הורמונים וטבע האדם

מאת: צבי נאור
מחשבות 63 | מאי 1992

הקדמה:

דוגמה הפוכה לאורה החיים המפויס של בני סמואה היא שבט היאנוממו, השוכן ביערות הגשם של ונצואלה וברזיל. כל כפר, המונה מאה נפשות בממוצע, מצוי במצב מתמיד של סיכסוכים והסכמים עם שכניו. מחקר מקיף שערך בשבט זה האנתרופולוג נפוליאון שאנון מראה, כי 30% מאוכלוסיית הגברים הבוגרים מתו ממעשי אלימות וכי 44% מהגברים מגיל 25 ומעלה נטלו חלק במעשה הרג אחד לפחות. העילות העיקריות לסיכסוכים אלה הן נקמה על הטלת כישוף, גאולת דם, ובמיוחד חטיפת נשים. מנקודת מבט אבולוציונית, לוחמי השבט יוצאים נשכרים, כיוון שהם מחזיקים במספר גדול יותר של נשים ולפיכך מולידים יותר צאצאים. מספר הילדים הממוצע של לוחם שזקף לזכותו מעשי הרג הוא חמישה לעומת 1.5 בלבד למי שלא הרגו מימיהם אדם. אם נתרגם את מספר הצאצאים לגנים, ואם נצא מנקודת הנחה שלתוקפנות יש בסיס גנטי, יוצא שיש תמריץ אבולוציוני ברור להגברת תוקפנותם של הגברים בשבט, מכיוון שהגנים האלימים זוכים בתפוצה יחסית רחבה יותר באוכלוסייה, באמצעות צאצאי הלוחמים. ממצאים אלה סותרים כמובן את מסקנתה של מרגרט מיד, באשר משמעותם היא כי לא הסביבה מעצבת את האופי האלים של אנשי היאנוממו, אלא המטען הגנטי שלהם.

אם כן, על השאלה אם ועד כמה טבע האדם הוא תבנית נוף מורשתו הגנטית והפרופיל ההורמונלי שלו, ירצה פרופ׳ צבי נאור מאוניברסיטת תל אביב. צבי נאור עשה את שני תאריו הראשונים בביוכימיה באוניברסיטת בר אילן והשלים את השלישי במכון ויצמן. משנת 1987 הוא משמש כפרופסור במחלקה לביוכימיה באוניברסיטת תל אביב. תחום מחקרו הוא מנגנון הפעולה של הורמוני המין והעברת אותות בתוך התא. הוא כתב ספר על בקרת הפריון, וב-1989 קיבל את פרס הטכניון למחקרים בסיסיים ברפואה.

28

29

אמנות האהבה קשורה בהבדלים אנטומיים בין שני המינים

30

טבע האדם הוא תוצאה של מטענו הגנטי, פרופיל ההורמונים האינדיבידואלי שלו והשפעות הסביבה שבה נולד, גדל והתפתח. הקביעה שהאדם הוא תבנית נוף מולדתו משקפת אפוא את הגורם השלישי בלבד ומתעלמת משני הגורמים האחרים, הביולוגיים. אמנם, בעוד רוב בעלי החיים מתנהגים בעיקר על פי אינסטינקטים (מטען גנטי פלוס הורמונים), מושפעת התנהגות האדם במידה רבה יותר מן הסביבה שבה הוא מצוי. השאלה היא עד כמה מרכזית השפעה זו. הביהביוריסטים, ובראשם סקינר, העניקו לסביבה השפעה מכרעת. הסוציוביולוגים, כמו וילסון, סבורים, לעומת זאת, שהגנטיקה היא קריטית. הדעות נחלקו אפוא בדבר החלק היחסי של הביולוגיה לעומת חלקה של הסביבה בעיצוב דמותו של האדם.

תנועות חברתיות רבות, החל במהפכה הצרפתית, הטיפו לשוויון בין בני האדם, ועל כן קראו לביטול המעמדות. הנחתם הבסיסית היתה, שמכיוון שכולנו נולדים שווים, עלינו לדאוג לכך שנישאר שווים גם במשך חיינו. הנחה זו קיבלה חיזוק מהביהביוריסטים, הטוענים שההבדלים בין בני אדם נובעים בעיקר מדרך גידולם ומהשפעות הסביבה. נגדם ניצבים הביולוגים המולקולריים, הרואים במיקרוסקופים שלהם רק גנים, כרומוזומים והורמונים. טענתם היא, שבני אדם יכולים להיות שווים בזכויותיהם, ועם זאת שונים בתכונותיהם הביולוגיות ועל כן גם במזגם ובטבעם. מחלוקת זו, המכונה תורשה מול סביבה, טרם באה על פתרונה. סביר להניח, שהפתרון הנכון כולל את שני הגורמים ביחס מסוים, ושההשפעה הסביבתית – כמו גם הגנטיקה והכימיה של הפרט – חוברים יחד לעיצוב דמותו וטבעו של האדם.

האדם הנוירונלי

הורמונים הם חומרים טבעיים הנוצרים בבלוטה אחת בגוף והפועלים על בלוטות או איברים אחרים. הידוע מכולם הוא האינסולין הנוצר בלבלב ומחדיר גלוקוז לתאי הגוף השונים. חוסר אינסולין גורם למחלת הסוכרת. ברוב המקרים, ההורמונים הם חלבונים או פפטידים (חלבונים קצרים), הפועלים דרך קולטנים (רצפטורים) ספציפיים המצויים על תא המטרה. יוצאים מהכלל הם ההורמונים הסטרואידיים, שאינם חלבונים או פפטידים ואינם פועלים על דופן התא. הסטרו31אידים (הורמוני המין אסטרוגן, פרוגסטרון וטסטוסטרון) הם תרכובות אורגניות הנגזרות מכולסטרול. סטרואידים חודרים בקלות לתא ופועלים ישירות על הגרעין בעזרת קולטנים ספציפיים המצויים בתוך התא.

