחו, על צורותיהם הספציפיות, כדי לפרסם ולהבליט תכונות מסויימות, אנטומיות ואחרות, בעלות תוכן חשוב לטורפים ו/או לנקבות. כך, למשל, דגים מאורכים נושאים פסי אורך המציגים את אורך גופם. פסי הזברה לאורך הצואר והאחוריים מדגישים את חוסנם של איברים אלה ומבליטים את ההבדלים השריריים בין זברה אחת לרעותה.
קודקוד הפסים בצידי ראשו של הנמר המכוון לעבר אישונו, מסייע לניצבים מולו לדעת שהנמר אכן מסתכל בדיוק עליהם. מכאן מתבקשת, כמובן, שאלה: אם קישוטים אלה מעבירים מסר כה חשוב, מדוע האנטילופות החיות באותה סביבה והנתונות לסכנה מצד אותם טורפים, לא פיתחו אף הן פסים צבעוניים? זהבי מסביר כי פרטי המרקם ומידת הדגשתו נקבעים בהתאם לנושא המיועד לפרסום, השונה ממין למין, ובהתאם ליכולתו של כל מין להשקיע בפרסום. התניות אלו יוצרות אילוצים ומחייבות פשרות, הבאים לביטוי במבנה המרקם. זאת ועוד, המרקמים אינם רק תוצאה של טורפים החיים באזור, אלא של מכלול גורמים שלרוב אין אנו יודעים את סדר קדימויותם בכל מין ומין. למשל, מין אחד מקדיש את מרבית עתותיו להתחקות אחר טורפים, בעוד מעייניו של מין שני שחי לידו נתונים למעקב אחר נקבות, ואילו אצל מין שלישי עומד המזון בראש סדר הקדימויות. בהתאם לכך מתפתחת אצל כל מין פרסומת שונה.
אחת התופעות המעניינות והפחות מובנות היא התנהגותם של הצבאים לנוכח טורף. עם גילויו ע״י פרטים אחדים בעדר מתחילים הללו לנתר ברגליים ישרות (Slotting) כמין בובות מכאניות. חוקרים רבים סבורים כי מטרת הניתורים היא להזהיר את העדר מפני הטורף. ולראייה, כל צבי המבחין בניתורים הללו נס לאלתר על נפשו.
לפרופ’ זהבי פירוש אחר, הנגזר מעקרון ההכבדה שלו. מטרת הניתורים, טוען זהבי, להעביר לטורף מסר בוטה ברוח זו: גיליתי אותך ואינני פוחד ממך. מניתורי הגבוהים אתה למד על עירנותי ועל יכולת הקפיצה שלי. מוטב לך איפוא לבחור קרבן אחר, חלש ונרפה ממני.
אגב, הסיבה שהם מנתרים לגובה ולא מקפצים למרחק, מסביר זהבי, היא שקפיצת מרחק לא ניתנת לאומדנה טובה מזוויות מסויימות, בעוד ניתור לגובה נתפש יפה ע״י הטורף מכל זווית שהיא.
עד כאן זהבי. דומה שאינטרפרטציה זאת אינה מתיישבת עם התצפיות שערכו אסטס וגודארד על צבאי תומסון. מדיווחם מתברר כי הצבי ממשיך לרוץ בניתורים גם כאשר כלבי הפרא סוגרים עליו, כלומר כאשר ברי גם לו שהם לא קלטו את המסר ובחרו בכל זאת בו כטרף מתוף העדר. יתירה מזאת, הריצה הניתורית הינה איטית יחסית ומאפשרת לטורפים לסגור מרחק. ואמנם, רק כאשר הם מגיעים כמעט עדיו, הוא חדל מקיפוציו ופותח במנוסה חופשית. אם-כך, נראה שניתורים אלה הם ככלות הכל סימן אזהרה ולא פרסומת עצמית.