הנוירוטרנסמיטורים, ״הורמוני המוח”, רובם תרכובות אורגניות (לא חלבונים). הם משתתררים מקצות עצבים אל המירווח הבין תאי (סינאפסה) שביניהם ומתקשרים לקולטן ספציפי המצוי על דופן תא עצב (נוירון) סמוך. הנוירוטרנסמיטורים, כמו ההורמונים הפפטידיים, מפעילים מערכת שליחים שניוניים (second messengers), המתווכת את פעולתם הביולוגית. בכך הם מעבירים למעשה את האינפורמציה הביולוגית במוח. בעצב עצמו עוברת האינפורמציה על ידי זרם חשמלי, אבל זרם זה אינו יכול לעבור את המירווח הסינאפטי משום שהוא חלש מדי. ההולכה החשמלית בעצב וההולכה ההורמונלית הבין עצבית (נוירוטרנסמיטור החוצה את הסינאפסה ומפעיל את התא השכן) משלימות זו את זו ויוצרות ביחד את המסר הביולוגי במוח. מספר הנוירונים במוח האדם מוערך ב-1012 (מיליון מיליוני) תאים. מכל אחד מהנוירונים יוצא אקסון המגיע עד המירווח הבין תאי, ולמעשה מחבר בין הנוירונים השונים (איור 1). מקצהו השני יוצאים דנדריטים רבים, היוצרים רשת קשר ענפה בין הנוירונים השונים. רשת זו מאפשרת לכל אחד מהנוירונים להתתבר ל-10,000 נוירונים אחרים. מספר ההסתעפויות והחיבורים האפשריים במוח הוא אפוא גדול מאוד, 1016, ולכן אנו מדברים על “האדם הנוירונלי”.

איור 1: ציור סכימטי של נוירון. מקצהו העליון יוצאים דנדריטים המתחברים לנוירונים אחרים. מקצהו התחתון יצא אקסון ארוך המסתיים במירווח הבין תאי (סינאפסה). למטה, צילום מוגדל של רשת נוירונים.

הורמונים ונוירוטרנסמיטורים פועלים דרך שרשרת שליחים שניוניים מתווכים, המגבירים את עוצמת הסיגנל המקורי. מולקולה אחת של הורמון יכולה להגביר את הסיגנל שלה עד פי אלף על ידי יצירת אלף מולקולות של שליחים שניוניים. יתר על כן, רוב ההורמונים אינם צריכים להיכנס לתא עצמו, די בכך שהם מפעילים את הקולטן בדופן התא; כעבור זמן מה מופיע הסיגנל הביולוגי בגרעין התא עצמו, וגנים מסוימים מופעלים. כאשר ההורמונים נוצרים בבלוטה אחת ופועלים על איבר מרוחק, הפעולה נקראת אנדוקרינית (מכאן השם אנדוקרינולוגיה – תורת ההפרשה הפנימית). כאשר הם פועלים על תא שכן, מדובר בפעולה פאראקרינית, וכאשר הם פועלים על התא שיצר אותם, זו פעולה אוטוקרינית.

מערכת ייחודית זו של הובלת אינפורמציה ביולוגית מן הסביבה החיצונית עד הגרעין נשמרה מיליוני שנים בעולמם של התאים האיקריוטיים (תאים בעלי גרעין מרכזי ואברונים פנימיים). ומאחר שגם גופנו מורכב מתאים כאלה, אזי הסוציוביולוגיה העוסקת בחקר תבניות התנהגותיות בסיסיות בבעלי חיים – היא רלבנטית גם לטבע האדם במובן זה שהיא שופכת אור על טבעו בניכוי השפעות הסביבה.

כשנשים מפסיקות לעשן משקלן עולה בממוצע ב־3.8 ק״ג

הורמונים וליבידו

האדם הוא מערכת ביולוגית סגורה, המוגנת מפני הסביבה. תפקיד החיים, בין השאר, הוא לדאוג לאוטונומיה ביולוגית זו לנוכח הסביבה העוינת. בחוץ משתנה הטמפרטורה, החומציות עולה או מתמעטת, אור וחושך מופיעים לסירוגין, חיידקים ונגיפים תוקפים אותו, ואילו גוף האדם שומר על הומיאוסטזיס1 בעזרת ההורמונים, ודוחה את הפולשים באמצעות מערכת החיסון שלו. הסתגרות ביולוגית זו אין פירושה שהאדם אינו נתון להשפעות הסביבה. אדרבה, הוא מגיב עליהן בהתאמה. האינפורמציה הזורמת אלינו בלי הרף מן הסביבה דרך חושי הראייה, השמיעה, הריח והמישוש מתורגמת בגופנו לאותות הורמונליים מתאימים. יתר על כן, היום מקובל לייחס לאור ולריח תפקיד של הורמון לכל דבר. האור נקלט על ידי הקולטן רודופסין, וזה מעורר תגובת שרשרת אופיינית של יצירת שליחים שניוניים ככל הורמון קלסי. גם ריחות פועלים דרך קולטנים ספציפיים. האור פועל בשני רבדים: בראשון, כהורמון לכל דבר, כדי שרשתית העין תקלוט את התמונה; בתפקידו השני משפיע האור בעקיפין על הורמונים אחרים בגופנו, כמו ויטמין D ומלטונין. כן משפיע האור על שעונים ביולוגיים בגופנו. התארכות היום באביב מורידה את רמת המלטונין וגורמת לביוץ בבעלי חיים שרבייתם עונתית. לקורטיזול מחזוריות של 24 שעות; אצל רוב בני האדם הוא גבוה לאחר היקיצה ויורד בשעות הלילה. חמישה עד עשרה ימים דרושים להיפוך שעון הקורטיזול, האחראי כנראה לתופעת ה- Jet lag בטיסות ארוכות. יש אפילו הבחנה בין “אנשי יום” ל״אנשי לילה” – על פי הקשר בין שיא פעילותם לבין רמת הקורטיזול בדמם. ההורמונים משפיעים אפוא על קשת רחבה של התנהגויות אנושיות, שהבולטת בהן היא ההתנהגות המינית. מאה שנות מחקר אנדוקרינולוגי, נוירופסיכולוגי ונוירופיסיולוגי הראו כי התנהגותנו המינית היא תוצר פעולות הגומלין של גורמים הורמונליים ועצביים מחד, ושל גורמים סביבתיים ופסיכוסוציאליים מאידך. פעולה משולבת זו באה לידי ביטוי בשוני בין נשים וגברים. כבר בגיל הרך (3 עד 5 שנים) ניכרים הבדלים באופי המשחקים והעיסוקים של בנות ובנים. משחקי הבנים נוטים להיות פיסיים ותחרותיים, ואילו משחקי הבנות נושאים אופי שקט וחברותי. שוני זה נובע אולי מן הפרדיספוזיציה הביולוגית, שהכינה את המינים לתפקידם בבגרות, עת הזכר עסק בציד והנקבה באיסוף. הדאגה לתינוק היא נחלתה של הנקבה אצל רוב בעלי החיים, והחיזור נעשה בעיקר על ידי הזכר. גם דפוסי ההתנהגות בשעת חיזור ובעת הזדווגות שונים מאוד בין המינים, ואמנות האהבה אינה נרכשת רק דרך חיקוי ולמידה, אלא קשורה להבדלים אנטומיים במוחם של שני המינים.

בציפורי שיר, כנריות ופרושים למשל, רק הזכר מזמר בתקופת החיזור. מסתבר שאזורים מסוימים במוח, הקשורים לשירת הציפורים, גדולים ומפותחים במיוחד אצל הזכר ורגישים מאוד לאנדרוגנים (הורמוני מין זכריים, כמו טסטוסטרון). התברר גם, כי באמצעות התערבות הורמונלית ניתן לגרום למסקוליניזציה של אזורים אלה בנקבת הציפור, ואז היא שרה כמו הזכר. השוני בהתנהגותם המינית של זכרים ונקבות נובעים אפוא מהבדלים גנטיים והורמונליים.32

ההיפותלמוס (תת הרמה) הקדמי הוא אזור המוח העיקרי הקובע את ההתנהגות המינית. פגיעה באזור זה בקופי רזוס זכרים גורמת לעיכוב פעילות מינית הטרוסקסואלית, אך לא אוטוסקסואלית (אוננות). גירוי חשמלי שלו מגביר את היכולת המינית של בעלי חיים שונים ושל בני אדם. בארצות מסוימות נהגו לנתח עברייני מין ולנתק אזור זה משאר אזורי המוח, כדי להקטין באופן ניכר את הפעילות ההטרוסקסואלית.

איור 2: תנוחות הלורדוזיס של הנקבה (משמאל) והרכיבה של הזכר.

“התנהגות אמהית” (קינון, הגנה על גורים, אגירת מזון) קשורה ככל הנראה לרמות הורמון המין הסטרואידי אסטרוגן, ששיעורו גבוה בעת ההריון. על ידי מתן אסטרוגן לחולדה לא מעוברת ניתן להפעיל התנהגות זו, והחולדה תטפל בגורים לא שלה ואף תנסה להיניק אותם. בעל חיים שהרבו לחקור את התנהגותו המינית הוא חולדת המעבדה. היא נוחה מאוד לחוקרים, היות שהמחזור המיני שלה נמשך רק ארבעה או חמישה ימים והוא מדויק מאוד. ביום השלישי במחזור של ארבעה ימים מתייחמת הנקבה ומאפשרת לזכר להזדווג איתה: היא מרימה את חלק גופה האחורי (תנוחת לורדוזיס – איור 2), והזכר מטפס עליה בתנוחה אופיינית הקרויה רכיבה. הזכר מעוניין ומסוגל להזדווג בכל ימי המחזור הנקבי, אך הוא נמנע מכך, כי הנקבה מתרצה לו רק בזמן הייחום. התנהגות מינית ספציפית זו משכה את תשומת לבם של חוקרים רבים, שהבינו שלפניהם מודל ביולוגי של ליבידו, קרי חשק מיני. תלמידיו הרבים של פרנק ביץ׳ (Beach) צפו שעות ארוכות בהתנהגות של חולדות מעבדה בעת הזדווגותן. הם תיעדו כל פרט וחילקו את פעולת ההזדווגות לשלושה שלבים; רכיבה, חדירה ושפיכה. תצפיות ממושכות איפשרו למדוד את השפעת הורמוני המין השונים על כל שלב משלבים אלה. התברר שהתנהגויות מסוג לורדוזיס ורכיבה מושפעות מהורמוני המין הסטרואידיים. כריתת השחלות או האשכים מבטלת התנהגות זו, ואילו הזרקת הורמוני המין (טסטוסטרון לזכר ואסטרוגן ופרוגסטרון לנקבה) מחזירה אותה. יתר על כן, סירוס והזרקת אסטרוגן לזכרים גרמו אצלם להופעת לורדוזיס, בשעה שעיקור הנקבות והזרקת אנדרוגנים גרמו אצלן לתופעת רכיבה. לפנינו אפוא התנהגות מינית דימורפית (שוני צורני בין זכרים לנקבות) על רקע הורמונלי.