פרופ’ זהבי בשלו. ריצת הניתורים, הוא חוזר ומדגיש, ״מעידה על בטחונו העצמי של הצבי הנמלט, כפי שבמשחק התופשת הילדים המהירים והבטוחים בעצמם מאפשרים לתופש לגעת בהם כמעט״.
אבל, אנחנו מקשים, אצל ילדים פועלים מניעים של התגרות ושל הגדלת כבודם בעיני חבריהם. האם מניעים כאלה פועלים גם אצל חיות? מה גם שהקנס של ״שוויץ״ כזה הוא מוות!
זהבי סבור שהמצב בהחלט אנלוגי, אם אנחנו תופשים התגרות כנסיון להראות חוסר פחד מהיריב. במקרים רבים, מוסיף זהבי, אתה מוצא גם התגרות בעלת מטרות הפגנתיות. למשל, כאשר זאב מתקרב לצבי, יתחיל לנתר. אבל אם הזאב רובץ ללא נוע – יתקרב אליו הצבי בצורה הפגנתית ומתגרה.
שלטון המאפיה של הקוקיות
אחד ההסברים היותר מעניינים של פרופ’ זהבי קשור לשאלת היחסים בין הקוקיה לפונדקאי שלה. השאלה היא כיצד קרה שהבירור הטבעי לא דאג לצייד את הפונדקאי במנגנון מתאים שיאפשר לו לזהות את ביציה וגוזליה של הקוקיה, ובעקבות כך לסלקם מהקן. שכן, בעזרת מנגנון כזה היה הפונדקאי חוסך לעצמו השקעת סרק של זמן וכוח בגידול צאצאים לא שלו.
״הפתרון הקלאסי של בעיית הקוקיה״, משיב פרופ’ זהבי, ״מתבסס על ההנחה שהקוקיה מצליחה לרמות את הפונדקאי. העניין הוא שאני לא מאמין ברמאות ובהונאה בטבע כפתרון כללי. במיוחד לא לאור הקנס הגבוה שמשלם הפונדקאי המרומה״.
במקרים מסויימים, כמו במקרה של הקוקיה האירופית, ממשיך זהבי, הורגות הקוקיות 30% מאוכלוסיית הדור הצעיר של הפונדקאים. 30% מהווים בסיס ללחץ סלקציוני אדיר. במצב כזה די שתתרחש בקרב פונדקאים אחדים מוטציה שתאפשר להם להתחכם לקוקיה, כדי להקנות להם יתרון עצום על פני הפונדקאים האחרים. תוך זמן קצר יהוו צאצאיהם רוב מכריע באוכלוסיית הפונדקאים, והקוקיה תצטרך להגר משם. ״בוא ניקח, למשל, אוכלוסיה של נחליאלים. כל מה שאני דורש ממוטציה כזאת שהיא תאפשר לנחליאלי להבחין בין הגוזלים שלו לאלה של הקוקיה. זה הכל. דרישה אלמנטרית ביותר. שהרי נחליאלי יודע לזהות נחליאלים ואינו מחליף אותם באדומי חזה. עובדה, הוא מתחתן עם נחליאלית. והנה, בכל הנוגע לקוקיה, הגדולה ממנו פי שלוש והמשמיעה קריאות קו-קו כמו שעון קוקיה, אובד לו כושר הזיהוי. איך זה יתכן ? האמנם הוא כל כך טיפש והקוקיה כל כך חכמה ? לא. הדבר לא נראה לי, בעקרון לא. מערכת היחסים בין הקוקיה לפונדקאי, כמו כל מערכת יחסים אחרת שהגיעה לשיווי משקל, מתקיימת ביציבות זמן רב משום שהיא משרתת היטב את שני הצדדים ולא מפני שהאחד חכם והשני טיפש או האחד תוקפן והשני פחדן. אני טוען שהרמאות בטבע היא תופעה שולית ולכן הרבה פחות מעניינת. חשוב יותר להסביר מדוע כדאי להיות ישר, כלומר אמין. אם הצלחת להשיב על כך, קל להסביר מדוע כדאי למישהו, במקרים מסויימים, לרמות.״
בכל זאת, לנוכח אבדן צאצאיו, מדוע לא פעל הבירור הטבעי לפיתוח מנגנון זיהוי אצל הפונדקאי, מנגנון שהיה מסכל את שיעבודו לקוקיה?
בתשובה מצייר פרופ’ זהבי מודל אסטרטגיות, המראה כי שכרו של מנגנון כזה היה יוצא בהפסדו.
נניח שאוכלוסיית הפונדקאים מחולקת לחכמים היודעים לזהות ביצי קוקיות (ועקב זאת להשמידם), ולטפשים שאינם יודעים לזהותם (ועקב כך מאבדים את צאצאיהם).
נניח גם, מטעמי פשטות, שכל אחת משתי האוכלוסיות מורכבת משני קינים בלבד (א׳-ב'; ג’-ד’) וכי הקוקיה גילתה רק קן אחד מן השניים בכל אחת משתי האוכלוסיות, ורק בשניים אלה (+) הטילה ביצים. ובכן, אם בכך היו מסתיימים מעשיה של הקוקיה, היתה אוכלוסיית הפונדקאים החכמים מתרבה במהירות על-חשבון הטפשים, בהתאם לנתוני הטבלה, תוצאה I: מקן א׳ יתפתחו צאצאים חכמים להורים החכמים, מאחר שהללו, ברוב חוכמתם, סילקו מבעוד מועד את ביצי הקוקיות. גם מקן ב’ יתפתחו צאצאים חכמים, מאחר שהקוקיה לא גילתה את קיומו. לעומת זאת, מקן ג׳ יתפתח גוזל של קוקיה, מאחר שהפונדקאים לא זיהו אותו ואיפשרו לו לחסל את ביציהם. ואילו מקן ד’, שנעלם מעיני הקוקיה, יתפתחו צאצאים טפשים.
נראה איפוא, שכבר אחרי מחזור ההטלה הראשון ההתפלגות באוכלוסיית צאצאי הפונדקאים היא 1:2 לטובת החכמים.
אבל מה יקרה אם נוסיף למודל זה שני נתונים: הקוקיה טורפת גוזלים, והיא נוהגת לחזור ולבקר קינים שבהם הטילה ביציה? במקרה כזה נקבל תוצאה שונה לחלוטין (תוצאה II): בביקורה החוזר בקן א׳ היא תמצא את גוזלי הפונדקאי ותטרוף אותם. בביקורה בקן ג’ היא תפגוש את גוזלה שלה, תברך אותו לשלום ותעוף לה הלאה. כתוצאה מכך, ההתפלגות בין החכמים לטפשים בקרב צאצאי הפונדקאים יהיה עתה 1:1. לכאורה יחס שווה, אף הטפשים שווים יותר. במנגנון זיהוי, כמו בכל מנגנון אחר, יכולות ליפול שגיאות. בעטיין עלול הפונדקאי לחבל בטעות גם בביצים שלו או לנטוש את קינו בגלל אזעקת שווא. מסקנה: מנגנון הזיהוי אינו מועיל לחכמים. להיפך, הטעויות שיעשו בגינו עשויים להטות את כף הבירור הטבעי לטובת הטפשים.
עד כאן תשובתו של פרופ’ זהבי לסוגיית הקוקיה והפונדקאי. לפתרון זה הגיע לאחר שהתחקה על מנהגי האכילה בספרות של הקוקיות ומצא שהן נוהגות לסייר בנחלאותיהן ולאכול גוזלים. הכל ידעו על כך, אבל איש לפניו לא העלה בדעתו לראות את ההשלכה של מנהג זה. דהיינו, אם אכילת הגוזלים היא לקוקיה דרך חיים, סביר להניח שתבקר בעיקר בקינים שכבר גילתה את מקומם. כלומר: בקינים שבהם הטילה ביצים. משהחלה לעשות כך מצאה את המתכון המושלם לפרזיטיות: היא גם מטילה את עול גידול צאצאיה על הפונדקאי, גם ניזונה מגוזליו וגם ״גורמת״ לבירור הטבעי לפעול עד פיתוח מנגנוני זיהוי עויינים לה. ״למעשה״, מדגיש פרופ’ זהבי, ״הקוקיה פועלת לפי עקרון המאפיה. כלומר, היא מחסלת כל מי שמעיז להתייצב נגדה ומסרב לקבל את חסותה״.