לפחות חמישה הורמונים משפיעים על הליבידו בנשים. אסטרוגן ופרוגסטרון פועלים באופן חיובי, ועלייה ברמתם לפני הביוץ מעלה את הזמינות המינית. גם הנוירוהורמון GnRH פועל באופן חיובי, בעוד האנדורפינים – המוכרים כהורמוני דחק (stress) פועלים באופן שלילי. גם הורמון המין הזכרי טסטוסטרון פועל על הליבידו באשה באופן חיובי. הורמון זה מיוצר בכמויות מזעריות באדרנל ובשחלה, ותפקידו בא לידי ביטוי לאחר המנופאוזה (בלות מינית). בתקופה זו אין ייצור פרוגסטרון ואסטרוגן, אך קיימת מוכנות מינית. מקורה כנראה בשילוב של טסטוסטרון ושיחרור מוגבר של ה-GnRH מתת הרמה (היפותלמוס) במוח. חוקרים אחדים סבורים, שרגישות הדגדגן (קליטוריס) לרמות נמוכות של טסטוסטרון יכולה לקבוע אם האורגזמה של האשה תהיה קליטוריאלית (מספר גבוה של קולטנים להורמון בדגדגן) או וגינלית (נרתיקית).

על הליבידו של הגבר פועלים כנראה שלושה סוגי הורמונים עיקריים: טסטוסטרון, GnRH ואנדורפינים. בשני המינים פועלים הורמונים אלה בדרך כלל בעזרת נוי33רוטרנסמיטורים מזרזים ומעכבים. פעולה מזרזת של הורמון יכולה להיעשות על ידי הפעלת נוירוטרנסמיטור מזרז או הרחקת המעכב, או שניהם יחד, ולהיפך. בקרה הורמונלית סבוכה ביותר משפיעה אפוא על הליבידו, ואילו בקרת ההורמונים על תהליכי הפריון סבוכה אולי אף יותר. מערכת מורכבת זו גורמת למקרים רבים של אין אונות וחוסר פריון. יתרונה האבולוציוני הוא בכך שהיא מאפשרת פריון רק של הכשירים ביותר, וכך למעשה נוצרת סלקציה טבעית. הרפואה המודרנית קוראת תיגר על הטבע ועוזרת להפרות גם את הכשירים פחות.

זרעונים מסתערים על הביצית

המרוץ לתהילה

מערכת הורמונלית חשובה הקשורה להתנהגות המינית – הן ברמת הליבידו והן בתהליכי הפוריות (ביוץ ויצירת הזרע) היא מערכת ה-GnRH. הורמון זה התגלה לראשונה על ידי מק קן (McCann) ועמיתיו ב-1960 כגורם היפותלמי הפועל על בלוטת יותרת המוח (היפופיזה) לשיחרור ההורמונים LH ו-FSH, האחראים הן על הביוץ והן על יצירת הזרע. למרות שפרס נובל ברפואה לשנת 1976 ניתן על גילוי ה-GnRH, מק קן לא היה בין הזוכים. זכו בו שניים מעמיתיו, רוג׳ר גילמין ואנדריו שאלי, על הצלחתם לנקות, לבודד ולזהות את רצף חומצות האמינו של הורמון זה. הקושי העיקרי בעבודה היה איסוף כמות חומר שתספיק למחקר, כיוון ששיעור ההורמון במוח הוא קטן ביותר. לשם המחשה, לבל תושבי הודו יחד יש רק גרם אחד של GnRH במוחותיהם. בעשר שנות מחקר השתמשה קבוצתו של גילמין בחמישה מיליון מוחות כבשים (כ-2,500 טונות), ואילו קבוצתו של שאלי אספה 2.5 מיליון מוחות חזירים, שמהם הפיקו חלבון במשקל מיליונית הגרם (מיקרוגרם) בלבד. התחרות בין קבוצות המחקר של מק קן, שאלי, וגילמין על זיהוי ההורמון היתה טעונה מתח גבוה והתנהלה בחשאיות רבה מחשש לדליפת מידע.

האם המצב הפסיכי יוצר שינויים הורמונליים או להיפך?

לקראת כינוס מדעי שעמד להתקיים בניו יורק, במאי 1971, נפוצו שמועות שקבוצתו של גילמין עומדת לחשוף את המבנה המולקולרי של ה-GnRH. שאלי שיגר לכינוס את עמיתו היפני ארימורה עם הוראה לגלות למשתתפים את המידע שהיה ברשותם על מבנה החומר רק אם קבוצתו של גילמין תקדים אותו. ארימורה, נבעת כולו, הקשיב ברטט לדיווח של קבוצת גילמין, אבל הדרמה לא התחוללה: גילמין וקבוצתו עדיין לא פתרו את הבעיה. בחודש יוני של אותה שנה נערך בסן פרנסיסקו הכינוס המדעי ה-35 של החברה האנדוקרינית האמריקנית, ובחוגי המקצוע תמהו רבים אם הפעם תיפתר התעלומה. שאלי העיד על עצמו שהיה שרוי במתח רב לקראת הכינוס הגורלי, מאחר שלא ידע על כוונותיו של גילמין. בשעה היעודה התכנסו באי הכינוס באולם הנשפים במלון הילטון לשמוע את הרצאותיהם של גילמין ושאלי. לבל אחד מהם הוקצו עשר דקות, בפי שמקובל בכינוסים מן הסוג הזה. גילמין סיים את הרצאתו בלי להכריז על מבנה ההורמון. שאלי, נרגש כולו מן המעמד, עלה על הבימה והשמיע למאות המאזינים את ראשי התיבות של עשר חומצות האמינו המרכיבות את ההורמון: PyroGlu-His-Trp-Ser-Tyr-Gly-Leu-Arg-Pro-Gly-Amide. להדיוטות זה עשוי להישמע כלחש קוסמים, אבל לאוזניים המקצועיות בקהל הן התחברו ל-GnRH טבעי. כעבור חודשיים הודיע גילמין על מבנה הורמונלי דומה שחשף במוחם של כבשים. גילוייהם של שאלי וגילרמין רשמה את 1971 כשנה הגדולה של הנוירואנדוקרינולוגיה.