פתרונו של זהבי, אם-כן, מציג את בעיית הקוקיה והפונדקאי לא כמערכת יחסים בין רמאי למרומה, או בין חכם לטיפש, אלא כמערכת יחסים שבין טורף לטרפו. הטרף, חכם ככל שיהיה, לעולם ישלם מעשר לטורפו, משום שאין לו אלטרנטיבה. שכן, לדאבונו,37 הוא יכול לחיות רק באותם מקומות שטורפיו מצויים בהם. הוא הדין בקוקיה, סבור זהבי. ״כל צפור שמסוגלת לעזוב את אזור שליטתה של הקוקיה ולהתיישב על פסגת הר, מחוץ להישג ידה, או שמסוגלת להטיל ביציה בעונה מאוחרת יותר, מצפצפת על הקוקיה. שכן, ברגע שתזהה בקינה את ביצי הקוקיה היא תפרח לה ותקים קן במקום חדש ובטוח. אם תרצה, מצב זה אנלוגי לחלוטין למשל המאפיה. כל מי שיכול לנטוש את השכונות שבשליטת המאפיה, מפקיע את עצמו מחסותה״.
כדי לאמת הסבר זה מציע פרופ׳ זהבי לבדוק את תכונותיהם של צפורים החיים בנחלאותיהן של קוקיות, ולמרות זאת אינם משמשים להן פונדקאים. זהבי בטוח שהבדיקה תראה כי מה שמייחד מינים אלה הוא יכולתם להסתלק ולחיות מחוץ לתחום שליטתן של הקוקיות.
מודל הקוקיה והפונדקאי של זהבי שובה את העין במקוריותו. עם זאת, כדי להפכו מפתרון עקרוני של בעיית הקוקיה לתשובה אוניברסלית להתנהגות הקוקיות, צריך להראות שאכן הביקור החוזר בקיני ההטלה וטריפת גוזלי הפונדקאים הוא מנהג קבוע וכללי של הקוקיות באשר הן. שכן, בכל מקום שאין הקוקיות נוהגות כך, ייצא נשכר דווקא הפונדקאי החכם שיחסל את ביצי הקוקיה. שנית, דומה כי לפונדקאי הטיפש כדאי בכל זאת לפתח מנגנון זיהוי ולנטוש את קינו ברגע שיגלה בתוכו ביצה של קוקיה. מאחר שהקוקיה המאפיוזית שולטת רק על 30% מאוכלוסיית הפונדקאים, כדאי לפונדקאי לנטוש את קינו ולהמתין לעונה הבאה או להקימו במקום אחר, בתקווה שהפעם יימנה עם 70% מהקינים שיד המאפיה לא משיגה אותם. שלישית, אם התנהגות הקוקיה מהווה מתכון כה זול ויעיל לקיום ולגידול צאצאים, מדוע לא אומצה ע״י מספר רב יותר של מיני צפורים?
פרופי זהבי משיב, כי אף שממצאים רבים תומכים בגרסתו, הוא לא בא לפתור את בעיית כל הקוקיות בעולם, אלא להסביר את המקרה הקשה והבעייתי במיוחד של הקוקיה האירופית, המחסלת כדי 30% מאוכלוסיית צאצאי הפונדקאים. המקרים האחרים, אומר זהבי, פשוטים יותר. למשל, בקינים של צפורים בעלי מידות גוף דומות לשלה, הקוקיה מסלקת מהקן ביצה אחת מתוף החמש או השש של הפונדקאי ומטילה את שלה במקומה. הפונדקאי יכול לעמוד במחיר הזה של אבדן ביצה אחת. אבל כאשר מין מסויים של קוקיות התחיל להטיל ביצים גם בקינים של צפורי שיר קטנות, כדי להגדיל את האוכלוסיה הפוטנציאלית של הפונדקאים שלו, התעוררה הבעיה בכל חריפותה, כיוון שהביצה של הקוקיה אינה מותירה מקום בקן לביצים אחרות זולתה.
זהבי דוחה את הפתרון של נטישת הקן והקמתו במקום אחר או בעונה אחרת. אין שום בטחון שיש מקום אחר, הוא אומר. הסיכוי הוא שכל המקומות תפושים. אזור ההטלה היחידי הפנוי הוא בשכונתו שלו, הנתונה למרותה של המאפיה. לכן, אם הסיכוי ממילא קלוש, אץ טעם רב להשקיע בהקמת קן חדש ובהטלה נוספת.
באשר לאימוץ אורח החיים של הקוקיה ע״י מינים נוספים של צפורים, גורס זהבי כי הטפילות אינה מהווה, ככלל, תכנית חיים מוצלחת. שכן הטפילים תלויים לא רק במעשיהם ובהתאמתם לסביבה, כי אם גם בנוכחותם ובהצלחתם של המרומים. הקוקיה, יודעים החוקרים לספר, נדחפה לצורת חיים טפילית כיוון שעמדה לפני אלטרנטיבה של הכחדה. הקוקיות ניזונו מחרקים ארסיים ואלה אינם יפים לגוזליהם. הואיל וכך נאלצו להטיל את עול גידול צאצאיהם על פונדקאים.
הזנבנים הפאציפיסטים
אם-כן, חוסר יכולתם של הפונדקאים להעתיק את מקום מושבם מנציח את ההתנהגות המאפיוזית של הקוקיות. והנה, אותה סיבה עצמה מנציחה את ההתנהגות האלטרואיסטית של הזנבנים, המתחרים זה בזה בעשיית מעשים טובים, וכל המרבה בהם זוכה לדרוג מועדף בקבוצה.
הזנבנים, צפורי שיר החיים בערבה ובאיזור ים-המלח, חיים בקבוצות של 3 עד 15 פרטים, בנחלאות בנות 1/2 עד 3 קמ׳׳ר. לאורח חייהם של הזנבנים, אחריהם עוקב פרופ׳ זהבי כבר עשר שנים, היתה השפעה מכרעת על עיצוב תפישותיו בכל הקשור לעקרונות המנחים את התנהגותם של בעלי החיים. יתירה מזאת, מחקרו בקרב צפורים קטנות אלה הביאה אותו לדחות את רעיון בירור השאירים, המהווה אבן יסוד בסוציוביולוגיה של וילסון.
מה שמייחד את הזנבנים הוא העדר כמעט מלא של מריבות בין הפרטים המבוגרים בקבוצה. התנהגות פאציפיסטית זאת היא כשלעצמה מפתיעה. שכן, הכלל השורר, לפיו זכות ההתרבות נתונה בדרך כלל רק לזכר ולנקבה העומדים בראש הדירוג החברתי, מהווה בטבע מרשם בטוח למאבק תוך-מיני חריף. והנה, למרבה הפלא, לא זו בלבד שהמריבות נדירות, כי אם גם מתקיימת בין הפרטים תחרות עזה על מתן עזרה לזולת, החל בהענקת מזון וכלה בהגנה ובשמירה על הקינים ועל הטריטוריה. וכאן בא הדבר המפתיע: מתן מזון לזנבן אחר (ונכונותו של זה לקבלו) מעיד עדות פומבית וגלויה לכל על הנותן שהוא גבוה יותר בדרוג החברתי. ואמנם, ככל שמקומו של הפרט בדירוג החברתי גבוה יותר, כן הוא אלטרואיסט גדול יותר1 . סירוב לקבל את המתת מעיד על המסרב שהוא כופר במעמד הנחות המיוחס לו, ואם שני הצדדים מתעקשים – זה לתת וזה לקבל מוכרעת המחלוקת בכוח.