מה כה מרשים בתגלית זו, שזיכתה את השניים בפרס נובל לרפואה? ה-GnRH הוא למעשה הורמון המין הראשון, שכן הוא מפעיל את מעגל הורמוני המין בציר תת הרמה-יותרת המוח-שחלה (או אשך). מחסור בו יגרום לעקרות, ואילו השלמת החסר יכולה לחולל ביוץ וליצור זרע. אך מעניינת במיוחד לענייננו היא השפעת ה-GnRH על הליבידו. מוס ומק קן הזריקו GnRH לחולדות כרותות שחלות, שקיבלו34 48 שעות קודם לכן מינון נמוך מאוד של אסטרוגן. ללא GnRH לא אובחנה אצלן התנהגות מינית מסוג לורדוזיס, אך הזרקת ההורמון הגבירה דפוס התנהגותי זה. תגובה דומה התקבלה בחולדות נקבות כרותות יותרת המוח ושחלות. בזכרים ניתן לבטל את ההתנהגות המינית הטיפוסית להם, רכיבה, על ידי כריתת האשכים. גם במקרה זה הצליחו להחזיר, ואפילו להגביר, את ההתנהגות המינית הנורמלית על ידי הזרקת רמות נמוכות של טסטוסטרון ו-GnRH.

ההנחה הבסיסית המונחת ביסוד ניסויים אלה היא שהם רלבנטיים לחקר ההתנהגות המינית של בני האדם. ואכן, הניסיון המצטבר של החוקרים מראה, שרוב העבודות הפיסיולוגיות שנעשו על חולדות ישימות לבני אדם. האפשרות להקיש מהתנהגותם של בעלי חיים על זו של בני אדם לא צריכה להפליאנו. על הפסוק י״ד בספר בראשית ל״ב, “עיזים מאתיים ותיישים עשרים רחלים מאתיים ואילים עשרים” (החיות שבאו אל תיבת נוח), אומר רש״י: “מאתיים עיזים צריכות עשרים תיישים, וכן כולם הזכרים כדי צורך הנקבות”. ובראשית רבה דורש מכאן לעונה האמורה בתורה (״עונתה לא תגרע״): ״הטיילים (גבירים) בכל יום: הפועלים שתיים בשבת (פעמיים בשבוע): החמרים (נוהגי חמורים) אחת בשבת: הגמלים (נוהגי גמלים) אחת לשלושים יום: הספנים אחת לשישה חודשים”. ובמקום אחר הוא אומר: “ותלמידי חכמים מערב שבת לערב שבת״. ובכן, מפסוק תמים על מניין החיות שעלו לתיבת נוח הסיקו חכמינו כמה פעמים בשבוע חייבים בעלי מלאכה שונים לקיים יחסים עם נשותיהם.

מוח נקבי ומוח זכרי

שיחרור הנוירוהורמון GnRH מן המוח שונה בין המינים: בזכר הוא קבוע, ובנקבה נתון לתנודות במהלך המחזור המיני. למרות שבעובדות המוקדמת זהה המוח של שני המינים (לשניהם מוח נקבי), מייצר עובר הזכר באשכיו את הורמון המין הזכרי הסטרואידי טסטוסטרון, הנודד למוחו והופך שם להורמון מין נשי (אסטרוגן) בריאקציה ביוכימית הנקראת ארומטיזציה. תהליך זה, המכונה מסקוליניזציה של המוח, מקבע מספר מרכזים במוח (כמו תת הרמה) והופכם למרכזים זכריים. כיוון שהנקבה לא מייצרת בשלב עוברי זה אסטרוגן בשחלותיה, נותרים מרכזי המוח שלה נקביים. דיפרנציאציה מוקדמת זו תגרום מאוחר יותר לדפוסי35 התנהגות מינית שונים. בעוד אצל רוב היונקים הליבידו בזכר הוא אחיד, אצל הנקבה הוא משתנה בהתאם למחזור המיני, עם עלייה בנכונות המינית לפני הביוץ. בנות הנולדות עם איבר מין חיצוני זכרי ואיברי מין פנימיים נקביים, נחשפו בשלב קריטי של התפתחותן לאנדרוגנים שהשתחררו מיותרת הכליה, והן מתנהגות כבנים בשנותיהן הראשונות. גברים עם תסמונת XYY (כרומוזום Y נוסף) הם אלימים יותר, מספרם היחסי בבתי הכלא גבוה, רמת הטסטוסטרון בדמם גבוהה מהממוצע, הם נראים גבריים יותר (נוהגים לכנותם Super Males) ונוטים יותר לפשיעה מינית. תסמונת זו תומכת אפוא בהנחה, שמקור ההבדלים ההתנהגותיים בין שני המינים הוא גנטי והורמונלי. בבנים נורמליים יש בשנים הראשונות לחייהם נסיגה בפעילות האשכים, ורמות הטסטוסטרון יורדות. לקראת הבגרות המינית מתחילה שוב עלייה משמעותית ברמת הטסטוסטרון בדמם, הם מתחילים לאונן, מופיעה אצלם תופעת קרי לילה, והם מתאהבים לראשונה. אין זה מקרה כנראה שטקסי החניכה של הבנים בשבטים רבים מתקיימים בסביבות גיל 13. טקס הבר מצווה אף הוא אינו רק טקס דתי של קבלת מצוות, הוא גם מסמל את המעבר לבגרות גופנית. אוננות, קרי לילה והתאהבות לא קורים אצל בנים היפוגונדליים (במו בתסמונת קלמן), בעלי רמות הטסטוסטרון נמוכות מאוד בגלל ליקוי בהתפתחות האשך. קבוצתו של ביל קרואלי מהרווארד הבחינה בכך שבנים הסובלים מתסמונת קלמן אינם מצליחים בלימודי המתמטיקה. כאשר טיפלו בהם במשאבה שהזריקה להם כל שעה ישירות לווריד מנות קטנות מאוד של GnRH עלה משקל האשכים שלהם, רמת הטסטוסטרון בדמם גדלה אף היא, וכן חל שיפור משמעותי בהישגיהם במתמטיקה. ייתכן אפוא שהטסטוסטרון פועל על מרכזי למידה ספציפיים.