אם-כן, המסתכל מן החוץ עד להתנהגות אלטרואיסטית מופתית. אבל, מדגיש פרופ’ זהבי, חשוב לדעת שטכניקה מקורית זאת לישוב קונפליקטים בדרכי שלום, יכולה להתפתח רק בחברה אשר פרטיה אינם יכולים להרשות לעצמם להיות אלימים, פן ייצאו גם התוקפנים מופסדים.
הטעם לכך פשוט: בחברה שוחרת אלימות ייקלע כל פרט לשרשרת קרבות, שבמהלכם ייפגע או ייחלש, ועקב זאת עלול להפסיד בקרב אפילו נגד יריבים חלשים ממנו. מאחר שכך, כדאי גם לפרט החסון לנקוט טקטיקה פאציפיסטית ולשכנע את יריבו ליישב את המחלוקת ביניהם בדרכי שלום. עכשיו, מאחר שהיריב מקבל פיצוי מיידי (מתת מזון והגנה) על נכונותו להכיר בעליונותו של בעל החסדים, הרי שגם הוא ייצא נשכר במשהו מאסטרטגיה פאציפיסטית זאת, ומכאן גם יציבותה.
אם-כן, המכנה המשותף לטרור של הקוקיות ולאלטרואיזם של הזנבנים הוא העדר אלטרנטיבה. הזנבן אינו יכול לחיות אלא במסגרת הקבוצה ובתחום נחלתה. לזנבנים, מסביר זהבי, כנפיים קצרות המקשות עליהם לברוח מטורפים. מטעם זה הם חייבים להמצא תמיד ליד שיחים, כדי לחסות בצילם בשעת הצורך, ומאחר שהם חיים באזורים דלי שיחים, מהווה הנחלה אזור שיחים המקנה בטחון לתושביו. כל קבוצה שומרת בקנאות על נחלתה, ולפיכך זנבן הפורש מקבוצתו יידחה ע״י הקבוצות השכנות. מסיבה זאת צופן העימות האלים סכנה נוספת לזנבן: אם יתעקש להלחם ויפסיד, יאלץ לנטוש את הקבוצה ויגזור בכך על עצמו כליה.
כאמור, זכר נחות זוכה למתנות מהעליונים לו, אך מאבד את זכותו להתרבות. האם פירוש הדבר שהוא מוותר על הפצת הגנים שלו בתמורה לחיים נוחים?
״לא ולא״, משיב זהבי. ״הוא מוותר אמנם על זכותו בשנה זאת, אך ימתין לתורו בשנה הבאה ובזאת שלאחריה. הסיכוי שלו אולי קטן, אך עדיין עדיף על-פני מאבק העלול להסתיים בחדלונו״.38
דיכוי הסגן
הבה נחזור, אם-כן לסיבות שהניעו את פרופ׳ זהבי לערער על תקפותו של בירור השאירים. כזכור מסבירה הסוציוביולוגיה את תופעת האלטרואיזם בבעלי חיים (דהיינו – נכונותו של פרט לעשות מעשה המגדיל את כשירותם הדארוויניסטית של צאצאיו וקרוביו, על חשבון כשירותו שלו), בכך שהצלחתו כפרט נמדדת בכשירותו הכוללת. כלומר – בהצלחת שאיריו הנושאים חלק זה או אחר של גנים שלו. מכאן גם השם בירור שאירים (Kin Selection).
פרופ׳ זהבי מעיד על עצמו שגם הוא האמין בבירור שאירים וקיבל אותו כ׳׳תורה מסיני״. אבל ב-73, עם שסיכם שנתיים עבודה עם הזנבנים, נוכח לדעת שהיא אינה עולה בקנה אחד עם עקרונות תורת השאירים. בין השאר התברר לו, כי למרות שהם מבדילים יפה בין קרובים ללא קרובים, הם עוזרים לאלה וגם לאלה. שנית, בירור שאירים אינו מסביר מדוע הזנבן השליט דוחה עזרה מהשני לו בדירוג, אך נאות לקבלה מהשלישי ומהרביעי בדירוג. למשל, מספר 1 מגרש את מספר 2 ממשמרתו, אולם מתייחס בסלחנות רבה יותר למספר 3 או 4, המנסים לפרסם עצמם (וכתוצאה מכך לחזק מעמדם בהיררכיה) ע״י התנדבות לשמירה. תופעה זו של עידוד הנמוכים בהיררכיה על חשבון הסגן, מדגיש זהבי, אופיינית גם לבני אדם. מוסיף זהבי: ״מצאתי שאפשר להסביר דגמי התנהגות אלה אם אראה באלטרואיזם צורה של פרסומת״.
ראיית האלטרואיזם כביטוי של תקשורת הביאה את זהבי לבחון מחדש את המודל של בירור שאירים: ״אם הוא כל כך הגיוני, למה הטבע לא תואם אותו? צריך להבין״, מוסיף זהבי, ״שכל התורות הסוציוביולוגיות של בעלי החיים התפתחו על רקע פשיטת הרגל של תורת הבירור הקבוצתי (Group Selection). למעשה, בירור השאירים הוא תאוריה של בירור קבוצתי בצורה מוסווית. מה אומרת התאוריה של בירור קבוצתי ? ותר לחבר הקבוצה שלך ותרוויח בעקיפין מכך שלקבוצה שלך יהיה טוב יותר. עכשיו, מדוע נדחתה תורה זאת? משום שהיא מהווה קרקע פוריה להתפתחות פרזיטיות מכל הצורות. שהרי לפרזיט בקבוצה יהיה תמיד יתרון על פני פרט חרוץ, לא כל שכן אם הוא גם אלטרואיסטי. והנה, מה אומר בירור השאירים? ותר לקרוב שלך כי בעקיפין יהיה לך טוב יותר. מכאן, בירור שאירים, כמו בירור קבוצתי, הוא תכנית חיים החשופה לפרזיטיות״.
ויסקי דבורים
זהבי ויתר איפוא על בירור שאירים כהסבר לאלטרואיזם של הזנבנים, אך כלום יכול הוא להסביר את האלטרואיזם של הדבורים שלא באמצעות בירור שאירים?2
אכן, כן. ראשית, אומר פרופ׳ זהבי, הפועלת אינה מוותרת על פוריותה לטובת המלכה, אלא להיפך: המלכה מגדלת פועלות עקרות כדי שייטיבו לשרת אותה ואת הנסיכות העתידות להפוך בבוא הזמן למלכות. שנית, הפועלת יכולה לחיות אך ורק במסגרת החברתית-שיתופית של הכוורת, המורכבת ממספר עצום של פועלות וזכרים ומלכה אחת.
עכשיו, גורלה של דבורה – אם להיות מלכה או פועלת – נקבע עוד טרם לידתה. שכן מלכות בוקעות רק מביצים שהונחו בעריסות של נסיכות והוזנו בהתאם במזון מלכות. במבנה מעמדי זה של חברת הדבורים פתוחה לפני כל ביצה מופרית (מהביצים הלא מופרות בוקעים זכרים) שני מסלולים: מסלול המלכה ומסלול הפועלת. מרגע שהונחה בתא של פועלת – עזר דינה להיות פועלת. כיוון שכך פתוחה לפניה רק דרך אחת להצליח: להיות משרתת טובה של המלכה.
זהבי מרחיב ומוסיף. עקרותה של הדבורה אינה מוחלטת. במקרים מסויימים, במצב של הסתלקות המלכה והנסיכות גם יחד מהכוורת, מטילה הפועלת הבכירה בדירוג החברתי ביצים לא מופרות, שמהן יבקעו זכרים. סיכוי כזה הוא אמנם זעיר ביותר, אולי אחד למיליון, אך בכל זאת סיכוי גדול מאפס. מאחר שכך ומאחר שאין לפועלת אלטרנטיבה לחיים בכוורת, יש בחריצות ובאלטרואיזם שהיא מפגינה כדי לשרת גם את האינטרס שלה.