הילדה משמאל מבוגרת ב-18 חודשים מאחותה, אך בגלל חסר של הורמון גדילה היא נמוכה ממנה ב-18 ס״מ.

חוקרים מדווחים על הבדלים משמעותיים בין המינים כבר בגיל הרך. על פי מחקרים אלה, בנות מצליחות יותר בהבעה בעל פה (אולי בגלל התפתחות מהירה יותר של האונה השמאלית במוח), ובנים מצליחים יותר במבחנים שדורשים התמצאות מרחבית. הבדלים גנטיים והורמונליים אחראים קרוב לוודאי ליצירת שונות זו, אף כי חסידי הסביבה והפמיניסטיות מסבירים הבדלים אלה בין המינים בהכוונתם כבר בגיל הרך לעיסוקים נפרדים בהתאם לנורמות חברתיות מקובלות. אזורי המוח האחראים לשפה ולדיבור שונים בין המינים; יותר בנים סובלים מקשיי דיבור ושפה, והם מגמגמים יותר. האגד העצבי המחבר את שני חצאי המוח מפותח יותר אצל האשה, ואילו מרכז המין בבלוטת תת הרמה מפותח יותר אצל הגבר.

הביולוגיה של הגוף יוצקת את התבנית, אך הסביבה מעניקה לה תוכן

אמהות לחוצות ובנים הומוסקסואליים

בשנות ה-70 נחקרה אצל חולדות מעבדה תסמונת דחק (stress) טרום לידתית, המתאפיינת בשיבושים בדיפרנציאציה של ההתנהגות המינית. גורים זכרים שנולדו לנקבות שעברו מצבי דחק בשבוע האחרון של ההריון גילו נטייה להתנהגות נקבית בגיל ההתבגרות המינית (למשל, תגובות לורדוטיות כלפי בני מינם). הנטייה להתנהגות נקבית בלטה גם באשר ניתן להם אסטרוגן. אחד ההסברים ייחס את ההפרעה לדיכוי ה-GnRH, אשר מצידו גרם לדיכוי הסביבה האנדרוגנית, הנחוצה להתפתחות בכיוון זכרי של מערכת העצבים המרכזית של העובר. על סמך תופעה זו העלה דורנר הנחה שנויה במחלוקת לגבי קשר אפשרי בין אוריינטציה מינית הומוסקסואלית של זכרים לבין מצבי דחק שאמותיהם היו נתונות בהם בתקופות קריטיות של הריונן. לאחרונה הודיעה קבוצתו של לוואי (Levay) שאזור המין בבלוטת תת הרמה גדול פי שניים בהטרוסקסואלים לעומת ההומוסקסואלים. אם יאושר ממצא זה על ידי קבוצות מחקר אחרות בעולם, תהיה לו חשיבות רבה, כיוון שהוא יצביע על בך שהעדפה מינית מושפעת מגורם ביולוגי. בני אדם המצויים רוב הזמן במצב של דחק, כמו ספורטאים מקצוענים, חיילים בעת מלחמה ואנשים המכורים לעבודה מצליחים לעמוד במעמסה, היות שגופם מייצר את קבוצת החומרים הנקראים פפטידים אופיאטיים. הורמונים אלה פועלים כמשככי כאבים בדומה לפעולת המורפיום. מחקרים בבעלי חיים שבוצעו בשנים האחרונות ניסו לקשר בין מצבי דחק לתיפקוד מיני. הפרעות מסוג אין אונות, אלווסת פסיכוגני, עקרות וירידה בליבידו הקשורה לדיכאון ומצבי חרדה הוסברו בין היתר על ידי הפרשת GnRH במוח באמצעות הורמוני דחק ואופיאטים. ואכן, קבוצתו של וייל (Vale) הראתה שהזרקת אנדורפינים לגרעין האפור בחולדות נקבות ביטלה לורדוזיס, וניתן היה להתגבר על העיכוב אם הזריקו GnRH. נראה אפוא שמרכזי המוח הקשורים לליבידו מצויים תחת השפעה מזרזת של GnRH והורמוני המין הסטרואידיים, והשפעה מעכבת של האופיאטים. כדי לתפקד מינית, האדם צריך להיות משוחרר מתחושת דחק, שאם לא כן יהיו לו קשיים הן בחשק המיני והן ביכולת להוליד. עם זאת, בנוסף על ההורמונים קיימים מנגנונים מוחיים, המושפעים מגורמים פסיכוסוציאליים ולמידתיים. לפיכך, התשוקה, ולמעשה36 ההתנהגות המינית בכללותה, מושפעות מהביולוגיה ומהסוציולוגיה כאחד.

הורמונים מעורבים בדפוסי התנהגות שונים. למשל, לפני שדגים מסוימים נודדים מהאוקיינוסים למים מתוקים, כדגי הסלמון, כדי להטיל את ביציהם במעלה הנהר, חלים שינויים קיצוניים בהורמוני יותרת המוח שלהם. במינים מסוימים של דגים, כאשר הזכר הדומיננטי מת או מסולק, משנה הנקבה הדומיננטית את מינה בעזרת הורמוני מין והופכת לזכר השליט. מלבד השפעתם על שיכוך הכאב מעורבים ההורמונים האופיאטיים בדפוסי התנהגות בסובלנות ותלות. הירידה ברמת הפרוגסטרון והעלייה ברמת האסטרוגן בסוף ההריון משפיעות על התפתחות דפוס התנהגות אמהי, הכולל דאגה לעובר ולצרכיו והרחקת אויבים פוטנציאליים (אלימות אמהית). שינויים הורמונליים אלה של סוף ההריון יגרמו בחלק קטן של היולדות לתופעה של דיכאון בתר לידתי.