צריך להבין, מדגיש זהבי, שהצייתנות והמסירות והוויתור על כס המלכות, לא באו לה לפועלת ביום אחד. ניתן להניח שבשלבים הראשונים של היווצרות הכוורת, חיו בה מספר מלכות, שכל אחת מהן הטילה כמות שונה של ביצים בהתאם לדירוגן החברתי. במרוצת האבולוציה פחת והלך מספר הביצים שהטילו הסגניות, עד כי בשלב מסויים, בלחץ הדיכוי של המלכה השליטה, הן חדלו להטיל, אך שמרו לעצמן את פוטנציאל ההטלה. בשלב זה, ככל שהתנאים החיצונים הפכו עוינים יותר ואפשרים פחות לחיים עצמאים, יכלה המלכה השליטה לדרוש יותר ויותר שרותים מסגניותיה. לבסוף הגיעו הללו למצב שבו הברירה האחרונה שנותרה להן היתה לוותר על שאיפת המלכות שלהן ולהפוך משרתות מסורות. עם זאת שמרו לעצמן תקווה בשתי רמות: ברמת הביצה (הסיכוי להגיע לעריסה של נסיכות) וברמת הפועלת (הסיכוי להטיל ביצה של זכר).
עכשיו, סיכוייה ברמה השניה יגדלו ככל שדירוגה החברתי יהיה גבוה יותר. אך כיצד יכולה פועלת להשיג מעמד בכיר בכוורת? תשובתו של זהבי: כוח. אך כיצד יודעות מאות אלפי הדבורים בכוורת מי החזקה שבהן, אם אין הן עורכות ביניהן קרבות?
הצעת ההסבר של זהבי מרתקת. הוא מאמין שכושרה של הפועלת להלחם על סיכוייה להתרבות נמדד ביכולתה לשאת פֶרוֹמוֹן – אותו היא מקבלת ממלכתה. עם כל מעשה שהפועלת עושה לטובת הכוורת היא מגדילה את סיכוייה לקבל מנה של פרומון. עכשיו, הפרומון אינו מועיל לפועלת. להיפך – הוא אפילו מזיק לה, הוא מעין ויסקי שכל תפקידו למלא תפקיר של הכבדה. דהיינו, רק דבורה חסונה באמת מסוגלת למלא את כרסה בפרומון ובכל-זאת לתפקד. וכשם שבחברה האנושית כמות הויסקי שאדם מסוגל להגיר לתוכו היא עדות מסויימת ליכולת תפקוד מסויימת, כך גם אצל הדבורים. הפועלות מריחות את כמות הפרומון הנודפת מאחותן, ועל-פי עוצמת הריח לומדות על כוחה הפיסי ועל קירבתה (לאחרונה) למלכה.
האם אימותה של תיזה נועזת זאת יסלק את בירור השאירים מספרי הסוציוביולוגיה? קרוב לוודאי שלא. אך בלי ספק יהיה בו כדי לתרום לנסיון הבלתי נלאה להבין את הטבע. ■
הרשימה נכתבה על בסיס ראיונות עם זהבי ומאמרים שפירסם בעיתונות המקצועית בחו״ל.
האלטרואיזם איפוא הוא המחיר שמשלם הזנבן כדי לפרסם ברבים את דירוגו החברתי. מנקודת מבט של עקרון ההכבדה, ניתן לומר כי האלטרואיזם הוא ההכבדה שנוטל על עצמו הפרט החזק. אם למרות הטרחה הרבה שהוא טורח לסייע לזולת, כוחו במתניו, אות הוא שהוא אכן חסון. ↩
בירור השאירים מסביר את עקרותה של הפועלת ואת נכונותה להקריב עצמה להגנה על הכוורת, בקירבה הגנטית הגבוהה, כדי 75%, הקיימת בינה לאחיותיה. ↩