השפעות סביבתיות כמו אור (מספר שעות האור ביום) נקלטות בבלוטת האיצטרובל ומתורגמות להורמון מלטונין, המסוגל לגרום למצבי רוח (דיכאון חורף) כאשר רמתו עולה, ולהתעוררות מינית באביב כאשר רמתו יורדת. על סמך זה מוצע טיפול חדשני בדיכאון – חשיפה ממושכת לאור מלאכותי, כדי לדכא רמות מלטונין. סרוטונין, נוירוטרסמיטור ממשפחת האמינית הביוגניים, פועל ההיפך ממלטונין: באביב, כאשר רמתו עולה, הוא מתפקד כנראה כסם מעורר תשוקה או גורם להתעוררות מהיברנציה, לנדידה וליציאה ממצבי דיכאון. פרוגסטרון מונע שיחרור סרוטונין,37 ועל כן ייתכן שהוא קשור בתופעת הדיכאון הבתר לידתי, המופיע אצל חלק מהיולדות.

איור: סול סטיינברג

ניסוי מעניין שנעשה לאחרונה מראה איך אפשר להקיש מניסיונות בחולדות על בני אדם, וללמוד על תפקידו של הורמון בהתנהגות טיפוסית. חוקרים הכניסו ניקוטין למזונן של חולדות לתקופות ארוכות. החיות ירדו במשקל כמצופה. אחר כך הרחיקו את הניקוטין מהמזון, והחולדות העלו משקל. המעניין הוא, שהנקבות עלו במשקל בצורה משמעותית יותר מן הזכרים. תופעה דומה ידועה בבני אדם: כאשר נשים מפסיקות לעשן, משקלן עולה בממוצע ב-3.8 ק״ג, ואילו גברים, משקלם עולה ב-2.8 ק״ג בלבד. המחקר בחיות פיענח חלק מהתעלומה – ניקוטין גורם לירידה ברמת האינסולין בדם, וירידה זו מפחיתה את התשוקה לממתקים. סילוק הניקוטין שב ומעלה את רמת האינסולין בדם, האחראי להחדרת גלוקוז לתאים, וממילא לעלייה בצריכת סוכרים. החשק לסוכרים שונה בין המינים; הנקבה צורכת יותר ומשקלה עולה. החשיבות שמייחסות נשים (ובעיקר נערות צעירות) לגזרתן, והידיעה שעישון מוריד משקל, גרמו לעלייה באחוז המעשנות, בעוד מספר הגברים המעשנים הולך ופוחת. וכך, הקשר בין רמות הורמון נתון (אינסולין) לתאווה לסוכרים עשוי להוביל למסקנה, שהגרגרנים שבינינו ואוהבי השוקולד והממתקים פשוט נושאים בדמם רמה גבוהה של אינסולין, לעומת המתנזרים, שלא כוח רצונם עומד להם אלא רמות אינסולין נמוכות יותר.

גם שנאה, אהבה וידידות הם פועל יוצא של הנוירוביולוגיה

הורמונים וטיפוסי אדם

שטח בפסיכיאטריה, המכונה פסיכונוירואנדוקרינולוגיה, עוסק בקשר בין ההורמונים למחלות נפש. העובדה שיש קשר בין הורמונים ומחלות נפש ידועה זה מכבר, אך רק בשנות ה-50, משהתברר הקשר הנוירואנדוקריני, שבו בלוטה במוח (תת הרמה) מפקחת על הפרשות הורמונל38יות של בלוטת יותרת המוח (היפופיזה) שמחוץ למוח, הבינו החוקרים את העיקרון הפסיכונוירואנדוקריני. על פי עיקרון זה, הורמוני תת הרמה נמצאים תחת בקרה מתמדת של נוירוטרנסמיטורים במוח. שינויים קיצוניים בהפרשות תת הרמה יצביעו על פגם ברמת נוירוטרנסמיטורים אלה, שאותה עדיין לא ניתן למדוד בבני אדם. שינויים קיצוניים ברמות הורמוני תת הרמה יגרמו לשינויים דומים בהפרשות בלוטת יותרת המוח, המצויה תחת בקרה מתמדת של תת הרמה. הורמוני יותרת המוח עוברים לדם, ועל כן ניתנים למדידה גם בבני אדם. וכך, שינויים ברמות ההורמונליות בדם יצביעו על שינויים בנוירוטרנסמיטורים במוח, שאחריהם לא ניתן לעקוב. זהו אפוא העיקרון הפסיכונוירואנדוקריני. נותרה רק בעיית הביצה והתרנגולת, דהיינו אם המצב הפסיכי יוצר שינויים הורמונליים או להיפך. שאלה זו חשובה, כי היא יכולה לקבוע דרכי טיפול בתרופות.

בחולים דפרסיביים נמצאה פעילות יתר של הציר תת הרמה-יותרת המוח-אדרנל, הבאה לידי ביטוי ברמות גבוהות של קורטיזול בשתן, ומקורה בפעילות יתר של תת הרמה. בחולים דפרסיביים אחרים נמצאה פעילות נמוכה של הציר תת הרמה-יותרת המוח-טירואיד. יותרת המוח הגיבה בצורה חלשה יחסית למבחן TRH (הורמון תת הרמה המפעיל ציר זה). בקבוצת חולים זו כולל הטיפול מתן תרופות נגד דיכאון (טריציקליים) ותוספת של הורמון הטירואיד (3-T). קבוצת מחלות הנפש הנקראת הפרעות אפקטיביות קשורה אם בן לשינויים ברמות נוירוטרנסמיטורים, נוירוהורמונים (הורמוני תת הרמה), הורמוני יותרת המוח (ההורמונים הטרופיים) והורמוני איברי המטרה (סטרואידים). תיאוריית האמינים הביוגניים ומחלות הנפש טוענת, ששינוים ברמות הנוירוטרנסמיטורים נוראפינפרין, סרוטונין ודופאמין במוח קשורים להופעת המחלות. ירידה ברמות של שלושת אלה נקשרה להופעת מחלות דפרסיביות. רמת סרוטונין נמוכה נמצאה במוחותיהם של אנשים שאיבדו עצמם לדעת. לעומת זאת, רמות גבוהות של נוראפינפרין קשורות להופעת אגרסיביות. בתסמונת זו חלה ירידה ברמת הנוירוטרנסמיטור GABA, ואילו תרופות הנגזרות ממשפחת הבנזודיאזפינים (למשל ואליום) מונעות אלימות במנגנון, שכולל עלייה ברמות האנדוגניות של GABA. סמים כמו חשיש ואמפטמינים מפחיתים אגרסיביות.

האדם האנדורפיני

יש חוקרים הסבורים שרמות דופאמין גבוהות קשורות למחלת הסכיזופרניה. המכורים לסם האמפטמין (סם ממריץ), הדומה מאוד במבנה הכימי שלו למולקולת הדופאמין, סובלים מתופעות של סכיזופרניה. רוב התרופות הניתנות היום במחלות נפש משפיעות על רמות הנוירוטרנסמיטורים במוח, ועקרון פעולתם הביוכימי ידוע. למשל, התרופות האנטיפסיכוטיות הניתנות לחולי סכיזופרניה פועלות בין השאר גם דרך בלימת המערכת הדופאמינרגית. האפקטיביות של התרופות הניתנות היום אף היא מחזקת את ההשקפה הביולוגית הרווחת בענף הפסיכיאטריה.

קשה מאוד לעקוב אחרי שינויים ברמות נוירוטרנסמיטורים במוח האדם, כיוון שלא ניתן למדוד אותם בדם. על כן נהגו לקבוע את רמתם לאחר המוות, או לאסוף נוזל תוך שדרתי לקביעה כימית. שיטות חדשניות שפותחו לאחרונה, כמו תהודה מגנטית גרעינית, יאפשרו לחוקרים לעקוב אחרי שינויים ברמות הנוירוטרנסמיטורים בזמן אמיתי במצבים פיסיולוגיים ובמצבים פתולוגיים.

הפסיכיאטריה הכימית, ענף חדש יחסית, מכירה בחשיבות הביוכימיה בהבנת המנגנונים המולקולריים של מחלות נפש. לטענתה, אנשים שמטבעם הם עליזים ומלאי חיים, ולעומתם אנשים הסובלים מדיכאונות קשים, מצבי רוח קיצוניים ומאניה דפרסיה, הם כאלה בעיקר בגלל המבנה הכימי של מערכת העצבים המרכזית שלהם, ולא רק מחמת הסביבה שבה גדלו. על כן, מושא המחקר במסענו אל טבע האדם הוא בעצם “האדם הנוירונלי”. אבל גם באומרנו שגנים והורמונים משפיעים על טבע האדם, איננו נוקטים גישה ביולוגית דטרמיניסטית, שאינה מותירה ברירה בפני הפרט. הביולוגים מדברים על פאראדיגמות של הסתברויות. הגנים וההורמונים של הפרט קובעים מסלול פוטנציאלי, ואילו את דרכו בוחר לו האדם בעצמו. הביולוגיה יוצקת אפוא את התבנית, ו״נוף המולדת” מעניק לה תוכן.

האדם הנוירונלי מאופיין בפרופיל הורמונלי וברמות מסוימות של נוירוטרנסמיטורים המכתיבים את התנהגותו וכישוריו. הפיסיקאי התיאורטי, האמן, איש המחשבים והכדורגלן אינם מה שהם רק בגלל הסביבה שבה גדלו, אלא גם בזכות המבנה הביולוגי שלהם. יתרה מזו, ניתן יהיה אולי לדבר על האדם הסרוטונרגי, אדם שרמת הסרוטונין במוחו גורמת לו להיות טיפוס דיכאוני; האדם האנדורפיני, שרמות האנדורפינים שלו גורמות לו להיות קשוח; האדם האדרנרגי, שרמות הנוראפינפרין גורמות לו להיות טיפוס עצבני; האדם הגונדוטרופיני, שרמת הורמוני המין בגופו משפיעה על התנהגותו המינית. אין לזלזל בהשפעת הסביבה, אך זו אינה פועלת על טבולה ראסה; היא משלימה ומאזנת את תכונותיו של הפרט ומאפשרת קיום חברתי. כדי להתקיים בחברה עובר היחיד תהליך אדפטציה, שבמהלכו הוא מוותר על חלק מטבעו הביולוגי ומקבל על עצמו את רצון הכלל.

ההכרה הגוברת בחשיבותם של ההורמונים והנוירוטרנסמיטורים בהתנהגות האנושית משפיעה באופן ישיר על כיווני מחשבה בפסיכיאטריה, נוירוביולוגיה, סוציולוגיה ופסיכולוגיה. פיתוח תרופות חדשות ומעקב אחרי שינויים בנוירוטרנסמיטורים במוח האדם בזמן אמיתי מקדמים את פיענוח מחלות הנפש והופכים אותן למחלות פיסיולוגיות. אין לשלול את האפשרות שגם רגשות כמו שנאה, אהבה וידידות הם פועל יוצא של הנוירוביולוגיה, על כל המשתמע מכך. ■

המחבר מבקש להודות לפרופסורים יוסף טרקל, אבנר אליצור והינריך מנדלסון על שיחות ארוכות ומאירות עיניים.

39


  1. הומיאוסטזיס: שיווי משקל פנימי. היה זה קלוד ברנרד, אבי הפיסיולוגיה המודרנית, שעמד על חשיבות ההומיאוסטזיס.